|
|
הזכות לחינוך במשפט העברי
מוגש לועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת
ד"ר מיכאל ויגודה
ראש תחום (משפט עברי)
א. מבוא
ברוח שיח הזכויות של העידן האחרון ובעקבות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד1, חוקקה הכנסת את חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000, הקובע את החינוך כזכותו של כל ילד ונער, וזה לשונו: "כל ילד ונער במדינת ישראל זכאי לחינוך בהתאם להוראות כל דין"2. זכות זו מעוגנת זה מכבר בחוק לימוד חובה, התש"ט-1949, ולפיו המדינה אחראית למתן חינוך חובה חינם.
גם בעניין החינוך, כבערכים אחרים, מקורות ישראל מדגישים את יסוד החובה, ורק כפועל יוצא ממנו צומחת זכותו של הילד לחינוך3. פעמים רבות חוזר המקרא על החובה לחנך את הילדים לתורה ולמצוות: "והודעתם לבניך ולבני בניך"4, "ושננתם לבניך"5, "ולִמדתם אתם את בניכם"6 ועוד כיוצא באלה. חכמי המשנה חזרו וקבעו את הוראת התורה לילדים כאחת מחובות היסוד של האב7, ואמרו: "האב חייב בבנו, למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות8, ויש אומרים אף להשיטו במים [=ללמדו שחייה]"9. חובת האדם ללמד את בנו תורה משמעה לא רק חובה ללמד את בנו את אשר הוא יודע, אלא שחובה עליו לדאוג שבנו ילמד תורה. אשר על כן, גם מי שהוא עצמו לא זכה ללמוד תורה, והוא עם הארץ, חייב לשכור מלמד לבנו, כדברי הרמב"ם10: "וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו"11.
ממקורות אלה עולה שחובת החינוך וההוראה הייתה מתחילה חובה אישית, לא חובה ציבורית12.
ב. מחובה פרטית לחובה ציבורית
תקנה אחרת מיוחסת ליהושע בן גמלא15. על תקנה זו אנו למדים מן התלמוד הבבלי16, המציין שקדמו לה שתי תקנות אנונימיות, כשכל אחת מהן מרחיבה את היקף חובת הציבור להקים מערכת חינוך. ואלה הם שלבי ההתפתחות ההיסטורית של מערכת החינוך בישראל לפי התלמוד:
אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל.כלומר, לפני שייסד יהושע בן גמלא מערכת חינוך ארצית המתחילה כבר בגיל שש או שבע, עברו שלבי ביניים אחדים. תחילה נוסד בית ספר בירושלים שהיה מיועד לנערים ולא לילדים קטנים. לאחר מכן נוסדו בתי ספר מסוגו בכל הערים הגדולות בארץ-ישראל. רק בשלב האחרון, תיקן יהושע בן גמלא שיש להקים בתי ספר בכל ערי הארץ, קטנות כגדולות, ויש להוריד את גיל הכניסה לבית הספר מגיל הנערות לגיל הקַטנות19.
שבתחילה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה. מאי דרוש[=מה דרשו]? "ולִמדתם אתם"17 - וּלמדתם אתֶם.
התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש? "כי מציון תצא תורה"18 [תקנה ראשונה].
ועדיין מי שיש לו אב, היה מעלו ומלמדו. מי שאין לו אב, לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז [תקנה שנייה], ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו ויוצא.
עד שבא יהושע בו גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע [תקנה שלישית].
אין לנו עסק כאן בבירור ההיסטורי של התפתחות מערכת החינוך הציבורית היהודית, ואף אין אנו מתכוונים לדון ביחס שבין תקנת שמעון בן שטח לתקנת יהושע בן גמלא20. לענייננו די בקביעה שלכל הפחות מתקופת המשנה עניין חינוך הילדים אינו עוד רק עניין פרטי, אלא עניין ציבורי21. ועד כדי כך אמורים הדברים, שהתלמוד אומר דברים חריפים על עיר שאין בה בית ספר: "אמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: 'כך מקובלני מאבותי', ואמרי לה: 'מאבותיך': כל עיר שאין בה [מלמדי] תינוקות של בית רבן - מחריבין אותה. רבינא אמר: 'מחרימין אותה'"22. הרמב"ם23 הביא מקור זה להלכה, כשהוא רואה בשני לשונות התלמוד, שני שלבים: "מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. וכל עיר שאין בה מלמד תינוקות, מחרימין אנשי העיר עד שיושיבו מלמד תינוקות. ואם לא הושיבו, מחריבין העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן".
ג. היקף תקנת יהושע בן גמלא ואופייה
חילוקי דעות אלה באים לידי ביטוי בפרשנותם השונה של הראשונים את הלכת רבא, בהמשך הסוגיה התלמודית: "סך מקרי דרדקי - עשרין וחמשה ינוקי"25. כלומר, מספר התלמידים מוגבל לכדי עשרים וחמישה למורה אחד (ואם יש חמישים תלמידים, צריך להעמיד להם שני מורים). התוספות והרא"ש26 סבורים שהלכה זו היא בעלת אופי כלכלי-ציבורי, ובהתאם לכך הם פירשו שבפחות מכאן "אין בני העיר יכולין לכוף זה את זה להשכיר להם מלמד"27. לעומת זאת, דעת הרמב"ן והרשב"א ואחרים28 היא שהלכת רבא יסודה בשיקול פדגוגי-חינוכי, והם סבורים שלפי התקנה, "אפילו לשנים ושלשה [תלמידים] מושיבין מלמד" (לשון הרמב"ן), ואין כוונת רבא לקבוע מספר מזערי של תלמידים משיקולים כלכליים, אלא לקבוע מספר מרבי של תלמידים למורה אחד משיקולים חינוכיים. כלומר, אם יש תלמידים רבים, הציבור חייב להעמיד מורה לכל עשרים וחמישה תלמידים, כדי להבטיח את איכות ההוראה29.
דומה שממחלוקת זו בהבנת היקף התקנה, משתלשלת מחלוקת נוספת בפרשנות הלכה אחרת בתלמוד בשמו של רבא, ולפיה: "מתקנת יהושע בן גמלא, לא ממטינן ינוקא ממתא למתא [=אין אנו מביאים ילד מעיר לעיר]"30, אלא חובה להקים בית ספר בעיר. לדעת הרמב"ן והרשב"א31, הלכה זו אמורה גם כשיש מספר קטן של תלמידים בעיר, ומשמעותה היא שבני העיר אינם יכולים להתחמק מחובתם להקים בית ספר בעיר בטענה שאפשר לשלוח את הילדים ללמוד בעיר הסמוכה, וחובה עליהם להקים מסגרת חינוכית בעירם, כלשון התקנה: "תיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר", אפילו עבור מספר תלמידים זעום. לעומת זאת, לפי התוספות32, דברי רבא אינם אמורים בהכרח בעיר שיש בה פחות מעשרים וחמישה תלמידים, שהרי בעיר מעין זו אין חובה ציבורית לשכור מלמד כלל, וודאי שאין מניעה שישלח האב את בנו ללמוד בעיר הסמוכה. אלא שאם כן, קשה להבין מהו החידוש בהלכת רבא, הלוא אם יש בעיר עשרים וחמישה תלמידים, חייבים בני העיר להעמיד מורה על פי התקנה?! מה עוד שאם ייסעו עשרים וחמשת התלמידים לעיר אחרת, יצטרכו להעמיד להם שם מורה לעצמם? התוספות מסבירים שהחידוש בדברי רבא הוא שאף אם יש בעיר הסמוכה שתי כיתות של עשרים וחמישה תלמידים כל אחת, ואפשר היה בעיקרון לפזר את התלמידים של עיר זו בשתי הכיתות שבעיר הסמוכה בלא צורך להגדיל את סגל ההוראה33, אין לעשות כן, אלא חייבים בני העיר לפתוח כיתה לילדיהם במקום34.
ד. מימון מערכת החינוך
1. מימון ציבורי
כעולה מדברי רבא, שקצתם כבר הובאו לעיל, גם התלמוד הבבלי37 מדבר על מימון ציבורי: "סך מקרי דרדקי עשרים וחמשה ינוקי. ואי איכא חמשין, מותבינן תרי [=ואם יש חמישים, מעמידים שני מורים]. ואי איכא ארבעין [=ואם יש בין עשרים ושישה לחמישים תלמידים38], מוקמינן ריש דוכנא, ומסייעין ליה ממתא [=מעמידים עוזר למורה, ומממנים אותו מן העיר]". אם מימונו של העוזר בא מקופת העיר, מימונו של המורה עצמו על אחת כמה וכמה39! אף כי, בשונה מן התלמוד הירושלמי, אין לדעת מכאן כיצד גויסו הכספים לקופה זו: מכלל הציבור או מן ההורים בלבד?
ר' מאיר הלוי אבולעפיה40 (ספרד, המאה הי"ב-הי"ג) מפרש את דברי הבבלי כמכוונים למימון הבא מכלל הציבור. כפי שכבר הקדמנו, הוא סובר שפירוש זה עולה בקנה אחד עם המשמעות הפשוטה של תקנת יהושע בן גמלא, כי: "אי דלא יהבינן להו אגרא מדציבורא, מאי 'שיהו מושיבין' [=שאם אין נותנים להם שכר משל הציבור, אזי מהו 'שיהו מושיבין']?". עוד אומר ר' מאיר הלוי אבולעפיה: "והכין עדיף, כי היכי דלילפו [= ועדיף כן, כדי שילמדו] בני עניים כבני עשירים". כלומר, עדיף לממן את שכר המורים מן הקופה הציבורית, משום שכך ניתן להגשים את מטרתה הסוציאלית של התקנה, לפתוח את שערי בתי הספר לכול, בני עניים כבני עשירים.
וכך פסק גם הרב שניאור זלמן מלאדי (רוסיה הלבנה, המאה הי"ח)41: "ושכר מלמדי תינוקות, תקנת חכמים היתה לפרוע מקופת הקהל בעד כל התינוקות שבעיר, בני העשירים והעניים יחד".
2. מימון פרטי
אולם יש גם מי שסבור שמדין תורה מצוות חינוך הילדים אינה אלא מצווה שבגופו, ואינה מצווה שבממונו. כלומר, על פי דין תורה, מי שאינו מסוגל ללמד את בנו בעצמו, אינו חייב לשכור מלמד שיעשה זאת במקומו. על פי זה, הועלתה הטענה שחידושה של התקנה היה בהפיכת חינוך הילדים למצווה שאדם חייב לקיימה לא רק בגופו, אלא גם בממונו. כך סבור, למשל, בעל "לחם משנה"42, ר' אברהם די בוטון (סלוניקי, המאה הט"ז), בפירושו לדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל43, ולפיהם חובה על אדם לשכור מלמד לבנו. וזה לשונו: "ואפשר לי לומר דהוא מדרבנן. ויצא לו לרבינו מהא דאמרינן בפרק לא יחפור [בבא בתרא כא ע"א]: 'אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב' וכו' 'שבתחלה מי שיש לו אב היה מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה לומד תורה'... כלומר שהאב בעצמו חייב ללמדו. ואם אינו יודע האב ללמוד, אינו חייב להשכיר. 'התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים' וכו', משמע דמכח התקנה חייב ללמד אותו בשכר". וכך הציעו עוד לפניו ראשונים ופוסקים44.
לפי זה, עניינה העיקרי של תקנת יהושע בן גמלא אינו המימון הציבורי של מערכת החינוך, אלא המרת השיטה: לא עוד הוראה פרטנית על ידי מורים פרטיים, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא הוראה קולקטיבית על ידי ייסוד בתי ספר, פיקוח עליהם (מספר הילדים בכיתה, איכות המורים וכיוצא בזה) ואכיפת התשלום למימונם על ההורים. מטבע הדברים, המעבר מהוראה על ידי מורים פרטיים להוראה קולקטיבית בבתי ספר יש בו כדי להפחית משמעותית מעלות החינוך, ורוב ההורים יכולים מעתה לעמוד בה, ובלבד שאין חובה לפתוח כיתה אלא עבור מספר מזערי של תלמידים המבטיח חלוקת הנטל בין ההורים. אפשר אם כן, שגם התוספות והרא"ש נוקטים כגישה זו, שכן הם מגבילים את חובת העמדת מורה למספר מזערי של עשרים וחמישה תלמידים, כפי שראינו לעיל45.
לכאורה יש תימוכין לגישה זו בסיפור התלמודי על אותו אדם שעבר לפני התיבה בשנת בצורת, ונתקבלה תפילתו, וירדו גשמים. לשאלת האמורא רב, במה זכה זה? אמר: "מקרי דרדקי אנא, ומקרינא לבני עניי כבני עתירי, וכל דלא אפשר ליה לא שקלינא מיניה מידי [=מלמד תינוקות אני, ואני מלמד בני עניים כבני עשירים. ומי שאינו יכול לשלם, איני לוקח ממנו דבר]"46. אילו היה בימיו מימון ציבורי, לא היה מקום לדבריו אלה47.
3. מימון מעורב
הריטב"א48 כותב: "אפילו מן [צ"ל: אין] בעיר כ"ה תינוקות, דהוא סך מיקרי דרדקי, כיון שיש שם תינוקות כלל, כופין אבותיהן לבני העיר לשכור מלמד בני העיר. ונותנין האבות הראוי להם [היינו אחד חלקי עשרים וחמש לכל אחד], והשאר בני העיר". לדידו, חובת מימון שכר המלמד נופלת בראש ובראשונה על ההורים, אבל רק לפי חלקם היחסי (1/25). ואם סך זה אינו מספיק, כגון שיש פחות מעשרים וחמישה תלמידים בכיתה, על הקופה הציבורית להשלימו.
וכתב הרמ"א49: "במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות, ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם, ויצטרכו הקהל ליתן השכר - גובין לפי ממון". והעיר הגר"א50: "שכל זה בכלל צרכי העיר וצדקה". לשון אחר, מנגנון המימון הציבורי מיועד רק להורים מעוטי היכולת, שאינם עומדים בתשלום שכר הלימוד (ולא למימון כלל ילדי העיר, עניים ועשירים כאחד)51. והוסיף הרמ"א שהכספים למימון קופת הצדקה נגבים מכלל תושבי המקום כמס פרוגרסיבי52.
וכן נקט גם הרב משה פיינשטיין53 (ארה"ב, המאה הכ'): "ודאי שגם ה'מושיבין' דתקנת יהושע בן גמלא, משמעו שהיו פרנסי וגבאי העיר מתחייבין לשלם, והם יגבו מן האבות, או לכל הפחות היו מקבלין על עצמן בדין ערבות. שאם כן פשוט שלבני עניים שילמו מקופת צדקה של העיר או מקופה מיוחד לזה".
נוסיף עוד שבפועל תקציבה של קופה הצדקה לענייני חינוך בא לא רק מהטלת מס54 על הקהילה, אלא גם ממקורות אחרים: נדבות (הנהוגות במיוחד אחרי העלייה לתורה), צוואות והקדשות55. ומעניינים בהקשר זה דברי ר' שמעון בן צמח דוראן56 (אלג'יר, המאה הט"ו): "יותר טוב ליתן צדקה ללימוד נערים מליתן צדקה לבית הכנסת". אף יש לציין שהתמיכה בתלמידים העניים לא הצטמצמה לשכר לימוד, אלא כללה גם את שאר צורכיהם - מזון, דיור, ביגוד ועוד - קהילה קהילה ומנהגה57.
הערות:
1. אמנה בדבר זכויות הילד, כ"א 1038, סעיפים 29-28. האמנה נעשתה ביום 20.11.89. מדינת ישראל אישררה אותה ביום 4.8.91.
2. וראה בג"ץ 1554/96 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך והתרבות והספורט, פ"ד נ(3) 2.
3. ולא זו בלבד, אלא אף נאמר: "מי שלא לִמדו אביו, חייב ללמד את עצמו כשיכיר, שנאמר: 'ולְמדתם אתם ושמרתם לעשתם' (דברים ה, א)" (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ג). לפי התלמוד, מצווה זו מוגדרת כ"מצוות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו" (קידושין כט ע"א). כלומר, זוהי מצוות הבן שהאב אחראי לקיומה. מבנה זה מסביר מדוע מי שלא לימדו אביו תורה בקטנותו, אינו נפטר מחובתו כשהגדיל.
4. דברים ד, ט.
5. דברים ו, ז. וראה פירוש הרמב"ן שם: "ושננתם לבניך... הנה אנחנו מצווים שיֵדעו בנינו המצוות. ואיך ידעו אותם, אם לא נלמדם?".
6. שם יא, יט.
7. למעמדה של האם בעניי זה ראה פסק דינו של השופט אלון, בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, מעמ' 402 ואילך.
8. לחובת האב ללמד את בנו מקצוע, ראה פסק דינו של השופט קיסטר, ע"א 524/66 מזרחי נ' מזרחי, פ"ד כ(4) 813, בעמ' 818. להיקפה של החובה, ראה א' שוחטמן, "על חובת האב ללמד את בנו אומנות", עיוני הלכה ומשפט, לכבוד פרופ' אהרן קירשנבאום, דיני ישראל כ-כא (תש"ס-תשס"א) 397, עמ' 417-411, והמקורות שהביא שם.
השווה צו עבודת הנוער (הטלת חובת לימודים לשם הכשרה מקצועית), התשל"ג1973-, סעיף 1: "נער עובד שמלאו לו 15 שנים וטרם מלאו לו 18 שנים והעובד באחד הענפים... חייב להשתתף בלימודים יום אחד בשבוע... בבית הספר לחניכים ושוליאות הקרוב למקום מגוריו, או במפעל שבו עובד הנער".
9. מקור תנאי זה מובא בתלמוד, קידושין כט ע"א. והשווה תוספתא, קידושין, פרק א, הלכה יא (מהדורת ליברמן).
10. רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ג.
11. חובת האב לשכור מלמד לבנו אינה שונה מחובתו של אדם להוציא ממון לקיומה של כל מצווה אחרת, ובלבד שיש לו יכולת כלכלית לעשות כן, על פי הכלל: "המבזבז אל יבזבז יותר מן החומש" (כתובות נ ע"א). לשון אחר, מקורה הנורמטיבי של חובה זו הוא התורה, כפי שנקטו: הגהות מיימוניות, שם, הלכה א, בשם מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג; שו"ת מהר"ח אור זרוע, סימן יא; תשב"ץ, חלק א, סימן סד; ביאור הגר"א, יורה דעה, סימן רמה, ס"ק ח. וראה גם: הרב ח"ד הלוי, "שביתת מורים בהלכה ותשלום שכר ימי השביתה", תורה שבעל פה כג (תשמ"ב) ל, בעמ' לב; הרב א' שפירא (לשעבר הרב הראשי), בפד"ר, כרך ז, עמ' 10, בעמ' 23-21 [=מנחת אברהם, סימן ה, עמ' ל-לא]; הרב י' קאפח, בפירושו לרמב"ם, שם; שו"ת יחל ישראל, להרב י"מ לאו, הרב הראשי לישראל, סימן ד. והשווה: הגהות מיימוניות, שם, הלכה ג, בשם רבנו שמחה; שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן קיד (אלף תפז); לחם משנה על הרמב"ם, שם - שהעלו סברה, ולפיה חובה זו אינה אלא מדרבנן, והיא נתחדשה עם תקנת יהושע בן גמלא (ראה להלן, ליד ציון הערה 42). ואולם הרב קאפח דוחה סברה זו. והשווה ש' גליק, החינוך בראי החוק וההלכה, חלק א, ירושלים תשנ"ט, עמ' 129-123, הדן בשאלה זו גם בזיקה לשאלת היקף הלימודים שהאב חייב ללמד את בנו, האם הוא חייב ללמדו גם "תורה בעל פה" או שדי שילמד אותו "תורה שבכתב". אלא שזיקה זו אינה הכרחית, כעולה מדברי הרמב"ם, שם, הלכה ז (וראה גם הרב ח"ד הלוי, שם). והשווה גם י"צ גילת, דיני משפחה, יחסי הורים וילדים: מזונות, יחסי ממון, משמורת וחינוך, תל-אביב תשס"א, עמ' 314-301, וגם דבריו אינם נראים.
יש להעיר שאמנם החובה ללמד תורה אינה חלה רק על האב אלא על כל חכם כלפי כל מי שהוא חסר ידע (ראה רמב"ם, שם, הלכה ב). אולם הבדל גדול יש בין האב לחכם: האב חייב לעשות כן כחלק ממצוות החינוך המוטלת עליו, והחכם אינו מופקד על חינוך ילדיהם של אחרים, אלא חובתו להנחיל להם את הידע שלו. לכן, להבדיל מן האב, החכם אינו חייב לשכור מלמד לבן חברו, כדברי הרמב"ם (שם, הלכה ג): "ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחנם [כלומר, אינו חייב לשכור לו מלמד]". והשווה שו"ת יחל ישראל, סימן ד.
12. ראיה נוספת לדבר אפשר להביא מן התלמוד הבבלי, כיוון שבעניין המילה, התלמוד קובע על סמך מדרש הלכה שמי שלא מל אותו אביו, חובה על בית הדין למולו (קידושין כט ע"א). לעומת זאת, התלמוד אינו קובע הוראה מקבילה ביחס למי שאביו אינו מלמדו תורה או אומנות.
13. ירושלמי, כתובות, פרק ח, הלכה יא (לב ע"ג).
14. השערתם של חוקרים, שברקע התקנה עומד מאבקו של שמעון בן שטח בצדוקים ובתרבות ההלניסטית, נראית סבירה. ראה, למשל, א' שוחטמן, דיני חינוך על פי המשפט העברי, עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים תשכ"ב, עמ' 18. והשווה י' שציפנסקי, התקנות בישראל, ירושלים תשנ"א, כרך ד, עמ' רפו, הערה 8. זאת ועוד, בפוליס ההלניסטי הייתה מקובלת מערכת חינוך ציבורית, והדבר הגביר אולי את הצורך להציע חלופה יהודית.
15. זהותו של האיש לוטה בערפל, ואין כאן מקום לדון בדבר.
16. בבא בתרא כא ע"א.
17. דברים יא, יט.
18. ישעיהו ב, ג.
19. וכך נפסק להלכה. ראה: רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה ב; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמה, סעיפים ז-ח.
20. לדיון בשאלות אלה, ראה ש' גליק (הנזכר לעיל, הערה 11), עמ' 47-29, והספרות שהוא מפנה אליה. וראה דבריו של ההיסטוריון י' גפני, יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים תשנ"א, עמ' 107: "יש להודות, כי שלבי גיבושן של מערכת החינוך היסודי, הן בארץ ישראל והן בבבל, אינם נהירים כל צורכם", המסכמים היטב את המבוכה העולה בעניין זה מן המקורות. נוסיף רק שממקורות אחדים בספרות חז"ל עולה שתקנת יהושע בן גמלא לא פשטה בכל מקום ולא קוימה על ידי הכול. ראה, למשל, בבא מציעא פה ע"ב, על פועלו של ר' חייא (בן המאה הג') בתחום החינוך היסודי, וראה גם פרקי דרבי אליעזר א, ב, על כך שהורקנוס, אביו של ר' אליעזר הגדול, לא שלח את בנו לבית הספר. וראה עוד להלן, הערה 47.
21. אמנם י' גפני, עמ' 109-107, מבקש לטעון שזה היה המצב בארץ-ישראל דווקא, ולא בבבל, שבה נשאר חינוך הילדים עניינם הפרטי של ההורים. אולם ספק אם יש ממש בראיות שהוא סומך עליהן, כפי שהעיר ש' גליק (הנזכר לעיל, הערה 11), בעמ' 205, הערה 28. אמנם נכון הוא שהמימון הציבורי של מערכת החינוך עולה באופן חד-משמעי יותר בתלמוד הירושלמי מבתלמוד הבבלי (ראה דיוננו להלן, ליד ציון הערה 35), אבל אין זיקה הכרחית בין אחריות ציבורית ובין מימון ציבורי (ראה להלן, לפני ציון הערה 45).
22. שבת קיט ע"ב, וגם: "כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה... ומלמדי תינוקות" (סנהדרין יז ע"ב). ליחס המורכב של חז"ל כלפי המלמד, ראה מאמרו המאלף של י' גפני, "חינוך קטנים בתקופת התלמוד - מסורת ומציאות", בתוך: חינוך והיסטוריה - הקשרים תרבותיים ופוליטיים, ירושלים תשנ"ט, עמ' 69 ואילך.
23. רמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק ב, הלכה א. הדברים הובאו גם בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמה, סעיף ז.
24. מחלוקת זו נזכרת בהגהתו של הרמ"א, יורה דעה, סימן רמה, סעיף טו. לדברינו להלן בעניין זה, השווה ש' גליק (הנזכר לעיל, הערה 11), עמ' 194-177.
25. בבא בתרא כא ע"א.
26. תוספות, שם, ד"ה סך; פסקי הרא"ש, שם, פרק ב, סימן ז.
27. ראה ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רמה, סעיף כה, המצמצם את משמעות דברי התוספות וקובע שדבריהם אינם אמורים אלא כשאפשר להסיע את התלמידים לעיר שיש בה מלמדים. אבל אם אופצייה זו אינה קיימת, "פשיטא שכופין זה את זה לשכור", כיוון שייתכן שב"פחות מכ"ה ילכו בטל חס ושלום". אולם אין הכרח לומר כדבריו, כיוון שאפשר שדעת התוספות היא שבפחות מעשרים וחמישה תלמידים, חובת החינוך נותרת חובתם הפרטית של ההורים, ואין להטילה על הציבור.
28. ראה: חידושי הרמב"ן, שם, ד"ה בספרא; חידושי הרשב"א, שם, ד"ה מאמר רבא; עליות דרבנו יונה, שם, ד"ה אמר רבא; חידושי הר"ן, שם, ד"ה מתקנת יהושע בן גמלא; חידושי הריטב"א, בבא בתרא, שם, ד"ה אמר רבא; נימוקי יוסף, בבא בתרא, פרק שני (י ע"ב בדפי הרי"ף), ד"ה לא ממטינן ינוקא.
29. נעיר שבמהלך הדורות תוקנו תקנות בעניין המספר המרבי של תלמידים בכיתה, שונות מדין הגמרא: יש קהילות שתיקנו בהן להעמיד מלמד אחד לכל עשרה תלמידים, ויש קהילות שהעמידו מלמד אחד לכל שלושים תלמידים - הכול לפי תנאי החיים ויכולת התלמידים בכל מקום. ראה: י' שציפנסקי, ירושלים תשנ"א, כרך ד, עמ' רפב-רפד; ש' גליק (הנזכר לעיל, הערה 11), עמ' 194-191. וראה שו"ת אמונת שמואל (לר' שמואל קיידנבר, רוסיה-פולין-מורביה, המאה הי"ז), סימן כו, הסבור שלימוד עשרים וחמישה תלמידים בכיתה אחת התאים לתקופת התלמוד, אבל בימינו, שנתמעטו הלבבות, ההלכה מחייבת שיהיה מספר התלמידים בכיתה קטן יותר.
30. בבא בתרא שם.
31. לעיל, הערה 28. הרמב"ן אינו מתייחס לדברי רבא, אבל לאור פירושו בעניין הקודם, יש להניח שהוא מסכים עם הרשב"א ולא עם התוספות. ואמנם ראה חידושי הריטב"א, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה אמר רבא, שהביא את הדברים בשם הרמב"ן.
32. שם, ד"ה מתקנת. וכן כתב הרא"ש, הנזכר לעיל, הערה 26.
33. כאן המקום להעיר שאמנם יש מן הראשונים הסבורים שכיתה שיש בה יותר מעשרים וחמישה תלמידים (עד ארבעים או חמישים תלמידים) יש להעמיד בה מורה מסייע (ראה להלן, הערה 38). אבל דעת הרא"ש היא, שאין חובה להעמיד מורה מסייע אלא בכיתה שיש בה ארבעים עד חמישים תלמידים. לפי זה, הפתרון המוצע, לפזר את התלמידים בשתי הכיתות, לא היה מחייב את הגדלת סגל ההוראה כלל.
34. ושאלה היא אם הלכה זו מופנית כלפי הציבור בלבד, כפי שאנו מציגים אותה כאן, או שמא היא מופנית גם כלפי ההורים, ולפיה ההורים אינם רשאים לשלוח את ילדיהם ללמוד בעיר אחרת, אף אם הם מעדיפים את החינוך הניתן שם, אלא הם חייבים לשלוח אותם לבית הספר שבעירם, כפי שהבין ש' גליק (הנזכר לעיל, הערה 11), עמ' 166-156. לדעתו, השאלה שנויה במחלוקת ראשונים, ויסוד המחלוקת ביניהם הוא בשאלה אם השיקול לאיסור לטלטל ילד מעיר לעיר הוא רק שיקול בטיחותי (סכנת הדרכים), כעולה למשל מפירוש רש"י, שם, ד"ה לא ממטינן (ולפי זה, אם אין סכנה, אין מניעה בהעברת התלמידים לעיר אחרת). ושמא השיקול לאיסור הוא גם שיקול ערכי, שלא תהיה עיר בלא מוסד תורני לילדים, כעולה למשל מדברי רמ"ה, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה אמר רבא (ואם כן, אף אם ההורים מסכימים לדבר, הם אינם רשאים לשלוח את ילדיהם ללמוד בעיר אחרת). וראה מה שהביא שם מפוסקי זמננו - שו"ת איגרות משה (להרב מ' פיינשטיין), יורה דעה, חלק ג, סימן עה; עשה לך רב (להרב ח"ד הלוי), חלק ד, סימן נב - ולפיהם מותר להורים להעביר את ילדיהם מבית ספר לבית ספר אפילו בעיר אחרת, אף אם יגרום הדבר לסגירת בית הספר המקומי.
35. ירושלמי, פאה, פרק ח, סוף הלכה ז (כא ע"א). מקור חשוב זה נשמט בדיונו של ש' גליק על מימון מערכת החינוך (הנזכר לעיל, הערה 11), עמ' 202 ואילך. מקור אחר שמביא גליק הוא ירושלמי, חגיגה, פרק א, הלכה ז (עו ע"ג): "תני ר' שמעון בר יוחאי: אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים". אולם מקור זה אינו חד-משמעי, כיוון שאפשר שהביקורת בו מכוונת כלפי ציבור ההורים, ולא כלפי הציבור בכללו.
36. וכך יש להבין את דברי מדרש ויקרא רבה, כז, ב (עמ' תרכד במהדורת מרגליות), המשבח את ה"רווק שהוא שרוי במדינה ונותן שכר סופרים ומשנים". אף שמדובר בתשלום חובה, אין ספק שהתשלום הייעודי הזה קשה יותר למי שאין לו ילדים ממי שיש לו ילדים, ומכאן דברי העידוד והשבח של המדרש, ולא כפי שכתב ש' גליק (הנזכר לעיל, הערה 11), עמ' 205.
37. בבא בתרא כא ע"א.
38. גם חלק זה בדברי רבא, היה מוקד לחילוקי דעות בין הראשונים (לסקירתן ראה גליק, הנזכר לעיל, הערה 11, עמ' 190-185): יש מהם הסבורים, כפי שכתבנו בפנים, שחובה לשכור עוזר למי שמלמד עשרים ושישה תלמידים ויותר (ונחלקו רק אם חובה לפצל את הכיתה מארבעים תלמידים או מחמישים תלמידים); אבל יש מהם הסוברים שעד ארבעים תלמידים אין חובה לשכור עוזר למורה. ראה לעיל, הערה 33.
39. ראה א' שוחטמן, דיני חינוך על פי המשפט העברי, עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים תשכ"ב, עמ' 35-34.
40. בפירושו לתלמוד, יד רמ"ה, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה ואמר רבא סך. כך משמע גם משו"ת הרמ"ה, סימן רמא, ושם הוסיף שהגבייה מן הציבור היא לפי ממון, כלומר מס פרוגרסיבי. ונראה שזו היא גם דעתו של הרשב"א. ראה חידושי הרשב"א, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה והא דאמרינן, אם כי הדברים מפורשים אצלו רק ביחס למורה המסייע.
41. שולחן ערוך הרב, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ג. וראה גם פסקי מהרי"ק (לר' יוסף קולון, איטליה, המאה הט"ו), סימן לג, הפוסק גם הוא שעל הקהל כולו מוטלת החובה לממן את מערכת החינוך, ובעניין זה המיעוט כופה את הרוב (בפסק הלכה לקוני זה, מהרי"ק אינו מזכיר את תקנת יהושע בן גמלא). ש' גליק (הנזכר לעיל, הערה 11), עמ' 210, מביא ציטוט ארוך משו"ת מהרי"ק החדשות, סימן לח, שבו המהרי"ק קובע שהרוב כופה את המיעוט, והוא מעיר בהערה 39: "לפי שעה זו התשובה הראשונה הידועה לי העוסקת במישרין בכפיית הוצאות חינוך על הציבור [ההדגשה במקור]". אולם גליק נתפש כאן לכלל טעות, כיוון שתשובה זו אינה עוסקת בחינוך ילדים, אלא בתמיכה במוסדות תורה (ישיבות בתי מדרש), כלומר בחינוך מבוגרים. לכן קבע מהרי"ק בתשובה זו שהרוב כופה את המיעוט, מה שאינו כן בחינוך ילדים, בו המיעוט כופה את הרוב מכוח התקנה, כפי שקבע בפסקיו.
42. לחם משנה, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ג.
43. לעיל, ליד ציון הערה 10.
44. ראה: הגהות מיימוניות, שם; שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן קיד (אלף תפז). בחרנו להביא את הדברים בפנים מפי "לחם משנה", אף שהוא מאוחר מהם (ואף שלא קבע את הדבר באופן נחרץ, אלא התלבט בהם והעלה גם אפשרות לראות שכירת מלמד כחובה מדאורייתא. ראה שם בדבריו), משום שהוא ניסח אותם באופן הבהיר ביותר.
45. לעיל, ליד ציון הערה 26. ואמנם כך נקט בשיטתם הרב א' שפירא (לשעבר הרב הראשי), ראה פד"ר, כרך ז, עמ' 10, בעמ' 27-26 [=מנחת אברהם, סימן ה, עמ' לד].
46. תענית כד ע"א.
47. אלא אם כן נראה במקור זה הוכחה נוספת לעובדה שתקנת יהושע בן גמלא לא פשטה בכל מקום. ראה לעיל, הערה 20.
48. חידושי הריטב"א, בבא בתרא כא ע"א, ד"ה אמר רבא.
49. הרמ"א, חושן משפט, סימן קסג, סעיף ג.
50. ביאור הגר"א, שם, אות פ. וראה הרב ח"ד הלוי, "שביתת מורים בהלכה ותשלום שכר ימי השביתה", תורה שבעל פה כג (תשמ"ב) ל, בעמ' לג.
51. וראה שולחן ערוך הרב (הנזכר לעיל, הערה 41), המעיר שיסוד הסדר זה במנהג, ואינו מעיקר התקנה. לשון אחר, התקנה מחייבת מימון ציבורי לכל ילדי העיר, כולל ילדי העשירים, אלא שהם נהגו למחול על חלקם ולשלמו מכיסם, "אבל חלק בני העניים אין בידם למחול, וחייבים הכל לפרוע בעדם עד שיהיו בני י"ג שנה".
יש להעיר שמימון מעורב מעין זה עולה גם מן הגניזה הקהירית. ראה ש"ד גויטיין, "חיי הציבור לאור כתבי הגניזה", ציון כו (תשכ"א) 170, בעמ' 175, והוא עולה גם מתקנות הקהילות. כך עולה, למשל, מתקנות קהילת קסטיליה משנת 1432, שהביא ש' אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל (מהדרות גליק, ניו-יורק וירושלים תשס"א), כרך ב, עמ' 154.
52. לעניין זה, ראה שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן כה, סעיף ו, שחלוקת נטל זו עשויה להשתנות מכוח המנהג.
53. שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק ד, סימן כט.
54. ראה, למשל, תקנות קהילת קסטיליה משנת 1432, שהביא ש' אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל (מהדורת גליק, ניו-יורק וירושלים תשס"א), כרך ב, עמ' 153-152, שנקבעו בה מסים שונים דמויי מס ערך מוסף ומס עיזבון ומסים לרגל אירועים שונים (ברית מילה, חתונה ועוד) לתקצוב מערכת החינוך המקומית.
55. ראה, למשל, שו"ת הר"ן, סימן א וסימן עה. וראה גם אנציקלופדיה חינוכית, כרך ד, ירושלים תשכ"א, עמ' 248. וראה פנקס קהל טיקטין - שפ"א-תקס"ו, ירושלים תשנ"ז, תקנה 281, עמ' 173: "להיות סך ההקדש... מוקצה ומופרש מעתה ועד עולם לשלושה חלקים: חלק שליש ללומדי תורה, וחלק שליש לשכור נערים לתלמוד תורה, וחלק שליש לפרנסת עניים. ולא ישתנה לעולם". וראה ש"ד גויטיין (הנזכר לעיל, הערה 51), עמ' 174-173.
56. תשב"ץ קטן, ורשה תרס"א, סימן תקלג.
57. ראה י' שצפנסקי, התקנות בישראל, כרך ד, עמ' שמו-שנ.
