1. פלוני, אזרח ישראלי, נעצר בתאילנד כחשוד ברצח אכזרי של אזרחית ישראלית. אם יימצא אשם בדינו הוא צפוי לעונש מוות. האם ערך הסולידריות היהודית מחייב את המדינה לפעול להבאתו לדין בישראל משום ש"אחת המסורות המושרשות ביותר בעם ישראל מדורי דורות הנה, ההיחלצות לטובתו של יהודי האסור בידי זרים וצפוי לעונש חמור הרבה יותר מידיהם, מאשר זה הצפוי לו אם היה עומד לדין על פי דיני ישראל", כטענת עורך דינו?

השאלה שעומדת לפנינו נוגעת לדיני נפשות, ועל כן יש לדון בה בזהירות רבה, מה עוד שעונש מוות אינו נוהג במשפט הישראלי להלכה (אלא במקרים חריגים) ולמעשה אינו נוהג אף לא לפי המשפט העברי¹. אדון בשאלה קשה זו בהיבט התיאורטי בלבד.

2. אמנם ידוע ומפורסם שמצוות פדיון שבויים היא מן המצוות החשובות ביותר, כפי שעולה מדבריו המרגשים ומרחיקי הלכת של הרמב"ם² בעניין זה:

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו, ז), ועל "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט, טז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (שם כה, נג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ח), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא כה, לו), "ואהבת לרעך כמוך" (שם יט, יח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי כד, יא) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.

ר' יוסף קארו, שהעלה את דברי הרמב"ם על שולחנו, מוסיף³: "כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר [=במקום שאפשר] להקדים, הוי כאילו שופך דמים".

האמנם מצוות פדיון שבויים מחייבת להציל גם רוצח או מי שמואשם ברצח? כפי שניווכח להלן, למצווה חשובה זו יש סייגים⁴, שאחד מהם הוא שאין חובה לפדות שבוי הנמצא בשביו בגין עבירה על החוק⁵, בייחוד לא מי שנכלא באשמת רצח⁶.

3. יש לזכור את החומרה היתירה שמייחסת המסורת היהודית לעבירת הרצח. חשובים בעניין זה דברי הרמב"ם במשנה תורה⁷:

ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפטרו שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה, שנאמר (במדבר לה, לא - לג) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ, כי הדם הוא יחניף את הארץ.

והוסיף הרמב"ם⁸:

אע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים9, אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העוונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין שנאמר "אדם עשוק בדם נפש וגו' (משלי כח, יז)".

4. פסוק זה: "אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ, עַד בּור יָנוּס, אַל יִתְמְכוּ בו", שאמרו החכם מכל אדם, נתפרש כמשמעו בספר חסידים¹⁰ (לר' יהודה החסיד, אשכנז, המאה הי"ב-י"ג): "אם בורח רוצח אליך אל תקבלהו בין יהודי בין נכרי כמעשה דר' טרפון ב[מסכת] נדה".

בעל ספר חסידים רומז כאן לסיפור הבא המובא בתלמוד¹¹:

הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון, אמרו ליה: לטמרינן מר! אמר להו: היכי נעביד? אי לא אטמרינכו - חזו יתייכו, אטמרינכו - הא אמור רבנן האי לישנא בישא, אע"ג דלקבולי לא מבעי - מיחש ליה מבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו.

תרגום: [מעשה ב]אותם אנשי הגליל שנפוצה עליהם שמועה שרצחו אדם. באו לפני רבי טרפון, אמרו לו: הסתירנו [מפני השלטונות המחפשים אחרינו]. אמר להם: כיצד אעשה? אם לא אסתירכם - יגלו אתכם, אם אסתירכם - הרי אמרו חכמים שלשון הרע [השמועה לפיה רוצחים אתם], אף על גב שאסור להאמין לה יש לחשוש לה [כלומר יש לחשוש שמא נכונה השמועה הרעה], לכן לכו אתם והסתתרו בכוחות עצמכם.

סביב סיפור זה נתגלעו חילוקי דעות בין הפוסקים בשאלה אימתי חל איסור על הצלת מי שחשוד ברצח? כפי שנראה להלן, דעת רוב הפוסקים היא שכעיקרון אסור להציל רוצח מידי השלטונות המבקשים להענישו על מעשה הרצח, אולם נחלקו הדעות האם די בשמועה בדבר הרצח כדי להימנע מהצלה, או שמא כל זמן שאין ביטחון שהחשוד ברצח אכן אשם, חובה להצילו.

לדעת רש"י¹² די בשמועה כדי לאסור את הצלתו של מי שחשוד ברצח, שכן הוא מפרש שרבי טרפון נמנע מלהסתיר את המבוקשים על ידי השלטונות מפני החשש "שמא הרגתם ואסור להציל אתכם"¹³. לעומת זאת, התוספות¹⁴ בשם רב אחאי גאון¹⁵ פירשו שהסיבה לכך שרבי טרפון נמנע מלסייע למבוקשים הייתה החשש לחייו שלו שמא יואשם הוא בידי השלטונות כמי שסייע לרוצחים נמלטים ולא היה מוכן לסכן את עצמו. מכאן שלולי היה מסתכן, חובה הייתה עליו להציל את אנשי הגליל שבאו למצוא אצלו מקלט. גם הרא"ש¹⁶ העדיף את פירוש רב אחאי גאון משום שלדעתו לא ייתכן לאסור להציל אדם העומד בסכנת נפשות כשמדובר אך בספק רוצח¹⁷.

כאמור, רוב הפוסקים סבורים שאסור להציל רוצח המבוקש על ידי שלטון זר, וכמו שכותב ר' שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז)¹⁸: "אפילו בעת שבטלו דיני נפשות¹⁹ מכל מקום אסור להציל [רוצח] וכן יאבדו כל אויבי ה' וידינו אל תגע בהם". וכך פסק גם ר' יעקב עמדין²⁰ (אשכנז, המאה הי"ח) בעניינו של יהודי שהואשם על ידי השלטונות ברצח יהודי אחר ועתה הוא צפוי לעונש מוות: "לא נחלקו בזה שאסור להציל ההורג נפש מישראל"²¹. אלא שלדעת רש"י אסורה ההצלה אף בשמועה בלבד, ואילו אחרים סבורים שאין ההצלה אסורה אלא כאשר יש רמת ודאות גבוהה שאכן החשוד אשם ברצח²².

5. ר' יאיר בכרך²³ (גרמניה, המאה הי"ז) דן גם הוא במקרה דומה מאד לנדון דידן:

שני בחורי חמד בארץ רוסיא נתקוטטו זה עם זה ושלף אחד מהם סכינו בכעסו ותחבו בלב חבירו ומת וברח הרוצח לארץ אחרת מחמת מרדין [סכנת עונש מוות24], ובתחילה נתעורר לעשות תשובה ובאשר קצב לו אחד מן הגדולים תשובה הראוי[ה] לו פרק עול ונעשה ריש בריוני [ראש חבורת פושעים] וחברי גנבים ונתפס על גניבה25 בקהילה גדולה.

מקרה זה עורר ויכוח בעירו של הרוצח אם חובה להצילו, או שמא עליו לשאת את עונשו ו"אסור להצילו מן המוות בדמי נפש אחיו מישראל אשר הרג"²⁶. ר' יאיר בכרך מציין את הנימוקים שראינו לעיל, המצדיקים את עמדת המתנגדים להצלתו של החשוד ברצח, ומוסיף עליהם:

ועוד אפשר לומר דכל שנתפס על דבר רציחת נפש מישראל שאִלו היה סנהדרין היה מצוה לכל אדם להביאו לבית דין לקיים "ובערת הרע מקרבך" (דברים יז, ז, ועוד) ובזמן הזה שאין בידינו [אפשרות להעניש רוצח על פי דין תורה], על כל פנים לא נפעל להצילו, וכמו שאמרו חכמים "אף הם מרבים שופכי דמים בישראל" (מכות ז ע"א).

ועוד מה שמפורסם ושגור בפי כל, שנפש הנהרג לא ימצא מנוח עד שיעשה נקמה ברוצח [כמו שנאמר לדוגמא בעניין רצח הבל על ידי קין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד, י)].

עם זאת, ר' יאיר בכרך מעלה ספקות אם אכן מסקנה זו נכונה. הספק האחד עולה לדעתו מתוך מה שפסק הרמב"ם²⁷: "ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להניית עצמו, כגון אוכל נבילות לתיאבון מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו", ולא הוציא הרמב"ם מכלל זה את הרוצח²⁸. הספק הנוסף הוא, שאף אם מוכח מסוגיית התלמוד שאין לתת לרוצח מקלט ממש במו ידינו, אין איסור להשיאו עצה כדי שימצא מקלט בעצמו ויינצל, וכפי שעשה רבי טרפון כאשר יעץ לנמלטים אצלו להסתתר בכוחות עצמם "וחיפש אחר הצלתם".

מאחר שלדעת ר' יאיר בכרך הקביעה הגורפת לפיה אסור להציל רוצח בכל אופן שהוא אינה אפוא כה חד-משמעית, הוא חותם את דבריו בזהירות ובהיסוס:

אם נתפס בשביל זו הרציחה עצמו [צ"ל עצמה] שרצח נפש נקי מזיד, יש פנים לומר אחר שיש סברות לכאן ולכאן שב ואל תעשה עדיף שלא להשתדל בעדו... ובזה הרוצח אין לחייב להשתדל כלל. ומכל מקום אין למחות ביד המשתדל אפילו מכיסו... ומי שבכחו להכריע ולבא עד תכונות בירור הדין אם יש איסור בשתדלנות או מצוה או רשות יכריע מה שאין עמדי ולא בי היא, ובאתי רק בביאור קצת... לפי מה שנראה לפי עניות דעתי.

הנה כי כן, אף על פי שר' יאיר בכרך פחות חד-משמעי משאר הפוסקים שהובאו לעיל, עולה בבירור מדבריו שעל כל פנים ודאי אין זה נכון לומר שלפי המסורת היהודית חובה להציל חשוד ברצח, גם אם הוא צפוי שם לעונש מוות.

6. לפני סיום נאמר, שחובה לנקוט זהירות רבה בהסקת מסקנות מן המקורות שהובאו לעיל בכל מקרה קונקרטי²⁹. כך לדוגמה, יש לבחון היטב האם די במשקל הראיות שהביאו להגשת כתב אישום בתאילנד נגד פלוני כדי להתייחס אליו כאל רוצח. זאת ועוד, אפשר שהעובדה שהבאתו ארצה לא תשלול את ענישתו במלוא חומר הדין הנהוג במדינת ישראל, משנה את פני הדברים, שהרי בתשובת ר' יאיר בכרך, למשל, לא דובר על חלופה עונשית מתאימה בדיני ישראל³⁰. עם זאת נכונה לכאורה עמדת המדינה לפיה יקשה מאוד לנהל את המשפט בישראל כאשר כל הראיות והעדים נמצאים בתיאלנד.

7. לאור המקובץ ניתן לומר לכל הפחות, שעמדתה של המדינה אינה נוגדת את המסורת היהודית, לפיה, כפי שראינו, אין לחייבה לנקוט אמצעים לשם הבאתו לדין בארץ של מי שנאשם בחו"ל ברצח, אף שהוא צפוי שם לעונש מוות.

הערות:

1. ראה להלן, הערה 20. אם כי, בימי הביניים, בקהילות שזכו לאוטונומיה שיפוטית רחבה, בעיקר בספרד, מצאנו תקדימים של הטלת עונשי מוות מכוח הוראת שעה. ראה לדוגמה שו"ת זכרון יהודה, סימן נח. וראה ש' אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ב (בעמ' 16, שם, כותב הרב אסף: "מוצאים אנו בספרותנו פה ושם גם פסקי מות ועונשי הגוף. פסקים כאלה, אמנם, מועטים הם מאוד בערך, אבל היו וגם הוצאו אל הפועל". וראה שם בהמשך דוגמאות ומקורות). וראה י' בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל-אביב תשמ"ז.
2. רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י. מובא על ידי השופט אנגלרד, בג"ץ 794/98 שייח עבדאל קארים עובייד נ' שר הבטחון, תק-על 2001(3) 675.
3. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב, סעיף ג.
4. הסייג המפורסם ביותר הוא ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (משנה, גטין ד, ו). על סייג זה הרחבתי דברים בגיליון פרשת השבוע, הוצאת משרד המשפטים, פרשת בשלח, תשס"ב, גיליון מס' 60.
5. ראה בהקשר זה דבריו של ר' שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז), ים של שלמה, גיטין, פרק רביעי, סימן עב. הוא דן במצוות פדיון שבויים של עבריינים, ולאחר שמסיק שיש חובה להציל מן השבי כל אדם - אפילו עבריין, הוא מסייג ואומר: "ומכל מקום מי שגונב מן הגויים שדינו בתלייה [על פי דיניהם], אין צריכין כלל לפדותו כי הוא מתחייב בנפשו". צא ולמד מכאן קל וחומר לנדון דידן, שהרי לפי המשפט העברי אין עונש גופני על עבירת גניבה, ודאי לא עונש מוות, ובכל זאת כשאדם עבר עבירה במקום שבו הוא מסתכן על פי המשפט המקומי בעונש חמור יותר מדיני ישראל, אין חובה להצילו אפילו מעונש מוות, קל וחומר, לפי דברי המהרש"ל, במי שהתחייב לפי דיניהם בעונש מוות באשמת רצח, שמעיקר הדין מקובל אף במשפט העברי בעבירה זו.
6. יש להבחין בין הסוגיה שלפנינו ובין סוגיית ההסגרה, שאינה מענייננו כאן. לעניין ההסגרה ראה הוויכוח שבין השופט מ' אלון, "דיני הסגרה במשפט העברי", תחומין ח (תשמ"ז) 263, המוצא סימוכין להסגרה במשפט העברי, ובין הרב ש' ישראלי, עמוד הימיני, חלק א, סימן כג, הדוחה את דבריו. בהקשר שלנו חשובה מאוד ההבחנה שעושה הרב ישראלי בין מי שמצוי בידי שלטונות מדינת ישראל ומדינה זרה מבקשת את הסגרתו, ובין שאלת הצלתו של מי שנתפס בחו"ל בעוון רצח, כפי שהוא בנדון דידן.
7. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ד.
8. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכה ט.
9. במורה נבוכים, חלק ג, פרק מא, כתב הרמב"ם: "אין בכל עוולותיו של אדם חמורה מזאת".
10. ספר חסידים, סימן תרפג (כת"י בולוניה) [=סימן קפא בכת"י פארמא, הוצאת מקיצי נרדמים, ברלין תרנ"א].
11. נדה סא ע"א.
12. רש"י, נדה שם, ד"ה מיחש.
13. כך פירש את דברי רש"י ר' מנחם המאירי, בית הבחירה, נדה שם, ד"ה לשון הרע, בשם "גדולי הרבנים".
14. תוספות נדה שם, ד"ה אטמרינכו. וראה גם מאירי, שם.
15. שאילתות דרב אחאי גאון, פרשת שלח, שאילתא קכט.
16. תוספי הרא"ש, נדה שם, וז"ל: "ותימה הוא לומר כן שאם יצא קול על האדם שחטא שבשביל זה אסור להציל נפשו".
17. וכך הסביר את שיטת התוספות גם בעל "חכמת שלמה" (להלן, הערה 18): " דספק הוי וספק נפשות להקל, ועוד שמעמידים האדם על חזקת כשרותו [כלומר, חזקת חפותו] ואימור [=ויש להניח] [ש]בודאי לא הרג ודו"ק" (אבל אם רצח בוודאי - אסור להצילו. והובאו דבריו החריפים בעניין זה להלן). כנגד טענה זו אפשר לומר, שלפי רש"י בכגון דא שב ואל תעשה עדיף, משום שמה שלא יעשה רבי טרפון היה עלול לעבור עבירה: אם הנמלטים חפים מפשע ואינו מציל אותם, הרי ביטל מצוות "לא תעמוד על דם רעך", אך אם אשמים הם ברצח והוא נותן להם מקלט, גם אז הוא עובר על איסור שכן אסור להצילם. בכגון זה, כאמור, שב ואל תעשה עדיף.
נעיר שלדעת ר' יאיר בכרך (המובא להלן, ליד ציון הערה 23), התוספות אינם חולקים על רש"י ולהלכה מודים הם שדי בשמועה כדי לאסור את הצלת החשוד ברצח. כל שביקשו התוספות הוא להציע פירוש נוסף בדברי ר' טרפון. גם ר' יעקב עמדין (המובא להלן, ליד ציון הערה 20), אומר על דברי התוספות ש"מכל מקום לא נחלקו בזה שאסור להציל ההורג נפש מישראל", אולם לא ברור אם כוונתו היא שהתוספות מסכימים עם רש"י רק עם העיקרון שאסור להציל רוצח, או שהם מסכימים עמו שהוא הדין אף בשמועה בלבד.
18. חכמת שלמה, נדה סא ע"א, ד"ה בא"ד ובשאילתות.
19. בעניין זה ראה עוד להלן, הערה 20.
20. שו"ת שאילת יעבץ, חלק ב, סימן ט. מובא בפתחי תשובה, חושן משפט, סימן רנא, ס"ק א (מובא גם בפסק דינו של השופט אלון בעניין הסגרת עבריינים, בג"ץ 852/86 ח"כ שולמית אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1, בעמ' 89).
לדעת ר' יעקב עמדין, אסור להציל את הרוצח משום שאף על פי שבתי הדין אינם מוסמכים עוד לפסוק עונשי מוות, דין עונש המוות לא בטל מן העולם, כפי שעולה מסוגיית סנהדרין לז ע"ב: "אמר רב יוסף, וכן תני דבי חזקיה: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרי [ובטלה עמה הסמכות לדון דיני נפשות]... דין ארבע מיתות לא בטלו [רש"י: פורענות בידי שמים הדומה למיתה שהוא מחוייב בה]: מי שנתחייב סקילה, או נופל מן הגג או חיה דורסתו; מי שנתחייב שריפה, או נופל בדליקה או נחש מכישו; מי שנתחייב הריגה, או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו; מי שנתחייב חנק, או טובע בנהר או מת בסרונכי". מכאן מסיק היעבץ שאין להציל רוצח מעונש מיתה המושת עליו על ידי שלטון נוכרי "אע"פ שאין דינו מסור בידינו". וראה גם בעניין זה שו"ת חוות יאיר (המובא להלן, הערה 23).
21. לסקירת פוסקים נוספים שנקטו כך, ראה שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט, סימן מה, וחלק יח, סימן ב.
22. קשה מאוד לקבוע מסמרות ולהכריע בשאלה מהי דרגת הוודאות הנדרשת בדבר אשמתו של החשוד כדי לאסור את הצלתו.
23. שו"ת חוות יאיר, סימן קמו (מובא בפסק דינו של השופט אלון המוזכר לעיל, הערה 20, בעמ' 88).
ראוי לשים לב לזהירותו הרבה של ר' יאיר בכרך בתחילת תשובתו ובסופה מפסיקה הלכה למעשה.
24. ראה בבא מציעא לט ע"א, ורש"י שם ד"ה מחמת מרדין; בבא בתרא לח ע"ב, ורשב"ם, שם, ד"ה מרדין; רמב"ם, הלכות נחלות, פרק ז, הלכה ה; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רפה, סעיף ב.
25. מהמשך הצגת השאלה משמע שעתה, אחרי שנתפס, ייגזר עליו עונש מוות, אך לא ברור אם בגין הגניבה או בגין הרצח שקדם לו. ראה גם בסוף תשובתו.
26. חוות יאיר, שם בתחילת השאלה.
27. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכה יב.
28. דומה שאף אם אין מבחינים בין עבירת רצח לשאר עבירות, יש להבחין בין רוצח שעומד בסכנה אקראית (כגון שנפל לבור) לבין רוצח שהסכנה שהוא עומד בה היא עונש המוות שנגזר עליו בשל הרצח. הבחנה זו היא שמטה את הכף לאיסור הצלה, ראה שם בדבריו.
29. וכלשון התלמוד בהקשרים חמורים פחות: "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה?" (גיטין יט ע"א; שם לז ע"א).
30. אם כי ראה לעיל, הערה 20. וראה גם לעיל, הערה 5.

---

---