עובדים בחברה מסוימת פרשו מעבודתם. הם נטלו עמם את רשימת הלקוחות של מעבידם ומבקשים עתה לעשות בה שימוש בעסק מתחרה. האם ניתן למנוע זאת מהם?

לא מצאתי פסקי דין רבניים העוסקים בשאלה זו, אבל מצאתי מקורות רלוונטיים אצל אחד ממפרשי השולחן ערוך וכן בספרות השאלות והתשובות, מהם עולה שעובד שהיה חשוף לסוד מקצועי של מעבידו ופרש מעבודתו, אסור לו להתחרות במעבידו לשעבר תוך ניצול הסוד המקצועי, אף אם לא הייתה תנייה מפורשת בעניין זה ביניהם בחוזה העבודה.

כך עולה לדוגמה מדבריו החריפים של ר' אברהם דוד מבוטשאש (נפטר בשנת 1841) בפירושו לשולחן ערוך, בנוגע לשימוש בסודות מסחריים שהתקבלו במהלך העבודה. אמנם אין הוא עוסק בעובד אלא בשותף ששותפו גילה לו הזדמנויות עסקיות לצורך השותפות, והלך השותף וניצל אותם לעצמו. ואלו דבריו:

"אין בגידה גדולה מזו במה שנודע לו רק על פי חבירו על דעת שותפות וילך ויקנה לעצמו... הרי זה כגניבה ממש וגם כפי שורת ההלכה יש בזה איסור גניבת דעת, כיון שרק על נאמנותו סמך והודיעו מקום הסחורה" (כסף הקדשים, חושן משפט, סימן קפג, ס"ק ד).

כך פוסק גם הרב שמואל וואזנר מחשובי הפוסקים בדורנו בספר תשובותיו "שבט הלוי", כשהוא מתייחס במפורש לעובד:

"ופשוט אצלי שפועל שעובד במקום שעובדים בדברים סודיים או שמשתמשים במכשירים שהם עדיין בגדר סוד או אפילו פעולה שהיא המצאה של בעל העבודה שאסור לו לפועל להעתיק לעצמו או לאחרים ובגדר גזל הוא מן הדין, גם אם לא עשו תקנה מיוחדת [=חוזה] לזה, כיון שהם דברים שסתמא מקפידים מאד על גילויים" (שו"ת שבט הלוי, חלק ד, סימן רכ).

נראה שכך היא גם דעתו של ר' יחזקאל לנדא (פראג, המאה הי"ח) כפי שאפשר להסיק ממה שפסק בעניין מדפיס שהוזמנה אצלו עבודה לסידור לוחות הדפסה למהדורה חדשה של התלמוד עם פירושו של המזמין. הוא קובע, שבעל בית הדפוס מנוע מלהשתמש בלוחות הקיימים לשם הדפסת מהדורה משלו (אפילו שהוא משמיט את פירושו של המזמין). הסיבה לכך היא, שלדעתו אסור ליהנות מפרי עמלו של הזולת ללא קבלת רשות מפורשת לכך, ומכיון שסידור הלוחות עלה למזמין כסף רב הוא יכול למנוע שימוש בהם ללא הסכמתו (שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תניינא, חושן משפט, סימן כד). ובאנלוגיה לנידון דידן יכולה החברה המבקשת לדרוש צו מניעה שיאסור על עובדיה לשעבר שימוש ברשימת לקוחותיה.

אמנם, יש מן הפוסקים שנראה שמסייגים איסור זה וסוברים שלא ניתן למנוע לחלוטין מן העובד להתחרות במעסיקו תוך ניצול סודותיו המקצועיים, אך ניתן לחייבו לשלם למעסיק תמורת ערכו של הסוד, ולכן ניתן למנוע מן העובד מלהתחיל בעבודתו כל עוד לא ישלם כאמור. כך נקבע למשל בעניין אדם שהעתיק מתוך פנקסו של צַבָּע את סודותיו המקצועיים וביקש להתחרות בו, נפסק שעליו לשלם תמורת הנאתו - היינו הידע שרכש, ורק אחר כך יוכל לעסוק גם הוא בתחום זה (שו"ת עמודי א"ש, סו ע"ב. ספר זה אינו תחת ידי אך הוא מובא בהרחבה אצל נ' רקובר, עושר ולא במשפט, (ירושלים תשמ"ח), עמ' 33, ואצל י' בלס, עשיית עושר ולא במשפט, (ירושלים תשנ"ב), עמ' 67). וכך פסק גם בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג, סימן קנז) בעניין אדם שנודעה לו נוסחה סודית של תכשיר מסויים ובקש להתחרות ביצרן. נמצא אפוא, שגם לפי פוסקים אלה יש להוציא צו מניעה כנגד העובד כל זמן שלא שילם למעבידו תמורת המידע שלו.

כאשר עניינו של הסוד המקצועי אינו בידע שהוא חיצוני לעובד (כגון רשימת לקוחות) אלא עניינו בידע וטכניקה אותם רכש העובד במהלך עבודתו, מן הדין לא ניתן כמובן לאסור על העובד להתחרות במעסיקו (ראה למשל שו"ת דברי מלכיאל חלק ג, סימן קנא; שו"ת אמרי יושר, חלק ג, סימן רסט). האם יש תוקף לתנייה מגבילה בעניין זה בחוזה העבודה? שאלה זו חורגת מן הנדון (וראה מה שהרחיב ש' ורהפטיג בספרו דיני עבודה במשפט העברי (תל אביב תשכ"ט), בעמ' 174-177).