1. "קטילת בעלי חיים לצורך ספורט אינה מן הדברים שבית משפט זה רואה עצמו חייב, מטעמי צדק, להגן עליהם. הצו-על-תנאי מתבטל והעתירה נדחית. העותר ישלם למשיבים כהוצאות הבקשה, סכום כולל של 300 (שלוש מאות) ל"י".

כך פסק בית המשפט העליון בפרשת סולימאן בלאן נ' שר החקלאות ואח'¹, בשלהי שנות הששים.

על פסק דין קצר זה (שהובא כאן ללא קיצורים והשמטות), נמתחה ביקורת חריפה על ידי פרופ' יצחק זמיר². טענתו העיקרית של זמיר הייתה, שבית המשפט חרג מסמכותו כשבמקום לפסוק על פי שיקולים משפטיים ברורים ומבוססים, פסק על פי שיקולי "צדק" שאין להם על מה שיסמוכו. החוק להגנת חיית הבר, התשט"ו - 1955, אינו אוסר על ציד לשם ספורט, אלא הוא דורש מן המבקש לעסוק בכך להצטייד ברשיון כדין. לדברי זמיר³: "בג"ץ, כמו כל בית משפט, הינו מוסד להפעלת הדינים ולא מוסד לעשיית צדק. אם תניח לכל שופט לפסוק על פי תפיסת הצדק שלו, שוב לא יהיה מקום לבטחון ולאחידות בתחום המשפט. במקרים דומים תינתנה על ידי שופטים שונים החלטות סותרות. שפיטה כזאת, בסופו של דבר, לא יהיה בה לא סדר ולא דמות צדק, אלא תוהו ובוהו ותדמית של שרירות. והדברים ידועים ומקובלים". ולעניין המסוים נשוא פסק הדין, כותב זמיר⁴:

"ביחס לשאלה אם חוק המתיר קטילת בעלי חיים לצורך ספורט תואם או נוגד את הצדק. כל תשובה שתינתן אפשר להסכים או להתנגד לה, על פי הנטייה האישית, אך אי-אפשר להתווכח עמה. לשון אחרת, התשובה אינה נובעת מכללים ואינה ניתנת לביקורת על פי כללים, ולכן יש בה משום שרירות. מטעם זה מקובל לומר כי בית משפט, אשר תפקידו להחיל כללים משפטיים, אין זה ראוי שיפסוק על פי הצדק, במובן מהותי שלו".

דבריו אלה של פרופ' זמיר יורדים עד התהום, שכן הם נוגעים לשאלת מקורם ותוקפם של ערכים בכלל. דעתי היא כדעתו, שלא ניתן להוכיח ערך, שכן מבחינה מושגית מן ה"יש" אין להסיק (באופן לוגי) את מה שראוי להיות⁵. שאלת ערכי החברה היא אפוא שאלה של הכרעה רצונית: מה דמותה של החברה שאנו שואפים אליה. אבל ככל שהחברה עתיקה יותר ובעלת מסורת ערכית מושרשת יותר, היא עשויה לבסס את הכרעתה באופן פחות שרירותי. על כל פנים, לדעתי צודק זמיר, שהמקום הראוי להכריע בשאלות אלה הוא בית המחוקקים ולא בית המשפט.

מונחת בפנינו הצעה לתקון החוק להגנת חיית הבר, באופן שייאסר בו ציד לשם שעשוע וספורט. השאלה שאני מבקש לדון בה היא, האם להצעה זו יש שורשים במורשת התרבותית המשפטית היהודית?

2. שאלת הלגיטימיות של העיסוק בציד נדונה מעט באופן יחסי במקורות המשפט העברי⁶, כנראה משום שיהודים לא נהגו לעסוק בציד, ודאי לא לשם שעשוע.

מקורות התלמוד והמדרש מתייחסים לציד בשלילה. כך לדוגמה על הפסוק בתהלים א, א: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב", מובא בתלמוד⁷: "דרש ר' שמעון בן פזי: "אשרי האיש אשר לא הלך - לטרטיאות ולקרקסיאות של עובדי כוכבים, ובדרך חטאים לא עמד - זה שלא עמד בקנגיון". ומפרש רש"י: "קיניגון - צידת חיה על ידי כלבים, וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה". אולם, אפשר שמקורות אלו אינם מסתייגים מן הציד כשלעצמו, אלא רק מן ההשפעה החברתית השלילית - השחוק וההוללות - שמתלווה אליו. וכך עולה לכאורה ממה שהביא רבי משה איסרליש בהגהתו לשולחן ערוך⁸ בקשר לאיסור צידה בשבת (כידוע ציד היא אחת המלאכות האסורות בשבת): "המשסה כלב אחר חיה בשבת הוי צידה. ויש אומרים דאף בחול אסור בכלבים, משום מושב לצים".

עם זאת, ממקורות אחרים, שאינם עוסקים בציד דווקא אלא בהריגת חיות בכלל, עולה שאף שהותר לאדם להרוג בעלי חיים לשם מזונו ומלבושו, אין פירוש הדבר שהרג בעלי חיים אינו מעורר בעיה מוסרית.

ההסתייגות מהריגת בעלי חיים עולה כבר מן המקרא. אדם הראשון לא הורשה לאכול אלא מן הצומח: "ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה" (בראשית א, כט); "ויצו ידוד אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל" (שם ב, טז). לדעת ר' יוסף אלבו⁹, הסיבה שלא הותר לאדם לאכול מן החי נעוצה באכזריות הכרוכה בהריגת בעלי חיים, והדבר לא הותר לנח ולבניו¹⁰ אלא בשל ההתדרדרות המוסרית שחלה בימיהם, כשההבחנה הערכית בין אדם לבהמה נטשטשה, "ותימלא הארץ חמס... כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יא-יב). מאוחר יותר, לא הוחזר האיסור המוחלט על אכילת בשר על כנו, אבל אפשר שמגמת דיני הכשרות המרסנים את האדם באכילת החי היא להחדיר לתודעתו, באופן מאוזן והדרגתי, את ההכרה בבעיותיות המוסרית שבדבר¹¹. ואמנם נראה שמגמה זו היא שעומדת ברקע סגנונם המיוחד של הכתובים העוסקים בהיתר אכילת בשר בספר דברים (פרק יב, כ-כה):

"כי ירחיב ידוד אלהיך את גבולך כאשר דבר לך, ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר... רק חזק לבלתי אכל הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים".

ההכרה באכזריות שכרוכה בהריגת בעלי חיים ובערך של החמלה עליהם באים לידי ביטוי במה שמסופר בתלמוד¹² על רבי יהודה הנשיא (המכונה רבי):

"יסורים של רבי, על ידי מעשה באו, ועל ידי מעשה הלכו. 'על ידי מעשה באו', שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה, והיה רבי יושב ועוסק בתורה לפני בית המדרש של בבליים בציפורי. ברח העגל והכניס ראשו תחת כנף בגדו של רבי וגעה בבכיה. אמר לו רבי: 'לך, לכך נוצרת [לשחיטה]'. אמרו [משמים]: הואיל ואיננו מרחם יבואו עליו יסורים. 'ועל ידי מעשה הלכו', שפעם אחת הייתה שפחתו של רבי מטאטאה את הבית, היו מונחים שם בני חולדה והיתה מטאטאה אותם, אמר לה: הניחי אותם, הרי כתוב 'ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמה, ט). אמרו [משמים]: הואיל ומרחם, נרחם עליו [ואז פסקו יסוריו]".

3. די במה שהבאנו עד כה להצביע על הגישה המסויגת של המקורות היהודיים להיתר אכילת בעלי חיים. אבל כאמור, מקורות אלה אינם עוסקים באופן ישיר בשאלת הלגיטימיות או אי-הלגיטמיות של העיסוק בציד. לראשונה שאלה זו נדונה במאה ה- 17, וכל הפוסקים שעסקו בה הסכימו לאיסור. אמנם יש שבקשו לבסס את האיסור גם על נימוקים הלכתיים טהורים (כגון האיסור לנבל חיה, היינו להרוג אותה שלא בדרך של שחיטה כשרה, איסור "בל תשחית" או איסור "צער בעלי חיים"), ועל כך לא הייתה תמימות דעים. אבל הנימוק המרכזי שחוזר אצל כל הפוסקים הוא שיש לאסור ציד לשם שעשוע בשל האכזריות שבדבר.

רבי שאול הלוי מורטירא¹³, מחכמי הספרדים באמסטרדם (המאה ה17), כותב:

"כי הצידה יהיה דוגמת מלכים העושקים כי ילכדו החיות וימיתום ויגורו בהם הכלבים בלי חמלה, ועל כן היא אסור בתורתנו, כי ממנו תולד האכזריות, וכ"כ גדולה האזהרה בזה כי צוה ה' כי החיות והעופות אשר יצודו ויתפשום חיים יכסו את דמם כאילו שפכו דם נקי שצריך לכסותו"¹⁴.

בתחילת המאה ה18 נשאלו שלושה מחכמי איטליה אם מותר לעסוק בציד. וזה לשון השאלה:

"האנשים ההולכים לצוד ביד, או עוף בכלי זין, אם יש אסור בדבר לעשותם נבלה בידים, ואם מותר לעשות בהם סחורה. והאנשים העושים כן לשחוק ולטיול בעלמא, אם גם עליהם תעבור כוס האסור או לא?"¹⁵

וכך כותב ר"ש מלויקיו¹⁶:

"הגע עצמך, אם אדם יורה בקשתו נגד חברו להכותו בדרך שחוק וטיול, אטו לא ענוש יענש?! פשיטא בודאי. ומאי שנא [=ומה ההבדל] בבהמות וחיות - ד' 'רחמיו על כל מעשיו' כתיב. ואף על גב דהותר לשוחטן, להורגן ולהמיתן בידים - לא הותר".

ר"ש מלויקיו מוסיף טעם נוסף לאיסור והוא בקל וחומר מן האיסור ללכת לאיצטדיון שמנגחים שם את השוורים "וכשופך דמים יהי נקרא"¹⁷. והוא מסכם שאין היתר כלל "שכבר ישראל קדושים נהגו בו איסור, ומדינא נמי אסורא". כלומר הדבר אסור גם מן הדין וגם מכוח המנהג.

רבי שמשון מורפורגו¹⁸ (רב באנקונה), שדן באותו עניין, אוסר גם הוא, כשאחד מנימוקיו הוא

"ומשום תפיסת אומנותו של עשו הרשע וקניית מדת אכזריות להמית בריותיו של הקדוש ברוך הוא על לא דבר, ומשום מושב לצים שהרי אמרו אין הולכין לאיצטדין...".

ועוד הוא מוסיף שאף אם אין איסור צער בעלי חיים בהריגת בעלי חיים, מכל מקום

"נראה לעניות דעתי דאם איסור תורה ליכא [=אין], איסורא מיהא איכא [=יש], שהרי לא הותרה מיתת הבעלי חיים אלא לצורך המין האנושי ולתועלתו, ולא להקנותינו מידת אכזריות שפיכת דמים והריגה".

התשובה המפורסמת יותר בענייננו היא תשובתו של ר' יחזקאל לנדאו, בעל שו"ת נודע ביהודה¹⁹, רבה של פראג במאה ה18- ומגדולי הפוסקים שבדורו. וזה היה לשון השאלה:

"איש אחד אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר בהיערות תרמוש כל חיתו יער, אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה -
אי משום (1) צער בעלי חיים,
אי משום (2) בל תשחית,
ואי משום (3) שנהגו בו איסור".

בחלקה הראשון של תשובתו, ר' יחזקאל לנדאו דוחה את שלושת הנימוקים ההלכתיים שהשואל הציע לבסס עליהם את איסור הציד.
לא נרחיב בחלק זה של התשובה שאינו מעיקר ענייננו²⁰, וניגש מיד לחלקה השני, שבו אנו שומעים את הדברים המאלפים הבאים:

"ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד [במקרא] רק בנמרוד ובעשו ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב²¹... ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?!".

עיסוק בציד לשם פרנסה אינו פגום מבחינה מוסרית ואין בו אכזריות, ש"הרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם... וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו. אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו, הוא אכזריות".

עד כאן מסקנת ה"נודע ביהודה" היא אפוא שיש לשלול ציד חיות לשם שעשוע "מצד יושר ההנהגה" - כלשונו. אבל הוא מוסיף שיש גם נימוק הלכתי מובהק לאסור את הדבר מן הדין והוא, ש"כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'... ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות". אמנם ישנן סכנות שמותר לאדם להסתכן בהן, אבל רק כאשר הדבר נעשה לשם פרנסה, "אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה, הרי זה עובר על 'ונשמרתם מאוד כו''.

ועל כן הוא מסכם: "ולכן יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא וסכנתא... ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו ולא יאבד זמנו בדברים כאלה... והיה זה שלום. מנאי הטרוד".

מכל המובא לעיל, לא נותר לי אלא לסמוך את ידי על תיקון החוק המוצע.

הערות:

1. בג"ץ 36/68, פ"ד כב(1) 617. ישבו בדין: מ"מ הנשיא זילברג, והשופטים כהן וקיסטר.
2. י' זמיר, "על הצדק בבית המשפט הגבוה לצדק", הפרקליט כו (1970) 212. תודתי נתונה לעו"ד ציון אילוז מן המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, שהפנה את תשומת לבי למאמר מעניין זה.
3. שם, עמ' 223.
4. שם, עמ' 221.
5. עניין זה שבפילוסופיה של המוסר הפך להיות מן המפורסמות, אם כי הוויכוח סביבו עדיין לא תם. ואין כאן המקום להאריך.
6. לסקירה מקיפה בעניין שלפנינו, ראה, נ' רקובר, "הגנת החי - ציד חיות", ספרית המשפט העברי (תשנ"ד) (מכאן ואילך: רקובר). חלק גדול מן הדברים שנביא להלן לקוחים ממאמר זה של פרופ' רקובר, שקרה כבר מזמן לתקן את החוק ברוח ההצעה שבפנינו. חלקו הראשון של המאמר מצולם להלן ומסומן כנספח א.
7. עבודה זרה יח ע"ב.
8. רמ"א, אורח חיים, סימן שטז, סעיף ב, בשם "אור זרוע" על סוגיית התלמוד, עבודה זרה, שם.
9. ראה, ספר העיקרים לר' יוסף אלבו, מאמר שלישי, פרק טו.
10. אם כי הודגש שאסור לו לאכול "אבר מן החי" כלומר אבר שנלקח מן הבהמה בעודה בחיים: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם. שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ב - ו).
11. בעניין זה ראה, הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום (מובא אצל רקובר, הערה 9).
12. בבא מציעא פה ע"א (בתרגום עברי).
13. בספרו גבעת שאול, פרשת וישב (ורשא תרס"ב, דף מד ע"א).
14. לרעיון זה, ראה ביתר הרחבה, מה שהביא רקובר (להלן, נספח א), ליד ציון הערות 13 ו15-.
15. השאלה מובאת באנציקלופדיה ההלכתית "פחד יצחק", ערך צידה.
16. שם.
17. בעניין זה ראה, שו"ת יחווה דעת (לר' עובדיה יוסף), חלק ג, סימן סו. האוסר ללכת ולחזות במלחמת שוורים. בדבריו הוא מצטט את רבנו חיים בן עטר, בספרו אור החיים (פרשת אחרי מות יז, יא), הכותב: "אסור לנו להמית ולהרוג בהמה או חיה, שלא הותרה לנו אלא שחיטה לאכילת בשרה וכיוצא בזה, ואפילו שור שנגח והמית אדם, מיתתו רק על ידי סנהדרין של עשרים ושלשה".
בעניין איסור "צער בעלי חיים", ראה רע"א 1684/96 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת גדר בע"מ, פ"ד נא(3) 832, מה שהביאו השופטים חשין וטירקל ממקורות המשפט העברי (מצולם ומובא להלן כנספח ב).
18. שו"ת שמש צדקה, חלק יורה דעה, סימן נז.
19. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה תנינא, יורה דעה, סימן י.
20. לדעתו, אין בציד משום צער בעלי חיים, בין השאר משום ש"לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה [=אין בו] משום צעב"ח".
אין גם מקום לבסס את האיסור על איסור "בל תשחית", שכן הצייד "נהנה בעור, וגם אינו עושה דרך השחתה". מה עוד ש"הני חיתו יער כל זמן שהם בחיים, אין בהם שום הנאה לאדם, רק עיקר הנאה במותן בעורותיהם ובבשרם ואיך נימא שיהיה אסור להמיתם משום בל תשחית". כיום קשה לשמוע טיעון זה.
וכמו כן אין מקום לבסס את האיסור על המנהג (היינו על כך שהנגו לאסור ציד לשם שעשוע, אף שהוא מותר מעיקר הדין) "דדבר דלא שכיח לא שייך בו למימר שנהגו בו איסור".
21. להטעמת ההסתייגות מן הפגיעה בחי הוא מעיר שבעוד שעל בגד חדש נוהגים לומר איש לרעהו "תבלה ותחדש", הרי "אין לומר כן על הנעשה מעורות בהמה, משום 'ורחמיו על כל מעשיו'". ראה רמ"א, אורח חיים, סוף סימן רכג.

---

---