1. עמותת בית החולים "פלוני" נכנסה להליכי פירוק. מבנהו הראשון של בית החולים נרשם כהקדש, והקדשות רבים קשורים בקשרים שונים עם בית החולים ועם העמותה שמנהלת אותו. לשם גיבוש עמדת היועץ המשפטי לממשלה פנית אלי כדי שאחווה דעתי על עמדת המשפט העברי בנושא גביית חובות מנכסי הקדש.

2. בנושא זה חשיבות מיוחדת לעמדת המשפט העברי שכן חלק מן ההקדשות נוסדו בפני בית דין רבני, ולפי סימן 53 לדבר המלך במועצתו 1947-1922 וכן לפי סעיף 41(א) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (מכאן ואילך חוק הנאמנות), סמכות הדיון נתונה בעניינים אלו לבית הדין הרבני, לאמור הדין העברי הוא הדין החל בעניין.

3. עמדת המשפט העברי חשובה גם ביחס להקדשות שלא נוסדו בפני בית דין רבני, שכן לפנינו שאלה הטעונה הכרעה שאין לה פתרון לא בחוק ולא בפסיקה, ועל כן יש להחיל את חוק יסודות המשפט התש"ם-1980 המפנה בין השאר לעקרונות הצדק והיושר של המשפט העברי.

4. בטרם אדון בהקדש דתי כמשמעותו היום, אקדים ואזכיר שבמקורו המושג "הקדש" ציין את הנכסים שבבעלות האל ("נכסי גבוה") כולל נכסים שאדם ייחד לבית המקדש. בספרות הפוסקים המאוחרת יותר, הורחב המושג הקדש והוחל גם על נכסים שהופרשו למטרות מצווה אלה או אחרות: צדקה לעניים, תלמוד תורה, עזרה לנזקקים, בתי חולים בתי עלמין ועוד¹, כשמבחינת ההלכה אין זה משנה אם ההקדש נוסד בפני בית דין דתי או גוף אחר². ההקדשות שמדובר בהם בתיק זה, הקדשות דתיים הם, הן מבחינת ההלכה (שכן מטרתן מצווה), והן על פי החוק במידה ונוצרו בפני בתי דין רבניים.

מהותו ומעמדו של ההקדש
5. משהקדיש הבעלים את נכסיו, יוצאים הנכסים מרשותו ומעתה אין לו כל זכות בהם³ והם מעין "אישיות משפטית נפרדת". ההקדש עצמו אינו כשר לעשות פעולות משפטיות והוא כשר רק להיות נושא לחובות ולזכויות, כעין קטין או פסול דין. בית הדין הוא האחראי לטיפול בענייני ההקדש והוא עושה זאת באמצעות מינוי נאמנים - "אפוטרופוסים" בלשון המקורות. האפוטרופוסים אינם אורגן של ההקדש, אלא הם מוסמכים על ידי בית הדין לנהל את ענייניו למען הגשים את מטרות ההקדש (כדוגמת אפוטרופוס המופקד על ניהול נכסיו של קטין; הנכסים רשומים על שמו של הקטין, אבל הוא עצמו אינו כשר לפעול בנכסיו ורק האפוטרופוס יכול לפעול לטובתו מכוח מינוי בית הדין⁴)⁵.

6. מן הפרות המופקים מנכסי ההקדש זכאים ליהנות הנהנים, כפי שנקבעו על ידי מייסד ההקדש בשטר ההקדש, אך הם אינם בעלים על נכסי ההקדש. הבעלות על נכסי ההקדש נשארת תמיד בידי ההקדש עצמו⁶. בית הדין אחראי על ניהולו התקין של ההקדש על ידי האפוטרופוסים, והאפוטרופוסים אינם מוסמכים למכור או לשעבד את נכסי ההקדש ללא אישור בית הדין. ובית הדין לא יתיר את מכירת הנכסים או שעבודם אלא לשם הגשמת מטרות ההקדש⁷.

הקדש בית החולים והתנאים לפירוקו
7. העולה מן האמור, כי לא ניתן להיפרע מנכסי ההקדש בשל חובותיהם של האפוטרופוס או של הנהנה. כך הדבר גם בעניינינו. הקדש בית החולים הוא אישיות משפטית נפרדת מעמותת בית החולים, ומטרתו לשמש את החולים הספרדים הנזקקים בירושלים. עמותת בית החולים הפעילה את בית החולים, ומאחר שבית החולים שירת גם את הנהנים על פי כתב ההקדש, היא הייתה זכאית להשתמש במבנה ההקדש וליהנות מפירותיו לקיום פעילות בית החולים. חלק מחברי העמותה מונו כאפוטרופוסים על נכסי ההקדש. מן המסמכים שהיו לפני עולה, שחובות העמותה נובעים ברובם מתפעול בית החולים, פעילות שאינה קשורה כלל לניהול נכסי ההקדש, משום שאמנם ייעודו של ההקדש לשמש אכסניה לסוג כזה של פעילות, אבל ההקדש אינו מבצע בעצמו פעילות כלשהי (כגון העסקת צוות רפואי ומנהלי) ואינו מוסמך מעצם מהותו לייצר חוב (מעבר לחובות המתחייבים מעצם קיומו, כגון מיסי ארנונה⁸), משום שהדבר סותר את דעת המקדיש⁹. אין צריך לומר אפוא שההקדש אינו אחראי לחובות העמותה.

8. רק אם האפוטרופוסים שעבדו נכס הקדש, כחלק מניהול נכסי ההקדש¹⁰, כגון לצורך הלוואה לשיפוץ או השבחת הנכס, ניתן להיפרע מנכסי ההקדש¹¹. תנאי לשעבוד כזה הוא שפעולות האפוטרופוסים תיעשה באישור מוקדם של בית הדין. פעולות שנעשו ללא אישור בית הדין בטלות ואינן מחייבות את ההקדש¹². בית הדין נותן בדרך כלל אישור כולל לכל הפעולות השוטפות והרגילות של האפוטרופוסים, אבל פעולות לא שגרתיות, כגון שעבוד כאמור, טעונות אישור מיוחד¹³. לפיכך אם האפוטרופוסים עשו על דעת עצמם פעולה לא שגרתית (מכר, שעבוד, משכון או כל פעולה אחרת הטעונה אישור בית הדין), תהיה הפעולה בטלה ולא תחייב את ההקדש¹⁴.

9. קיצורו של דבר ניתן להיפרע מנכסי ההקדש רק בשל חובות שנוצרו - באישור בית הדין - לשם טיפול בנכס ההקדש. לא זהו המצב בנדון דידן, בו החובות נוצרו מפעילותו השוטפת של עמותת בית החולים.

הקדשות אחרים הקשורים לבית החולים
10. בית החולים הוא גם הנהנה מהקדשות רבים המפורטים ברשימה שעמדה לפני (בין כנהנה יחיד ובין כנהנה עם נהנים אחרים). ההקדשות השונים הם בעלי אישיות משפטית נפרדת מהקדש בית החולים. עמותת בית החולים נהנתה מפרותיהם ויש שחברי העמותה שימשו כאפוטרופוסים עליהם, אך ההקדשות עצמם לא היו שייכים לעמותה. כפי שנאמר לעיל אין ההקדש אחראי על חובותיה של העמותה ועל חובות שנעשו על ידי האפוטרופוסים שלא באישור בית הדין. לפיכך הנושים של העמותה אינם יכולים לרדת לנכסי ההקדשות.

11. לכל היותר יש מקום לדון בשאלה האם יכולים הנושים להיפרע מפירות נכסי ההקדשות הללו שהיו מגיעים לבית החולים כנהנה מהקדשות אלו? עמותת בית החולים פלוני נכנסה להליכי פירוק, ואינה מספקת עוד את השירותים לשמם הוקמה. כתוצאה מכך נסגר בית החולים. במצב זה העמותה אינה זכאית יותר ליהנות מן ההקדשות¹⁵, שכן הם הוקדשו דווקא לבית החולים פלוני. כשהנהנה אינו זכאי יותר לכספי ההקדש, יש להעביר את הכספים למטרות דומות¹⁶, ועל בית הדין להחליט מה המטרה הדומה ביותר למען הגשים את רצון המקדישים. ברור שנושי עמותת בית החולים אינם הופכים לנהנים של ההקדשות הזכאים לקבל במקומה את כספי ההקדשות, ועל כן אין מקום להכניס את הפירות (הן פירות העבר הן הפירות העתידיים) לתוך קופת הפירוק.

12. עם זאת, אפשר שבית הדין יאשר להשתמש בפירות ההקדשות (בחלקם או לתקופה מוגבלת) לפירעון חובות שנוצרו כתוצאה מן הפעילות שלשמה הוקם ההקדש (עניים נזקקים ספרדים שבירושלים), בכפוף לעקרונות ההלכה, כדלהלן:

13. הכספים שמועברים לבית החולים מן ההקדשות השונים הם בהגדרתם כספי צדקה. כלל הוא בדיני צדקה, המקובל על פוסקים רבים, שנושיו של עני המקבל כספי צדקה אינם רשאים לעקל ממנו כספים אלו, אלא אם כן נותן הצדקה ידע שהוא נותן את הכסף במטרה לעזור לעני לפרוע את חובותיו17. וכך פוסק השולחן

"מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו [כלומר, נודד כדי לקבץ נדבות] ונתנו לו צדקה, אין בעלי חובות יכולים להפרע ממה שגבה בצדקה".

14. מקורה של הלכה זו בפסק שהשיב ראבי"ה¹⁸ (רבי אליעזר בר' יואל הלוי), מגדולי בעלי התוספות באשכנז (המאות הי"ב-יג), בעניין אדם שהלך לקבץ נדבות לפרנסתו, ומשחזר בקשו נושיו לעקל את הכספים שאסף. ראבי"ה פסק שהנושים אינם רשאים לטרוף כספים אלו, כשהסתמך על דברי התוספתא¹⁹: "מעשר עני אין גובין ממנו מלוה וחוב". אמנם רבנו שמחה (גם הוא מבעלי התוספות באשכנז) חלק על פסק זה של ראבי"ה וטען שהחייב אינו יכול להפקיע את השעבוד הרובץ על כל נכסיו, ועליו מוטל אפוא לפרוע חובותיו אף מתוך כספי צדקה שהגיעו לידיו²⁰. לדעתו התוספתא קובעת הלכה למי שמפריש מעשר עני, שאינו רשאי להעביר כספי המעשר עני לנושיו של העני, אבל משהגיע הכסף לידי העני הריהו כשאר נכסיו והוא משועבד לפרעון חובותיו.

15. במחלוקת זו פסק השולחן ערוך כשיטת ראבי"ה, וכן פסק גם רבי דוד בן זמרה²¹, מגדולי המשיבים במאה הט"ז²². הנימוק העיקרי לפסק זה הוא שהכל תלוי בדעת הנותן, ולוּ ידע הנותן שהכסף יגיע לידי הנושה ולא ישמש לפרנסת בני ביתו של העני, לא היה נותן, "דאומדן דעת גדול הוא זה, שהרי אין העשיר חייב לפרוע חובותיו של עני"²³.

16. נראה ששיקול מכריע זה חל גם בנדון דידן. כלל הוא בדיני ההקדשות שהולכים אחר אומדן דעתו של המקדיש²⁴. לוּ ידע המקדיש שכסף ההקדש יעוקל לטובת נושיו של בית החולים הוא לא היה מקדיש לשמו את נכסיו, שכן מגמתו לא הייתה לפרוע את חובות בית החולים אלא לעזור לחולים ולעניים²⁵.

17. בעניינינו מבקשים הנושים לקבל את הכסף ישירות מן ההקדשות ולא מבית החולים (שכן הלה נמצא בפירוק) בכגון זה אין מחלוקת בין הפוסקים וכולי עלמא (כולל רבנו שמחה) מסכימים שאין לעקל את הכספים, מה עוד שהעניים הזכאים ליהנות מן ההקדש היום, אינם אלה שבעבורם נוצר החוב בעבר.

18. העולה מן האמור, שאין לכלול את פירות ההקדשות בקופת הפירוק לטובת נושי עמותת בית החולים. אין מקום להסכמי פשרה כלשהם בעניין, שכן הדין אוסר במפורש העברת כספים אלו לנושים (אלא לפי החלטת בית הדין בבואו לקבוע מטרה קרובה). יש לזכור שמדובר בכספי צדקה המיועדים לחולים ולנזקקים מן העדה הספרדית, בהם יש להקפיד שבעתיים שישמשו למטרות לשמן ניתנו.

19. סוף דבר. בקופת הפירוק כלולים כספים שמקורם בנכסי הקדש וכן כספים שמקום בפירות מהקדשות שנגבו על ידי המפרק אף לאחר שבית החולים הפסיק לתפקד. כספים אלו מוחזקים בקופת הפירוק שלא כדין, ויש להשיבם להקדש. זכותו של ההקדש על כספים אלה אינה דומה לזכותם של נושי עמותת בית החולים בגביית חובותיהם, והוא זכאי להשבת הכספים מידי המפרק מיד, מכוח בעלותו עליהם, והוא זכאי להשבתם במלואם בלא קשר לחדלות הפירעון של עמותת בית החולים.

הערות:

1. ראה למשל, שו"ת מהרשד"ם (לר' שמואל די מודינא, טורקיה, המאה הט"ז), חלק יורה דעה, סימן קעד, ד"ה עוד על עניין: "שלשון הקדש ר"ל הבדלה... וקורא אותו הקדש שהוא חפצי שמים [כלומר, עניינים של מצווה]".
2. והשווה גישת החוק בסימן 53 לדבר המלך במועצתו 1947-1922.
3. ראה: בית יוסף, יורה דעה, סימן רנט; רמ"א, שם, סעיף ב; פתחי תשובה, שם, סימן רנו, ס"ק ב. וראה עוד פד"ר, כרך ב, עמ' 370 - 376; בשערי בית הדין, אוסף פסקי דין בנושא הקדשות ומוסדות ציבור (מכאן ואילך: בשערי בית הדין), כרך א, עמ' 184 - 187 ועמ' 216 - 223; שם, חלק ב, עמ' 264 - 273. באופן דומה קובע גם ס' 18(ב) לחוק הנאמנות: "אחרי תחילת ההקדש אין יוצרו רשאי לשנות את תנאיו, לגרוע מנכסיו או לבטלו, אלא אם שמר לעצמו זכות לכך בכתב ההקדש או שבאו על כך הסכמת הנהנים או אישור בית המשפט".
4. ואכן הלכות אפוטרופוס האחראי על הקדש נלמדות מהלכות אפוטרופוס האחראי על יתומים. ראה נשמת אדם, כלל קמז, סעיף כג; שו"ת שיבת ציון, סימן צט. וראה עוד י' רוטנברג, "מעמדו של נאמן בהקדש", דברי משפט, כרך ה (תשנ"ח), עמ' קפו - קצג.
5. וראה ביתר הרחבה בחוות דעתי "הקדש דתי כאישיות משפטית", באתר האינטרנט של משרד המשפטים, במדור "חוות דעת". וראה עוד י' אונגר, "על הנאמן ואישיותו המשפטית של ההקדש", פרשת השבוע, פקודי תשס"ג, גיליון מס' 113. לשאלת עמדת המשפט הישראלי בעניין ראה רע"א 46/94 אברמוב ואח' נגד הממונה על מרשם המקרקעין, פ"ד נ(2) 202. וראה עוד: ש' כרם, נאמנות (מהדורה שניה, 1993), עמ' 33; א' טננבוים וא' קפלן, "הקדשות בישראל - הדין הרצוי והמצוי", שערי משפט א1 (אייר תשנ"ז), עמ' 86.
6. לבירור עמדת המשפט הישראלי ראה: י' ויסמן, "אבני נגף בחוק הנאמנות", עיוני משפט ז (1980), עמ' 282; ש' כרם, נאמנות (מהדורה שניה, 1993), עמ' 32 -33, 130 -132.
7. ראה שו"ת הרדב"ז, חלק ב, סימן תשלח; בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 171 -182.
8. יש גם ששימור ותחזוקת נכס ההקדש מחייב הוצאות, אך אין לממן הוצאות אלה מתוך נכסי ההקדש עצמו בלא אישור בית הדין.
9. ברוב שטרי הקדש מפורש הדבר שההקדש לא יימכר לא ימושכן ולא ישועבד, וזהו אמדן דעתו של המקדיש אף כשלא נכתב הדבר במפורש בשטר ההקדש.
10. ראה בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 88 -89.
11. ושמא כך יש לפרש את ס' 3(ב) לחוק הנאמנות הקובע: "אין לרדת לנכסי הנאמנות אלא בשל חובות המוטלים עליהם או הנובעים מפעולות הנאמנות".
12. רמ"א, שולחן ערוך, חו"מ, סימן רצ, סעיף ה בעניין אפוטרופוס לקטן. וראה עוד בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 190.
13. ראה בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 225.
14. ראה חידושי הר"ן, גיטין נב ע"א, ד"ה ומוכרין. וראה עוד פד"ר, כרך ב, עמ' 178 -187.
15. ראה בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 450.
16. ראה בשערי בית הדין, חלק ב, עמ' 226 -228.
17. בסוגיה זו ראה עוד: יעקב ישעיה בלויא, צדקה ומשפט, ירושלים תש"ם, פרק ב, סעיף יח; נפתלי צבי יהודה בר אילן, נקדש בצדקה (בירורי הלכה בעניני צדקה), רחובות תשנ"א, עמ' 278-275. וראה ביתר הרחבה בחוות דעתי "עיקול כספי סיוע לשיכון", באתר האינטרנט של משרד המשפטים, במדור "חוות דעת".
18. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנג, סעיף יב.
19. הדברים מובאים באריכות בספר אור זרוע (לר' יצחק מוינא), הלכות צדקה, אות יא, ומובאים גם כן, בקיצור, בספר המרדכי, בבא בתרא, סימן תצז.
20. תוספתא, פאה ד, טז.
21. עם זאת יש לציין, שגם רבנו שמחה מסכים שאם נותן הצדקה התנה בפירוש שאינו נותן את הצדקה אלא על מנת "שלא יהיה רשות לפלוני", כי אז אין לעקל את הכספים. לביאור שיטתו ראה, שו"ת בשמים ראש, סימן צג.
22. ראה, שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן קנט.
[הרדב"ז אף מוסיף שפעם דן בעניינו של נושה שהיה רגיל לגבות מקופת הצדקה כספים שחייבים לו העניים, ומשנודע הדבר לרדב"ז הורה לו להחזיר את כל הכספים שגבה. אולם הוא מעיר בעצמו שגם רבנו שמחה סבור שבכגון זה הנושה אינו רשאי לעקל את הכספים, משום שטרם הגיעו לידי החייב].
לעומת זאת, ראה, ביאור הגר"א (לגאון מוילנא), יורה דעה, סימן רנג, ס"ק יח, שפסק כשיטת רבנו שמחה וקבע שפוסקים רבים דוחים את שיטת ראבי"ה.
23. סוגיה דומה לסוגיה שלפנינו עולה במקורות המשפט העברי גם בעניין כספי ההענקה שחייב האדון לתת לעבדו בשעת שחרורו. על כספי הענקה אלו פוסק הרמב"ם, הלכות עבדים, פרק ג, הלכה טו: "ענק עבד עברי לעצמו ואין בעל חוב גובה הימנו". וראה, משנה למלך, שם והגהות כסא דהרסנא על שו"ת בשמים ראש, שם, הסבורים שיסוד דינו של הרמב"ם הוא בדיני צדקה בדומה למה שנקבע בתוספתא לעניין "מעשר עני".
24. לשונו של בעל "אור זרוע", שם.
25. ראה בשערי בית הדין, חלק א, עמ' 171 -182 ועמ' 277 - 281.
26. באופן דומה קובע גם חוק הנאמנות בסעיף 20, אם כי החוק מאפשר לבית המשפט שיקול דעת לאשר העברת כספי נאמנות לנושיו של הנהנה: "זכות של נהנה עלפי הקדש אינה ניתנת להמחאה, לשעבוד או לעיקול, זולת אם הותרו בכתב ההקדש או שבית המשפט התירם לסיפוק של מזונות או של מיסים המגיעים מן הנהנה או - בנסיבות מיוחדות -לסיפוק חובות אחרים המגיעים ממנו".

---

---