מבוא

בימים אלה נדונה במשרד הצעה לחוקק חוק שיקבע את זכויותיהם של קורבנות עבירות פליליות. במסגרת זו נבחנת גם האפשרות לקבוע בחוק את זכותו של הקורבן לפיצוי. המקור העיקרי לפיצוי אמור לבוא מן העבריין עצמו, ואם אין אפשרות לקבל את הפיצוי מן העבריין, המדינה מחויבת לפרוש "רשת בטחון" שיבטיח את הפיצוי. הצעה זו נגזרת בין השאר מהכרתה של המדינה באחריותה למניעת עבריינות. תת-הועדה לנושא פיצויים לקורבנות עבירה, פנתה אליי בבקשה לדעת מהי עמדת המשפט העברי בסוגיה זו.

ייאמר מיד שלא מצאתי במקורות הנורמטיביים של המשפט העברי הסדר מעין ההסדר הנבחן על ידי הועדה, ואין צריך לומר שלא מצאתי דיונים היורדים לפרטים המעשיים המעסיקים את הועדה. יחד עם זאת, מצויים במקורות יסודות ערכיים חשובים שעשויים לתרום לביסוסה הפילוסופי של חובת המדינה לדאוג ככל האפשר להחזרת מצבו של קורבן עבירה למצבו הקודם. כמו כן, המקורות מצביעים על כך שהחובה לפצות את קורבן העבירה מוטלת בראש ובראשונה על העבריין עצמו.

העבריין כמקור עיקרי לפיצוי

כבר במקרא נקבע העיקרון: "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו... שלם ישלם, אם אין לו ונמכר בגנבתו" (שמות כב, ב). נקודת המוצא של ההלכה היא שעל העבריין להשיב לקורבן את מה שגנב ממנו - "שלם ישלם". אמנם, אם אין ביד העבריין להשיב את אשר גזל, בית הדין מוכר אותו לעבד, כלומר, הוא נאלץ להשכיר את עצמו כפועל, ושכר עבודתו משתלם לנגזל - "ונמכר בגנבתו". ההצעה של תת-הועדה לקבוע שהקורבן יפוצה בראש ובראשונה על ידי העבריין, מאמצת אפוא את גישת המשפט העברי. יודגש, שגישתו של המשפט העברי אינה נובעת מן הדאגה התקציבית להוריד ככל הניתן את הנטל הכלכלי שעל המדינה, אלא היא נובעת מעקרון הצדק לפיו המקלקל עליו מוטלת חובת התיקון.

זאת ועוד, יש מקום לבחון ולאמץ את גישתו זו של המשפט העברי גם בעניין חיובו בפיצוי של עבריין חסר אמצעים (במה שנוגע לעברות רכוש). על פי גישה זו אם העבריין אינו יכול לעמוד בנטל הכלכלי של הפיצוי, ניתן יהיה להטיל עליו מעין "עבודות שירות", ומשכורתו תעוקל לטובת פיצוי הקורבן. פתרון זה, המקביל למודל של גנב ש"נמכר בגנבתו", ניתן להחיל קודם שפונים לקופת המדינה לתשלום הפיצוי.

אחריות המדינה למנוע עבריינות

על פי ההצעה שלפנינו, אם אין אפשרות להשיג פיצוי מלא או חלקי מהעבריין, המדינה היא שתישא באחריות לפצות את הקורבן. כאמור, לא מצאנו במקורות המשפט העברי נורמה משפטית המחייבת את השלטון לפצות קורבנות עבירה בשל כישלונו להגן על הפרט מפני עבריינות. יחד עם זאת, מקורות ישראל מדגישים את האחריות המוסרית (להבדיל מאחריות משפטית) המוטלת על השלטון ועל בעלי השררה למנוע עבירות ולשמור על שלום הציבור.

כך עולה לדוגמא מדין "עגלה ערופה". דין זה חל כאשר מוצאים גופת נרצח מחוץ למקום ישוב, ואין יודעים מיהו הרוצח: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' א-להיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו" (דברים כא, א). כחלק מטקס הכפרה על הדם שנשפך, זקני העיר הקרובה ביותר למקום מציאת הגופה, צריכים להתוודות: "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו" (שם, פס' ז). חכמי התלמוד תמהים: מדוע צריכים הזקנים להתוודות על חפותם, "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם?! אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה" (בבלי, סוטה מה ע"ב). נראה, שמתוך חיוב הזקנים להתוודות על היותם חפים מפשע, ניתן ללמוד שלכתחילה היה מקום לתלות בהם את האשם על שהתרחש, משום שלא סיפקו לקורבן הגנה, כפי שהיה נדרש.

האחריות המוסרית של השלטון אינה מצומצמת רק למתן הגנה לאזרחיה מפני עבריינים אלא היא נושאת באחריות גם לעצם צמיחתה של העבריינות. כך עולה מדברי התלמוד, לפיהם: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו" (בבלי, שבת נד ע"ב). כלומר, אדם שיכול היה למחות בפני חברו לבל יעבור עבירה ונמנע מכך, הוא עצמו נענש בדיני שמים בגין העבירות שעשה חברו. ואם נשאל, מיהו אותו אדם או אותו גוף שאחריותו פרושה על כל החברה כולה ("כל העולם כולו", בלשון התלמוד)? על כך אומר רב פפא שזהו ראש הגלות ובני החוג שלו ("והני דבי ריש גלותא, נתפסו על כולי עלמא"), כלומר, "המלך או הנשיא, שאפשר לו למחות, [מפני] שיראין מפניו ומקיימין דבריו", ולא עשה כן (כפי שמסביר רש"י).

כך מסיק גם המדרש מהמסופר בספר שופטים פרק יב. סכסוך בין בני גלעד ובין בני אפרים הביא לכך שבני גלעד טבחו ארבעים ושנים אלף מבני אפרים. שואל המדרש: "ומי הרג אותם? פנחס [שהיה ראש הסנהדרין באותה עת]! שהיה סִפק בידו למחות ולא מיחה... וכל מי שסִפק בידו למחות ואינו מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל דמים שנשפכין בישראל נשפכין על ידיו ... מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה" (ילקוט שמעוני, שופטים, רמז סח).

ביטוי ציורי למאמץ החינוכי שעל השלטון להשקיע לשם מניעת עבריינות עולה מהדברים המובאים בהמשך המדרש: "היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה [כלומר, במשך שנה], בשתים, בשלש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם... הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח".

לסיום

במקום שבו אפשר להצביע על רשלנות של ממש בפעולתם של זרועות השלטון שהביאה לביצוע העבירה, אפשר שיש יסוד משפטי לתביעה של האזרח הנפגע כנגד המדינה שהפרה את "חובת השמירה" המוטלת עליה. אבל במקום שאין להצביע על רשלנות מעין זו, האחריות המוסרית של המדינה שלא השכילה למנוע תופעות עברייניות ולא ידעה כיצד להגן על האזרח מפני תופעות אלה, אינה עולה כדי אחריות משפטית המזכה את קורבן העבירה בזכות תביעה . יחד עם זאת, ההצעה לחוקק חוק שבו תחויב המדינה לשאת באחריות לפצות את קורבן העבירה, היא הצעה ברוכה, שעולה בקנה אחד עם רוח המשפט העברי, כפי שעולה מן המקורות שהצבענו עליהם.