|
|
הפקדת ערבון בהגשת ערעור*
ד"ר מיכאל ויגודה
א. זכות הערעור
עם זאת, הסוגיה התלמודית אינה קובעת שבית הדין המומחה מוסמך לבטל את פסק דינו של בית הדין שדן בעניין בתחילה. יתירה מכך, במסכת בבא בתרא2 נקבע כלל, לפיו "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי [=בית דין אחר בית דין אינם מדקדקים]", שמשמעותו המעשית היא, שבית דין אינו מוסמך לבטל פסק דינו של בית דין אחר.
משמעות הצגת ההנמקות בפני בית הדין בו יושבים הדיינים המומחים היא אפוא, העברת ביקורת על פסק הדין בלבד, מתוך תקווה שבית הדין קמא ישנה את פסק דינו לאור ביקורת זו3.
אולם, במהלך הדורות, בשל גורמים שונים שלא כאן המקום לפרטם, התברר ששיטת ערעור זו, שאינה מעניקה לערכאת הערעור סמכות לבטל את החלטת הערכאה הנמוכה, אינה אפקטיבית. לפיכך, ראו רבים מבין הפוסקים כי ההיגיון והצדק מחייבים את הקמתה של ערכאת ערעור, שיהיה בסמכותה לבטל פסקי דין של ערכאות נמוכות ממנה. על רקע זה, תיקנו קהילות שונות תקנות שמעגנות את סמכותו של בית דין לערעורים לבטל פסקי דין של ערכאות נמוכות ממנו4.
ב. העירבון
אולם, כשם שהזכות לערעור הוכרה בסופו של דבר על ידי פוסקי ההלכה, כך גם, בקהילות שונות בישראל, ניתן למצוא תקנות, המכירות בצורך לדרוש מן המערער להפקיד בקופת בית המשפט עירבון, להבטחת תשלום חיוביו, אם וכאשר ערעורו יידחה. כך למשל, הרב שמחה אסף, שכיהן בהרכב הראשון של בית המשפט העליון מביא בספרו "בתי הדין וסדריהם לאחר חתימת התלמוד", תקנת קשטיליה, מלפני למעלה מחמש מאות שנה(!) לפיה "המערער צריך ליתן ערובה בטוחה שישלם להצד השני את הוצאת המשפט אם לא יזכה בדין"5.
במדינת ישראל, נכללו בתקנות הדיון של בתי הדין הרבניים משנת תש"ג הוראות לפיהן המערער מתחייב להפקיד בקופת בית הדין ערובה לכיסוי הוצאות המשיבים אם יפסיד בערעור6.
מאוחר יותר, בשנת תש"ך הושמטו הוראות אלה, כפי הנראה משום שהוועדה שעסקה בניסוח התקנות מחדש, סברה שאין להן מקור בהלכה.
אולם בשנת תשנ"ג, נוסחו התקנות מחדש, ובמידת מה הוחזרה ההוראה בדבר הפקדת העירבון למקומה, כשנקבע בסעיף קלד לתקנות הדיון, שהעניין מסור לשיקול דעתו של בית הדין הגדול:
"בית-הדין הרבני הגדול רשאי, לפי שיקול-דעתו, להתנות את הגשת הערעור בהפקדת ערבויות מתאימות".תקנה זו אמנם אינה מחייבת את בעל הדין להפקיד עירבון בקופת בית הדין, אך היא מאפשרת לבית הדין הרבני הגדול להורות למערער להפקיד עירבון, בנסיבות שייראו לבית הדין כמתאימות לכך.
מן המובא לעיל עולה המסקנה, שזכות הערעור הוכרה במהלך הדורות במשפט העברי, וחכמי ההלכה לא ראו בדרישה להפקדת עירבון כתנאי מקדים להגשת הערעור, משום פגיעה בזכות זו.
הערות:
* חוות הדעת נכתבה לבקשתה של עו"ד ד"ר חיה זנדברג, מפרקליטות המדינה
1. סנהדרין לא ע"ב, ובהרחבה, אצל א' שוחטמן, סדר הדין (ירושלים תשמ"ח), עמ' 445 (להלן: שוחטמן).
2. בבא בתרא קלח ע"ב, וראי בהרחבה שוחטמן, עמ' 447-445.
3. שינוי כזה אפשרי בשיטת המשפט העברי, אשר אינה מקדשת את סופיות הדיון, ומאפשרת את סתירת הדין כאשר בית הדין נוכח בטעותו. לעניין זה ראי בהרחבה, שוחטמן, 440-437.
4. פירוט של התקנות השונות לעניין זה ניתן למצוא אצל ש' אסף, בתי הדין וסדריהם אחר חתימת התלמוד (ירושלים תרפ"ד), עמ' 86-74 (להלן: בתי הדין וסדריהם). מבחינה הלכתית, הוסברה סמכות בית הדין לערעורים בדרך זו: ההלכה היהודית מכירה בסמכותם של המתדיינים לקבוע לעצמם "כללי משחק" משלהם. כך למשל, המתדיינים רשאים לקבל על עצמם דיינים שההלכה פוסלתם, ולהכשיר עדים שההלכה פוסלתם. לכן, רשאים המתדיינים גם להתנות את קבלת פסק הדין בכך שהוא יהיה מוסכם גם על ערכאת הערעור. להנמקה בדרך זו, ראי למשל ע"ר תשל"ד/67, פד"ר י, 168.
5. בתי הדין וסדריהם, עמ' 75.
6. תקנות קו-קז לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, משנת תש"ג.
