|
|
שריפת גופות*
ד"ר מיכאל ויגודה
חברת "עלי שלכת" מציעה שירותי שריפת גופות בישראל. בעקבות פניית החברה לקבלת תקציבים מן המדינה, נתבקשתי לחוות דעתי מה עמדת המשפט העברי בעניין שריפת גופות.
א. שריפת גופות בתנ"ך
כידוע אין למדים הלכה מן הכתובים, אך גם לוּ היה כן, ברור לכל יודע ספר שהפסוקים שהובאו כאן אינם יכולים לשמש כתנא דמסייע. הלא הפסוקים בדברי הימים אינם מדברים על שריפת גופת המלך כלל, אלא על שריפת בשמים שעושים למלך - "וישרפו לו", לכבודו, ולא את גופתו. ואפשר שזו גם כוונת הכתוב בספר שמואל בקשר לשאול המלך, וכפי שהציעו לפרש מקצת מפרשי התנ"ך2. אחרים מסבירים ששריפת המלכים אינה אלא תיאור לשריפת כלי תשמישיו של המלך3, וזאת על פי ההלכה שבתוספתא4 לפיה "שורפין על5 המלכים... כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על הדיוטות. ומה הן שורפין עליו? מטתו וכלי תשמישו". שריפה זו נועדה למנוע מאחרים לעשות שימוש בכלי תשמישו של המלך, דבר שהיה נחשב כפגיעה בכבוד המלך6.
אמנם, יש מן המפרשים הנוטים להסביר את שריפת המלכים כשריפת חלק מן הגופה. כך למשל, רבי דוד קמחי (פרובנס, המאה הי"ג) מסביר7 ששרפו את אבריו הפנימיים של שאול המלך, משום שהגוף החל להתליע, ולא היה זה מכבודו של המלך שייקבר במצב זה. באופן דומה, מסביר רבי יום טוב ליפמאן הלר (מורביה, המאה הי"ז), תלמיד המהר"ל מפראג ומפרש המשנה, שאת אבריו הפנימיים של המלך שרפו במסגרת הכנת גוף המלך לחניטה, שהייתה מקובלת באותם הימים כחלק מהליך קבורת המלכים8.
בתקופת המלכים נחשבה שריפת גופות לביזיון למת, כפי שעולה מן העובדה שהמלך יאשיהו שרף את עצמות כוהני הבעלים במסגרת מאבקו לטיהור יהודה מעבודה זרה9, וכעונש על כך שכוהנים אלה נהגו לשרוף עצמות אדם על מזבחותם10.
על היחס השלילי של נביאי ישראל לשריפת גופות, ניתן ללמוד מדבריו הברורים של הנביא עמוס, כשבראש פשעי מואב הוא מונה: "עַל שָׂרְפו עַצְמות מֶלֶךְ אֱדום" (עמוס ב, א). הרי לנו שאף שריפת גופת מלך נוכרי, מוגדרת על ידי הנביא כפשע. כיצד יעלה אפוא על הדעת שכך נהגו היהודים בגופות מלכיהם?!11
ב. שריפת גופות בתלמוד
התפיסה ששריפת הגופה גורמת ביזיון לנפטר השתרשה כה חזק במסורת היהודית ובנוהג העממי, עד כי חששו חכמי ההלכה שמא יכבו יהודים דליקה שפרצה בשבת, ובכך יחללו את השבת, כאשר הדליקה מאיימת לשרוף את גופותיהם של נפטרים. משום כך, אף שחכמים עצמם קבעו שאסור לטלטל גופה בשבת, הם צמצמו את האיסור וקבעו שאינו חל כאשר הטלטול נועד להציל את הגופה מן השריפה, וזאת, כאמור, מחשש שמא יכבו קרובי הנפטר את השריפה (דבר הכרוך באיסור דאורייתא)14.
בתלמוד הירושלמי15 נקבע שהמצָווה שישרפו את גופתו לאחר מותו, אין תוקף לצוואתו וקוברים אותו כנהוג וכמקובל. לשון אחר, המבחן בעניין זה אינו סובייקטיבי אלא אובייקטיבי. משל למה הדבר דומה, לאיסור העבדות בימינו, שגם הוא אינו תלוי בדעתו הסובייקטיבית של האדם, אלא הוא חל על כל אדם באשר הוא אדם.
ג. שריפת גופות בספרות ההלכה
לתפיסה הלכתית זו היו השלכות חמורות ביותר, ובפולמוס סביב השאלה אם מותר לקבור את אפר הנשרפים בבית קברות יהודי, רבו האוסרים על המתירים19.
רבי דוד צבי הופמן, מחשובי הפוסקים בגרמניה, במאות הי"ט- הכ', התייחס ישירות לשאלה העומדת ברקע לחוות דעת זו, והיא - האם יש לאפשר תמיכה ציבורית לגופים דוגמת "עלי שלכת", העוסקים בשריפת גופות? אחר שמאריך הרב הופמן להסביר את העמדה העקרונית של היהדות כלפי שריפת הגופות, הוא מדגיש ש""בבית הקרעמטאריום (=משרפה) לא ישמש איש ממשועבדי הקהל [=מעובדי הציבור] שלא יסייעו לעוברי עבירה... והקהל לא יהא לו חלק באותו מעשה"20.
ד. מסקנות
א. היהדות מתנגדת נחרצות לשריפת גופות, ואין למצוא בעניין זה שום מחלוקת לא רק בין פוסקי ההלכה אלא אף לא בין מפרשי המקרא.
ב. שריפת גופו של המת מוגדרת כניוול המת והיא פוגעת בכבוד האדם. אשר על כן, אין תוקף לצוואה שבה מבקש אדם שישרפו את גופתו.
ג. ההלכה אוסרת תמיכה ציבורית בגופים העוסקים בשריפת גופות.
הערות:
* חוות הדעת הוגשה לעו"ד מייק בלס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ייעוץ)
1. מתוך אתר החברה, בכתובת: http://www.aleyshalechet.co.il/crem_and_judaism.php
2. ראה פירוש דעת מקרא, שם. לכאורה יש ראיה לכך שאין מדובר כאן בשריפת הגופה מן הפסוק הבא מיד אחרי המילים "וישרפו אותם שם", הפותח במילים: "ויִּקְחוּ אֶת עַצְמתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה". לוּ שרפו את גופת שאול, לא היה מה לקבור תחת האשל, זולת אפר הגופה. אולם, ראה מאמרו של פרופ' בנימין מזר (מייזלר), "מנהג שרפת המתים", קדם ב (ירושלים תש"ה), עמ' 126. לפי המובא שם, אין להביא ראיה מכאן, שכן באותן חברות פרימיטיביות ופגניות שבהן נמצאו עדויות ארכיאולוגיות למנהגי שריפת גופות, נמצאו שרידים של עצמות חרוכות, כלומר האש לא כִלתה את העצם עד אפר. עם זאת, ראה שם (עמ' 128) מסקנתו החד-משמעית של מזר, שמנהג זה לא היה מנהג יהודי, ולדעתו שרפת גופות שאול ובניו הייתה משום הצורך לטהר את הגופות אחרי שנטמאו בידי הערלים. מעשה זה הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל לפיו "בתקופת המלוכה הישראלית היתה נחשבת שרפת המתים, וכל שכן שרפת העצמות, למעשה בזיון וקלון כלפי הנפטרים".
3. ראה: דעת מקרא לשמואל א, שם.
4. תוספתא (ליברמן) שבת ז, יח.
5. זהו הנוסח ברבים מכתבי היד של התוספתא (ולא כנסוח הדפוס "את המלכים"). וראה ש' ליברמן, תוספתא כפשוטה, שבת, עמ' 100.
6. ראה רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ב, הלכה א.
7. פירוש הרד"ק לשמואל א, שם.
8. תוספות יום טוב על המשנה, פסחים ד, ט.
9. ראה דברי הימים ב לד, ה.
10. ראה: מלכים א יג, ב; ומלכים ב כג, טז-כ.
11. ואכן ראה מה שהבאנו ממזר לעיל, הערה 2.
12. סנהדרין פב ע"א.
13. כינוי זה דבק באדריינוס קיסר ובנבוכדנצר, מחריב בית המקדש. ראה למשל: מסכת סופרים יד, ג; בראשית רבה (וילנא) עח, א; ויקרא רבה (וילנא) כה, ה.
14. שבת מג ע"ב-מד ע"א. וראה להלכה, בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן שיא, סעיף א.
15. ראה: ירושלמי כתובות, פרק א, הלכה א, ופירוש דבריו בשו"ת בית יצחק, יו"ד, חלק ב, סימן קנה, אות ג.
16. ראה: שו"ת מלמד להועיל, חלק ב (יו"ד), סימן קיד; הרב י"מ טוקצ'ינסקי, גשר החיים, חלק א, פרק טז, סעיף ט.
17. ראה: שו"ת אחיעזר, חלק ג, סימן עב.
18. ראה שו"ת דעת כהן, יו"ד, סימן קצז.
19. ראה סקירת עמדות הפוסקים בשאלה זו אצל א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ירושלים תשנ"א, כרך ב, עמ' 505, הערה 24א.
20. שו"ת מלמד להועיל, חלק ב (יורה דעה), סימן קיד, סעיף יח, אות ג.
