|
|
הגנה על פרטיותו של נפטר*
ד"ר מיכאל ויגודה
א. פרטיותו של נפטר (סעיף 2 להצעת החוק)
1. הצגת השאלה
סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, אוסר פגיעה בפרטיותו של אדם. סעיף 2 לחוק מצמצם את האיסור לאחד עשר חלופות, כגון "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד" (ס"ק (3)), הפרת חובת סודיות שבדין או שבהסכם (ס"ק (7) ו(8)), "פרסום של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם" (ס"ק 11). שמונה מתוך החלופות האמורות רלוונטיות גם ביחס לאדם לאחר מותו (מס"ק (4) עד ס"ק (11)), אבל עד היום לא נקבע במפורש שהוראות החוק חלות גם על אדם לאחר מותו. סעיף 2 להצעה שבפנינו מבקש לקבוע שהאיסור לפגוע בפרטיותו של אדם יחול לא רק כלפי אדם חי אלא גם כלפי אדם לאחר מותו1, כפוף לסייגים המנויים בסעיף.
במקורות ישראל, החובה לשמור על "כבוד המת" היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה2. האם המשפט העברי מכיר גם באיסור לפגוע בפרטיותו של אדם לאחר מותו, ואם כן, באיזה היקף?
ייאמר מראש, ששאלה זו לא נדונה במקורות המשפט העברי הקלסיים, אשר על כן בדברים שאביא להלן אבקש בעיקר לבחון אם על פי הגיונם של המקורות האוסרים פגיעה בפרטיותו של אדם חל האיסור גם לאחר המוות. לא אצא מגדר השערות ואף לא אמנע מלהשאיר סימני שאלה.
2. הצגת המקורות וניתוחם
לבירורה של שאלה זו נעיין תחילה באחת הסוגיות התלמודיות העיקריות בעניין הגנת הפרטיות במשפט העברי4 היא הסוגיה העוסקת באיסור גילוי סוד, ונבחן באיזו מידה הדברים שנאמרו בה ביחס לאדם חי חלים גם על אדם לאחר מותו. וכך הוא לשון התלמוד5:
אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא6 רבה: מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר, עד שיאמר לו: לך אמור? שנאמר: "וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א, א).לדעת רבי חיים פלאג'י7 (טורקיה, המאה הי"ח-י"ט) ממקור תלמודי זה מוכח שגילוי דברים שנאמרו לאדם בפרטיות אסור בכל מקרה, אף שאין בגילויים כדי לגרום נזק לבעל הדבר8, אלא אם כן נתן לכך את הסכמתו9.
רבי ישראל מאיר הכהן (פולין, המאה הי"ט-כ) בספרו "חפץ חיים"10 מחמיר פחות. ראשית הוא מעיר שאפשר שאין לראות במקור זה מקור הלכתי אלא דברי אגדה ומוסר בלבד, לפיהם אין ראוי לו לאדם לגלות לאחרים דברים שנאמרו לו בפרטיות, אף אם אין בגילויים פגיעה כלשהי בבעל הדבר. שנית הוא מוסיף, אף אם מבינים את המקור התלמודי הזה כמקור הלכתי (כפי שנקט רבי חיים פלאג'י), יש לצמצם את האיסור לגלות לאחרים מה שנאמר בפרטיות רק לנסיבות שבהן בעל הדבר גילה את דעתו, במפורש או במשתמע, שהוא מבקש שדבריו יישמרו בסוד אף שאין בגילויים כדי לפגוע בו, אבל בלא כן אין איסור מן הדין בגילוי הדברים.
יהא אשר יהא היקף האיסור לפגוע בסוד שיחו של אדם (רק אם גילה דעתו שהוא מקפיד על כך, כשיטת "חפץ חיים", או בכל מקרה, כשיטת ר' חיים פלאג'י), האם האיסור חל גם לאחר מותו של בעל הסוד? כאמור מקורות ההלכה הקלסיים שותקים בעניין זה.
הרב אשר וייס, מחשובי הרבנים בדורנו, הביע דעה שהאיסור אינו חל לאחר מיתה, וכך כתב11:
לכאורה נראה, דכל שאין בדברים גנאי ובזיון אלא סוד בעלמא אין בו איסור במת, דכיון שמת עבר ובטל מן העולם, ומה שנשאר אינו אלא שמו וכבודו, וכל שיש בו גנאי ובזיון למת יש בו איסור, אבל מה שאין בו אלא הפרת אימון וכדו' אין בו איסור. כן נראה לכאורה. ובאמת כן עמא דבר, דמעשים בכל יום שצדיקים אסרו על בני ביתם לגלות הנהגתם בקודש, ולאחר מותם התירו פרושים את הדבר.אולם דעתו אינה נחרצת, שכן הוא מוסיף:
אך אפשר דבכהאי גוונא שאני, דאמדינן דעתם שכל כוונתם שלא להגיע לידי גאוות הלב, ולאחר מותם בטל חשש זה. ודו"ק.ואכן, יש לכאורה מקום לומר שהאיסור אינו פג עם מותו של האדם, שכן באין הסכמה מפורשת לפגיעה בסוד שיחו, הרי איסור "בל יאמר" עומד בעינו. בדומה לכך, פסק הרב בצלאל שטרן (סלובקיה - ירושלים, המאה הכ')12 כי כעיקרון אין זה ראוי13 להדפיס כתביו של אדם אם ידוע שלא רצה בפרסומם אף לאחר מותו, ומכאן שהמוות אינו מתיר את האיסור. אולם מסקנה זו אינה חד-משמעית, שכן אפשר שאיסור "בל יאמר" מעצם טבעו אינו חל אלא כלפי בעל הסוד, ומשנפטר בעל הסוד מן העולם, פג האיסור מאליו.
אולם שמא ניתן לבסס את האיסור על מקור אחר שעניינו הגנת הפרטיות. כידוע רבנו גרשום מאור הגולה (צרפת ואשכנז, המאות הי'-י"א) הטיל חרם על מי שקורא "כתב [=איגרת] חברו בלא רשותו"14. הרב חיים פלאג'י15 תר אחרי הבסיס ההלכתי לאיסור שבקריאת איגרת חברו, ודומה ששתיים מהצעותיו תקפות גם לאחר פטירת בעל האיגרת16, והן חלות על כל פגיעה בפרטיות ולאו דווקא על קריאת איגרת17. אחת ההצעות היא שהחרם מבוסס על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), וכפי שנתפרש על ידי חז"ל "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך"18. מסתבר שאדם אינו רוצה שיחטטו בתכתובת הפרטית שלו ויגלו את סודו - גם לא לאחר מותו, ומצאנו שמצוות "ואהבת לרעך כמוך" חלה גם לאחר מיתה19. הצעה נוספת שמעלה רבי חיים פלאג'י היא שהחרם מבוסס על הפסוק "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא יט, טז), שנתפרש ככולל "איסור לבקש ולחפש מסתרותיו של חבירו"20, וגם כאן אפשר שהאיסור עומד בתוקפו גם לאחר פטירת בעל האיגרת21.
העולה מן המקובץ הוא אפוא, שפגיעה בפרטיותו של אדם הגורמת לו גנאי ובזיון אסורה לכולי עלמא, הן בחייו והן לאחר מותו. אבל השאלה אם האיסור חל, לאחר המוות, גם על פגיעה בפרטיות גרידא שאינה כרוכה בגנאי וביזיון, אינה נקייה מספקות22.
יש להטעים שאף אם המשפט העברי מכיר באיסור לפגוע בפרטיותו של אדם לאחר מותו, אין פירוש הדבר בהכרח שהוא גם קובע בצדו של האיסור עונש פלילי או אף זכות לתביעה אזרחית. כך לדוגמה, אף שלשון הרע אסור, הרי מדין תורה אין מענישים עליו בבית דין של מטה אלא מכוח תקנת חכמים23. ומאחר שהענישה אינה אלא מכוח תקנת חכמים, לא חייבת להיות חפיפה בין היקף האיסור לבין היקף הענישה עליו. ואכן כבר הערנו24 שבעניין לשון הרע על המת, לא תקנו להעניש אלא את המוציא שם רע (היינו המבזה את המת בדברי שקר) ולא את המדבר לשון הרע (היינו המבזה אותו בדברי אמת).
3. הערות על הצעת החוק לאור מקורות המשפט העברי
1. ס"ק 2א(א)(1), מגביל את האיסור בעשרים שנה ממועד פטירתו של אדם. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר שהצד השווה בחמש החלופות המסייגות את איסור הפגיעה בפרטיותו של נפטר הוא שרואים בכל אחת מהן "כהסכמתו של הנפטר לפגיעה לאחר מותו". לשון אחר, הנחת ההצעה היא שאדם אינו מקפיד עוד על פגיעה בפרטיותו בחלוף עשרים שנה ממועד פטירתו. דומה שהנחה זו אינה נקייה מספקות, אבל על כל פנים לפיה היה מקום לסייג חלופה זו ולקבוע: "חלפו 20 שנים ממועד פטירתו על אותו אדם, אלא אם כן אמר במפורש שאינו מסכים לפגיעה בפרטיותו לאחר מותו כלל". במשפט העברי לא מצאנו מקור להגביל בזמן את האיסור לפגוע בפרטיותו של נפטר25. עם זאת כפי שהוטעם לעיל, לא חייבת להיות התאמה בין האיסור לענישה עליו, ומבחינה זו יש אולי מקום להצדיק את הגבול שמוצע בהצעת החוק.
2. ס"ק 2א(א)(4). על פי חלופה זו מותרת הפגיעה בפרטיות אם נמסר המידע לבן משפחה על פי בקשתו שלא לשם פרסום. ראוי להעיר שיש פער ניכר בין הנוסח המוצע לבין ההנמקה העומדת ביסוד ההוראה בדברי ההסבר. על פי דברי ההסבר, יש להתיר את הפגיעה בפרטיות המת, כשהדבר נועד לאפשר לבן משפחה לקבל לידיו מידע שהוא חיוני עבורו (מחלות גנטיות וכדומה). לפי הנמקה זו, מן הדין היה להגביל את ההיתר לפגוע בפרטיות המת למידע חיוני בלבד. כמו כן, אם אמנם גילוי המידע חיוני, אם לשם הצלת חיים או לשם הגנה על אינטרס חשוב אחר, אין לצמצם את ההיתר לבן משפחה דווקא, אלא יש להחילו על כל אדם26.
הנוסח המוצע לעומתו, אינו מגביל את היתר מסירת המידע לבן משפחה ל"מידע חיוני" דווקא. הרושם על פי הנוסח המוצע הוא כי הסעיף נועד לקבוע כי "במשפחה אין סודות". דומה שהמשפט העברי דוחה תפישה זו, שכן החובה לכבד את פרטיותו של הזולת חלה גם בין בני משפחה, זולת אם מוכח אחרת מנסיבות העניין (ראה להלן).
לפי המשפט העברי הפגיעה בפרטיות מותרת כאשר היא נועדה לשם הגנה על אינטרס ראוי של אחר, ולא דווקא אינטרס חיוני ולאו דווקא של בן משפחה27. אשר על כן מוצע לתקן את הנוסח כדלהלן: "(4) הפגיעה הייתה בדרך של מסירת מידע על אודות הנפטר, שיש בו כדי להגן על אינטרס ראוי של הזולת או הציבור".
בעקבות הערה זו הודיעה לי עו"ד רבקי דבש, ממחלקת ייעוץ וחקיקה, שמשרד המשפטים מבקש לתקן את הנוסח כדלקמן:
"הפגיעה היתה בדרך של מסירת מידע על אודות הנפטר שיש בו כדי להגן על אינטרס חיוני של הזולת הנוגע לחייו או לבריאותו של הזולת, ובתנאי שהמידע שנמסר לא יפורסם ברבים."3. ס"ק 2א(א)(5), מתיר פגיעה בפרטיותו של נפטר אם התקבלה הסכמת נציגו או קרוב משפחתו (לפי הסדר שנקבע בסעיף). יש להעיר, שחלופה זו סותרת לכאורה את החלופה הקודמת לפיה מסירת מידע לקרוב משפחה אינה מותרת אלא "שלא לשם פרסום". אולם, לאור שינוי הנוסח המוצע על ידי משרד המשפטים, שהוזכר בסוף הפסקה הקודמת, נעלמת הסתירה ואין עוד מקום להערה זו.
עוד יש להעיר, שאף אם הפגיעה בפרטיות אינה עולה כדי "לשון הרע", כפי הגדרת מושג זה במשפט העברי, לא תועיל הסכמת הנציג28, שכן הפגיעה בפרטיות אסורה, כאמור, "עד שיאמר לו [בעל הסוד]: לך אמור", וכל עוד לא התיר הנפגע בעצמו את הפגיעה, איש לא יוכל לעשות זאת במקומו. עם זאת, נראה שאם ניתן להניח כי הנפטר עצמו היה מוכן להסמיך את נציגו למחול על פרטיותו, ניתן יהיה להתיר את הפגיעה בפרטיות אחר קבלת הסכמת הנציג, משום שבמקרה זה, הסכמת הנציג מבטאת למעשה את הסכמת בעל הסוד.
סעיף קטן 2א(ג) קובע כי פגיעה בפרטיות המת היא עילה לתובענה אזרחית על ידי קרובי הנפטר, אבל סעיף קטן 2א(ד) מוסיף שתביעה מעין זו לא תצמיח זכות לפיצויים אלא רק סעדים של תיקון הנזק (צווי עשה לפי סעיף 29(א) לחוק הגנת הפרטיות, כגון החרמת עותקים של ספר וכיוצא בזה). מן הסוגיה התלמודית בעניין מי שבייש אדם ישן, והלה נפטר בשנתו29, עולה גם כן שאין עילה לתביעת פיצוי בגין ביוש המת30. עם זאת, סעיף קטן (ד) סיפא, המאפשר לבית המשפט בנסיבות מיוחדות לפסוק פיצויים, אינו סותר את עקרונות המשפט העברי המאפשר בכגון דא לתקן תקנות. לדעתי, יש מקום לאפשר הגשת תובענה אזרחית (לעניין תיקון הנזק) גם למי שאינו קרוב משפחה, כגון לתלמיד או לאדם שיש לו קרבה רגשית אל הנפטר והוא מבקש להיאבק על שמירת כבודו, זאת בייחוד אם הנפטר הוא אדם ערירי שאין לו משפחה קרובה.
בעקבות הערה זו הודיעה לי עו"ד רבקי דבש, ממחלקת ייעוץ וחקיקה, שמשרד המשפטים מבקש לתקן את הנוסח כדלקמן:
"בן זוגו של נפטר, ילדו, הורהו או אחיו, נציג הנפטר, ובאין אחד מאלה, אדם קרוב, רשאים להגיש תובענה אזרחית בשל פגיעה בפרטיותו של הנפטר שנעשתה לאחר מותו; "אדם קרוב" לעניין סעיף זה - אדם אשר מתקיימים בו שניים אלה:ב. הסכמה מדעת לוויתור על פרטיות (סעיף 3(2) להצעת החוק)
(1) הוא בעל קרבה משפחתית או רגשית אל הנפטר ומסור לו;
(2) הוא מכיר היטב את הנפטר, על יסוד קשר רצוף ומתמשך עמו עובר לפטירתו;"
הכלל בדיני החוזים במשפט העברי הוא שהצדדים להתקשרות חייבים בגילוי מרבי אודות פרטי ההתקשרות, שאם לא כן הם עלולים לעבור על איסור גניבת דעת, וכך פסק השולחן ערוך31: "אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם", וכתב על כך רבי יהושע פלק כ"ץ32:
פירוש, אף על פי שאין בו אונאת ממון מכל מקום הוי ליה [היה צריך] להודיע, והוא דומה לגניבת דעת דאסור33 אף על פי שאין בו חיסרון ממון.בקצרה נאמר כי ביסוד איסור גניבת הדעת עומדת הדרישה להביא להתקשרות הוגנת על ידי מודעות מלאה של הצדדים להיקף ההתקשרות ולתוכנה. לאור זאת נראה שהסעיף המוצע בעניין דרישת ההסכמה מדעת לוויתור על פרטיות עולה בקנה אחד עם מקורות המשפט העברי.
הערות:
* חוות הדעת הוגשה לוועדת החוקה, חוק ומשפט, במסגרת דיוניה על הצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 9), התשס"ו-2005
1. מלבד מקורות החקיקה והפסיקה שמפנים אליהם דברי ההסבר להצעת החוק ולפיהם כבוד האדם כולל בתוכו את כבוד המת, מן הראוי להפנות גם לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, סעיף 31(ב), הקובע: "הרשות לבקש משפט חוזר נתונה לנידון וליועץ המשפטי לממשלה; מת הנידון - תהיה הרשות האמורה גם לבן-זוגו ולכל אחד מצאצאיו, הוריו, אחיו או אחיותיו". גם מהוראה זו עולה שהמחוקק הישראלי מכיר בהגנה המשפטית שיש לתת לכבודו של האדם גם לאחר מותו.
2. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כו, ערך כבוד המת, עמ' תקמב. לא למותר לציין שמצוות כיבוד אב ואם חלה גם לאחר מותם של ההורים, ראה אנציקלופדיה תלמודית, שם, ערך כבוד אב ואם, עמ' תנג-תסג. ואדם המקלל את הוריו חייב מיתה בין אם קיללם מחיים בין לאחר מותם (ראה רמב"ם, הלכות ממרים, פרק ה, הלכה א). עם זאת מן הראוי לציין שאיסור קללת כל אדם אינו חל אלא מחיים ולא לאחר מיתה (ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כו, הלכה ב). ביטוי מיוחד לכבוד שחייבים לנהוג במת הוא האיסור ללכת עם תפילין, ציצית או ספר תורה בבית הקברות משום שיש בכך לעג על המתים וחירופם (על פי הפסוק "לעג לרש חרף עשהו" (משלי יז, ה), ראה: ברכות יח ע"א; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שסז, סעיפים ב, ד), אבל אין סנקציה משפטית כנגד העובר על איסור זה.
3. על איסור לשון הרע על המת, ראה נ' רקובר, "על לשון הרע ועל הענישה עליה במשפט העברי", סיני נא (תשכ"ב) עמ' שכח-שכט. אמנם רקובר מביא שם שלא הוטלו סנקציות עונשיות (חרם) אלא בגין "מוציא שם רע" על המת (כלומר מי שמבזה את המת בדברי שקר), ולא בגין "לשון הרע" על המת (כלומר, לא במי שמבזה את המת בדברי אמת), אבל אפשר שאיסור לכשעצמו יש גם בלשון הרע על המת אף שאין סנקציה עונשית בצדו. רקובר הטעים הבחנה זו בספרו שיצא לאחרונה, ההגנה על צנעת הפרט, ירושלים תשס"ו, עמ' 77, וראה שם, הערה 114 [מכאן ואילך: רקובר (פרטיות)].
4. לדיון כללי בעמדת המשפט העברי בנושא הגנת הפרטיות, ראה בהרחבה רקובר (פרטיות). לעניין איסור גילוי סוד, ראה שם, פרק שלישי, מעמ' 46 ואילך. וראה גם נ' רקובר, "על הגנת הפרטיות", פרשת השבוע, פרשת בלק, תשס"ב, גליון מס' 80; א' ליפשיץ, "הזכות לפרטיות במשפט העברי ובמשפט המדינה", פרשת השבוע, בלק, תשס"א, גליון מס' 33. וראה גם המבוא להצעת חוק הגנת הפרטיות, התש"ם-1980, עמ' 206, שם נכתב: "במקורות המשפט העברי הוכרה הפרטיות כראויה להגנה כבר בתקופה קדומה... הגנה זו באה לידי ביטוי בשמירה מפני דברים שנאמרו בנסיבות של אמון, בהגנה מפני קריאת איגרות של הזולת, ובשמירה על צנעת חייו של הפרט".
5. יומא ד ע"ב. על סוגיה זו והשלכותיה המשפטיות לעניין הגנת הפרטיות ראה גם מ' ויגודה, "צנעת הפרט וחופש הביטוי", פרשת השבוע, בלק, תשס"ג, גיליון מס' 129.
6. גירסת מסורת הש"ס: מנסיא. ראה גם דקדוקי סופרים.
7. שו"ת חקקי לב, חלק א, יורה דעה, סימן מט.
8. אם יש בגילויים כדי לגרום צער או נזק, ברור שהוא אסור שכן הוא בגדר "לשון הרע", כדברי הרמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ה: "המספר דברים שגורמים, אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חבירו בגופו או בממונו ואפילו להצר לו או להפחידו - הרי זה לשון הרע".
9. ראוי להדגיש, שמדברי רבי חיים פלאג'י עולה כי הוא פירש את האיסור באופן רחב ביותר, והחיל אותו גם על נסיבות בהן בעל הדבר לא גילה את דעתו שהוא מבקש שדבריו יישמרו בסוד (השווה להלן, שיטת ה"חפץ חיים"). אין צריך לומר, שהאיסור חל לא רק על מי שנאמרו לו הדברים אלא גם על מי שהדברים הגיעו לידיו שלא מרצון בעל הדבר. וראה רקובר (פרטיות), עמ' 73, שסייג את משמעות דברי ר"ח פלאג'י, וכתב: "אולם גם דבריו ניתנים להתפרש כאומרים שהאיסור חל רק אם יש אפשרות שבעל הדבר מקפיד על אי אמירתו, ואז אסור לאמרו גם אם אין בגילוי משום דבר מגונה ונזק. אבל אם בעל הדבר אינו מקפיד, ודאי שאין חובה לקבל את רשותו לספר את הדבר".
10. חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל ב, סעיף יג, ובבאר מים חיים, שם, אות כז.
11. במכתב תשובה לפרופ' נ' רקובר בעניין. ראה רקובר, פרטיות, עמ' 78, הערה 114.
12. שו"ת בצל החכמה, חלק ד, סימן פד.
13. בדומה לחלופה הראשונה שהעלה "חפץ חיים", הרב שטרן סבור כי האיסור לגלות דברים שנאמרו בפרטיות אינו אלא "דרך ארץ של תורה", ולא איסור ממש. משום כך הוא קובע שאם יש מצווה בפרסום הכתבים, כגון שמדובר בחידושי תורה, כי אז נדחה ה"דרך ארץ" מפני המצווה (וראה בעניין זה, י' שביב, "צוואת נפטר שלא לפרסם דברי תורתו", תחומין כב (תשס"ב), עמ' 234). ואפשר שדעתו הייתה שונה לוּ היה מדובר בכתבים הנוגעים ל"צנעת חייו" של הנפטר, כהגדרתה בחוק הגנת הפרטיות, והיה אוסר את הפרסום אף במקום מצווה. להבחנה המשפטית בין פגיעה בענייניו הפרטיים של אדם לפגיעה ב"צנעת חייו", ראה: ת"א (כפר סבא) 7830/00 ארנון בורוכוב נ' אלישי פורן, דינים שלום, יט, 309.
14. ראה: אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'חרם דרבנו גרשום', כרך יז, עמ' תנב (לנוסח החרם, ראה שם, עמ' תשסח, סעיף לד); הרב י' שציפנסקי, התקנות בישראל, כרך ד (ירושלים, תשנ"ג), עמ' צה; רקובר (פרטיות), פרק רביעי, מעמ' 107 ואילך.
15. ראה לעיל, הערה 7.
16. לדעת הרב פלאג'י אפשר לבסס את האיסור גם על איסור "בל יאמר" הנזכר לעיל, שכן אם איסור זה חל על מי שהאיגרת מיועדת לו, קל וחומר שהוא חל על מי שהאיגרת אינה מיועדת לו. וכבר הדגשנו לעיל, שלפי מקור זה אפשר שאסור לפגוע בפרטיותו של אדם הן מחיים הן לאחר מיתה. הצעות נוספות לביסוס החרם הן איסור גנבת דעת ואיסור גזל ("שואל שלא מדעת"), שספק אם אפשר להחילם לאחר מות בעל האיגרת, ולא נדון בכך כאן.
17. אף שככל הנראה תחולת החרם מצומצמת לקריאת איגרת חברו בלבד, יש לומר שזה נוגע לתחום העונשי שבחרם ולא לתחולת האיסורים שהביאו את רבנו גרשום להחרים על כך (ראה שציפנסקי, שם, בעמ' צא-צב), שבעיקרון תחולת האיסורים אכן רחבה יותר, כאמור.
18. "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא ע"א).
19. ראה לדוגמה חידושי הריטב"א, מכות ז ע"א, ד"ה והא דאמרינן, שאיסור ניוול המת יסודו במצוות "ואהבת לרעך כמך". וראה גם באריכות רבי ירוחם פישל פרלא, על ספר המצוות לרס"ג, מצווה יט (הדן בין השאר בדברי התלמוד סנהדרין מה ע"א, הדורש מן הפסוק "ואהבת לרעך כמך" את דין "ברור לו מיתה יפה"). וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ערך אהבת ישראל, הערה 25.
20. כך הוא מביא בשם שו"ת הלכות קטנות (לר' יעקב חאגיז, ירושלים המאה הי"ז), חלק א, סימן רעו, שכתב כי איסור "לא תלך רכיל" נאמר לא רק על מי שמגלה סודו של חברו לאחרים (כמשתמע מן הפסוק במשלי יא, יג: "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר"), אלא גם על מי שמגלה את סודו של חברו לעצמו.
21. ראה לעיל, הערה 3, שאפשר שאיסור לשון הרע חל גם לאחר מיתה. אמנם, שלא כמו באיסור לשון הרע אין הכרח שמן הרכילות יתבזה חברו (ראה רמב"ם, הלכות דעות, פרק ז, הלכה ב, כסף משנה, שם, הלכה א) אבל די בחשש מפני שנאה, קטטה או סכסוך, שהוא העומד ביסוד איסור רכילות. אמנם כאן, אין חשש לקטטה ושנאה שכן בעל האיגרת כבר מת, אבל שמא יש לחשוש לקטטה ושנאה גם עם בני משפחתו, וצריך עיון.
22. אף למי שנוקט שהאיסור חל גם בכגון דא, מסקנה זו אינה נוגעת לסעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות האוסר שימוש בשמו של אדם וכדומה לשם עשיית רווח. דומה שתחולתה של חלופה זו על נפטר תלויה בשאלה אם רואים בשמו של הנפטר כרכוש העיזבון, וכי אז אפשר היה אולי לראות בשימוש בשמו של הנפטר לשם עשיית רווח משום גזל (כעין מה שהוזכר לעיל, הערה 16), אבל הדבר צריך עיון.
23. ראה על כך בהרחבה במאמרו של רקובר שהוזכר לעיל, הערה 3, עמ' רא-רט.
24. לעיל, הערה 3.
25. בהקשר זה ראוי לציין שהתלמוד (סנהדרין לא ע"א) מספר על תלמיד שהורחק מבית המדרש משום שגילה דבר שנאמר בבית המדרש עשרים ושתיים שנה קודם לכן.
26. ואמנם, סעיף 20(5) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, מאפשר מסירת מידע רפואי לאחר, כשהדבר נדרש לשם "הגנה על בריאות הזולת או הציבור", בכפוף להחלטת וועדת האתיקה, ולאחר מתן הזדמנות למטופל להשמיע דבריו. כאשר מדובר בחולה שנפטר, לא ניתן עוד לתת למטופל הזדמנות כזו כמובן. אולם, ניתן בהחלט לקבוע כי מסירת מידע רפואי אודות נפטר תתאפשר בנסיבות דומות, אחר שתינתן הזדמנות נאותה לנציג הנפטר להשמיע את דבריו.
27. שהרי אפילו לשון הרע, שהוא איסור חמור יותר, מותר בכגון זה. ראה חפץ חיים, הלכות לשון הרע, כלל י, על אופני ההיתר ומגבלותיו. וראה עוד שם, הלכות רכילות, כלל ט.
28. אם היא עולה כדי לשון הרע (כפי שהוא בסעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, וכך הוא בשאר החלופות של סעיף 2 כשיש בהן גרימת גנאי לנפטר, ראה לעיל, ליד ציון הערה 3), ברור עוד יותר שהנציג אינו מוסמך להסכים, שכן יש מי שאומר שאפילו על עצמו אין אדם רשאי לומר לשון הרע, ראה שו"ת עטרת פז (לרב פנחס זביחי, ירושלים, המאה הכ'), חלק א, כרך ג, חושן משפט, הערות, סימן ז, הערה ב; קל וחומר שהוא הדין בנציגו.
29. בבא קמא פו ע"ב. יש להעיר שהסוגיה עוסקת בבושת שיש בה מעשה, כגון הכאה, הפשטת בגדים וכדומה, ולא בבושת בדיבורים מעליבים גרידא, שכן המבייש בדיבור פטור מעיקר הדין, ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכ, סעיף לה.
30. הרחבה בעניין זה, ראה בחוות הדעת שכתבתי בעניין "פיצוי בגין פגיעה בגופת המת", באתר האינטרנט של המחלקה למשפט עברי: justice.gov.il/MOJHeb/MishpatIvri/HavotDaat
כאן חשוב להדגיש, שאין להסיק מן הקביעה, שהמבייש את המת אינו נדרש לפצותו, שמותר לבייש את המת. אמנם, לדעת רבי יצחק (ברכות יט ע"א), "כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן", אולם אין כוונתו לומר שהפגיעה במת מותרת, אלא שאין המת סובל מן הפגיעה או שלא איכפת לו ממנה.
בהקשר זה חשוב עוד להעיר, שבנוגע לעוולת לשון הרע, קובע סעיף 5 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ש"לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום... אלא אם ביקש זאת בן-זוגו של המת או אחד מילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו או אחיותיו". הוראה זו דומה ביותר להוראה המוצעת בהצעת החוק שבנדון, ונראה כי המנסחים ביקשו להעתיקה, אם כי, לא ברור מדוע הושמטה הסיפא של הסעיף, לפיה יוגש כתב אישום, אם יבקש זאת קרוב משפחה של המת.
31. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רכח, סעיף ו (וראה שם ביתר הסימן דוגמאות רבות של איסור הטעיה ומצג שווא). ראה גם רמב"ם, הלכות דעות פרק ב, הלכה ו.
32. סמ"ע, חושן משפט, סימן רכח, ס"ק ז. וראה גם שו"ת הריב"ש, סימן תג.
33. חובת הגילוי איננה מוחלטת ויש מקרים בהם מוטלת חובת בדיקה על הצד השני. וראה כתר, מחקרים בכלכלה ומשפט על פי ההלכה, כרך ג (תש"ס), עמ' 58-46.
