|
|
שלמות המשפחה כ"טעם הומניטרי" למניעת גירוש*
ד"ר מיכאל ויגודה
במענה לשאלה: "האם ניתן להגדיר 'טעם הומניטרי' והאם הרחקת אדם ממשפחתו היחידה אינה 'טעם הומניטרי'". על פניו, האינטואיציה והרגש המוסרי אומרים שאין זה "הומניטרי" להרחיק אדם ממשפחתו, אך אודה שלא מצאתי מקורות של ממש הדנים ישירות בשאלה זו. אינני רוצה לעכב יותר את תשובתי והנה בכל זאת מה שהעליתי.
מן המפורסמות הוא, ששלמות המשפחה היא מן הערכים החשובים שבהם מכיר המשפט העברי. אפילו רוצח בשוגג שחייב גלות בעיר מקלט אינו חייב להיפרד ממשפחתו והוא רשאי להביאה עמו אל עיר המקלט, ואף "תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר [ונס אל אחד הערים האלה] (דברים ד, מב), עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין, וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו"1. וכך כותב ד"ר איתמר ורהפטיג2:
רוצח בשוגג, שביצע את העבירה החברתית החמורה ביותר3, נידון אכן לשלילת חרותו, אך לא נידון לבידוד משפחתי וודאי שאין משפחתו נידונית לבידוד ממנו, מה שאין כן במאסר. ניתוק זה של האסיר ממשפחתו, ובעיקר מאשתו, הוא "מכה שאינה כתובה בתורה". התא המשפחתי על יסוד הקשר בין איש ואשתו4, הוא מיסודות החברה. ללא תא זה אין קיום לחברה. ואם כן מנין לנו העוז להפריד בין הדבקים5? יתר על כן, הייתי מעז לומר, כי במאסר ממושך, מנותק מן המשפחה, יש צד מסוים חמור ממיתה, כאשר האשה והילדים מוחזקים בעגינותם, מרוחקים מן הישן ללא אפשרות של בניין חדש6.עם זאת, כשאר הערכים אף הערך של אי-הפרדת משפחות אינו ערך מוחלט ולעיתים הוא יידחה מפני ערכים אחרים. מסופר בתנ"ך כי בעת עליית בני הגולה מבבל בתקופת עזרא הסופר, גירשו בני הגולה את נשותיהם הנוכריות. גירושין אלו ודאי גרמו לפירוקן של משפחות ולסבל לא מבוטל עבור בני הזוג וילדיהם. סבל זה, לכאורה, לא היה הכרחי, הואיל וניתן היה לגייר את הנשים הנוכריות. מדוע אם כן לא נהגו כך? על שאלה זו משיב הרב אליעזר יהודה וולדנברג7 בלשון זו:
לא כן המצב בעונש גלות. הרוצח בשוגג עובר דירה לעיר אחרת עם משפחתו. הוא עצמו אינו יוצא משם לעולם, עד מות הכהן הגדול, אך בתוך העיר הוא מתפקד כאדם רגיל.
עד כדי כך עלה הדבר בידיהם של עזרא ונחמיה להתגבר על שורש פורה ראש ולענה זה [של נישואי תערובת] ולעקרו מן השורש, עד שלא הוזקקו אפילו לטפל בעניין גירות, דהיינו לגייר את הנשים הנכריות ובניהם, או לגייר את הבעלים הנכרים בכדי שלא להפריד בין המשפחות, אלא בחרו בדרך המובחרת שיאה לעם סגולה... להיפרד מן הנשים, הבעלים, והבנים האלה, ולהפרידם מקהל ישראל. מלגיירם לשם אישות וכדומה, שלא על טהרת הקודש של גירות נאמנה הנובעת מתוך הכרת דת - האמת. בידעם שבחסר זאת, בסופו של דבר יהיו לרועץ בקרב בית ישראל להסירם מעל אלקיהם, ולחנך בנים שלא אמון בם.במקרה זה אם כן, סבר עזרא, שעם כל הצער והכאב שבדבר, יש לפרק את המשפחות המעורבות, מתוך תחושה שהדבר נחוץ לשם השמירה על זהות העם היהודי השב לציון.
הוא אשר אמרנו: ערך שלמות המשפחה הוא מן הערכים הנעלים ביותר שבהשקפת עולמו של המשפט העברי, אך נעלה ככל שיהיה, אין הוא ערך מוחלט, ויש אשר יידחה מפני ערך אחר, והכל, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה לגופו.
זאת ועוד, אני מניח שהגירוש המינהלי של מי ששוהה בישראל באופן בלתי חוקי בא במקום הליך פלילי. לעניין זה ניתן להצביע על גלות כאחת מדרכי הענישה שהיו מקובלות בקהילות ישראל לאורך הדורות, כפי שעולה מספרו של הרב פרופ' שמחה אסף, העונשין אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ב (ראה שם מקורות רבים לפי המפתח ערך "גלות וגרוש מן העיר והמדינה"), וניתן אכן לתהות אם מבחינה הומניטרית גירוש אינו עדיף על פני מאסר.
הערות:
* חוות דעת קצרה זו נכתבה בזיקה לעת"מ (חיפה) 1060/05 פלדמן לריסה נ' משרד הפנים (לא פורסם).
1. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ז, הלכה א.
2. במאמר שעתיד להתפרסם בקרוב מסגרת גיליונות "פרשת השבוע" לפרשת מסעי, בהוצאת משרד המשפטים.
3. ראה רמב"ם הל' רוצח ד, ט: "שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים - אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים...".
4. ראה בראשית ב, כד. וברמב"ן שם: "... בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו, וכאשר היה זה באדם הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם... ורואין את נשותיהן כאילו הן עמם לבשר אחד...".
5. וראה עוד תרגום יונתן בן עוזיאל לדברים כד, ו.
6. ראה שמות כב, כג ורש"י שם.
7. שו"ת ציץ אליעזר, חלק יח, סימן סה.
