|
|
אחריות בנזיקין בגין רצח בנשק מופקד*
ד"ר מיכאל ויגודה
רקע כללי
הרוצח, מר ציסין שימש כמאבטח בבית ספר, ולצורך עבודתו קיבל נשק מחברת השמירה בה הועסק. הרצח בוצע באמצעות הנשק האמור.
אלמנתו של המנוח הגישה תביעת נזיקין נגד הרוצח, נגד חברת השמירה ונגד המדינה. בתביעתה נגד חברת השמירה, טענה האלמנה כי חברת השמירה התרשלה בכך שנמנעה מלדרוש את החזרת הנשק לחזקתה עם תום משמרתו של הרוצח. נגד המדינה נטען, כי המדינה התרשלה בכך שנתנה לרוצח רישיון לשאת נשק, ובכך שלא קבעה נהלים ברורים לפיהם יחויב השומר להשיב את נשקו למעביד עם סיום משמרתו.
בית המשפט שדן בתיק פנה מיוזמתו אל מרכז ישמ"ע (יישומי משפט עברי) שבמכללת נתניה, לקבלת חוות דעת לפי המשפט העברי על השאלות המשפטיות המתעוררות בפרשייה מצערת זו. חוות הדעת מיום 13.1.05 הועברה לבית המשפט, ובית המשפט מסר אותה לעיון הצדדים1.
במכתבך מיום 8.2.05 פנית אליי כדי שאחווה דעתי על תוכן חוות הדעת של מרכז ישמ"ע (מכאן ואילך: חוות הדעת) ובקשת ממני התייחסות לשאלות נוספות שבהן לא דנה חוות הדעת האמורה.
ראוי לציין שמחברי חוות הדעת לא חיוו דעה חד-משמעית מה לדעתם ההכרעה הנכונה בתיק זה לאור מקורות המשפט העברי, אלא העלו "קווי מחשבה" בלבד - כלשונם, שמהם ניתן להתרשם שיש בסיס לתביעה נגד חברת השמירה ואולי אף נגד המדינה.
אקדים ואומר שלדעתי, עיון במקורות המשפט העברי מעלה שאין בסיס משפטי להטלת אחריות בנזיקין בגין רציחתו של מר רחלין, לא רק על המדינה אלא אף לא על חברת השמירה, וכפי שיפורט בהמשך.
הדיון להלן יהיה לפי סדר הנושאים שבחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט, ובהמשך אוסיף נקודות אחדות שבהן לא דנה חוות הדעת, ואשר באו לידי ביטוי בפנייתך.
אפתח בסקירה קצרה של עיקרי חוות הדעת שהוגשה לבית המשפט:
א. עקרון האשם או עקרון גורם הנזק - מחברי חוות הדעת מצביעים על כך שקיימת מחלוקת יסודית בין הפוסקים בשאלה, האם אחריותו של מזיק מבוססת על עקרון האשם או שמא על עקרון האחריות המוחלטת (גורם הנזק), שעל פיו העובדה שנגרם נזק על ידי אדם או על ידי רכושו די בה להטיל עליו אחריות בנזיקין אף בהיעדר אשם. כלומר, אף אם לא הייתה רשלנות מצד חברת השמירה, ניתן להטיל עליה אחריות בנזיקין בשל העובדה שהנזק נעשה באמצעות אקדח שבבעלותה.
ב. הפקדת נכס בידי שומר אינה משחררת את הבעלים מאחריות אם לא נשמר הנכס כראוי - אף מי שאינו מקבל את עקרון האחריות המוחלטת אינו משחרר את בעליו של נכס מאחריות לנזקים שנגרמו באמצעותו, אלא בהתקיים שני אלה: הנכס נשמר כראוי; השומר מסוגל לעמוד בנטל הכלכלי של הפיצוי. לפי זה במקרה דנן האחריות בנזיקין בגין הרצח שבוצע באקדח מוטלת על חברת השמירה, ולוּ משום שהאקדח לא נשמר כראוי.
ג. אחריות מעביד - ניתן להטיל על מעביד אחריות לנזקים שגרם העובד באמצעות רכוש המעביד, ובלבד שהנזקים נגרמו עקב מילוי תפקידו.
ד. רכוש מסוכן - המשפט העברי מבחין בין רכוש שמטבעו עלול להזיק, ללא שתידרש פעולה נוספת (כגון אש ובור) לבין רכוש מסוכן העלול לגרום נזק רק בעקבות פעולה נוספת (כגון גחלת). המוסר רכוש מן הסוג הראשון לידי מי שאינו בר דעת (שוטה), נושא באחריות, בעוד שהמוסר לו רכוש מן הסוג השני, אינו נושא באחריות, שכן פעולת השוטה מנתקת את הקשר הסיבתי בין בעל הרכוש להתרחשות הנזק. מחברי חוות הדעת הותירו בצריך עיון את השאלה, האם אקדח שייך לרכוש מן הסוג הראשון (ואז אפשר להטיל את האחריות של חברת השמירה ) או שהוא שייך לרכוש מן הסוג השני.
ה. אחריות מוסרית-דתית - גם אם לא ניתן להטיל אחריות על המעביד, הרי שמסירת נשק לידי מי שהתברר כי אינו ראוי לכך, מטילה על חברת השמירה או על המדינה אחריות מוסרית. לאחריות מוסרית זו יש משמעות משפטית במובן זה שהניזוק יכול לתפוס מנכסי מי שנושא באחריות כזו, לשם הבטחת פיצוי. אחריות זו לא תקום אלא אם יוכח כי מסירת הנשק נעשתה בצורה רשלנית, כשלא נבחנה כראוי אישיותו של מקבל הנשק.
ו. לפנים משורת הדין - גם אם אין בסיס משפטי לחייב את חברת השמירה מן הדין, יש לשקול הטלת חיוב על חברת השמירה לפצות את משפחת הנרצח לפנים משורת הדין.
ז. אחריות המדינה - מן הדין, קשה מאוד לחייב את המדינה לשאת באחריות על הנזק שנגרם, אם כי, המדינה רשאית ליטול על עצמה אחריות.
ח. קנטור - הקנטור אינו מהוה עילה לפטור את המזיק מאחריות, אלא אם כן הוכח שגרם לאבדן שפיות דעת מוחלט מצידו של המזיק.
נקודות בהם לא עסקה חוות הדעת הן:
ט. אשם תורם - האם 'אשם תורם' מצדיק הפחתת פיצוי?
י. קשר סיבתי - האם אין מעשה רצח בכוונה תחילה מנתק את הקשר הסיבתי בין החברה (או המדינה) לנזק?
יא. פיצויים לתלויים - האם זכאים התלויים של הנרצח לפיצויים על אבדן מקור פרנסתם?
יב. מקור הכספים - בהנחה שהתשובה לשאלה הקודמת חיובית, האם לעניין זה אין משקל לעובדה שפרנסתו של המנוח היה ממעשי נוכלות?
ועתה אדון בנושאים שנסקרו לעיל לפי הסדר.
א. עקרון האשם או עקרון גורם הנזק
הפוסקים נחלקו בשאלת יסוד חיוב התשלומין בנזקי ממונו (לדיון נרחב ומאלף בסוגיה זו ראה ז' ורהפטיג, "יסוד האחריות על נזקים במשפט העברי", מחקרים במשפט העברי, רמת-גן תשמ"ה, עמ' 211-228). מדברי הרמב"ם עולה, שיסוד החיוב הוא הבעלות על הדבר המזיק, ובלשונו: "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבים לשלם, שהרי ממונם הזיק" (הלכות נזקי ממון א, א). ד"ר זרח ורהפטיג (שם) מכנה שיטה זו כשיטת הבעלות והאחריות המחולטת. לדעת הטור, לעומת זאת, יסוד החיוב הוא, מפני שלא שמר האדם את הנכס המזיק שלו, וכשלא שמר, הרי זה פשיעתו של האדם (ראו טור, חו"מ, סי' שפט, א).את המסקנה כי לדעת הרמב"ם, מוטלת על אדם אחריות מוחלטת לנזק שנגרם על ידי ממונו, מבסס ד"ר ורהפטיג על הלכה תמוהה של הרמב"ם2, שזה לשונה:
המוסר בהמה לשומר חנם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה השומר חייב. במה דברים אמורים? בזמן שלא שמרוה כלל, אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאת והזיקה, השומרין פטורין והבעלים חייבים אפילו המיתה האדם.מהלכה זו מסיק ד"ר ורהפטיג, ובעקבותיו, מחברי חוות הדעת:
לדעת הרמב"ם הבעלים חייבים על נזקי בהמתם אף שאין כל אשמה מצדם, שהרי מסרו בהמתם לשמירה לשומרים, והשומרים שמרוה שמירה מעולה כראוי.בכל הכבוד הראוי, נראה שאין לקבל קביעה זו. מקורות רבים מצביעים על כך שהמשפט העברי אינו מכיר באחריות מוחלטת. משנה מפורשת היא כי "הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה, פטור"3, ואף הרמב"ם לא נמנע מלהביא משנה זו להלכה4. אם נכון היה שמוטלת על בעליו של נכס אחריות מוחלטת על נזקים שגרם ממונו, כפי הנטען, מדוע לא מוטלת עליו אחריות זו, גם כאשר הוא שומר על נכסיו בעצמו?!
ואכן כל הפוסקים תמהו על הלכת הרמב"ם בעניין "המוסר בהמה לשומר...", מדוע "הבעלים חייבים" אחר שמסרו את בהמתם לשמירה ראויה?
הרמב"ם עצמו נשאל על הגיונה של הלכה זו על ידי חכמי לוניל5, והשיב כי טעות סופר נפלה בהעתקת ההלכות, משום שהמילים "והבעלים חייבים", שהרמב"ם מעיד על עצמו שהוסיפם כתוספת בגיליון ספרו, שובצו על ידי המעתיקים שלא במקומם הנכון, ולדבריו כך יש לגרוס:
... אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרין פטורים. שמרוה שמירה פחותה, אם שומר חנם הוא השומר פטור והבעלים חייבים אפילו המיתה את האדם, ואם שומר שכר הוא או שואל חייבין זהו הנוסח.על פי תיקון זה נשמטת הקרקע מתחת לתיאוריית האחריות המוחלטת במשפט העברי.
תיקון זה היה מקובל על מפרשי הרמב"ם: 'כסף משנה' (לרבי יוסף קארו, מחבר ה'שולחן ערוך'), 'לחם משנה', ועל מפרשי ה'שולחן ערוך': הגר"א6, רבי יהושע פלק כ"ץ7 ורבים אחרים8. מול כל אלה ניצב לבדו מאמרו של ד"ר זרח ורהפטיג, הטוען לקיומה של אחריות מוחלטת לפי המשפט העברי9.
מעניין לציין, כי מאמרו של ורהפטיג נכתב בעקבות כניסת חוק הפיצויים לנפגע תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 לתוקף, ומבקש למצוא לו עיגון ותמיכה במקורות המשפט העברי. על כך יש להעיר, שחוק זה קבע אמנם הסדר של אחריות מוחלטת בנזיקין, אך במקביל יצר מנגנון של חובת ביטוח. לאמור: הסטייה מעיקרון האשם, המקובל במשפט הישראלי מכוח סעיף 64 לפקודת הנזיקין מוצדקת, רק בהתקיים מנגנון ביטוחי מתאים, דוגמת זה הקיים בחוק הפלת"ד. נמצא שאמנם תואמת שיטת המשפט הישראלית את שיטת המשפט העברי, אך בכיוון ההפוך לזה שבו ביקש ד"ר זרח ורהפטיג לצעוד, שכן ככלל שתי השיטות דוחות את עקרון האחריות המוחלטת, וחוק הפלת"ד הוא היוצא מן הכלל המוצדק רק בשל אופיו הביטוחי.
ב. הפקדת נכס בידי שומר אינה משחררת את הבעלים מאחריות אם לא נשמר הנכס כראוי
ראוי להדגיש שאף לדעת הראב"ד, שחלק על הרמב"ם כאמור בעיקרו של דבר, הוסיף וכתב (בהשגות שם): "אלא יש לומר, לעולם אין הבעלים ניצולים מיד הניזוק, הם ידונו עם השומר. ואם יש זמן לשמירתו, יחזרו הבעלים על השומר, ואם כלתה שמירתו, פטור, והבעלים חייבים". כלומר, חיובו של השומר אינו משחרר את בעל הנכס מאחריותו המקורית, אלא אם כן שמר השומר כראוי.אין לקבל פרשנות זו בדברי הראב"ד, משום שהיא מתעלמת ממה שכתב הראב"ד עצמו בתחילת דבריו, וזה לשונו: "לא מתוקמא הא אלא בכדי שידע...". כלומר, אי אפשר להעמיד את הלכת הרמב"ם (שדננו בה לעיל) לפיה הבעלים נושא באחריות, אלא כאשר ידע שעל אף שהבהמה הייתה שמורה כראוי היא בכל זאת הצליחה לברוח, ואף על פי כן לא עשה דבר למנוע ממנה להזיק. נמצא אפוא שאף כאשר השומר לא שמר כראוי, משוחרר הבעלים מאחריות, כל זמן שלא נודע לו הדבר.
מחברי חוות הדעת טוענים שקביעתם עולה גם מדברי ה'חזון איש' וה'שואל ומשיב' (שם) -
כשם שהשומר צריך להיות בן דעת, כך צריך שתהא אפשרות גבייה ממנו, במקרה של נזק, כמו שכתב בעל ה"חזון איש" (בבא קמא, סימן ז, ס"ק יז (בסופו).... "ונראה, דאם מסר שורו לעבד ואישה, שאין להם לשלם נזקיו, לכולי עלמא גובין מן הבעלים, דלאו כל כמיניה למסור למי שלא ישלם וליפטר". ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק, חלק ב, סימן קלה; מהדורה תליתאה, חלק ג, סוף סימן ל) כתב, שאם אין לשומר במה לשלם, יכול הניזק לתפוס את גוף השור ולגבות ממנו. נמצאנו למדים, שלא בכל מקרה יכול בעל הנכס להסתתר מאחורי גבו של השומר... ואף בנידון דידן אפשר שהן לשיטת הרמב"ם והן לשיטת הראב"ד חברת השמירה אינה משוחררת מאחריותה המקורית, שכן השומר לא שמר על האקדח כראוי, ואף חברת השמירה לא עשתה די כדי להסדיר כללי בטחון בשימוש בנשק; ואילו לדברי החזון איש והשואל ומשיב אפשר שאם אין בידו של השומר לשלם את הנזק ניתן לגבות את יתרת הנזק מחברת השמירה.גם כאן, נראה כי אין לקבל את הדברים:
ה'חזון איש' אינו כותב שבעליו של נכס נושא באחריות לנזק שנגרם ברשלנות השומר ואף לא שהבעלים חייב לשלם אם השומר אינו מסוגל לשלם בדיעבד, אלא הוא כותב רק ש"לאו כל כמיניה למסור למי שלא ישלם וליפטר". כלומר, שמסירה לשומר שידוע מראש שלא יוכל לפצות את הניזוק אם וכאשר יקרה נזק, אינה מסירה המשחררת אותו מאחריות.
בעל 'שואל ומשיב', כותב במפורש בתשובתו הנזכרת כי "אם מסרו בעלים לשומר דהדין דהבעלים פטורים והשומר חייב". כיצד ניתן על רקע דברים ברורים אלו לטעון כי לדעתו מוסיף הבעלים לשאת באחריות? אמנם, בעל 'שואל ומשיב' מכיר בזכות הניזק לתפוס את השור המזיק על מנת לגבות ממנו את נזקו. אולם מדבריו עולה כי זכות זו נובעת מזכות מיוחדת שהעניקה התורה לניזק, לגבות מגוף השור, זכות שאינה קשורה לאחריות הבעלים, אלא לצורך להבטיח פיצוי נאות לניזוק, מתוך הנחה שהבעלים יוכל תמיד להשיב לעצמו את ערך השור באמצעות תביעה מהשומר.
נמצא, שאין יסוד לקביעה כי הפקדת נכס ביד שומר אינה משחררת את הבעלים מאחריות.
על כל האמור עד כה יש להוסיף, שאף אם היינו מקבלים את הדברים שנטענו על ידי מחברי חוות הדעת (הן לעניין אחריות מוחלטת הן לעניין אחריות בהיעדר שמירה ראויה), הרי אין הם רלוונטיים אלא כשמדובר ב"ממון המזיק", כלומר נזק שעשה ממונו של אדם, כגון בהמתו וכיוצא בזה. לא כן הוא בנדון דידן; הרכוש של חברת השמירה לא הזיק, אלא אדם (השומר) הוא שהזיק באמצעות רכוש החברה! ובאדם המזיק האחריות הבלעדית היא על האדם, לכל הדעות, ושאלת הבעלות על הכלי שהשתמש בו להזיק אינה מעלה ואינה מורידה כלל ועיקר. וכי יעלה על הדעת שאדם שגנבו ממנו כלי ירייה או סכין והזיקו בהם יישא באחריות בנזיקין?! (וראה עוד בעניין זה להלן, סעיף ד, בעניין רכוש מסוכן). אמנם מחברי חוות הדעת מציינים ששיטת האחריות המוחלטת קיימת גם בנוגע לאדם המזיק (ראה עמ' 4-3 לחוות הדעת) וכפי שפוסק הרמב"ם: "המזיק ממון חבירו חיים לשלם נזק שלם, שבין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד" (הלכות חובל ומזיק, פרק ו, הלכה א). אבל אין זה רלוונטי כלל לענייננו שכן המזיק (הרוצח) הוא השומר, מר ציסין, ולא חברת השמירה.
ג. אחריות מעביד
במשנה בבא קמא, ט, ג, נאמר: 'והבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב'. ר' מנחם המאירי מחלק בין פועל קבלן לבין פועל שכיר שאז בעל הבית עדיין נושא באחריות (חדושי המאירי, בבא קמא, צח ע"א). ר' בצלאל אשכנזי (בשם ר' יהונתן) מבאר את דברי המאירי ומטעים אותם בחובת השמירה על הכלים שגרמו לנזק באומרו: 'השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמים' (שיטה מקובצת, בבא קמא, צח ע"ב); ובהמשך הביא שם בשם הר"מ מסרקסטה שיש אף הסוברים שרק הבעלים חייבים ואילו הפועל פטור, שחייב אדם לשמור שממונו לא יזיק אפילו כשנתנו לפועל לטפל בממונו, וכלשון הר"מ סרקסטה, "שלא נסתלקו בעלים מנטירותא".מחברי חוות הדעת ייחסו לביטוי "לא נסתלקו בעלים מנטירותא", משמעות נורמטיבית. כלומר: מעביד אינו משתחרר לעולם מן האחריות למעשי עובדיו. אולם, אם כך הוא, מה טעם יש בהבחנה בין שכיר לקבלן?
נראה אפוא שאת הביטוי "לא נסתלקו בעלים מנטירותא", יש לפרש כקביעה עובדתית, שהיא הגוררת אחריה את התוצאה הנורמטיבית. לאמור: כאשר הפועל הוא שכיר, מקובל הוא כי בעל הנכס עומד על גביו, נותן לו הוראות ומפקח על פעולותיו. בכגון זה, הבעלים אינו מסלק עצמו משמירת הנכס, ומשום כך, אין הוא יכול לפטור עצמו מאחריות.
במצב דברים מעין זה עוסקים גם מאמריהם של הרב שאנן ושל הרב שפיץ, המובאים בחוות הדעת (עמ' 5). אחריות המעביד במקרים אלה, אינה נובעת מאחריותו למעשי עובדיו, אלא מאחריותו לשמור על ממונו שלא יזיק, אחריות ממנה לא שוחרר כל עוד לא הסתלק משמירת הממון.
נמצא, שגם הקביעה העקרונית, לפיה מעביד נושא באחריות למעשי עובדיו, משוללת יסוד. ואכן, המאמר של חפץ, הנזכר בחוות הדעת, חותם במסקנה כי "אין מושג 'אחריות הרב' קיים במשפט העברי", אף כי קיימת שם המלצה לתקן תקנה ברוח 'אחריות הרב', לפיה יחויב מעביד על נזקים שגרם עובדו"10. הקביעה אודות קיומה של אחריות מעביד למעשי עובדיו, יכולה אם כן להיות, לכל היותר, בגדר "דין ראוי", אך בוודאי שלא בגדר "דין מצוי" במשפט העברי.
זאת ועוד, אף אם הייתה קיימת במשפט העברי אחריות מעביד, אין היא אמורה אלא בשעת העבודה ולא מחוץ לשעות העבודה. והלא בנדון דנן הנזק אירע שלא בשעת העבודה, זמן שבו לכל הדעות לא יכולה לקום אחריות מעביד, אפילו לא לפי שיטות המשפט המכירות בה בעיקרון.
ד. רכוש מסוכן
בתלמוד הבבלי בבא קמא, נט ע"ב, מבואר שדין זה מסוייג רק למוסר גחלת. ואולם המוסר שלהבת ביד השוטה איננו פטור. ההבדל בין הגחלת לבין השלהבת הוא שבכוחה של השלהבת להזיק מבלי לעשות כל פעולה נוספת. אך גחלת מזיקה רק כאשר פועלים פעולה נוספת - ליבוי הגחלת. לאור זאת חיובו של המפקיר דבר היכול להזיק בידי שוטה, יחול רק כאשר אין עוד צורך בפעולה נוספת. ומכיוון שנזקו של האקדח אפשרי רק כאשר בוצעה פעולה נוספת - לחיצה על הדק האקדח, אפשר שדינו של האקדח כדינו של הגחלת ובעל האקדח פטור אף אילו היה מפקידו בידי שוטה. עם זאת, ניתן לומר לאידך גיסא, שהלחיצה על ההדק של האקדח היא פעולה טבעית וכמעט אוטומטית שאינה דורשת כל טרחה, וזאת לעומת ליבוי הגחלת שהיא פעולה המצריכה מאמץ מסוים; ואם כן, אפשר שאקדח דומה דווקא לשלהבת. קשה להכריע בעניין זה, והדבר מצריך עיון.דברים אלו מבוססים על מספר הנחות יסוד, שניתן בהחלט לערער על נכונות כל אחת מהן.
ראשית, האחריות המוטלת על בעליו של רכוש מסוכן שמסרו לאחר, מבוססת על כך שבעל הרכוש מסרו בידי חסר דעת (שוטה). מעיון בפרטי התיק, לא מצאנו יסוד להנחה, שהשומר היה חסר דעת בעת שהופקד אצלו הנשק. אמנם, מחברי חוות הדעת טוענים כי "יש מקום להאשים באופן עקיף את המפקידים כלי הגורם לנזק בידי אדם שהתברר שאינו ראוי לכך" (עמ' 7 של חוות הדעת), אולם הנחה זו היא בגדר "חכמה שלאחר מעשה", ואין לה יסוד בהלכה. זאת ועוד, אף אם הייתה החברה מגלה מראש כי השומר הוא אדם הנוטה לעצבנות, חלש אופי או חמום מוח, לא היה בכך עדיין כדי להגדירו כשוטה12, וממילא, לא היה בכך כדי לחייב את החברה לשאת באחריות על שום שהפקידה רכוש מסוכן בידיו של שוטה (אם כי אין ספק שהיה בכך בעיה מוסרית).
שנית, אף אם היינו מקבלים את ההנחה כי החברה מסרה את הנשק בידיו של שוטה, נראה כי אקדח דומה דווקא לרכוש מסוכן מסוג גחלת, מאחר שלא נדרשת רק "לחיצה על ההדק של האקדח, (ש)היא פעולה טבעית וכמעט אוטומטית", אלא נדרש הרוצח גם להכניס את המחסנית (יש להניח שחברת השמירה לא מסרה לשומר נשק כשהמחסנית בתוכו), לדרוך את הנשק, ולשחרר נצרה. שילוב פעולות אלה אינו קל לטעמנו מליבוי הגחלת. לפיכך, אם במסירת גחלת לשוטה נקבע שהליבוי מנתק את הקשר הסיבתי בין בעל הגחלת לקרות הנזק, ודאי שהוא הדין גם בנוגע לסדרת הפעולות הנדרשות לשם ביצוע הירי באקדח13.
ה. אחריות מוסרית-דתית
אף אם לא ניתן לחייב בפועל את המשלח על נזק עקיף, אין בכך כדי לפטור אותו מן האחריות המוסרית והדתית... בשולחן ערוך נפסק: 'השולח את הבעירה ביד חרש, שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. במה דברים אמורים, כשמסר להם גחלת וליבוה...' (חושן משפט, תיח, ז). כלומר שחובת התשלומים אינה חלה, אך אחריות מוסרית ודתית מוטלת עליו. אמנם נראה שהדברים אמורים על שוטה... אך מכל מקום יש מקום להאשים באופן עקיף את המפקידים כלי הגורם לנזק בידי אדם שהתברר שאינו ראוי לכך...לעניין זה נעיר, כי אחריות מוסרית דתית קיימת, רק כאשר קיים קשר סיבתי, אף אם עקיף, להתרחשותו של הנזק. לפיכך, מקום בו הנזק התרחש עקב פעולה מיוחדת אותה ביצע המזיק הישיר, ואשר לא ניתן היה לצפותה מראש, מתנתק הקשר הסיבתי, ואף אחריות בדיני שמים אין.
אם לא כן, היה מקום לומר כי המדינה נושאת באחריות בדיני שמים על כל עבירה המתרחשת במדינה, משום שהתרשלה בחינוך, ברווחה, באכיפת החוק ועוד.
אין ספק כי המדינה אחראית מוסרית למצבו המוסרי של הציבור במדינת ישראל, אך על מנת שלאחריות זו תהיה משמעות משפטית, יש להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין מעשי המדינה להתרחשותן של עוולות. עוולה המבוצעת בידי אזרח המדינה, מנתקת בעליל את הקשר הסיבתי בין מעשי המדינה להתרחשות הנזק (וראה עוד בעניין זה מה שהדגשנו כבר לעיל בסוף סעיף ב).
ו. לפנים משורת הדין
לא מצאנו תימוכין לעמדה כי "התפיסה המשפטית המקובלת כיום בישראל" עשויה לראות בעין יפה מתן פסק דין המבוסס על "לפנים משורת הדין", למעט נסיבות חריגות במיוחד, עליהן עומד ד"ר קליימן במאמרו הנזכר בחוות הדעת.
בהקשר זה יש להעיר, שמאמרו של ד"ר קליימן מציג עמדה חד צדדית, לפיה בסכסוך שבין היחד לציבור, על הציבור לנהוג לפנים משורת הדין עם היחיד, ולא להיפך. אולם, ישנם גם מקורות אחרים, מהם עולה תפיסה הפוכה, לפיה דווקא היחיד נדרש לנהוג "לפנים משורת הדין" עם הציבור14.
ז. אחריות המדינה
ח-ט. קנטור ואשם תורם
נראה שנכון יותר היה לנתח את השאלה, דווקא דרך בחינת קיומה של דוקטרינת 'אשם תורם' בדין העברי, כפי שציינת בפנייתך.
נושא קיומה של דוקטרינת האשם התורם, הרציונאלים העומדים בבסיסה, והיקף החלתה בדין העברי ראוי לדיון מקיף יותר מזה המתבקש בחוות דעת זו.
ככלל הדוקטרינה קיימת, אם כי היקפה והתנאים לשימוש בה שונים מאלו המקובלים בשיטת המשפט הישראלית. הדוגמא הקרובה ביותר לשאלת אחריות נזיקית כלפי מקנטר היא זו העוסקת באדם המתגרה בכלבו של חברו, וכתוצאה מכך ננשך על ידו16. במקרה זה נפסק17 כי בעל הכלב אינו נושא באחריות נזיקית.
בתלמוד, נוסח העיקרון כך: "כל המשנה ובא אחר ושינה בו - פטור"18. כלומר, כל ניזוק ש"שינה", היינו, ששינה את מצב הדברים הרגיל, באופן שמגביר את סיכויי התרחשות הנזק, אף אם בא אחֵר ו"שינה בו", כלומר, שינה אף הוא את מצב הדברים, מה שגרם להתרחשות הנזק, אינו זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו.
עם זאת, אחד הסייגים החשובים של עיקרון זה הוא, ש"באדם לא שייך כל המשנה וכו'"19. נמצא אפוא, כי על פי המשפט העברי, אשמו התורם של הנרצח-המקנטר אינו עילה להפחתת שיעור הפיצויים שיוטל על המזיק.
י. קשר סיבתי
נחזור ונדגיש שוב, שהמקורות שנסקרו לעיל, בעניין אחריותו של בעל נכס אף שהופקד בידי שומר, לא נאמרו אלא בנכסים שמעצם טבעם גורמי נזקים הם, כגון בהמות. אבל חפץ דומם אינו בכלל אבות הנזקים והבלעות עליו אינה יכולה למשמש בסיס לאחריות בנזיקין. האחראי על נזקים שנגרמו על ידי חפץ דומם, כגון אקדח, הוא מי שיורה באקדח ולא בעל האקדח, אף שהלה עשוי כמובן לחוש רגשות אשם מוסריות על כך שאילו היה מונע מן הרוצח ליטול את האקדח שמא הרצח היה נמנע.
יא. פיצויים לתלויים
יב. מקור הכספים
הערות:
* חוות הדעת נכתבה לבקשתה של עו"ד מוריה צ'רקה, סגנית בכירה לפרקליט מחוז ירושלים, במסגרת ת.א. 5380/03 עזבון רחלין נ' ציסין ואח'.
1. חוות הדעת פורסמה באתר המכללה: http://www.netanya.ac.il/content/law/opinion_13012005.pdf
2. רמב"ם, בהלכות נזקי ממון, פרק ד, הלכה ד.
3. משנה, בבא קמא ו, א.
4. ראה רמב"ם, הלכות נזקי ממון, פרק ד, הלכה א.
5. ראה שו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן תלג (מובא בכסף משנה על אתר).
6. ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן שצו, ס"ק יח.
7. בביאורו לשולחן ערוך, סמ"ע, שם, ס"ק יח.
8. אמנם במרכבת המשנה, שם, פקפק באותנטיות של תשובה זו של הרמב"ם, אבל ראה הרב פרופ' ש"ז הבלין, "היחס ל'שאלת הנוסח' בספרי חז"ל", בית הועד, תשס"ג, שהעלה שאין יסוד להטיל ספק במקוריות התשובה. מן הראוי לציין גם, שיש אמנם מן הפוסקים שביקשו לקיים את הנוסח המצוי בספרי הרמב"ם שלפנינו. ראה לדוגמה מגיד משנה, לפיו כוונת הרמב"ם היא שהבעלים אחראים רק אם הבהמה שיצאה הזיקה בנזקי "קרן" (על פי הלכות הרמב"ם, שם, פרק ז, הלכה א: "שור שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי ויצא והזיק, אם תם הוא משלם חצי נזק... אם הזיק בדבר שהוא מועד לו מתחלתו כגון שאכל דברים הראויין לו או שבר ברגלו כדרך הלוכו, פטור מלשלם"). וראה פירושים נוספים בילקוט שינויי נוסחאות במהדרות פרנקל. אין כאן המקום לסקור את הפירושים האלה, אציין רק שהצד השווה שבהם הוא שהם מיישבים את הנוסח באופן שאינו סותר את עיקרון האשם.
9. אמנם במאמרו מפנה ורהפטיג למקורות נוספים: סמ"ג, רבנו ירוחם ומלבים. אך עיון במקורות אלה מגלה שאמנם הבעלים עשויים להיות אחראים על נזק רכושם אף אם נמסר לשומר ששמר שמירה מעולה, אך ברור, גם לפי מקורות אלה, שאם הבעלים שמר בעצמו, הוא פטור, ומכאן שאף לשיטתם אין לדבר על אחריות מוחלטת.
10. דברים דומים כתב גם הרב אברהם שיינפלד, בספרו, נזיקין, בסדרת חוק לישראל (ירושלים תשנ"ב), עמ' 76-69.
11. משנה, בבא קמא ו, ד.
12. ראה למשל, הרב נ' בר אילן, "חלוש הדעת, השוטה והפתי", תחומין ח (תשמ"ז) 103.
13. אמנם, מקום בו התרחשות הנזק צפויה מראש, יש מקום לחייב את בעל הנכס, אף כאשר התרחשות הנזק תלויה בהתערבות גורם זר (ראה: הרב ז"נ גולדברג, "קטן שהזיק במשחק בכדור", תחומין יח (תשנ"ח) 48, הרואה בכך תולדה של נזקי "אש", שהוא אחד מאבות הנזקים). אבל דומה שאין הדברים אמורים אלא בגורם זר שאינו בר דעת (כגון ילד או בעל חיים או הרוח). אבל ספק אם ניתן להחיל עיקרון זה גם כשהגורם הזר הוא אדם בר דעת, כפי שהוא בנידון דידן. לכן, אף אם ניתן היה להוכיח כי בעלי החברה ומנהליה יכולים היו לצפות מראש כי מסירת הנשק ביד השומר תביא להריגת אדם, ספק אם ניתן היה להטיל עליהם אחריות בנזקים.
14. לעניין זה ראה: י' אונגר, "למען תלך בדרך טובים - על הפסיקה לפנים משורת הדין בבית הדין הרבני", משפטי ארץ - דין דיין ודיון (עפרה תשס"ב), 442, החל מעמ' 480.
15. א' שיינפלד, נזיקין, בסדרת חוק לישראל, עמ' 80 (מכאן ואילך: שיינפלד).
16. דוגמא קלאסית למקרה מסוג זה היא זו שהובאה בעיתונות ביום רביעי, 16.3.05. לפי הדיווחים, ילד, שלטענת המשטרה התגרה בכלב תוקפני, ננשך על ידו ובעקבות זאת נגרמה לו חבלה חמורה. אם נכונה טענת המשטרה, הרי שהדין העברי ישלול מן הילד את הזכות לדרוש פיצוי מבעליו של הכלב!
17. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שצה, סעיף א.
18. בבא קמא, כד ע"ב.
19. תוספות, בבא קמא לב ע"א, ד"ה והא.
החזון אי"ש, בבא קמא, סימן ח, ס"ק ח צמצם אמנם את הסייג, באומרו שרק כאשר מבצע האדם מעשה מכוון, לא יחול עליו הכלל הקובע כי "כל המשנה ובא אחר ושינה, פטור". צמצום זה אין בו כדי לשנות את התוצאה לענייננו, היות ומעשהו של המזיק בנידון בו אנו דנים, אף הוא מכוון.
20. ראה שיינפלד, נזיקין, עמ' 318-317.
21. מובא אצל שיינפלד, עמ' 93.
