מכירת איברים

ד"ר מיכאל ויגודה
ראש תחום (משפט עברי)

ירושלים, ‏אב תשס"א, אוגוסט 2001




פתח דבר
שאלת תרומת איברים מן החי מעוררת דילמה מוסרית-דתית קשה, שכן מתנגשים בה שני ערכים חשובים: מחד גיסא, הצלת חיי אדם היא מן החשובות שבמצוות ("לא תעמוד על דם רעך" - ויקרא יט, טז), אך מאידך גיסא, אדם מצווה לשמור על בריאותו ולא להסתכן ("ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" - דברים ד, טו). ולא זו בלבד אלא אף "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו", כדברי הרמב"ם1. השאלה היא אפוא: האם רשאי אדם לחבל בגופו למען הצלת חיי חברו? והאם יש הבדל אם הוא עושה כן בתמורה או שלא בתמורה?2

שאלת הלגיטימיות של "מכירת איברים" לא עלתה במקורות המשפט העברי הקלאסיים, לא בניסוח זה, ובוודאי לא בזיקה להשתלת איברים, אבל כפי שנראה להלן, היסודות הערכיים שעומדים בבסיס השאלה נדונו גם נדונו.

הדיון שלפנינו יעסוק אך ורק בתרומת איבר שאינה כרוכה בסיכון של ממש לתורם, כגון תרומת כליה, ויתמקד בעיקר בניתוח תשובה שהשיב בנושא קרוב, רבי דוד בן זמרה (הרדב"ז), 1574-1480, ממגורשי ספרד, וראש רבני מצרים במאה ה16-.

תשובת הרדב"ז
הרדב"ז3 נשאל, האם חובה על אדם להקריב איבר לא חיוני למען הצלת חברו? השאלה עלתה מתוך המציאות השרירותית והאכזרית הקשה שנכפתה לעיתים על יהודים בגלותם, וכך היא מנוסחת:
"שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב, אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך4. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת".
פוסקים אלה הסוברים שחובה על אדם להקריב איבר לא חיוני להצלת חברו, מביאים ראיה לדבריהם מהלכות שבת:
"והראיה מדאמרינן בעבודה זרה [כח ע"ב]: 'חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת', ומפרש טעמא, משום דשורייני דעינא בלבא תליא [=שורשי העין תלויים בלב], משמע: הא אבר אחר, לא! והשתא יבוא הנדון מקל וחומר: ומה שבת החמורה, שאין אבר אחד דוחה אותה, היא נדחית מפני פקוח נפש, אבר אחד, שנדחה מפני השבת, אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש?!"5.
ראייתם של פוסקים אלה היא אפוא ב"קל וחומר" משבת, שזהו מהלכו: אם איבר לא חיוני נדחה מפני השבת6, ושבת עצמה נדחית מפני פיקוח נפש (אפילו של הזולת), הרי מתחייבת המסקנה שאיבר לא חיוני נדחה מפני פיקוח נפשו של הזולת (סכמתית ניתן לתאר את מהלך ה"קל וחומר" באופן הבא: איבר לא חיוני < שבת < פיקוח נפש).

הרדב"ז דוחה את ה"קל וחומר" בשישה נימוקים שונים המפריכים לדעתו את תוקפו. נסתפק כאן באזכור שניים מהם, החשובים לענייננו:

אחד מנימוקיו של הרדב"ז כנגד ה"קל וחומר" (הנימוק השני) הוא כדלהלן:
"דילמא ע"י חתיכת אבר, אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו, שמא יצא ממנו דם הרבה וימות, ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי, דילמא דמא דידיה סומק טפי?! ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת, והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש [=וכל שכן] אם יחתכו אותו".
במילים אחרות, אף שמדובר באיבר לא חיוני, הרי הניתוח עצמו כרוך בסכנת נפשות, שכן כל חיתוך ברקמה חיה יש בה סכנת נפשות ולוּ קטנה ביותר, מה שאין כן בשבת, שם מדובר באבדן איבר חולה שאינו כרוך בסכנה כלל, ועל כן אינו דוחה שבת.

נימוק נוסף (הנימוק החמישי) כנגד ה"קל וחומר", משלים את הנימוק הקודם, וכך כותב הרדב"ז:
"ותו [=ועוד]: דהתורה אמרה, 'פצע תחת פצע, כויה תחת כויה', ואפ"ה [=ואפילו הכי] חששו שמא ע"י הכוייה ימות, והתורה אמרה 'עין תחת עין' - ולא נפש ועין תחת עין. ולכך אמרו [בתורה שבעל פה] שמשלם ממון. והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר, ואפ"ה חיישינן לה, כ"ש בנ"ד [=כל שכן בנידון דידן]".
כוונת הרדב"ז בדברים אלה לחזור ולהטעים (כפי שכבר עשה בנימוקו השני לעיל), שדין חיתוך איבר כדין ספק נפשות, גם כשמדובר באיבר המוגדר כ"לא חיוני", שכן חז"ל עצמם התייחסו לחיתוך איבר כאל סכנת נפשות, ובשל כך הפקיעו את הפסוק "פצע תחת פצע" מפשוטו, בטענה שקיום הכתוב כפשוטו עלול להסתיים בפצע ונפש תחת פצע. נמצא שאדם אינו חייב להסכים שיחתכו ממנו איבר למנוע חילול שבת, אף שהאיבר אינו חיוני, ולפי זה מקועקע יסוד ה"קל וחומר" שלפיו קבעו שאדם חייב לעשות כן להצלת חברו7.

אחרי שפירט את נימוקיו לדחיית ה"קל וחומר" הרדב"ז מגיע למסקנה: "איני רואה טעם לדין זה [כלומר, אין מקור נורמטיבי המחייב אדם להקריב איבר לא חיוני להצלת חברו] אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה". כלומר, הרדב"ז קובע שאף שאין חובה להקריב איבר להצלת הזולת, מי שמבקש לעשות כן מיזמתו מותר לו הדבר, ולא זו בלבד אל גם חסיד ייקרא.

יסוד ההיתר של הרדב"ז
נשאלת השאלה, מניין לו לרדב"ז, שמותרת הקרבת איבר להצלת הזולת, ויש בה אפילו מידת חסידות? אף שהאיבר אינו חיוני, הלא כבר הקדמנו לעיל, שאסור לאדם לחבול בעצמו אף כשאינו מסתכן בכך?! ומה עוד שהרדב"ז עצמו הוכיח שחיתוך איבר לא חיוני מוגדר הלכתית כסכנת נפשות, כפי שראינו. בפתרון שאלה זו אפשר להציע שתי דרכים שונות (המובילות למסקנות שונות בענייננו).

פיקוח נפש דוחה איסור חבלה
דרך אחת בפתרון השאלה היא, שכלל גדול הוא בהלכה שפיקוח נפש (גם של הזולת) דוחה את כל האיסורים שבתורה, חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. מכאן שהאיסור המוטל על אדם לחבול בעצמו נדחה מפני הערך של הצלת חיי חברו. אמנם, אדם אינו חייב לעשות כן, שכן זהו "מחיר" שהתורה אינה תובעת ממנו, אבל האיסור לחבול בעצמו אינו עומד בפניו.

על פי דרך זו, מאחר שלנוכח פיקוח נפש אין איסור חבלה, הרי שאדם יכול לחבול בעצמו להציל את זולתו אף כשהמניע שלו הוא אינטרס כספי (כשם שמותר לרופא לחלל שבת להצלת חיי אדם, אף כשהמניע שלו לעיסוק ברפואה הוא כספי). זו גישתם של רוב הרבנים בני זמננו שהביעו את דעתם בסוגיית מכירת איברים8.

פיקוח נפש אינו דוחה איסור חבלה, אבל חבלה לשם הצלה אינה אסורה כלל
אבל יש מקום להציע דרך חלופית. על פי דרך חלופית זו, אין לומר שפיקוח נפש דוחה איסור חבלה, שהרי אדם הנתון בסכנת נפשות אינו רשאי להציל את עצמו על ידי פגיעה בגופו של חברו9. וכשם שאינו רשאי לפגוע בגופו של חברו, כך אינו רשאי, בעיקרון, לפגוע בגופו שלו, לא רק משום שאדם אינו נחשב לבעלים על גופו10, אלא כנראה גם משום שאיסור הפגיעה בגוף נספח לאיסור החמור של "שפיכות דמים". כך עולה מדברי הרדב"ז עצמו, שהטעים וחזר והטעים שדין חיתוך איבר כדין ספק נפשות11, ולפי זה אין בכוחו של פיקוח נפש לדחות מפניו את האיסור לחיתוך איבר מן הגוף12! חוזרת אפוא השאלה: כיצד ניתן להצדיק סיכון נפשו של האחד (חיתוך איבר מגופו) להצלת נפשו של זולתו? לשאלה זו נדמה שהדרך הראשונה שהוצעה לעיל, אינה נותנת תשובה.

אפשר שפתרונה של שאלה זו טמון בכך שהמוטיבציה הפסולה היא חלק אינטגרלי בהגדרת איסור חבלה. הבא נפרט: מאחר שחיתוך איבר מן הגוף אינו "שפיכות דמים" ממש אלא רק מעין "שפיכות דמים" (שפיכות דמים להלכה אבל לא למעשה), הרי שכאשר החיתוך אינו גורם לסיכון של ממש, והוא נעשה מתוך מוטיבציה של הצלה, אין הוא אסור כלל13. ואמנם המוטיבציה הפסולה היא חלק בלתי נפרד מהגדרת איסור החבלה כפי שהגדירו הרמב"ם, וזה לשונו14:
"אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון [גרסה אחרת: בזיון] הרי זה עובר בלא תעשה, שנ' (דברים כ"ה ג') לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק".
איסור החבלה הוא דווקא כאשר החבלה נעשית "דרך נציון" או "דרך בזיון"15. קביעה זו מתיישבת גם עם השכל הישר: עניינו של איסור חבלה, הוא האיסור לזלזל בחיי אדם ובגופו (מקור האיסור הוא בפסוק: "ארבעים יכנו לא יסיף, פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג)). כאשר אדם פוגע בגופו במטרה להציל (את עצמו או את זולתו), אין הוא מזלזל בחיים אלא להפך, ההכרה שלו בערך החיים היא שמניעה אותו, עד כדי נכונות להקרבת חלק מגופו16. זהו ככל הנראה פשר ההיתר לחבלה עצמית למען הצלת חיים (בין של הזולת ובין של האדם עצמו), והפשר אינו שפיקוח נפש כשלעצמו דוחה איסור חבלה.

על פי דרך חלופית זו, ברור שהמניע של המציל הוא יסוד מכריע בהיתר לחבלה לשם הצלה, ומכאן שמניע שיש בו משום זלזול בגוף וביזויו, כגון מניע כספי17, הופך את מעשה החבלה למעשה אסור, אף שבמעשה זה יינצלו חיי אדם, שכן, כפי שהוסבר, איסור החבלה בגוף אינו נדחה מפני פיקוח נפש18. גישה זו הועלתה על ידי אחד מרבני זמננו19.

חשוב להדגיש, שאיסור מכירת איברים אין פירושו שמי שתורם איבר חייב לעשות כן על חשבונו. אין מניעה, ואפילו ראוי הדבר, לפצות את תורם האיבר בגין ההפסדים שנגרמים לו כתוצאה מן התרומה. כך לדוגמה, עלות האשפוז וטיפולי ההחלמה הנדרשים, הפסד ההשתכרות, עלות הנסיעה למקום התרומה וכדומה, כל אלה ראוי שהתורם יקבל עליהם פיצוי. כמובן, אסור שהפיצוי ישמש כהסוואה לתשלום, לכן חשוב שהוא יוערך באופן מקצועי והוגן מתוך המגמה הבלעדית של מניעת הפסד לתורם (להוציא הפסד האיבר והסבל הכרוך בניתוח, שעליהם אין לקבל פיצוי, כפי שהוסבר לעיל). נדמה שזהו פתרון מאוזן והוגן; מחד גיסא, הוא מבטיח מוטיבציה טהורה לתרומת האיבר (שכן התורם אינו יכול לצפות אלא לכיסוי הפסדים ולא לרווח), ומאידך גיסא, הוא מבטיח למי שמוכן לנהוג באופן אלטרואיסטי כלפי חברו ולתרום לו חלק מגופו שהוא לא יסבול בנוסף לכך הפסדים כספיים.

סוף דבר
העלינו שפוסקים חשובים בני זמננו פסקו להתיר מכירת איברים מן החי להשתלה, מן השיקול העיקרי שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ותשלום כספי אינו פוגע בהיתר של התורם לחבול בעצמו. עם זאת חשוב להוסיף, שבכך לא תם הדיון בשאלת מכירת איברים, שכן עדיין צריך לשאול: האם אין זה מן הראוי לתקן תקנה שתאסור מכירת איברים משיקולים מוסריים וחברתיים, כגון מניעת העמקת הפער החברתי וניצול השכבות החלשות20 או החשש מפני ירידת הנכונות לתרומה מן המת?

הצגנו גם דעה אחרת ולפיה מעיקר הדין מכירת איברים אסורה, שכן איסור חבלה אינו נדחה מפני פיקוח נפש, אלא כאשר החבלה נעשית מתוך מניע טהור של הצלה21, ולא כאשר היא נעשית מתוך מניע של רווח כספי. גם על פי גישה זו בכך לא תם הדיון בשאלת מכירת איברים, שכן לנוכח המחסור הקשה של איברים להשתלה, יש אולי מקום לתקן תקנה שתתיר מכירת איברים למען הצלת חייהם של חולים רבים השרויים במצוקה נוראה.

נמצא, שתהיה אשר תהיה המסקנה ההלכתית הטהורה שנגיע אליה, אין היא פוטרת אותנו מן הדיון בשאלות החברתיות והערכיות המתחדשות לפי הזמן והמקום. לשאלות אלה של מדיניות החקיקה ההלכתית, ראוי להקדיש דיון נפרד.

תם אפוא ולא נשלם.

הערות:



1. רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א. ציטוט מלא של ההלכה, ראה להלן, ליד ציון הערה 14.
2. לסקירה השוואתית ולניתוח ביקורתי של שיטות משפט מודרניות שונות בנושא זה, ראה, Austen Garwood-Gowers, Living Donor Organ Transplantation: Key Legal and Ethical Issues, Ashgate 1999.
3. שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תרכז.
4. אמנם במקרה שדן בו הרדב"ז האיבר עצמו אינו משמש באופן ישיר להצלה, ואילו בהשתלה האיבר הנתרם משמש באופן ישיר להצלה, שהרי הוא מושתל בגופו של החולה. אבל לדעתנו, אין בהבחנה זו כדי לשנות מן המסקנות הערכיות שאנו מבקשים להסיק מתשובת הרדב"ז.
5. דעה זו כולל ה"קל וחומר" מובאת בפסקי רקאנטי, סימן תע.
6. כלומר, אסור לחלל שבת (באיסור דאורייתא) כדי להציל איבר שאובדנו אינו כרוך בסכנת חיים. יסודה של הלכה זו בסוגיית התלמוד, עבודה זרה כח ע"ב, לפיה הסיבה לכך שמותר לרפא עין חולה בשבת (אף שהדבר כרוך בעשיית מלאכה אסורה) היא, "דשורייני דעינא בלבא תליא [=שורשי העין תלויים בלב]", כלומר הסיבה לכך היא משום שהעין מוגדר כאיבר חיוני. מכאן שלצורך הצלת איבר לא חיוני, אין היתר לחלל שבת.
ואולם, ראה בעניין זה, הערותיו של הרב י"י ויינברג למאמרו של הרב משה שטרנבוך, "בעניין אונס בלא תעשה ופדיון שבויים", יד שאול (ספר זכרון ע"ש הרב ד"ר שאול ווינגורט), עמ' שפא, הערה 1, שהצביע על דעות אחרות בין פוסקי ההלכה לפיהן מותר לחלל שבת להציל איבר כלשהו, ועל כן העלה ספקות באשר להלכה זו.
7. כאן מוסיף הרדב"ז עוד: "תדע דסכנת אבר חמירא, דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם, אפילו ע"י ישראל". דברים אלה תמוהים מאוד; הלא היא הנותנת לכאורה, העובדה שאין היתר לחלל שבת במלאכה דאורייתא להצלת איבר לא חיוני היא העומדת ביסוד ה"קל וחומר" ומוכיחה לכאורה שאיבר לא חיוני נדחה מפני פיקוח נפש!? לא ברור אפוא מה מבקש הרדב"ז להוכיח בהטעמת העובדה שמותר לעבור על איסורי דרבנן להצלת האיבר? לעניין זה ראה מאמרו של רב שבתי רפפורט (להלן, הערה 19), הערה 12f, שהאריך להסביר את כוונת הרדב"ז. בתמצית, העולה מהסברו הוא, שאם חכמים לא היו דנים מבחינה משפטית בחתיכת איבר כבסכנת נפשות (מיתה חלקית), הם לא היו מתירים לישראל לעבור במו ידיו על איסור דרבנן לרפא איבר חולה, אלא היו מתירים לרפא את האיבר רק על ידי "אמירה לנכרי", שאינו כרוך במעשה אלא רק בדיבור.
8. ראה: הרב שלמה גורן, "מכירת כליות להשתלה לאור ההלכה", הצופה, אוקטובר 1984, עמ' 5; הרב ש' ישראלי, "תרומות איברים מן החי ומן המת", הכינוס הבינלאומי הראשון לרפואה, אתיקה והלכה (תשנ"ג), עמ' 195 [=חוות בנימין, חלק ג, עמ' תשג]; נשמת אברהם, חלק ד, עמ' ריא-ריג (בשם הרב שלמה זלמן אוירבך); הנ"ל, יורה דעה, סימן שמט, עמ' רסד-רסה; הרב י"מ לאו, "מכירת איברים להשתלה", תחומין יח (תשנ"ח) 125, בעמ' 135; הרב י' זילברשטיין, "מכירת כליות לפרעון חובות", יתד, מוסף, כ"ז טבת תשנ"ה, 7; הרב יעקב אריאל, באהלה של תורה, חו"מ, סימן ק, "מכירת איברים להשתלה", עמ' 483, סעיף ד; הרב א' שרמן, "תרומת איברים למטרת רווח כספי", תחומין כ (תש"ס) 353. וראה גם, M. Halperin, "Organ Transplants from Living Donors", Israel Law Review, Vol. 27 (1993) 566, pp. 579-582.
9. כך פסק הרב א"י אונטרמן, שבט מיהודה (תשמ"ד), עמ' נג: "אסור להציל את עצמו בחבלה [בגופו] של חברו". כמו כן ראה, שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט, סימן מה (בסופו): "שאין רשאין למסרו ליסורין בעלילה אם אינו חייב, אפילו הן נהרגין אם לא יתנוהו". פוסקים אלה לא הביאו מקור לדבריהם. מקור אפשרי הוא סוגיית התלמוד, בבא קמא ס ע"ב, לפיה אסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו, אם אינו מתכוון לפצותו על הפסדו (כך פרשו רוב הפוסקים). מכאן שאסור לאדם להציל את עצמו על ידי חבלה בגופו של חברו, שהרי אם יחבל בו, שום הון בעולם לא יוכל לפצות על החבלה. להלן אנו מציעים הסבר נוסף והוא, שחבלה היא אביזרייהו דשפיכות דמים. וראה עוד בעניין זה, י' בלס, "חיובים שאינם מצוות - ביטוי לשלמות קדם-מצוותית", ניצני ארץ יב, עמ' 235, בעמ' 248-246.
10. כך סבור הרב ש"י זוין, "משפט שיילוק לאור ההלכה", לאור ההלכה, עמ' שיח. מאחר שאין לאדם בעלות על גופו, אסור לו להציל עצמו או אחרים במה שאינו שלו, אלא אם כן הוא יכול לפצות על כך, אבל כריתת איבר הוא מעוות שלא יוכל לתקון. אמנם יש שחלקו על קביעה זו של הרב זוין, כגון הרב ש' ישראלי (לעיל, הערה 8), אבל גם לפי דעות אלה, בעלות אדם על גופו אין פירושה שהוא רשאי לחבול בגופו.
עוד נעיר, שאף אם נוקטים כדעת הרב זוין, שאין לאדם בעלות על גופו, אין זה כשלעצמו מחייב את המסקנה שמכירת איברים אסורה, שכן אדם עשוי לדרוש תשלום תמורת ההסכמה להיות מנותח ולא תמורת האיבר. לשון אחר, שאלת הבעלות של האדם על גופו אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו.
11. וראה גם לעיל, הערה 7. כך עולה גם מדברי הש"ך, יורה דעה, סימן קנז, ס"ק ג, שם הוא קובע שאיבר, אף שאינו חיוני, דינו כ"נפש" ולא כ"ממון", ועל כן אדם אינו חייב להקריב איבר לא חיוני כדי להימנע מאיסור "לא תעשה" הכפוי עליו. וראה גם, סנהדרין י ע"א: "מלקות במקום מיתה עומדת" (ורש"י, שם).
בשולי הדברים נוסיף שהחומרה של איסור חבלה עולה גם, מן העובדה שהתורה ניסחה את עונשו של החובל בחברו בלשון "עין תחת עין", ואף שחז"ל הורונו ש"עין תחת עין - ממון", ראה מה שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים, חלק ג, פרק מא. וראה גם מה שכתב במשנה תורה, הלכות חובל ומזיק, פרק א, הלכה ג: "זה שנאמר בתורה: 'כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו' אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה ולפיכך משלם נזקו, והרי הוא אומר: 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח' (במדבר ל"ה ל"א), לרוצח בלבד הוא שאין כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר". וראה דבריו המאלפים של שמואל אטלס, נתיבים במשפט העברי, ניו-יורק תשל"ח, עמ' 129-83, שהראה שהעובדה ש"ראוי לחסרו" איבר נותנת את אותותיה הלכה למעשה, ואין בכוחו של תשלום כספי לכפר על אבדן איבר. לפי זה, קיומו של הכופר מונע אמנם את ביצוע "עין תחת עין" בפועל, אבל אין בכוחו למחוק את העונש שהיה ראוי להטיל על החובל בחברו מכל וכל. אטלס מצביע על הלכות שונות שמתיישבות בשופי על בסיס הנחה זו דווקא. ראה לדוגמה: רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו והלכה ט.
12. הטענה היא שחבלה בגוף היא מקצת מיתה ועל כן אינה נדחית מפני פקוח נפש. אפשר גם שחבלה דינה כ"אביזרייהו דשפיכות דמים" (שלושת האיסורים החמורים שאינם נדחים מפני פיקוח נפש כוללים גם את נספחיהם המכונים "אביזרייהו". ראה על כך, אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ערך "אביזרייהו"), וכעין מה שהביא רבנו יונה גירונדי, שערי תשובה, שער שלישי, סימן קלט, בעניין הלבנת פנים. וראה, שו"ת מנחת שלמה (לר' שלמה זלמן אוירבך), חלק א, סימן ז, ד"ה ומדי דברי.
13. נטעים, שבשפיכות דמים ממש אין משמעות למוטיבציה. ראה על כך ביתר אריכות במאמרו של רב שבתי רפפורט, להלן, הערה 19. וראה להלן, סוף הערה 16.
14. רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א.
15. וראה, שו"ת אגרות משה (פיינשטיין), יורה דעה, סימן לו, ד"ה והנה כפי. הרב פיינשטיין, מגדולי הפוסקים במאה העשרים, מאמץ את שתי הגרסאות ("דרך נציון" ו"דרך בזיון"), ולדעתו תנאים אלה חלים לא רק על איסור הכאה (שבחלקה השני של ההלכה) אלא גם אל איסור חבלה (שבחלקה הראשון). על פי זה הוא מתיר ניתוח שמטרתו שיפור איכות החיים ("לכוונת רפואה"), ובלבד שהניתוח אינו כרוך בסכנה חיים. במקום אחר (אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן סו), הרב פיינשטיין מתיר אפילו ניתוח פלסטי, שמטרתו שיפור מראה הגוף, שכן גם זו אינה חבלה "דרך בזיון" (והשווה, שו"ת ציץ אליעזר, חלק יא, סימן מב, שחלק עליו). אבל שם הוא קובע בפירוש, שחבלה בגוף למטרות רווח כספי אסורה (כפי שעולה כבר מדברי התוספות, בבא קמא צא ע"ב, ד"ה אלא), שכן זוהי חבלה "דרך בזיון". אמנם בתשובה אחרת (אגרות משה, חו"מ, חלק א, סימן קג) הוא אינו אוסר קבלת תמורה על תרומת דם, אבל נימוקו הוא שספק אם יש לראות בהוצאת דם באמצעים המודרניים משום חבלה, מה עוד שלפנים נחשבה הקזת דם כרצויה מבחינה בריאותית. וראה, נשמת אברהם, יורה דעה, סימן שמט, עמ' רסה, שתמה על פסק זה (לדעתנו שלא בצדק).
חשיבות המוטיבציה עולה גם מדברי הרמב"ם בקשר לאיסור הסתכנות: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר, 'הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך?', או 'איני מקפיד על כך' - מכין אותו מכת מרדות" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יא, הלכה ה). לכאורה, מיותר היה לפרט מהם נימוקיו של העובר על חובות הזהירות שהתקינו חכמים. אלא שכאמור, גם באיסורי הסתכנות, חלק אינטגרלי של האיסור הוא הזלזול בחיים. מכאן שמי שמסתכן מתוך מוטיבציה אצילית, אינו עובר על האיסור.
16. יחד עם זאת, מסיום דבריו של הרדב"ז שטרם ציטטנו עולה, שמוטיבציה אצילית אינה מצדיקה פגיעה בגוף שיש בה גם הסתכנות של ממש: "ואם יש ספק סכנת נפשות, הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה [=שהספק שלו עדיף על פני הוודאי של חברו]". ב"ספק נפשות" כאן הוא מתכוון ללא ספק לסיכון משמעותי (כלומר, לא רק סיכון להלכה שדובר עליו עד כה, אלא גם סיכון למעשה). מעניין בהקשר זה לציין שמתשובה אחרת של הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז, חלק ה, סימן ריח) עולה, שהוא מתיר הסתכנות של ממש למען הצלת הזולת ואינו רואה בה "חסידות של שטות" (ולא זו בלבד אלא כאשר ההסתכנות היא פחות מחמישים אחוז - שהוא ללא ספק סיכון משמעותי - הוא קובע שההצלה חובה מדין "לא תעמד על דם רעך"). ואין סתירה בין הדברים: כאן מדובר בסיכון הנובע מפגיעה ממשית בגוף (ולכן דינו כשפיכות דמים) וכאן מדובר רק בסיכון בלא פגיעה בגוף (ולכן אין דינו כשפיכות דמים).
17. על כך שחבלה עצמית למען רווח כספי אסורה, ראה, תוספות, בבא קמא צא ע"ב, ד"ה אלא. וראה לעיל, הערה 15.
18. יבוא הטוען ויטען, שמכירת איברים מותרת, משום שמוכר האיבר מתכוון בו-זמנית גם להרוויח כסף וגם להציל את זולתו, והצלת הזולת מתירה את הפעולה (טענה זו מובאת בשמו של הרב שלמה זלמן אוירבך בנשמת אברהם, חלק ד, עמ' ריב). כנגד טענה זו ר' שבתי רפפורט מפנה לתוספות, פסחים סה ע"א, ד"ה המכבד, ממנו מוכח, שפעולה מוגדרת על פי המניע העיקרי שלה. התוספות מסבירים שהמטאטא רצפת עפר בשבת כדי לנקותה מן הלכלוך שעליה, מתכוון אמנם תוך כדי פעולתו גם לסתום את החורים שברצפה (להשוות גומות, דבר שבעיקרון אסור בשבת), אבל מאחר שאינו צריך לכך, אין הדבר אסור בשבת, משום שזוהי "מלאכה שאינה צריכה לגופה" (דהיינו שהוא נחשב כמי שסותם אמנם את החור אבל לא למטרה האסורה של השווית גומות אלא למטרה אחרת - ניקוי המקום). לכאורה דברי התוספות תמוהים ביותר, שכן כיצד אפשר לומר שאדם אינו צריך דבר שהוא מתכוון לעשות? (כך הקשה רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס, שם). אלא ההסבר לכך פשוט, והוא שפעולה מוגדרת על פי המניע העיקרי שלה: גם לולי היו חורים ברצפה, אדם זה היה מטאטא אותה, כי המניע העיקרי שלו הוא לנקות את המקום. לעומת זאת, אם המקום היה נקי הוא לא היה מטאטא אותו רק בשביל לסתום את החורים שברצפה. זו הסיבה, שאף שהוא אמנם מתכוון תוך כדי פעולת הטאטוא לסתום את החורים שברצפה, מאחר שאין זה המניע העיקרי שלו, סתימת החורים בכגון זה מוגדרת כ"מלאכה שאינה צריכה לגופה", והיא מותרת. הוא הדין בעניין מכירת איברים; ברור שלולי תמורה כספית, מוכר האיבר לא היה מסכים לתת את האיבר להצלת חברו (מה שאין כן להפך). לכן, אף על פי שתוך כדי עסקה זו הוא מתכוון גם להציל, מאחר שאין זה המניע העיקרי שלו, אין לו היתר לחבול בעצמו, שכן כפי שהוסבר לעיל, ההיתר מותנה במניע, והמניע הקובע הוא המניע העיקרי שלו.
19. זו גישתו של רב שבתי רפפורט, ראה, Shabtai A. Rappoport, "Sale of Organs From Living Donor for Transplant - Motivation and Decision Making", in An Equitable Distribution of Human Organs for Transplantation (ed. A.M. Rabello), Jerusalem (in Press).
ואין להקשות, אם כן, כיצד מותר לרופא מנתח לעסוק במקצועו, הלא הוא חובל בחברו מתוך מטרה לרווח כספי? אין להקשות כן, משום שהרופא אינו אלא שלוחו של החולה המעונין להציל את עצמו. ההחלטה לחבלה מצילה היא של החולה, והרופא אינו אלא המוציא לפועל של החלטתו המותרת של החולה. ראה בעניין זה, שו"ת אבני נזר, אורח חיים, סימן רטז, ס"ק ג. ועוד אפשר להציע, שאף אם היינו מניחים שבעיקרון אסור להשתכר מניתוחים, אפשר שההיתר לכך יסודו בתקנה שתוקנה (?) לנוכח הצורך החברתי החיוני ברופאים שיעסקו בהצלה.
20. על שיקולים אלה ראה לדוגמה, Noam J. Zohar, "Toward Justice in the Organ Trade", Israel Law Review, Vol. 27 (1993) 541.
21. הגדרת טיבה של פעולה (מותרת או אסורה) על פי המניע, מצויה בהלכה בהקשרים נוספים, ראה לדוגמה: סמ"ע, חו"מ, סימן תכא, ס"ק כח (בעניין מה שפסק הרמ"א: "הרואה אחד מישראל מכה חברו ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה, יכול להכותו כדי לאפרושי מאיסורא". הסמ"ע מעיר שאם אינו רגיל להתערב למנוע הכאת אנשים חפים מפשע "ודאי מכוח שנאה בא להכותו ולא בא להפרישו מהאיסור"); שו"ת חתם סופר, חלק א, אורח חיים, סימן רח (בעניין כתיבת תורה שבעל פה, שמותר רק אם המניע הוא "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אבל אם המניע הוא פרסום עצמי - אסור); שולחן ערוך הרב, הלכות נזקי גוף ונפש, סעיף ד (לפיו, אסור לאדם למנוע מעצמו שום הנאה ובודאי אסור לו לצער את עצמו, אלא אם כן עושה כן דרך תשובה); הרב משה שטרנבוך, "בעניין אונס בלא תעשה ופדיון שבויים", יד שאול (ספר זכרון ע"ש הרב ד"ר שאול ווינגורט), עמ' שעא, בעמ' שעז (בעניין איסור איבוד עצמי לדעת: "דלא מיקרי מאבד עצמו לדעת אלא במקום דממית עצמו בלי תועלת רק קץ ומיאס בחיי עולם הזה, אבל במקום דהמית עצמו כדי לקדש שם שמים לא מקרי מאבד עצמו לדעת"); ועוד. וראה, נ' רקובר, מטרה המקדשת את האמצעים, ירושלים תש"ס, עמ' 158, מה שהביא בשם שו"ת שואל ומשיב.




תוכן מחשבת ישראל             תוכן תושב