השאלה שעומדת לפנינו לדיון היא: האם ניתן לעקל כספי סיוע לשכירות דירה שמעביר משרד השיכון למעוטי יכולת?

עיון במקורות המשפט העברי מעלה שאין לעקל כספים אלה וזאת משתי סיבות:

הסיבה הראשונה יסודה בדיני גביית חוב: הכלל במשפט העברי הוא ש"מסדרים לבעל חוב", כלומר בהליכי הוצאה לפועל, כשבאים לעקל את נכסי החייב כדי לפרוע את חובו לנושיו, חייבים להשאיר בידו צורכי מחיה מינימליים (כגון מזון לשלושים יום, כלי אומנותו, מיטתו וכדומה). משמעות עיקול כספי הסיוע היא, שחייב זה, שאין בכוחו הכלכלי לשכור דירה, עלול למצוא את עצמו ללא קורת גג, ונראה שקורת גג כלולה במסגרת אותם צורכי מחיה מינימליים שאין לעקל מתחת ידי החייב.

הסיבה השנייה יסודה בדיני צדקה: מבחינה מושגית, הכספים שמעביר משרד השיכון למעוטי יכולת לעזרה בשכירות דירה הם כספי צדקה שהמדינה נותנת למעוטי יכולת למטרה מוגדרת - עזרה בדיור. כלל הוא בדיני צדקה, המקובל על פוסקים רבים, שנושיו של העני אינם רשאים לעקל ממנו כספי צדקה שקיבל למחייתו, אלא אם כן נותן הצדקה ידע שהוא נותן את הכסף במטרה לעזור לעני לפרוע את חובותיו. לפי זה, בנדון דידן, מאחר שכספי הסיוע ניתנים במפורש לעזרה בדיור ולא לפירעון חובות, הרי שאין זכות לנושים לדרוש את עיקול הכספים האלה.

להלן אפרט את המקורות שמהם עולות המסקנות האלה:

א. דיני גביית חוב

כאמור, המשפט העברי קבע מגבלות על הנושה בדרכי גביית החוב מן החייב. אף שכל נכסיו של אדם משועבדים לפרעון חובותיו, הרי בשעת גביית החוב אין מעקלים לו את כל רכושו אלא משאירים בידו רכוש בכמות מינימלית שתאפשר לו להתקיים ולהתפרנס. על רשויות ההוצאה לפועל לברור אפוא בין הנכסים הניתנים לעיקול ובין הנכסים שחייבים להשאר בבעלות החייב. פעולת בררה זו נקראת במקורות "סידור": "מסדרים לבעל חוב"¹.

הרמב"ם² מתאר כיצד גובים חובו של חייב חסר אמצעים:

"מסדרין לבעל חוב... כיצד? אומר ללוה הבא כל המטלטין שיש לך ולא תניח אפילו מחט אחת ונותנין לו מן הכל מזון [ל'] יום וכסות י"ב חדש מכסות הראויה לו, ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה ממנו ונותנין לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה ומטה ומצע הראויין לו לישן עליהם, ואם היה עני מטה ומפץ לישן עליו... ונותנין לו סנדליו ותפליו. היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות, היה לו מין אחד מרובה ומן אחד מועט נותנין לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט, ואין לוקחין לו כלים מדמי המרובה".

אמנם הרמב"ם ממשיך ופוסק:

"היה אכר או חמר אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו, וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אע"פ שאין לו מזונות אלא מאלו אין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלין בבית דין וינתנו לבעל חובו".

מכאן עולה לכאורה שאין מותירים בידו של החייב "נכסים", ומכאן שאם יש לו בית מוכרים את ביתו³. אולם, במקרה דנן הבית אינו בבעלותו של החייב, אלא הוא רק שוכר אותו. אשר על כן, נראה⁴ שדין כספי הסיוע כדין מיטת החייב ויש להשאירם בידו כדי שיוכל להמשיך לחיות בכבוד מינימלי ולא ימצא את עצמו מושלך ברחוב.

ב. דיני צדקה⁵

השולחן ערוך⁶ פוסק: "מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו [כלומר, נודד כדי לקבץ נדבות] ונתנו לו צדקה, אין בעלי חובות יכולים להפרע ממה שגבה בצדקה".

הרמ"א (רבי משה איסרליש) מעיר על אתר: "אם לא שכתוב בקבוצו שחייב לאחרים, דאז נתנו לו אדעתא דהכי שישלם". כלומר, הרמ"א מעיר שההלכה היא כפי שפסק השולחן ערוך, אלא אם כן כתוב במכתבי ההמלצה שבידי העני⁷, שהוא זקוק לכספים משום שרובצים עליו חובות, שאז מי שנתן לו צדקה נתן אותה על דעת כן שהכסף יסיע לו בפרעון חובותיו⁸.

מקורה של הלכה זו בפסק שהשיב ראבי"ה⁹ (רבי אליעזר בר' יואל הלוי), מגדולי בעלי התוספות באשכנז (המאות הי"ב-יג), בעניין אדם שהלך לקבץ נדבות לפרנסתו, ומשחזר ממשאו בקשו נושיו לעקל את הכספים שאסף. ראבי"ה פסק שהנושים אינם רשאים לטרוף כספים אלו, כשהסתמך על דברי התוספתא¹⁰: "מעשר עני אין גובין ממנו מלוה וחוב...". אמנם רבנו שמחה (גם הוא מבעלי התוספות באשכנז) חלק על פסק זה של ראבי"ה וטען שהחייב אינו יכול להפקיע את השעבוד הרובץ על כל נכסיו, ועליו אפוא מוטל לפרוע חובותיו אף מתוך כספי צדקה שהגיעו לידיו¹¹. לדעתו התוספתא קובעת הלכה למי שמפריש מעשר עני, שאינו רשאי להעביר כספי המעשר עני לנושיו של העני, אבל משהגיע הכסף לידי העני הריהו כשאר נכסיו והוא משועבד לפרעון חובותיו.

במחלוקת זו ראינו שהשולחן ערוך פסק כשיטת ראבי"ה, וכן פסק גם רבי דוד בן זמרה¹², מגדולי המשיבים במאה הט"ז¹³. הנימוק העיקרי לפסק זה הוא שהכל תלוי בדעת הנותן, ולוּ ידע הנותן שהכסף יגיע לידי הנושה ולא ישמש לפרנסת בני ביתו של העני, לא היה נותן, "דאומדן דעת גדול הוא זה, שהרי אין העשיר חייב לפרוע חובותיו של עני"¹⁴.

נראה ששיקול מכריע זה חל גם בנדון דידן. משרד השיכון שם לו למטרה לעזור למעוטי יכולת לשכור לעצמם דירה. לוּ ידע המשרד שכסף זה יעוקל לטובת הנושים של הזכאים, הוא לא היה מעביר את כספי הסיוע, שכן מגמתו אינה להפחית את חובות החייבים אלא לעזור למעוטי יכולת למצוא פתרון דיור. בכגון זה אין מחלוקת בין הפוסקים וכולי עלמה מסכימים שאין לעקל את הכספים¹⁵.

אם הכספים ניתנים במפורש על ידי משרד השיכון על דעת כן שלא יהיו לנושים זכות בהם, כי אז אפשר לבסס מסקנה זו גם על דיני מתנה (הקרובים לדיני צדקה), שכן כך פסק השולחן ערוך¹⁶:

"אם נתנו ללוה מתנה על תנאי שלא תחול עליה שום שעבוד, לא חוב ולא כתובה שקדם למתנה, ולא יחול עליו להבא, התנאי קיים, ולא יגבה בעל חוב ממנה...".

הערות:

1. על מקור הביטוי ועל פרטי דיני "מסדרים לבעל חוב", ראה, אנציקלופדיה תלמודית, כרך ה, ערך "גבית חוב" עמ' קו-קט.
2. רמב"ם, הלכות מלוה ולוה, פרק א, הלכה ז.
3. וכך אכן פסק במפורש רבנו שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג), שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן אלף קמג, ואף הוסיף בהקשר זה ש"אין מרחמין בדין". וכך פסקו גם: שו"ת תורת אמת (מהר"ן ששון), סימן רטז; ש"ך, חו"מ, סימן צז, ס"ק יד.
4. לא מצאתי לכך מקור מפורש, אולם דומה שמסקנה זו מחויבת ההיגיון.
5. בסוגיה זו ראה עוד: יעקב ישעיה בלויא, צדקה ומשפט, ירושלים תש"ם, פרק ב, סעיף יח; נפתלי צבי יהודה בר אילן, נקדש בצדקה (בירורי הלכה בעניני צדקה), רחובות תשנ"א, עמ' 278-275.
6. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנג, סעיף יב.
7. מכתב מסוג זה מכונה שטר קיבוץ, היינו מסמך לצורך קיבוץ נדבות, ובקיצור "קיבוץ".
8. זאת ועוד, אף אם ירצה או יסכים החייב להעביר כספים אלה לנושיו יוכלו בני ביתו להתנגד לכך, וכפי שמסוכם יפה הדבר בספרו של ר' מרדכי יפה (פולין, המאות הט"ז-י"ז, תלמיד הרמ"א), בעל "הלבוש", עטרת זהב, הלכות צדקה, סימן רנג, סעיף יב: "מי שצריך לבריות ונתנו לו כתב קיבוץ לשוט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה והביאה לביתו, אין בעלי חובות יכולין ליפרע ממנו מה שגבה בצדקה, שיכול לומר להם לא רחמו עלי בשביל לשלם ממנו נשיי אלא לפרנס בה בני בתי. ואפילו אם הוא רוצה ליתן לבעל חוב, אשתו ובניו יכולים לעכב עליו, דאנן סהדי [=אנו עדים לכך, כלומר ברור הדבר] שלא נתנו לו אלא אדעתא [=על דעת] לפרנס בה אשתו ובניו אם לא שהיה כתוב בקיבוצו שחייב לאחרים, שאז נתנו לו אדעתא דהכי [=על דעת כן] שישלם כמו שהיה כתוב בקיבוצו".
9. הדברים מובאים באריכות בספר אור זרוע (לר' יצחק מוינא), הלכות צדקה, אות יא, ומובאים גם כן, בקיצור, בספר המרדכי, בבא בתרא, סימן תצז.
10. תוספתא, פאה ד, טז.
11. עם זאת יש לציין, שגם רבנו שמחה מסכים שאם נותן הצדקה התנה בפירוש שאינו נותן את הצדקה אלא על מנת "שלא יהיה רשות לפלוני", כי אז אין לעקל את הכספים. לביאור שיטתו ראה, שו"ת בשמים ראש, סימן צג. וראה עוד להלן, ליד ציון הערה 16.
12. ראה, שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן קנט.
[הרדב"ז אף מוסיף שפעם דן בעניינו של נושה שהיה רגיל לגבות מקופת הצדקה כספים שחייבים לו העניים, ומשנודע הדבר לרדב"ז הורה לו להחזיר את כל הכספים שגבה. אולם הוא מעיר בעצמו שגם רבנו שמחה סבור שבכגון זה הנושה אינו רשאי לעקל את הכספים, משום שטרם הגיעו לידי החייב].
לעומת זאת, ראה, ביאור הגר"א (לגאון מוילנא), יורה דעה, סימן רנג, ס"ק יח, שפסק כשיטת רבנו שמחה וקבע שפוסקים רבים דוחים את שיטת ראבי"ה.
13. סוגיה דומה לסוגיה שלפנינו עולה במקורות המשפט העברי גם בעניין כספי ההענקה שחייב האדון לתת לעבדו בשעת שחרורו. על כספי הענקה אלו פוסק הרמב"ם, הלכות עבדים, פרק ג, הלכה טו: "ענק עבד עברי לעצמו ואין בעל חוב גובה הימנו". וראה, משנה למלך, שם, הסבור שיסוד דינו של הרמב"ם הוא בדיני צדקה בדומה למה שנקבע בתוספתא לעניין "מעשר עני".
14. לשונו של בעל "אור זרוע", שם.
15. אפילו רבנו שמחה, ראה לעיל, הערה 11.
16. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קיא, סעיף ג.

---

---