ראיה נסיבתית במשפט העברי
יהושע בן מאיר
"דיני ישראל" כרך י"ח עמ' פז-קמג
פרק א - אומדנה בדיני ממונות
בנושא זה עסק בהרחבה ד"ר חפץ בעבודת הדוקטוראט שלו1. הוא מציג שלוש דעות עיקריות באומדנה בדיני ממונות.
א. שיטת הרמב"ם2 - דיין חייב לפסוק ע"פ האמת. האמת היא כפי שהוא מבין אותה, אף אם היא נובעת ממסקנות שהוא מגיע אליהם מתוך נסיבות המקרה ("אומדנה סובייקטיבית של הדיין"). כאשר לא ברור לדיין מהי האמת, ועליו להכריע ע"פ דיני ראיות, הוא יכול להכריע רק ע"פ שני עדים בעדות ברורה. הערכות כלליות הנובעות מהעדות, כלומר הערכות שאין הדיין משוכנע בהם אישית בנסיבות המקרה, אלא הם הערכות הקיימות בכל המקרים ("אומדנה אובייקטיבית של עדות") אינם קבילים. דוגמא לאומדנה כללית שאינה ראיה מספקת בדיני ממונות הינה אומדנה דרב אחא3: "דתניא, רבי אחא אומר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו - בידוע שזה הרגו". לפי דעה זו באם ישתכנע הדיין שבנסיבות המקרה באמת יש לתלות את הגמל ההרוג בגמל האוחר - תהיה אומדנה זו של הדיין קבילה4.
יש מקום לביקורת על ההבחנה בין "אומדנה סובייקטיבית של הדיין", שהיא קבילה, לבין "אומדנה אובייקטיבית של העדות", שהיא לא קבילה - שהרי גם היא קבילה, באם הדיין מקבל אותה (בנסיבות המקרה) כאמיתית, שהרי אז היא אומדנה של הדיין. ובאם אין הדיין חושב שהיא נכונה בנסיבות המקרה, - הרי בודאי שאיננה אומדנה מכרעת במקרה זה. בכל מקרה הרמב"ם היה צריך להזכיר שגם אומדנה של רב אחא היא קבילה, ובתנאי שהדיין חושב שהיא נכונה בנסיבות המקרה5.
ב. שיטת הרא"ש6 - אומדנה ברמת סבירות גבוהה (אומדנה דמוכח) הינו בעצם שווה ערך לשני עדים, ולכן היא קבילה בדיני ממונות. רמת הסבירות של האומדנה נמדדת כמובן בדעתו של הדיין, ועל כן, אין בעצם הבדל משפטי מהותי בין שיטת הרא"ש לשיטת הרמב"ם.
ג. שיטת המהרי"ק7 - כשהמעשה עצמו ברור לנו, ובאים רק לברר את כוונת העושה אומרים אומדנה. אבל כשגוף המעשה אינו מבורר, אין בכוחה של אומדנה להוכיח את עצם קיום המעשה או את זהותו של מי שעשה אותו. כלומר מסתמכים על אומדנה בדיני חוזים, נזיקין, מכר, מתנה, נדרים, שבועות, גטין וקידושין - אך לא בדיני ראיות. לדעת המהרי"ק אין בעצם הבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות. אומדנה דמוכח הינה הוכחה בעלת משקל לא פחות משני עדים, ולכן היא קבילה ראייתית. אולם להוכחת עצם המעשה יש גזירת הכתוב שצריך דווקא שני עדים, ולכן גם בדיני ממונות אין אומדנה קבילה כראיה להוכחת עצם המעשה.
ניתן להתווכח עם פרטים שונים במחקרו המקיף של חפץ (כדוגמת ביקורתנו למעלה על שיטת הרמב"ם) ועל החלוקה לשלוש שיטות (הוא עצמו הצביע על הדמיון המשפטי הרב בין שיטת רמב"ם לרא"ש). אך כמדומה שלא ניתן לחלוק על כך8 שלעומת המהרי"ק שלדעתו לצורך הוכחת המעשה עצמו (או זהות עושהו) "גזירת מלך הוא"9 שלא ניתן להתבסס על אומדנה אלא רק על שני עדים כשרים, סוברים הרמב"ם הרא"ש והתשב"ץ10 שבדיני ממונות "ידיעת בית דין" (קרי - אומדנה) מהווה הוכחה מספקת אף להוציא ממון.
בהתאם לכך ניתן לסכם שתי גישות יסוד בעניין אומדנה בדיני ממונות:
א. אומדנה קבילה כהוכחה, בתנאי שהיא משכנעת - אולם רק בדיני ממונות.
ב. אין הבדל בין דיני ממונות לדינים אחרים שבתורה. אומדנה קבילה כהוכחה, אולם רק להוכחת כוונת העושה או תנאים מסוימים למעשה. אולם לגבי קביעה אם עצם המעשה נעשה, וכן לגבי זהות עושהו, אין להזדקק לשום ראיה בעולם, תהיה חזקה ומשכנעת ככל שתהיה, ואין להוכיחה אלא על ידי שני עדים11.
הערות:
1. לעיל, הערה 11. וראה גם המאמר שצויין שם. ראה גם אנצקלופדיה תלמודית, כרך א' (מהדורה שניה, ירושלים, תשל"ג) עמודות רצה-שב; כרך יג, (ירושלים, תש"ל), עמודה תרצג והלאה.
2. שם, עמ' 50-64. וראה גם שם עמ' 266 בסיכום השיטה. וראה עזרת כהן, תשובה מא, עמ' קמט-קנ.
3. בבלי סנהדרין לז, ב. וראה גם חפץ, שם, עמ' 10-17, ובהערה 6 שם. וראה גם אינצ' תלמודית, כרך יג, עמודות תשח-תשט.
4. חפץ, שם, תחילת עמ' 55.
5. ראה להלן פרק ג' - "אומדנא בדיני עונשין" בנושא: "דיני נפשות ודיני ממונות - הניתן לאבחן ביניהם" (בטקסט שלפני הערה 114), שהצעתי ביאור אחר ברמב"ם.
6. חפץ, שם, עמ' 76-96.
7. שו"ת מהרי"ק, שורש קכ"ט. חפץ, שם, עמ' 144-150. וראה אנצ' תלמודית, כרך א, לעיל הערה 24.
8. באינצ' התלמודית, (כרך א) לעיל, הערה 24, לא חילק בין השיטות, וראה בשיטת המהרי"ק כמייצגת את כל הדעות (גם רמב"ם). וראה גם שם, עמודה ש' בסמוך להערה 51 את שיטת הנמוק"י, ב"ב תחילת פ"ו (מו, א בדפי הרי"ף) שלהלכה אין מוציאים ממון בשום אומדנא, רק בשני עדים.
9. בבלי ב"ב קנט, א.
10. תשב"ץ סימנים עג-פד. וראה גם חפץ, שם, עמ' 107-112.
11. ראה גם רמב"ן, בהשגות לסהמ"צ, סוף מצוה ר"צ: "וכן מאומד אף בדיני ממונות הוא פסול, דקיי"ל כרבנן דפליגי עליה דרב אחא ...", וראה מנחת חינוך מצווה פב; וראה להלן בפרקים הבאים. וראה אינצ' תלמודית, כרך א', לעיל, הערה 24, עמ' רצ"ה-רצ"ז לגבי סוגי אומדנות שונות - אומדנא דמוכח ואומדנא בגילוי דעת.
