בין הפילוסופיה למשפט

"'עין תחת עין' - ממון"?

מיכאל ויגודה^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פתיחה שלוש פעמים חוזר המקרא על הדין החד, הברור והנוקשה "עין תחת עין", ולפיו מי שחבל בחברו, עונשו שיסבול כפי שסבל חברו - "מידה כנגד מידה". בפעם הראשונה נאמר דין זה בתורה בפרשתנו, פרשת "משפטים":

וכי ינָצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יֵענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלִלים. ואם אסון יהיה, ונתתה נפש תחת נָפש. עין תחת עין שן תחת שן, יד תחת יד רגל תחת רָגל. כויה תחת כויה פצע תחת פָּצע, חבורה תחת חבורה (שמות כא, כב-כה).

דין "עין תחת עין" נאמר בפעם השנית בספר ויקרא, בסוף פרשת "אמור"1, ובפעם השלישית בספר דברים, בפרשת "שופטים"2. חז"ל פירשו את הציווי המקראי בניגוד לפשוטו של מקרא, ואמרו שכוונת המקרא אינה שיש לסמא את עין מי שסימא את עין חברו, אלא שהמזיק חייב לפצות את הניזוק פיצוי כספי, כדברי רש"י בפירושו למקרא:

"עין תחת עין" - סימא עין חבירו, נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו למכור בשוק. וכן כולם. ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו [בתלמוד] בפרק החובל [בבא קמא פד ע"א].

אולם ישאל השואל בצדק: אם לא התכוון המקרא לומר "עין תחת עין" ממש, מדוע לא אמר זאת בפירוש? וכי קצרה ידו לכתוב בבירור: ממון תחת עין?! הפילוסוף עמנואל לוינס על "עין תחת עין" הפילוסוף היהודי עמנואל לוינס (ליטא-צרפת, 1995-1905), שהקדיש חלק ניכר מהגותו ליהדות ומקורותיה3, כתב מאמר קצר ומאלף על דין "עין תחת עין"4 בזיקה להופעתו בפרשת "אמור", והוא מתמודד בו בשאלה נוקבת זו, ואלה דבריו במלואם5:

סיומה של פרשת "אמור" הידוע והמפורסם אבד עליו הכלח בעיני רבים מן המודרנים. החך העדין של אלה מבקש מזון טרי יותר. על פי אנינות טעמם, סיום זה כמו מדגיש עד כמה התנ"ך מיושן. הא! Lex Talionis, כמה רוגז "צדקני" אתה מעורר בעולם שבו, פרט לך, הכול מלא רוך ואהבה. "ואיש כי יכה כל נפש אדם, מות יומת. ומכה נפש בהמה ישלמנה, נפש תחת נָפש. ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יֵעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. ומכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת. משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה, כי אני ה' אלהיכם" (ויקרא כד, יז-כב). דברים חמורים! כמה רחוקים הם מדברים אחרים המאדירים את אי-המלחמה ברוע. הלוא ודאי חשבתם על המאמר על הצדיק: "יתן למכהו לחי ישׂבע בחרפה" (איכה ג, ל), הלקוח מקינותיו של ירמיהו, שגם הוא חלק מאותו תנ"ך עתיק כל כך. "עין תחת עין"! דברים חמורים אבל אציליים בתביעתם. בנוקשותם הם פוקדים עלינו ממקום גבוה. הבה נתפעל לפחות מן הדברים בהמשך, ["משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה"], הקוראים לאחדות המין האנושי. מסר אוניברסלי זה לא המתין, כדי להדהד בחלל העולם, לתעשייה העולמית כדי שתגלה לנו את הסולידריות האנושית או תכפה אותה עלינו. חוק אחד לכול! הנה העיקרון שהמקרא, הלועג לחזרות, חוזר עליו למעלה מחמישים פעם בשורותיו הקצרות והמדודות כל כך. כיצד נסביר אפוא שהשקפה שהשכילה מצד אחד להתרומם לגובה התודעה ההומנית עוד בעידן השבטים והשבטיות, נותרה לכאורה ברמה של חוק הג'ונגל מצד שני? אני מבקש להצביע על החכמה הבוקעת ועולה ממילות המסתורין האלה ועל הדרמה שהיא מתמודדת אִתה. זאת כיוון שצדק שנעשה הומני מחולל דרמה. "עין תחת עין, שן תחת שן" - אינו העיקרון של שיטת הפחדה; אין זה ריאליזם קר החושב רק במונחים של יעילות ובז לרגשנות, כשהוא מייעד את המוסר רק לילדי חסות; גם אין זו קריאה משולהבת לחיים על-אנושיים והֵרואיים, הדורשים כביכול לנדות את טוב הלב והרחמים; ואף אין זו דרך להתענג בַנקמנות ובַאכזריות המרוות לכאורה את המציאות הגברית. השראות מסוג זה זרות לתנ"ך. מן העולם האלילי, הן באות; הן באות ממקיאבלי; הן באות מניטשה. הירגעו נא! העיקרון המנוסח כאן בתורה באופן הנראה כה אכזרי מבקש רק את הצדק. הוא משתלב בסדר חברתי שבו כל עונש, קל ככל שיהיה, מושת אך ורק בהליך שיפוטי. חז"ל לא יישמו אף לא פעם אחת חוק זה ככתבו, ואף לא הבינו אותו כלשונו. הם פירשו אותו לאור הרוח המפעמת בתנ"ך כולו. למֵתודה הפרשנית הזאת קוראים תלמוד. חכמי התלמוד הקדימו את נקיפות המצפון של הנאורים וקבעו ש"עין תחת עין" אינו אלא חיוב ממון, קנס. ואין זה מקרה שהתורה צירפה לדין זה את הדין המדבר על פיצוי כספי למכה בהמת חברו. דין זה דורש לקרוא שוב את הפסוקים הנוגעים לנזקי גוף כאילו כוונת המקרא היא ששיקולי הפיצויים בעד הנזק חייבים לגבור אצל השופט על הכעס האציל שמעורר מעשה הפשע. אלימות קוראת לאלימות. אבל יש לשים קץ למעגל קסמים זה. כך הוא הצדק. כך הוא לפחות משעה שכבר נעשה הפשע. האנושיות נולדת באדם אם הוא משכיל לדון בפגיעות בנפש כבסכסוכים אזרחיים, אם הענישה מצטמצמת בתיקון מה שניתן לתקנו ובשיקום העבריין. האדם אינו זקוק רק לצדק חסר להט. אנו זקוקים לצדק בלא תליינים. ברם כאן הדרמה מסתבכת. הפַּלצות מפני הדם קוראת לצדק של שלום ועדינות. אבל מכאן ואילך, האמנם יש בצדק זה, היחיד האפשרי, כדי להציל את האדם שהוא מבקש לגאול אותו? שהרי כאן הדרך פרוצה לרווחה, לעשירים! הם יכולים לשלם בקלות את השִניים השבורות, העיניים המנוקרות והרגליים הקטועות של כל הסובבים אותם. לפגיעה ולפצע יש עכשיו מחיר עובר לסוחר, טעם של כסף. סתירה זו מקורה בדין הממיר ייסורים בכסף, כיוון שכל מה שמשלמים בלב קל, בגוף שלם ובבריאות טובה, אינו אלא קנס, ופצע הכסף אינו סופני. העולם נותר נוח לחזקים, ובלבד שיש להם עצבים טובים. הצדק המתפתח אינו יכול להשלים עם שלילה זו של כל צדק, עם פגיעה זו בכבודו של האדם שהיא חפצה ביקרו. צריך, תוך כדי תיקון האות של הקודקסים שלנו, לשמר את רוחם. התנ"ך מעמיד אותנו נוכח הרוח שבעדינות. התנ"ך מזרז את בואו של עולם נקי מאלימות. אבל אם היה בכוחם של הכסף או ההתנצלויות לתקן את הכול ולהותיר את מצפוננו נקי, הרי שכרו היה יוצא בהפסדו. כן! "עין תחת עין", וכל הנצח וכל הכסף שבעולם אין בכוחם לרפא פציעת אדם. הפצע שותת לעולמים, כאילו היו נדרשים ייסורים שווים לעצור את הדימום הנצחי הזה.

דברים עמוקים אלה יצאו מפי פילוסוף גדול ויהודי חם לב מתוך אינטואיציה בריאה וחוש פרשני מחודד. להלן נראה שדברי לוינס אינם רק בבחינת אידיאה פילוסופית חשובה, אלא הם משתקפים אף בתוכנם ובעיצובם של דיני הנזיקין הלכה למעשה. לפני שנעיין במקורות ההלכה, נצטט מדברי גדול הפילוסופים והפוסקים שעמדו לעם היהודי, הרמב"ם. הרמב"ם על "עין תחת עין" במורה נבוכים, במסגרת פרקי טעמי המצוות, הרמב"ם כותב את הדברים המפתיעים הבאים על עקרונות הענישה הפלילית ועל "עין תחת עין":

בדרך כלל נקבע עונשו של כל התוקף את זולתו שייעשה לו כאשר עשה בשווה. אם הזיק לגוף, ינזק בגופו. ואם הזיק לממון, ינזק בממונו. אבל בעל הממון רשאי לסלוח ולמחול. רק לרוצח אין לסלוח בשום פנים, ואין לקחת ממנו כופר, בגלל חומרת תקיפתו: "ולארץ לא יכֻפר לדם אשר שֻׁפך בה כי אם בדם שפכו" (במדבר לה, לג). לכן, לוּ נשאר ההרוג שעה או ימים כשהוא מדבר ודעתו צלולה, ואמר: "יונח להורגי. סלחתי ומחלתי לו" - אין לשמוע בקולו, אלא בהכרח נפש בנפש, כשקטן וגדול, עבד ובן חורין, מלומד ובור שווים. שהרי אין בכל עוולותיו של אדם חמורה מזאת. מי שחיסר איבר יחוסר איבר כמותו: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא כד, כ). אל תעסיק מחשבתך בזה שאנו עונשים כאן בתשלומים, כי מטרתי עכשיו לתת טעמים לכתובים ולא לתת טעמים להלכה, אף שגם על הלכה זאת יש לי דעה שאותה אשמיע בעל פה. על (גרימת) הפצעים, שאי-אפשר (להעניש עליה בגרימת פצעים) כמותם ממש, נפסקים תשלומים: "רק שבתו יתן ורפּא ירפא" (שמות כא, יט)6.

רבים וטובים תמהו על דבריו אלה של הרמב"ם7, משום שהם סותרים לכאורה את דבריו הן בהקדמתו למשנה - שקבע בה שנביא שיפרש פסוק כגון זה כפשוטו, בניגוד למסורת חז"ל, הוא נביא שקר, והוא חייב מיתה8 - הן את דבריו במשנה תורה, כשפסק9:

ומנַין שזה שנאמר באיברים: "עין תחת עין" וכו' תשלומין הוא? שנאמר: "חבורה תחת חבורה" (שמות כא, כה). ובפירוש נאמר: "וכי יכה10 איש את רעהו באבן או באגרוף" וגו' "רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כא, יח-יט). הא למדת ש"תחת" שנאמר בחבורה [משמעו] תשלומין, והוא הדין ל"תחת" הנאמר בעַין ובשאר איברים11.

ואולם דומה שהפתרון לסתירה זו מצוי בדברי הרמב"ם עצמו שם בהלכה ג:

זה שנאמר בתורה: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו, אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה, ולפיכך משלם נזקו12.

והלוא הם הם דברי לוינס. אילו כתבה התורה "ממון תחת עין", היינו טועים לחשוב שהכסף יכול לפתור כל בעיה. ולא היא! שום ממון בעולם אינו יכול לכפר על העוול הנורא של אבדן איבר. ואולם עדיין תעלומה יש בדברי הרמב"ם, מה ביקש להשמיענו באמרו: "אף שגם על הלכה זאת יש לי דעה שאותה אשמיע בעל פה"? משפט סתום זה הביא את פרשני הרמב"ם לתלות בו השערות נועזות13, ועוד נשוב לעסוק בו בהמשך דברינו. הכסף לא יענה את הכול משמעות הדברים שהבאנו לעיל אינה שהתורה שבכתב קובעת את העונש האידאלי, אך אינה דורשת את יישומו הלכה למעשה (אולי משום הסיכונים הכרוכים בו, כיוון שהנאשם עלול למות במהלך ביצוע העונש14), ואילו התורה שבעל פה קובעת את העונש הלכה למעשה15. גם התורה שבעל פה נותנת ביטוי לעובדה שמי חיסר איבר של הזולת "ראוי לחסרו אבר", כפי שהראה יפה פרופ' שמואל אטלס16. כך, למשל, עולה מדברי הרמב"ם17:

אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו. אבל חובל בחבירו, אע"פ שנתן לו חמשה דברים [חמשת ראשי הנזק שחייב בהם החובל בחברו: נזק, צער, ריפוי, שֶׁבת (=אבדן השׂתכרות) ובושת] אין מתכפר לו. ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו, ולא נמחל עונו, עד שיבקש מן הנחבל, וימחול לו.

ללמדך שאף שלמעשה אין כנגד המזיק אלא תביעה אזרחית, אין בתשלום הפיצוי כדי לכפר על העוול שעשה, והוא ממשיך לשאת באחריות, שלא כבתביעה אזרחית רגילה. זאת ועוד, תפישה זו עומדת גם ביסוד מה שנראה לכאורה כסתירה בדברי הרמב"ם. כלל הוא בדיני ממונות שאפשר להטיל על אדם חיוב כספי על פי הודאתו, על פי הכלל: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי". היינו: אין לך ראיה טובה מהודאת בעל הדין. וכך פסק הרמב"ם גם בעניין תשלומי נזיקין:

והכּפר [=התשלום שחייב בעל השור לשלם כשהמית שורו אדם] משלם אדם על פי עצמו, כגון שאמר... המית שורי את פלוני18.

והנה בעניין החובל בחברו סוטה הרמב"ם מעיקרון זה, והוא פוסק19:

הוא [הניזוק] אומר: חבלת בי, והודה [המזיק] מעצמו - פטור מן הנזק ומן הצער, וחייב בשבת ובושת וריפוי על פי עצמו.

מדוע המודה שחבל בחברו פטור מלשלם פיצוי על הנזק והצער שגרם? והלוא "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"! לפנינו הוכחה חד-משמעית שטעם הכתוב "עין תחת עין", ש"ראוי לחסרו אבר", נותן את אותותיו הלכה למעשה. המזיק ראוי לעונש פלילי ואין הפיצוי שהוא משלם יכול למחוק עונש זה לחלוטין. משום כך ברור מדוע החובל פטור, אף על פי שהודה, כיוון שבדיני עונשין הכלל הוא: "אין אדם משים עצמו רשע". היינו, האדם אינו נאמן להפליל את עצמו20: כשם שאין להעניש את הרוצח על פי הודאתו, כך אין לחייב את החובל בחברו על פי הודאתו. לשון אחר, יש לראות בתשלום הנזק והצער המושת על החובל עונש פלילי ולא פיצוי אזרחי21. הלכות תמוהות רבות כיוצא בזו באות על פתרונן על סמך הנחה יסודית זו22. ומאחר ש"מורה נבוכים" אינו המסגרת המתאימה לפרט פלפולים תלמודיים אלה, הסתפק הרמב"ם ברמז: "גם על הלכה זאת יש לי דעה שאותה אשמיע בעל פה". הא ותו לא. הרמב"ם לא התכוון לרמוז כאן לדעה פילוסופית נועזת ומסוכנת, שכביכול אין לגלותה להמונים, כפי ששיערו רבים23. המבנה הספרותי במקרא ובמשנה תורה דומה שאופי כפול זה של דין "עין תחת עין" עולה מאליו כבר מן המבנה הכיאסטי של פרשת "עין תחת עין" שבספר ויקרא (כד, יז-כב), ובלבד שמתבוננים בה מקרוב:

ואיש כי יכה כל נפש אדם, מות יומת. ומכה נפש בהמה ישלמנה, נפש תחת נפש. ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו. שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן, כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. ומכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת.

הפסוקים שבמוקד הפסקה, העוסקים בחבלה בגופו של אדם, ובהם הדינים "כאשר עשה כן יעשה לו" ו"עין תחת עין", מוקפים משני עבריהם בדין המזיק בהמת חברו, שדינו בתשלומים, "ישלמנה", כדי לרמוז, כדברי לוינס, שגם החובל חייב לשלם פיצוי כספי. ואולם המסגרת של הפסקה כולה נקבעת לפי הפתיחה והחתימה העוסקות שתיהן בדינו של רוצח אדם - "ואיש כי יכה כל נפש אדם" "ומכה אדם" - שדינו במיתה. ללמדך שבמהותו, אף שהחובל חייב לשלם פיצוי, כמזיק לבהמה, דינו דומה לדינו של הרוצח. שום ממון שבעולם לא יוכל לתקן את אשר עיוות. והוא הדין בפרשתנו, שבאו בה דיני החובל בחברו סמוך לדיני הרוצח, לא סמוך לדיני הגנב ושאר נזקי ממון24. אפשר שזה היה אחד משיקוליו של הרמב"ם בשעה שערך את ספר "נזיקין" במשנה תורה, כשהסמיך את "הלכות חובל ומזיק" ל"הלכות רוצח ושמירת הנפש" שבסוף הספר, ולא ל"הלכות נזקי ממון" שבתחילתו.

הערות: * ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים. 1. ויקרא כד, יז-כב. 2. דברים יט, טז-כא. 3. ראה לדוגמה ע' לוינס, תשע קריאות תלמודיות, ירושלים תשס"א (תרגם מצרפתית הרב דניאל אפשטיין). 4. E. Levinas, "La loi du talion", in Difficile Liberte, Ed. Albin Michel, Paris, 1976, pp. 194-196. והשווה אחד העם, "דברי שלום", בתוך: כל כתבי אחד העם, תל-אביב ירושלים תשי"ז, עמ' נו, בעמ' נט-ס. 5. תרגום המאמר מצרפתית נעשה על ידי. 6. מורה נבוכים, חלק ג, פרק מא, בתרגומו החדש של פרופ' מיכאל שורץ, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב תשס"ג. 7. וסיכם את דבריהם י' לוינגר, הרמב"ם כפילוסוף וכפוסק, ירושלים תש"ן, עמ' 56. 8. "וייחס זה לנבואה, ויאמר: ה' אמר לי שאמרו 'וקצתה את כפה' הוא כפשוטו, הרי גם זה יומת בחנק, לפי שהוא נביא שקר, ויחס לה' מה שלא אמר לו" (מהדורת שילת, ירושלים התשנ"ב, עמ' ל). אמנם פרשנים קלסיים רבים לא נמנעו מלהציע פירושים לפשוטו של מקרא הסותרים את מסורת חז"ל, ולא ראו פסול בדבר כל זמן שלא הסיקו מהם הלכה למעשה. אבל דברי הרמב"ם באים במסגרת תורת טעמי המצוות, ומה ערכו של מפעל זה אם אינו מתייחס למצוות הנוהגות הלכה למעשה?! ראה לוינגר (הנזכר לעיל, הערה 7), בעמ' 58. 9. רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק א, הלכה ה. 10. נוסח המקרא שלפנינו הוא: "וכי יריבון אנשים והכה איש...". 11. מקורה של דרשה זו במכילתא דרשב"י (שמות כא, כה; עמ' 176 בהוצאת מקיצי נרדמים). מעניין שהרמב"ם מעדיף מדרש הלכה זה, המיוסד על פשוטו של מקרא, על פני הדרשות הרבות שהובאו בעניין זה בתלמוד הבבלי (בבא קמא פג ע"ב-פד ע"א). עוד יש לציין שראיה זו שהביא הרמב"ם אינה עולה בקנה אחד עם מה שכתב במורה נבוכים, שכן שם הסביר שהפסוק "רק שבתו יתן" אינו אמור אלא בפציעה, משום שאי אפשר לפצוע את המזיק בדיוק כפי שפצע את חברו, ולא בחסרון איבר. 12. הרמב"ם אומר עוד: "והרי הוא אומר: 'ולא תקחו כופר לנפש רוצח' (במדבר לה, לא) - לרוצח בלבד הוא שאין כופר, אבל לחסרון איברים או לחבלות יש כופר". דרשה זו היא אחת מן הדרשות המובאות בתלמוד (ראה לעיל, הערה 11). אבל התלמוד עצמו מבהיר שאין די בדרשה זו, משום שלפיה זכותו של הניזוק להחליט אם הוא מבקש לענוש את המזיק עונש גופני או שהוא מעדיף לקבל ממנו פיצוי כספי. לכן הרמב"ם מביא בהלכה ה דרשה נוספת, ולפיה האופצייה היחידה היא פיצוי כספי. ראה לחם משנה, שם. 13. ראה למשל השערת לוינגר (הנזכר לעיל, הערה 7), מעמ' 60 ואילך. 14. כדרשת התלמוד: "'עין תחת עין' ו'נפש תחת נפש' - ולא עין ונפש תחת עין" (בבא קמא פד ע"א). וראה שו"ת הרדב"ז, חלק ג, סימן תרכז. 15. פירוש דומה כבר הוצע לפנים על ידי פרשן הרמב"ם הנודע, ר' משה נרבוני. פרופ' יעקב לוינגר (הנזכר לעיל, הערה 7), בעמ' 60, מסתייג מהסבר זה, ואומר: "הסבר זה משאיר לנו סתום מה ראה הרמב"ם צורך להסתיר את הדבר ולא לאמרו בפירוש". ואולם ראה להלן. 16. בספרו, נתיבים במשפט העברי, ניו-יורק תשל"ח, עמ' 129-83, שיש בו פרק מאלף בנושא זה, ולא נביא כאן ממנו אלא מקצת מן המקצת. וראה גם מהדורתו של אטלס לחידושי הראב"ד, ירושלים תשמ"א, עמ' שס"ד, בתגובת אטלס להערות הגאון ר' יחיאל יעקב ויינברג. 17. רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ט. 18. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ה, הלכה יד. 19. רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה ו. 20. ראה סנהדרין ט ע"ב. וראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ו. לשאלה, מדוע בעונשין לא חל הכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי"? עונה הרדב"ז, שם: "ואפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה שנאמר 'הנפשות לי הנה' (יחזקאל יח, ד), הילכך [=לכן] לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו... אבל ממונו הוא שלו ומשום הכי אמרינן 'הודאת בעל דין כמאה עדים דמי'. וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה [או שאר עונשי הגוף] לפי שאין נפשו קניינו". 21. זאת שלא כבראשי הנזק האחרים, "שבת בושת וריפוי", שאינם אלא חיובים אזרחיים הבאים לפצות על הפסדים שניתנים להערכה כספית, ומשום כך משלם אותם המזיק על פי הודאתו. ומכאן תשובה להשגת הראב"ד ולתמיהת מגיד משנה, שם. 22. ראה בהרחבה אטלס (הנזכר לעיל, הערה 16). 23. ראה, למשל, הצעתו של לוינגר (הנזכר לעיל, הערה 7). 24. לניתוח המבנה הספרותי של פרשת משפטים, ראה א' סמט, עיונים בפרשות השבוע, ירושלים תשס"ב, "דיני נזיקין - 'מגילת זכויות האדם'", עמ' 223-217.

---

---