שירת המשפט

אביעד הכהן^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

מזמור שיר שיאה של פרשת בשלח הוא שירת הים, פרק שירה מופלא החושף מקצת מעצמת הרגשות שחוו בני ישראל במעמד קריעת ים סוף: "וברוח אפיך נערמו מים, נצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים... נשפת ברוחך כסמו ים, צללו כעופרת במים אדירים... שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען". לכל הרגיל בספרי משפט, נראה שילובו של פרק שירה בתוך טקסט מכונן של מערכת משפט תמוה למדיי. עם זאת, הבקי במורשת ישראל יודע שלצד החוקים והמשפטים והנורמות והציוויים הכלולים בתורת משה, שהם הבסיס לתורת המשפט העברי כולה, יש בה לא מעט קטעי שירה וסיפורת, שאף מהם למדו חכמים גופי הלכות וחוקים ומשפטים1. לצדק ולמשפט ניתן מקום של כבוד בשירת התורה. כך, לדוגמה, שירת האזינו מתארת את ה', "שופט כל הארץ", ואומרת: "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". לאמור: המשפט והצדק, היושר ומניעת העוול הן המידות המנחות את "שופט כל הארץ", ועבדיו, שהם בשר ודם, צריכים ללמוד ממנו. הגדיל לעשות משורר תהלים, שפרקי השירה שלו רוויים בתורת המשפט והצדק: "כי עד צדק ישוב משפט, ואחריו כל ישרי לב" (תהלים צד, טו); "אשרי שומרי משפט" (תהלים קו, ג); "ינחני במעגלי צדק"2 (תהלים כג, ג), ועוד הרבה. יתר על כן: ראש וראשון לשָרים היה משה רבנו - "אז ישיר משה ובני ישראל" - שמלבד הוראת הדינים והמצוות לעם, כיהן כידוע הן בתפקידי שיפוט הן בהוראת החוקים והמשפטים לעם כולו3. מסורת זו, המשלבת את תורת המשפט והשיר, החזיקו בה רבים מגדולי ישראל בכל הדורות, כגון: רס"ג, רב סעדיה גאון (בבל, ראשית המאה ה"י); ר' יצחק בן גיאת, ראש ישיבת לוסינה (ספרד, המחצית השנייה של המאה הי"א), שכתב ספרי הלכה ופירושים לתלמוד, ולצדם מאות יצירות של שירה; הרז"ה, ר' זרחיה הלוי, בעל "המאור" (פרובנס, המאה הי"ב); יעב"ץ, ר' יעקב אבן צור (מרוקו, המאה הי"ח); הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ארץ-ישראל, המאה הכ'), ועוד הרבה - כולם משכו בשבט סופר וכתבו פרקי שירה מופלאים לצד ישיבתם בדין וכתיבת ספרי חוק ומשפט. התורה כשירה במורשת ישראל נכרכו יחדיו השיר והמשפט והיו לאחדים, עד שתורת משה, יסוד כל מערכת המשפט העברי, נקראת בתורה שירה:

ועתה כתבו לכם את השירה הזאת4 ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל (דברים לא, יט).

דומה שלא לחינם נתפשה מערכת המשפט במורשת ישראל כ"שירה", וניתן למצוא קווי דמיון, השראה והפריה הדדיים בין שני התחומים. השירה, בדומה למשפט, מתחדשת מעת לעת ומזמן לזמן, והיא משקפת את רוח הזמן והמקום. מכאן החובה המונחת לפתחו של כל דור ודור לכתוב לעצמו "תורה" משלו. זהו אולי עומק דברי התלמוד הנסמכים על פסוק זה: "אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (תלמוד בבלי, סנהדרין כא ע"ב). וכשם שאין שני בני אדם משוררים בסגנון אחד, כך אין שני שופטים "מתנבאים" בסגנון אחד. השירה, בדומה לחוק, צריכה פירוש, והיא יכולה להתפרש בפנים שונות, ואין פירושו של זה דומה לפירושו של זה. הכול הופכים בשיר, והופכים בחוק, ודולים מתוכם פנינים יקרות, והרי זו עיקר מלאכתו של המשפטן והשופט, המבקשים להתחקות אחר כוונת החוק והמחוקק ולהסיק מהם מסקנות להלכה ולמעשה. וכך כתב הנצי"ב, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (מינסק, רוסיה, המאה הי"ט), במבוא לפירושו לתורה, העמק דבר5:

יש להבין, היאך נקראת כל התורה שירה? והרי לא נכתבה בלשון של שירה. אלא על כורחנו יש בה [=בתורה] טבע וסגולת השירה... דידוע לכל מבין שמשונה המליצה מסיפור פרזי [=פרוזה] בשני עניינים, בטבע ובסגולה; שבשיר אין העניין מבואר יפה כמו בסיפור פרזי [=פרוזה], וצריך לעשות הערות מן הצד שזה החרוז כיוון לזה הסיפור [=לעניין זה], וזה החרוז כיוון לזה. ולא מיקרי [=ואין זה נקרא] 'דרוש', אלא כך הוא טבע השיר, אפילו של הדיוט. ומושכל עוד שמי שיודע בטוב עניין [=שמעמיק להבין את הרקע] שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו, מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת העניין, ורק בא להתבונן מן המליצה תורף העניין, ומזה עלול הוא [=לבוא] להשערות בדויות, מה שלא היה מעולם ולא לזה כיוון המשורר. כך הוא טבע כל התורה, שאין הסיפור שבה מבואר יפה, אלא יש לעשות הערות ופירושים לדקדוקי הלשון וכו'

זאת ועוד: השירה - כמו מערכת משפט ראויה - צריכה להיות הרמונית ושקולה, ויהיו חלקיה השונים משתלבים זה בזה. ביטוי לכך ניתן בפירוש "הכתב והקבלה"6 לר' יעקב צבי מקלנבורג (קניסברג, גרמניה, המאה הי"ט), המבחין בין שיר "ניגוני", זמר (Gesang), שהוא מולחן ומושר, לבין שירה "דיבורית" (Lied):

ואין זה דבר תימה [=תמוה] לכנות את התורה בשם שירה, כי השיר הניגוני, לכשיהיה מקובל ונעים למקבלים [=לשומעים], צריך שיהיה בו העתקה ישרה ממעלה לחברתה הסמוכה לה בערך הניגוני [=מעבר ישר מתו אחד למשנהו], בלי שידלג המנגן ממעלה למעלה זרה שאיננה מרוצפת [=סמוכה] עם הראשונה; וגם שלא יהיה פגם וחריץ ושליבת [=שילוב] היבבות האחרות זו עם זו, הן בערך העליה [=בסולם המוזיקלי העולה] והן בירידה7; וכן דיבור השיר הוא המשכת הקולות בנעימה וביופי וביושר בלי פגימה, ושיריה [=חלקי השירה השונים] משולבות זו בזו, ונערכות בשיעור וקצב מצומצם במסילה העולה בית השומע [=כך שיהו ערבים לאוזנו של השומע]... ששם שיר הוא מסתעף משם יושר, על שם היושר והשווי שבהם וכו'.

גם ר' יחיאל מיכל עפשטיין, מגדולי חכמי ההלכה בליטא במאה הי"ט, ראה במערכת המשפטית מעין סימפוניה אדירה של צלילים הצריכים לבוא לידי הרמוניה אחת. וכך כתב בפתיחת ספר ההלכה הקלסי שלו, ערוך השולחן, לחלק חושן משפט, שעמד בו על ריבוי הדעות הפלוראליסטי המשתקף במקורות המשפט העברי, ודימה אותם לשיר מרובה גוונים וקולות:

וכל מחלוקת התנאים והאמוראים והגאונים והפוסקים, באמת למבין דבר לאשורו, דברי אלקים חיים המה, ולכולם יש פנים בהלכה. ואדרבה, זו היא תפארת תורתנו הקדושה והטהורה, וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה, וזהו עיקר הנעימות8.

שקיעי משפט בתורת השיר כאמור לעיל, רבים מחכמי המשפט העברי, שלחו ידם גם במלאכת השיר, ואגב כך שיקעו בה לעתים גופי הלכות. פיוטים הרבה נתחברו לחגים ולמועדים, וההלכות המשוקעות בהם שייכות יותר לחלק ה"דתי" של ההלכה, לא לחלק ה"משפטי"9. עם זאת, זעיר פה זעיר שם, ניטעו בשדה הפיוט והשירה גם הלכות "משפטיות", והן היו מקור לא אכזב למשפטנים בדורות מאוחרים. נביא להלן מקצת מהן. דוגמה יפה לעֶקרון שוויון הכול בפני החוק, שהוא מעמודי התווך החוקתיים של המשפט בימינו, באה בפיוטו של יניי, מחשובי הפייטנים בארץ-ישראל במאה הו' לספירה. דבריו מבוססים ככל הנראה על ה"ספרא" (פרשת בהר ג, ט), מדרש ההלכה לספר ויקרא, הדורש את דברי המקרא:

אל תונו [=תרמו] איש את אחיו (ויקרא כה, יד) - אין לי אלא איש. אשה מניין? ואשה [=שאסורה לרמות] את איש מניין? תלמוד לומר: את אחיו - מכל מקום... אחד לוקח ואחד מוכר יש להם [=נוהג בהם דין] אונאה. וכשם שיש אונאה להדיוט [=האיסור חל על "אדם מן השוק", האדם הסביר], כך יש אונאה לתגר [=כך אסור לרמות את הסוחר].

דברים אלה שיקע יניי בפיוטו שנאמר בציבור, בבית הכנסת:

אדון כל, בכל השווית כל, עבד כאדוניו, שפחה כגבירתה, ביובל קונה כמוכר ומלווה כלווה10, גר ורש [=עני] אל תונו ולא תשנאו, והוניית כל, אל נא תונו.

לאמור: הכול שווים בפני החוק, והוא חל על הכול בשווה. הליכות מסחר דוגמה מופלאה לשילוב תורת השיר בהלכות משפט מצויה בספר תשובותיו של ר' אפרים זלמן מרגליות, רבה של ברודי (גליציה, 1828 - 1760), שעניינה הסגת גבול מסחרית11: כחמישים מבעלי החנויות הוותיקים בעיר התלוננו כי פתיחת חנות חדשה במיקום אסטרטגי, לצד חומת העיר, קיפחה את פרנסתם במידה משמעותית, ולפיכך הם מבקשים שיצא "צו מניעה" נגד פתיחת החנות החדשה. אחד מחכמי המקום נענה לבקשתם, אך ר' אפרים זלמן מרגליות חלק עליו, והתיר את פתיחת החנות החדשה, שהייתה במרחק ניכר מהחנויות הישנות, תוך שהוא מדגיש את עֶקרון התחרות החופשית. את התשובה, פתח המשיב כמנהגו בשיר מחורז שופע ניבי מקרא בשינויים המתחייבים מתוכן תשובתו: "אולם אני אתנהלה לעטי12... והכצעקתה של מריבה זו הבאה אלי אומר אביע, ואם כי לקוצר הזמן לא אוכל לבוא בארוכה [=באריכות] ואין הקומץ משביע, עם כל זה להוציא נוגה כאור צדקת האמת לא אפריע, ואצריח אף אריע, דכאי רוח להושיע". לאחר הדיון הנרחב בדברי התלמוד והפוסקים, הוא מביא בחתימת דבריו שיר מחורז המשוקע בפסוקי המקרא לרוב והמבטא הן את הכרעתו המשפטית הן את הלחץ שהפעילו עליו בעלי הדין ותומכיהם. אגב כך, נגלית לעינינו תמונה מחיי הסוחרים היהודים בפולין לפני כמאתיים שנה:

שאול ישאלו קהל קדושים, בדברי ריבות בשערים מתרגשים, מעוררים על חנותם ומרעישים, וכל העזרה כולה מרגשים, הן חנויות ישנים אף ישישים, יעלו למספר ארבעים או חמשים, עושי מסחר במלח ודגים יבשים, ברזל ונחושת מנעלים ועורות תחשים, כי הנה המלחים13 נועדו יחדיו נפגשים, דל בן המלח והרצים רוכבי הרכושים14, בעלי תשעה קבין שיחה ואוהבי אשישים, כולם אגודה אחת, תואנה הם מבקשים, בקום עליהם אדם ולו מלח וחיי נפשים, ויבן חנויות בקיר חומתו ויהי כשלוש חודשים, המה היו לראש פינה לכן יראוהו אנשים, בני הרחוב אשר לעומתם וגם הקונים הנגשים, מדי עברם שמה ולפני הפתח שואלים ודורשים, והעומדים בשורה הפנימית מגרעות ניתן בפדיונם וידיהם נחלשים, והעושה חדשות במענה רך משיב כבר התירו פרושים15, לעשות כרצון איש ואיש ממלאכתו אשר המה עושים וכו'

נראה שבעקבות הפסק, החלו הסוחרים הוותיקים לאיים על הרב מרגליות, עד שנאלץ להימלט מן העיר. למרות הלחץ שהופעל עליו, לא נרתע הרב מרגליות מפני הלוחצים עליו16. הד למתח הרב שנתעורר בעקבות המחלוקת מצוי בחלקו השני של השיר:

אליכם אישים אקרא חכמי חרשים, הביטו לראות דרכים המפולשים, והעם נפוץ להיות מקוששים, ואחר נתח טוב מחפשים. המבית תענוגותי אותי אתם מגרשים, קורות בתינו ארזים רהיטנו ברושים, ובמלון אורחים פורחים קיני אישים לחסות תחת כנפי הנמלים ויבחושים. התדמו בנפשכם להבעיתנו בקול ענות חלושים, ובדברים קשים כגידים וכסלעים יפוצצו פטישים, אעזבה את ביתי ונחלתי כנכסי רטושים17, ובדמי אלכה לנוע כמפני חרבות לטושים, דמיונכם כוזב לשום הבקעה לרכסים והמישור למעקשים, כי אם צל ההרים אתם רואים כאנשים, בנטות צללי ערב נודע שהמה בנים כחשים, אני עושה בשלי ולא אשחית בעבור החמשים מה נכבד היום מלח ישראל הלוא כבני כושיים, אתהלכה ברחובות ראיתי אהלי כושן ויריעות מדיין פרושים18, עמון ומואב במקומם יושבים ולמה יגרע ישראל קדושים, באשר דבר מלך שלטון ואלה המשפטים אשר ישים.

בסוף דבריו, קורא הרב מרגליות שלא לפגוע ב"רשות" בחופש העיסוק של הסוחר החדש מנימוקים שאין בהם ממש:

ונתעוררתי לקול ההמולה להניף ידי שנית, לברר ההיתר לקבוע חדשים19, ראו עתה כי אני אני הוא המתיר מדעת רבותינו הקדושים, ולא תהיה כזאת לבטל רשות, בדברי הבאי וטעמים משובשים, והשומע יזכה עת ישבו איש תחת גפנו ותאנתו, ששים ושמחים. אמן.

יש בדבריו הד לנחישותו של הדיין, המקיים בעצמו מצוות "לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדול תשמעון, לא תגורו [=תפחדו] מפני איש, כי המשפט לאלקים הוא" (דברים א, יז), ואינו נסוג מעמדתו אף אם עליו לשלם מחיר אישי כבד. בימים ההם - בזמן הזה בדומה לחכמים קדמונים, עושים לעתים אף שופטים בני ימינו שימוש בשירה במלאכת יצירתם השיפוטית, בדרך כלל כעיטור סופרים המחייה את פסק הדין ונופח בו את "נשמה יתֵרה" שהיא חיונית לעולמו של משפט. דוגמה יפה לכך היא פסק דין שעסק בפרשנות סעיף 25(4) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפושׂ), ולפיו רשאי שוטר להיכנס ולחפש בכל בית או מקום בלי צו חיפוש, אם "השוטר רודף אחרי אדם המתחמק ממעצר או נמלט ממשמורת חוקית" זמן קצר לפני כן. השופט יצחק כהן ביקש לתת פירוש מרחיב ל"רדיפה" זו, וקבע ששוטר נחשב כ"רודף" אחר אדם גם אם עבר פרק זמן ניכר משעה שנמלט. ראיה לכך מצא השופט בפרשתנו, בפסוק משירת הים: "אמר אויב, ארדוף, אשיג, אחלק שלל"' (שמות טו, ט). השופט כהן אומר: "ודאי לא הייתה הכוונה לרדיפה מיידית אחרי יציאת בני ישראל, וממילא אף את לשון החוק ניתן לפרש במשמעות של 'רדיפה' שהיא לאחר זמן מעת שנמלט הנרדף ממשמורתו". דוגמה נאה אחרת לשימוש בשירת ימי-הביניים כפרח לוואי להכרעת הדין יש בפסק דין שעניינו הקמת גן ילדים20. בית המשפט הכריע שיש לדחות את העתירה בגלל העיכוב בהגשתה אחר שכבר החלה שנת הלימודים. מנגד, ראה בה "עתירה מוקדמת" ביחס לשנת הלימודים שלאחריה. ברצותו להדגים את עניינן של שתי עילות דחייה אלה, בחר השופט מישאל חשין את שירו של ר' אברהם אבן עזרא, שיש בו ביטוי מופלא לשתיהן כאחת:

אשכים לבית השר, אומרים: כבר רכב, אבוא לעת ערב, אומרים: כבר שכב,

או יעלה מרכב, או יעלה משכב, אויה לאיש עני, נולד בלי כוכב...

והוא מסיים בדברי ניחומין: "ואולם, שלא כאבן עזרא הן העותרות, שהרי יכולות ורשאיות הן לפנות אל השר ואל הרשויות לא אך השכם בבוקר או לעת ערב, אלא אף בצוהרי יום". היינו: בזמן הראוי להגשת העתירה. בדונו במחלוקת בשאלת הכיתוב שמותר לחרות על מצבתה של חיילת שנפלה בעת שירותה בצה"ל21, ובבואו לתת ביטוי לתחושת הכאב המלווה לעתים את עשיית הצדק, בחר השופט טירקל לצטט קטע משירתו של יהודה עמיחי:

מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים באביב. המקום שבו אנו צודקים, הוא רמוס וקשה כמו חצר.

בעניין דומה, נחלקו ביניהם בין השאר בעלי הדין - רעיית המנוח והוריו - בשאלת הכיתוב שייחרת על מצבת הנפטר. בפתח פסק דינו22, מצטט המשנה לנשיא, השופט אֵלון, קטע משירתה של זלדה:

לכל איש יש שם שנתן לו אלוקים ונתנו לו אביו ואמו... ונתנה לו אהבתו... ונתן לו מותו.

מן העיון בשירתה של זלדה, ומן העיון במדרש ששימש לה מקור (קבלת רבה ז, ג), הסיק השופט שאכן ייתכן שיהיו לאדם כמה "שמות", מהם שניתנו לו בלידתו ומהם שקנה בחייו. כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונת? מקומה של השירה אינו נעדר גם מתורת המשפט הפלילי. באחת הסוגיות המעניינות שעלו על שולחנו של בית המשפט העליון, נידונה השאלה האם הבאת אישה להתמסרות מינית היא "טובת הנאה" במשמעות הפלילית, וניתן להביאה בכלל עבֵרת "קבלת דבר במרמה" אם לאו23. בעיונה בסוגיה זו, נזקקה השופטת מרים בן פורת גם לשירו של יהודה עמיחי, המתאר התנהגות מעין זו כחלק ממציאות החיים, וממילא אין לראותה בגדר עבֵרת "מרמה":

בוקר עכשיו והנה את לאה, אמש היית רחל. לא לבן רימה אותי בחושך הליל, זה תמיד כך היה, זו דרך תבל. עכשיו את לאה, ואמש היית רחל.

ומעניין לעניין באותו עניין. בבואו להגדיר את יסודותיה של עבֵרת האינוס, דן בית המשפט העליון בהרחבה24 בשאלת הרמה הנדרשת להוכחת "אי-הסכמה" של הנאנסת וביטויה ביסוד העובדתי. ואלה דברי השופט מישאל חשין:

יש שהאינוס אינו נעשה בברוטאליות, ובשל כך קשה - לעתים קשה מאד - לסווג את מעשה האינוס כאינוס, ובכל זאת המעשה הוא אינוס. כך, למשל, במקום בו מקרב גבר או נער את גופו אל גופה של אשה או נערה, וזו מסרבת לו בדרך שבני תרבות מסרבים לזולתם, והיא באמירת "לא". זו אומרת "לא", והוא בשלו עד גמירא.

מכאן נדרש הוא לפזמונו של דן אלמגור25, היכול לשמש פרק יסוד בתורת הפרשנות המשפטית:

כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת? למנה את מתכוונת, כשאת אומרת 'לא'? האם ה'לא' הוא לא', ובאמת אולי הוא רק 'אולי, אך לא כעת', או שה'לא' הוא רק 'עוד לא' אולי הוא 'או' אולי הוא 'בוא' כי את אומרת 'לא' כל כך בחן, שהוא נשמע לי עוד יותר מזמין מ'כן'.

והשופט חשין אומר עוד:

האמנם כך הוא? האמנם "לא" הוא "אולי"? האמנם "לא" הוא "בוא"? האמנם "לא" הוא "כן", ואף "עוד יותר מזמין מ'כן'"? אין ספק בליבנו שהפזמונאי כתב דברים שכתב בחיוך, בקלילות ובבדיחות דעת, בוודאי בכישרון, ואולם מתגנב חשש אל לב כי יש שיראו בדבריו מורה דרך להליכות ולמנהגות, וכאומרים: ממנו נשמע וכן ננהג. ועל כך נאמר אנו, בלשון צלולה ובלא פקפוק וגמגום: כשאשה אומרת "לא", היא מתכוונת ל"לא" כמשמעותו בחיי יומיום וכהוראתו במילון. כך אשה, כך גבר, כך ילד, כך ילדה, כך זקן, כך זקנה, כך כל אדם. "לא" הוא לעולם "לא" ואין "לא" שהוא "כן". אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח. אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש. אין שחור שהוא לבן, ואין לילה שהוא יום. והכל אם מדברים אנו בלשון בני אדם. "לא" הוא "לא". אשה האומרת "לא", והגבר מתייחד עמה על אף אותו "לא", הייחוד הוא שלא בהסכמתה, והמעשה הוא מעשה אינוס.

כך בדין הפלילי, כך בדין האזרחי. בפסק דין שעסק בתביעת נזיקין על הוצאת שם רע, ביקשה השופטת שרה סירוטה, שופטת בית המשפט המחוזי בת"א26, להתריע מפני הפיכת חופש הביטוי לחופש הביזוי. אגב כך, הביאה דברים שכתב המשורר נ' אלתרמן בשירו "תחרות לניסיון" בעניין הסכנה האורבת לחירויות השונות מפני הסילוף:

ולכן אם ירשה העולם לו [=לסילוף האמת] לרוץ הוא יכול, החיגר הלזה והגוץ לעבור כל תקוות לאומים, כל חלום אל מטרות השלום הנותנים לו לגשת לשדה התחרות מנחילים למפרע תבוסה לחרות

שירת העמים הייתה גם היא לעתים מקור השראה ליושבי על מדין. בפסק דין שעסק בפרשנות סעיפים בחוק הגנת הדייר שלשונם סתומה, נזקק השופט עציוני לשיר אנגלי המתאר יפה את לשון המחוקק, הנדמית בעינינו לעתים לשפת שנער, עמומה וסתומה, ואין פותר אותה27:

I'm the Parliamentary Draftsman, I compose the country's laws, And of half the litigation I'm undoubtedly cause. I employ a kind of English which is hard to understand, Though the purists don't like it, And all the lawyers think it's grand; I'm the Parliamentary Draftsman, and my sentences are long, They are full of inconsistencies, gramatically wrong. I put Parliamentary wishes into language of my own, And though no one understands them, They're expected to be known.

סוף דבר לפני כשני דורות, טבע הראי"ה קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל, שהיה חכם משפט מובהק ומשורר, את הכלל הגדול: "כשם שיש חוקים בשירה, כך יש שירה בחוקים"28. במבט ראשון, ראייתה של מערכת המשפט כ"שירה" מפתיעה במקצת. לכאורה, מדובר בשני הפכים: המשפט טבוע בחותם של פורמליות, לעתים קרה וצוננת, ולשונו מדויקת וחסכנית ונטולת דימויים; ואילו השירה מבטאת חיות ורעננות, רוויה במנה גדושה של עושר לשוני ואסוציאטיבי. אכן, שירת המשפט, ה"שירה שבחוקים", יש בה כדי להפיח נשמת חיים באפה של המערכת המשפטית, שאי אפשר לה להתפרנס רק מגופו של דין, והיא זקוקה לאותה "נשמה יתֵרה" המצויה בשיר29. הימצאותם של "פרקי שירה" בתורת המשפט, כמו גם היעדרם הימנה בכל תקופה ותקופה, יש בהם כדי ללמד הרבה על עולמם של המשפט והשופטים, על חייה של החברה, שיחה ושיגה, תרבותה ושורשיה. ועוד חזון למועד להרחיב בסוגיה מרתקת זו. השיר והמשפט כרוכים זה בזה ומשפיעים מטובם זה על זה. שניהם לא נס ליחם ולא תש כוחם. בעמדנו על סִפה של פרשת השבוע, שבת שירה, נקרא בקול גדול, צלול ורם: אילו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רינה כהמון גליו, אין אנו מספיקין - אך אין אנו מפסיקין - ליהנות מכל העושר הזה, השמור לנו לטובה.

הערות: * אביעד הכהן מלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת "בר אילן"; מנהל המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט". 1. ראו, ש' אליצור, שירה של פרשה, ירושלים תשנ"ט, המוקדש כולו לבחינת השתקפות "פרשת השבוע" בשירה היהודית שמימי הביניים. השילוב בין "הלכה" ו"אגדה" במורשת ישראל זכה לתיאור נפלא במאמרו של המשורר הלאומי ח"נ ביאליק, "הלכה ואגדה", בתוך: דברי ספרות (תל-אביב, תשכ"ה), עמ' נה-ע; ראו עוד: מ' אלון, המשפט העברי (ירושלים, תשמ"ח), עמ' 93-84; ש' אלמוג, "משפט וספרות, הלכה ואגדה", מחקרי משפט יג (תשנ"ז), עמ' 413.; א' חזן - ב' בר-תקוה, שירת ההלכה (ר"ג, תשנ"א), והספרות שנרשמה שם. 2. ביטוי זה שימש מקור השראה למתכנני בית המשפט העליון בירושלים, שסמכו למבנים המעוגלים את "מי המנוחות" שבהם משתקפים השמים, על שם הכתוב: "אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף" (תהלים פה, יב). 3. ראו, שמות, פרק יח. 4. בעוד חלק מפרשני המקרא (דוגמת רש"י על אתר) נטו לפרש ביטוי זה כמתייחס לשירת "האזינו" בלבד, ייחסוהו חכמי ההלכה לתורה כולה, ואף למדו מכאן מצוות חובת כתיבת ספר תורה. ראו הקטע שבתלמוד הבבלי, סנהדרין כא ע"ב, המצוטט להלן. 5. הנצי"ב, ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, "קדמת העמק", אות ג, עמ' II. הנצי"ב כיהן במשך למעלה מארבעים שנה כראש ישיבת וולוז'ין, שבין כתליה למד גם ח"נ ביאליק, ה"משורר הלאומי". וראו עוד: מ' אלון, "ספר הישר", פרשת השבוע, גיליון מס' 9, עמ' 2-1. 6. הכתב והקבלה (ירושלים, תשכ"א), לדברים לא, יט. 7. על חשיבות ה"הרמוניה המשפטית", ראו: א' ברק, פרשנות במשפט, כרך א (ירושלים, תשנ"ב), במפתח לפי הערך "הרמוניה נורמטיבית". 8. הדברים צוטטו ע"י השופט אלון בע"א 294/91, חברא קדישא גחש"א קהילת ירושלים נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2)506. 9. על ההבחנה בין שני תחומים אלה, ראו: מ' אלון, המשפט העברי (לעיל, הערה 1), עמ' 93 ואילך. והשוו: י' אנגלרד, "מחקר המשפט העברי - מהותו ומטרתו", משפטים ז (תשל"ו), עמ' 34. 10. בשנת היובל חוזרות השדות לבעליהן הראשונים, ובדומה לשנת השמיטה, נשמטים החובות, וממילא הכול שווים: הלווה והמלווה, הקונה והמוכר. 11. שו"ת בית אפרים, חושן משפט, סימנים כו-כז. 12. על משקל האמור אצל יעקב אבינו: "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני" (בראשית לג, יד). 13. מוכרי המלח, על פי: "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו" (תהלים מח, ה). 14. הרודפים אחר הרכוש והעושר, על פי: "הרצים רוכבי הרכש" (אסתר ח, יד). 15. היינו: בעל החנות החדשה טוען שכבר התירו "פרושים", חכמים, פתיחת חנות מעין זו. 16. נחישות זו אפיינה את דרכו של הרב מרגליות גם במלחמתו בראשי הקהל ה"גבירים" בברודי, שביקשו להתחמק מתשלומי מסי הקהילה. ושמא עושר שהיה שמור בידו, משנות עשייתו בעסקי יהלומים בברודי ובווינה בשחר ימיו סייע בידו בעניין זה. 17. נכסי רטושים = נכס נטוש, שבעליו עזבוהו מרצונו. ראו בבא מציעא לח ע"ב. 18. המשיב מתאר את סוחרי הגויים המנהלים מסחר חופשי, ומבקש שגם היהודים ינהגו כמוהם. 19. היינו: לקול ההמולה, המחלוקת בין בעלי החנויות, "התעורר" המשיב "להניף ידו" ולכתוב פסק דין שיפרט את נימוקי ההיתר לפתוח חנות חדשה. 20. בג"צ 3057/93, דיאמנט-כהן ואח' נ' שר החינוך, פ"ד מז(3)526. 21. בג"צ ,556/83 שרית בסט ואח' נ' שר הביטחון ואח', לח(1)186. 22. ע"א 1482/92, הגר נ' הגר, פ"ד מז(2)795. 23. ע"פ 817/76, דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3)652. 24. ע"פ ,5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1)385. 25. דן אלמגור, "כשאת אומרת לא", 1000 זמר ועוד זמר, חלק ב (ת' אליגון, ר' פסחזון עורכים, ת"א, 1983) 26. ת.א. (ת"א) 1561/91, איסר הראל נ' "דבר", תקדין מחוזי 94(3). 27. ע"א ,251/73 תרשיש נ' שיינליכט, פ"ד כח(1)581. 28. ונאים הדברים למי שאמרם: הרב קוק כתב מחד-גיסא, חיבורים רבים בהלכה, ואף בדיני אבן העזר וחושן משפט, אך מאידך גיסא לא משך ידו ממלאכת השיר. ראו: א"מ הברמן, " שירת הרב", סיני יז (תש"ה). 29. ראו: ע"א 391/80, לסרסון נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח(2)264.

---

---