לשאלת הצדקתה של ערכאת ערעור

"והדבר אשר יקשה מכם תקרִבון אלי ושמעתיו"

אברהם טננבוים^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

אקדמות מילין בפרשתנו, פרשת דברים, מזכיר משה את תפקידו כשופט בין איש לרעהו. למותר לציין שהיה זה תפקיד קשה, מייגע וכפוי טובה, בעיקר בגלל התנהגות בני ישראל, הנראית לבן ימינו כלקוחה מבתי המשפט בישראל, כדברי רש"י על הפסוק: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (דברים א, יב):

"טרחכם" - מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר: יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין. "ומשאכם" - מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו? איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים? יושב ויועץ עליכם עצות רעות, וחושב עליכם מחשבות. "וריבכם" - מלמד שהיו רוגנים [=מתלוננים, רוטנים, מלאי טענות, מתרעמים].

יתרו חותנו הציע לו לפתור את הבעיה על ידי הקמת מערך שיפוטי המחלק את הנטל בינו לאחרים: השופטים יטפלו בבעיות הקלות, והוא יטפל בעניינים הקשים, כמו שנאמר:

ואצוה את שפטיכם בעת ההִוא לאמר, שמע בין אחֵיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אָחִיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמָעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, והדבר אשר יִקשה מכם תקרִבון אלי ושמעתיו (דברים א, טז-יז).

הכתוב אומר שיש להביא אל משה כל דבר קשה שלא פתרו אנשי החיל שתחתיו, אך לא נזכרה בשום מקום האפשרות לערער על פסק הדין, ואין אנו יודעים מה קרה כשדעת אחד מבני ישראל לא הייתה נוחה מהחלטת ה"שר" הממונה עליו? האם היה יכול לערער על ההחלטה למשה? מלשון הכתוב עולה לכאורה שאין אפשרות ערעור: השופטים אמורים להביא אליו את הדבר הקשה, שאינם יודעים להכריע בו, אך אין ערעור על החלטתם. גישה זו, השוללת את רעיון הערעור, אינה מיוחדת לפרשתנו, והיא משקפת את הגישה הכללית במשפט העברי השולל את רעיון מוסד הערעור. אפשרות הערעור נחשבה בהלכה לתופעה מזיקה שאין לה מקום בשיטת משפט הגיונית. אלא שאידיאולוגיה לחוד ומציאות לחוד, ובהיסטוריה היהודית צצו מעין אפשרויות ערעור. האחרונה שבהן היא קיומו של בית דין גדול במערכת בתי הדין הרבניים שפעילותו מלווה במחלוקת מיום ייסודו ועד ימינו. הרגיל לשיטת המשפט הישראלית עשוי להיות מופתע מגישה זו, שהרי רעיון ערכאת הערעור נראה כה טבעי, עד ששיטה משפטית הנעדרת ערכאת ערעור נראית לנו מוזרה ואולי אף לא סבירה. דיון משוחרר מדעות קדומות יתכן ויביא למסקנה שונה, אם לא הפוכה, ובכך נעסוק. ראשית ננסה לברר את הבעיות המחייבות ערכאת ערעור; שנית, נראה באיזה אמצעים אחרים השתמשה ההלכה כדי לפתור בעיות אלו; שלישית, נסקור את ערכאות הערעור שהתפתחו בכל זאת בהלכה, ולסיום ננסה ללמוד מכך על מוסד הערעור במשפט הישראלי העכשווי. הצורך בערכאת ערעור סקירת הספרות בעניין זה מלמדת שיש ארבע סיבות עיקריות לצורך בערכאת ערעור. נתאר אותן בקצרה. א. תיקון טעויות - הסיבה המרכזית בחשיבותה היא הצורך לתקן טעויות שנפלו בערכאה הראשונה. אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, ואין אדם שאינו טועה. המציאות מלמדת שגם שופטים מצוינים מעבירים טעויות תחת עטם, וערכאת הערעור צריכה לתקנן. ב. הסדרת הדין - לעתים אין זו שאלה של טעות אלא צורך בקביעת הלכה. יש הלכות הסותרות זו את זו, ויש צורך להכריע לטובת אחת מהן לא משום שהיא נכונה יותר מאחרת, אלא בגלל הצורך ביציבות משפטית. ג. קיומה של ביקורת - יש ערך בידיעת הערכאה הראשונה שקביעותיה עשויות לעמוד למבחן הביקורת. כבר נאמר כי "הכוח משחית", והאפשרות להחליט בלא עמידה בביקורת עלולה להביא לידי זחיחות הדעת. ד. הזדמנות נוספת - ראוי שידעו בעלי הדין שההליך אינו סופי, ואם ייפול בו עוול בולט יהא ניתן לתיקון. הנימוקים נגד הליך הערעור שלוש טענות עיקריות הביאו המתנגדים לאפשרות לערער: א. הטענה העקרונית - הטענה המרכזית היא שאין סיבה להניח שהערכאה השנייה תשפוט בצדק יותר מן הראשונה. במילים אחרות: מה ראית להעדיף את דעת הערכאה השנייה מדעת קודמתה? אמנם הנחה מובנית היא שהדיינים היושבים בערכאת הערעור הם ותיקים ובעלי ניסיון רב משל הראשונה, אלא שגם אם נניח שהדבר נכון (ויש החולקים על כך), עדיין יש מקום לעיקרון הקובע שהחלטות שיפוטיות הן בחירה בין חלופות סבירות, ואין כל סיבה להתערב בהן. ב. הטענה הדיונית - גם אם יש הצדקה תאורטית לערעור, בפועל קשה ליישם זאת. הערכאה הראשונה היא לעיתים, מומחית בתחום מסוים (כגון בתי המשפט למשפחה), והיא השומעת את העדים ובוחנת את הראיות. כלומר, חסר לבתי הדין לערעורים את המידע הדרוש שהיה בפני הערכאה הראשונה. ג. הדרישה ליציבות - הערעור גורם לאי יציבות ההליך המשפטי. ההליך בערכאה הראשונה הופך לתחילת הדרך בדיון משפטי שעשוי לבוא אחריו ערעור אחד לפחות, וכך מתארך הדיון ונגרם סרבול במערכת המשפט. לכך יש להוסיף את העובדה שזכות הערעור אינה שוויונית, כיוון שהיא נותנת יתרון לבעלי הממון. המציאות מלמדת שרוב המשתמשים בזכות זו אינם דווקא מי שנגרם להם עוול אלא מי שהממון מצוי בכיסם. לאלה קל יותר לנסות את מזלם שנית, וממילא סיכויי הצלחתם גדולים יותר. ובכל זאת, הנימוקים שהוזכרו לעיל, ובעיקר הצורך לתקן טעויות, מכריעים לכאורה ומחייבים קיום הליך ערעור. מנגנוני מניעת טעויות בדין במשפט העברי במשפט העברי ניסו להתגבר על הבעיות שהזכרנו באמצעות כלים משפטיים שונים מערעור, ובעיקר ההכרח לדון בשלושה, יצירת נורמה של הימלכות, הכרה במה שניתן לכנות "טעות ברורה" ואפשרות של סתירת הדין. נדון בכלים הללו כסדרם. א. כמעט לא קיים בהלכה מושג של דיין יחיד. זאת בניגוד גמור למשפט הישראלי שבו יושב שופט יחיד ברוב העברות הפליליות ובכל התיקים האזרחיים. ההלכה היא כי "אין בית דין פחות משלושה"1, ויש אף ביותר כגון דיני נפשות בעשרים ושלושה, סנהדרין גדולה בשבעים ואחד ועוד. להלכה נקבע שרצוי להגדיל את מספר הדיינים, כדברי הרמב"ם2: אף על פי שבית דין של שלשה בית דין שלם הוא, כל זמן שהן רבים, הרי זה משובח. ב. אף שההלכה אינה מחייבת את הדיין להימלך בעצת אחרים, הרי ההימלכות באחרים היא מאשיות המשפט העברי: כל דיין צריך לשמוע מגוון דעות כדי לברר היטב את הדין לפני הכרעתו, אפילו יודע הוא את ההלכה. כדי להדגיש חובה זו, נאמר במדרש שאפילו הקב"ה מתייעץ לפני שהוא מחליט, קל וחומר דיין בשר ודם, כנאמר בתלמוד הירושלמי3:

אל תהי דן יחידי, שאין דן יחיד אלא אחד - אמר ר' יהודה בן פזי: אף הקב"ה אין דן יחידי, שנאמר: "וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו" (מלכים א כב, יט).

ג. ההלכה מכירה ב"טעות בדבר משנה", טעות בהלכה ברורה וידועה, כגון דין המפורש במשנה, והכלל הוא שטעות מעין זו מאיינת את פסק הדין. כלומר, פסק דין מעין זה מחוסר סמכות, והוא בטל מעיקרא. יש להדגיש שמצב זה שונה מטעות בשיקול הדעת4, שאינה מבטלת את הדין. הגדרת "טעות בדבר משנה" אינה ברורה, ויש מחלוקת לגביה5. הירושלמי אף מביא מחלוקת בין ריש לקיש ור' יוחנן לגבי עצם הכלל: הכל מודין שאם טעו בשיקול הדעת שאין מחזירין, מדברי תורה מחזירין. מה פליגין [=במה חולקים]? בטעות משנה. שרבי יוחנן אמר: בטעות משנה, שיקול הדעת. רבי שמעון בן לקיש אמר: טעות משנה דבר תורה היא6. כלומר, ר' יוחנן סובר שאפילו טעות בהלכה המופיעה במשנה דינה כטעות בשיקול הדעת, ורק טעות בדבר הלכה הכתוב בתורה מבטלת את פסק הדין מחוסר סמכות. אולם בסופו של דבר התקבלה דעת ריש לקיש, וההלכה אף הרחיקה לכת. היום מקובל, וכבר נתפשטה הלכה בעניין זה, שכל דין המפורש בדברי הפוסקים נקרא דבר משנה, והטועה בו כאילו טעה בדבר משנה, כדברי ר' יאיר בכרך (גרמניה, המאה הי"ז):

ואם כן, בדורות הללו זר מאד לומר דטעו בשיקול הדעת, אחר דק"ל [=דקיימא לן, כלומר מקובל עלינו], כל מה שנזכר בספרי פוסקים הוי ליה [=הריהו] כדבר משנה... וכן בכל מה דסתם הבית יוסף בשולחן ערוך ובמקום הג"ה רמ"א דעת חולקי', והסכים עמהם, ג"כ הוי ליה כדבר משנה בארצות הללו דנוהגין כוותיה7.

ד. כלל סופיות הדיון גמיש יותר במשפט העברי, וכל בית דין יכול לחזור ולסתור אף את דינו, אם מצא אחד הצדדים ראיות חדשות לטובת עצמו, כדברי השולחן ערוך8: מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר הדין וחוזר, אף על פי שכבר נגמר, ואפילו אם פרע כבר. כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר. הסדרים אלו אמורים לפתור חלק מהבעיות המחייבות לכאורה קיומה של ערכאת ערעור, אולם בכל זאת, אין בדבר כדי לפתור את החשש מטעויות. למרות מה שאמרנו לעיל, תיתכן אפשרות לטעות, ובהיעדר זכות ערעור לא יתאפשר תיקונה. נדון תחילה בכלל, שאין ערעור, ואחר כך ביוצאים מן הכלל. ניצנים ראשונים להליך ערעור במקורות ישראל ההלכה העקרונית היא, שאין בית דין אחד בודק מעשי בית דין אחר ובלשון הגמרא "בית דינא בתר בי דינא לא דייקי"9. ההנחה היא שבית הדין פסק רק אחרי שבירר היטב את המקרה ועובדותיו, ופסק כראוי וכנכון. ממילא אין בית דין אחר יכול ומוסמך לשנות את החלטתו. כאמור, קביעה מוחלטת זו בעייתית; יהא בית הדין מוצלח ככל שיהיה, קשה להסכים לעובדה שאין דרך לערער על החלטות לא צודקות. ואכן, היו מי שהסתייגו מקביעה מפורשת זו בטיעונים פורמליים שונים, כמובא למשל בשם הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא, מצרים-ארץ ישראל, המאה הט"ז)10:

ואע"ג דאמרינן בתלמודא: לא חיישינן לב"ד טועים, וכי דיינא בתר דיינא לא דייקי, הני מילי [=דברים אלו אמורים] בזמניהם. אבל האידנא [=היום], דייקינן ודייקינן, שכן כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א בתשובה.

ר' יוסף קארו אינו מסכים עם הרדב"ז, והוא מעיר על דבריו: לא דק. דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא, שהוא זר, אבל בשאר דינים, גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא. וזה פשוט בתשובת הרשב"א (שם). דהיינו, לדעת ר' יוסף קארו, יכול בית דין לבקר בית דין אחר בדבר הלכה, שהוא מסובך ואינו ידוע כל כך ("זר"), אבל לא בדבר רגיל. הרב חיים דוד הלוי ניסה לפשר בין הדעות השונות באמרו שבדרך כלל אין אפשרות לערער, אך בטעות ניכרת בפסק הדין או בנושא מסובך וחדשני, ייתכן שניתן להעביר תחת שבט הביקורת פסק דין של בית הדין הראשון, ואלה דבריו11:

- אם הטעות מבוררת בגוף פסק-הדין, מילתא דפשיטא שיש לבטלו. - אם אינה מבוררת בגוף פסק הדין, כל שבית הדין הראשון מפורסם כמומחה, אין להרהר אחרי מעשיו ולבדקם, כי בודאי כדין עשו, ועל זה אמרו: "בי-דינא בתר בי-דינא לא דייקי". - אבל אם אין בית הדין הראשון מפורסם כמומחה, יש לבדוק אחרי דברים שעלולים לטעות בהם ושאין כל הדיינים בקיאים בהם.

סמכות בית הדין הרבני הגדול בישראל מכל הנאמר לעיל, עולה השאלה: מהו מקור סמכות בית הדין הרבני הגדול בימינו? כידוע, מערכת בתי הדין הממלכתיים בישראל בנויה הירארכית, וניתן לערער על כל פסק דין של כל בית דין אזורי בפני בית הדין הרבני הגדול. אין חולק שהחוק הישראלי נתן לו זכות זו, אולם מהי מקור סמכותו מבחינה הלכתית? ואכן, לידת בית הדין הרבני הגדול לוותה בזמנו במחלוקת לא קלה, ויש שראוה כתקנה החשובה ביותר של הרבנות הראשית12. יש רגליים לסברה שאחד המניעים העיקריים להקמתו היה לחץ מצד השלטון המנדטורי, שסירב להכיר במערכת משפטית שאין בה אפשרות ערעור. הדרישה להקמת בית דין לערעורים גרמה לפולמוס בין המחייבים למתנגדים. המחייבים, ובהם הרבנים מאיר עוזיאל, הרב קוק, הרב יעקב מאיר ואחרים, הסתייעו במקורות רבים המעידים שהיו בקהילות אחדות בזמנים מסוימים בתי דין לערעורים13. יש להדגיש שאיש מהם לא ציין שהדבר הכרחי או רצוי במשפט העברי, אלא רק שהדבר מותר מבחינת ההלכה. ואולם לאחר שהוקם בית הדין הרבני בישראל, נדחו בתוקף כל הטענות שנטענו בעד סמכותו, בדרך כלל בידי מי שזכו בבית הדין האזורי והתנגדו לדיון בערעור בבית הדין הרבני הגדול. כנגד זה נטענו טענות אחדות, והעיקרית בהן היא שכל מי שבא להתדיין בבית הדין האזורי, יודע שיש הליך ערעור, כדברי הרב אליעזר ולדנברג14, חבר בית הדין הרבני הגדול לשעבר:

אולם שונה הדבר לחלוטין כאשר המדובר על בתי דין האיזוריים כאן בארץ, כי הדיינים המשמשים בקודש בבתי דינים אלה נכנסו מעיקרא למשרותיהם אדעתא דהכי, שכל אחד מבעלי הדין יוכל להגיש ערעור על פסקי הדין לפני בית דין הגדול שבירושלים. וכך בכל דיון ודיון שבא לפניהם, אדעתא דהכי נחתי [=יורדים] הן הדיינים והן התובעים והן הנתבעים, שתהא לכל אחד מבעלי הדין הזכות להגיש ערעור כנ"ז [=כנזכר]. ומה שיצא מלפני בית הדין הגדול תהא זו הפסיקא האחרונה... ועל זה מסתמכים בפשיטות גם כל העם כאן בארצנו, וגם החרדים הקיצוניים ביותר משתמשים בזכות זאת ומגישים ערעורם לפני בית דין הגדול, ואני יודע ועד על כך.

אלא שערכאת ערעור זו קיימת רק בבתי הדין הרבניים הממלכתיים, אך לא בבתי הדין הרבים שאינם ממוסדים (שבית הדין של העדה החרדית בירושלים, "הבד"צ", הוא רק אחד מהם). המתדיינים בהם יודעים מראש שאין בהם הליך ערעור, ולא זו בלבד, אלא שאף אי אפשר לערער על החלטותיהם בבית הדין הגדול, והוא אף לא יסכים לדון בערעורים על פסקיהם. ויש להדגיש שתקנות הדיון קובעות במפורש על מה ניתן לערער. ניתן לערער רק על טעות בהלכה, טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות או פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאותיו15. העובדה שהליך הערעור אינו מושרש בהלכה הביאה לעתים לסירובם של בתי הדין הרבניים לשמוע בקול בית הדין הרבני הגדול, בטענה שאינם חייבים להישמע להוראותיו. לכן, היו מקרים שדן בית הדין הרבני הגדול בדבר בעצמו או העביר את הדיון להרכב אחר. זכות הערעור במשפט הישראלי גישת המשפט הישראלי לעניין הערעור הפוכה לחלוטין, ויש בה זכות למבקש לערער על הכול, וסמכות בית המשפט לערעורים חובקת עולם ומלואו. המערער יכול לתקוף כל דבר בהחלטת בית המשפט קמא, עובדתית או משפטית או ראייתית או מושגית ועוד - הכול כיד הלשון והדמיון הטובות עליו. ומנגד, סמכות בית המשפט לערעורים אינה מוגבלת: הוא יכול לקבל את הערעור, כולו או קצתו, לשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו או להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה הקודמת. הוא יכול גם לגבות ראיות, להסיק את ההפך ממסקנת בית המשפט קמא ועוד. אין עליו כל מגבלה פורמלית ולמעשה יכול הוא לעשות כל שיחפוץ16. סוף דבר - היכן ראוי להציב את הגבול? ראינו לעיל שתי שיטות הבאות למנוע טעויות משפטיות ולבקר את התוצאה השיפוטית: שיטת המשפט העברי, שמה את הדגש על הערכאה הראשונה ומנסה למנוע טעויות במידת האפשר. זאת על ידי ריבוי דיינים, עידוד התייעצויות ואפשרות לסתור את הדין על ידי בית הדין עצמו כשנפלה טעות ברורה. מצד שני קיימת בישראל מורשת של השיטה האנגלו סקסית, השמה את הדגש על ערכאת ערעור הירארכית כל יכולה וכל יודעת, האמורה להתערב כשנפלה טעות. מבחינה עיונית, לפנינו שתי גישות הפוכות אלא שהמציאות עידנה את שני הקודקודים המנוגדים רעיונית. כפי שנוצרה במשפט העברי מעין זכות ערעור במהלך הדורות, כך נוצרו בפסיקת המשפט הישראלי הלכות שעידנו את הכוח חסר המעצורים של ערכאת הערעור. החשובה בהן היא ההלכה שבית המשפט לערעורים אינו מתערב בקביעות עובדתיות ואף לא בעונש, אלא אם הוא חריג מדי לקולא או לחומרא17. הגיונית לא ניתן לוותר על בית דין לערעור, במיוחד בימינו, ששיטת המשפט בישראל מבוססת ברובה על שופט יחיד הדן בכפייה ובסמכות ובלא הסכמה. אך בכל זאת ראוי לעיין ולשקול שמא הסמכויות החוקיות הקיימות כיום רחבות מדי. כוחה הבלתי מוגבל של ערכאת הערעור נראה גורף ומעבר לנדרש. בעניין זה, ראוי ללמוד מגישת המשפט העברי. מן הראוי להבהיר על מה ולמה ניתן לערער. בעיקר יש להגדיר, להגביל, ולמקד את סמכויותיו של בית המשפט של ערעור. הסדרה מפורטת של סמכויות בית המשפט של ערעור תעזור ליצור סדר בין תפקידי הערכאות השונות, ותמנע אי בהירויות רבות.

הערות: * ד"ר אברהם טננבוים, שופט בית משפט לתעבורה, ירושלים. 1. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ג, סעיף א. וראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה י, שדין זה הוא מדברי סופרים אבל מן התורה "מותר לאחד לדון". 2. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה יג. 3. תלמוד ירושלמי, סנהדרין, פ"א ה"א, יח ע"א. 4. משמעות המושג שונה מאוד מן המקובל בימינו, והוא מכוון לטעות בשיקול "הדעות", היינו שהפוסק התעלם ממסורת פסיקה שלפיה, בשאלה הלכתית מסוימת השנויה במחלוקת, מקובל לפסוק כדעת פוסקים מסוימים (יש לתת להם משקל יתר). 5. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כ, ערך טעות הדיינים. 6. תלמוד ירושלמי, כתובות, פ"ט ה"ב, לג ע"א. 7. שו"ת חוות יאיר, סימן קסה. 8. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ, סעיף א. וראה גם פרק יד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל. 9. בבא בתרא קלח ע"ב. 10. שו"ת אבקת רוכל, סימן כא. 11. הרב ח"ד הלוי, "בית דין לערעורים", תחומין טו (תשנ"ה), עמ' 194-187. 12. ז' ורהפטיג, "תקנות הרבנות הראשית", תחומין טו (תשנ"ה), עמ' 117-81. וראה שם, עמ' 83. 13. על לחצו של השלטון הבריטי להקמת בית דין לערעורים ועל הפולמוס שבא בעקבותיו, ראה א' מורגנשטרן, "הרבנות הראשית לארץ ישראל, ייסודה וארגונה", עמ' 26, 64. על ערכאות ערעור בתולדות ישראל, ראה ש' אסף, בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ד. 14. שו"ת ציץ אליעזר, חלק טז, סימן סז. 15. תקנה קלה לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. אך על פי תקנה קלב(3) לתקנות הנ"ל, בית הדין הגדול רשאי בנסיבות מיוחדות להתיר ערעור גם מסיבות אחרות. 16. סעיפים 216-211 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982; תקנות 462-453 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 17. אף כי יש הטוענים שלאחרונה נפרצו הלכות אלו. לביקורת כללית על הערעור הפלילי בישראל, ראה ל' שלף וא' פורת, "הלכות בעייתיות במשפט הפלילי - דיון במספר סוגיות שהתעוררו בשנים האחרונות", המשפט (תשס"א), עמ' 121-81.

---

---