בין אמת עובדתית לאמת משפטית

הנסתרות והנגלות

אלדד פרי^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פתיחה הפסוק החותם את ההכרזה על כריתת הברית בין ה' ובין עם ישראל בראש פרשתנו אומר: "הנסתרת לה' אלהינו, והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח). פרשני המקרא נחלקו בדבר מהותן המדויקת של "הנסתרות" ו"הנגלות" שבפסוק זה. הרשב"ם, ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י (צרפת, המאות הי"א- הי"ב), כותב בפירושו:

על הנסתרות [כלומר, העברות שאדם עושה בסתר] היו הברכות והקללות, שאין הדבר ליענש ביד בית דין, אלא ביד הקב"ה. "לנו ולבנינו" - לעשות דיני עונשין על פי עדים.

לפי פרשנות זו, מוזהר בית הדין להעניש רק אותם עבריינים שביצעו את זממם בגלוי, ויש עדים כשרים להרשעתם על פי דיני הראיות שנקבעו במערכת המשפט העברי1. כידוע, יש במשפט העברי שורה ארוכה של הוראות מחמירות בקבלת עדות, למן כשירות העדים להעיד ועד הפרוצדורה הנדרשת לגביית העדות בבית הדין2. לפיכך, בדרך כלל3, גם אם הדיין סבור שממצאים עובדתיים מעלים חשש סביר שאכן עבר הנאשם את העברה, אלא שהממצאים הללו אינם עומדים בדרישות המחמירות של דיני הראיות שבמשפט העברי, עליו לזכות את הנאשם. במקרה זה, ייענש העבריין בידי שמים על מה שעשה בסתר, אך אנו איננו רשאים לשפוט רק על פי "הנגלות לנו ולבנינו". אחרים פירשו את הפסוק בדרך הפוכה ותלו בו דווקא את ההצדקה לסמוך על דיני הראיות הפורמליים, אף על פי שאפשר שהאמת אינה כדברי העדים, ואלה משקרים או למצער טועים. דברים ברורים בעניין זה אומר הרמב"ם בקשר לאימות נבואתו של מי שמציג עצמו כנביא:

וכשמשלחים אותו [היינו, כשהאל שולח את הנביא], נותנין לו אות ומופת, כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת. ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, שנתעלה בהן על כל בני גילו, והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה, ואחר כך בא ועשה אות ומופת, ואמר שהאל שלחו, מצוה לשמוע ממנו, שנאמר: "אליו תשמעון". ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא. וזה האות יש לו דברים בגו, ואף על פי כן מצוה לשמוע לו. הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא], מעמידים אותו על חזקתו, שבכך נצטוינו, כמו שנצטוינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים, ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הם אצלינו, מעמידין אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר: "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו". ונאמר: "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב"4.

שני הפירושים שהצגנו כאן מעלים לדיון את הסוגיה הקשה של הפער הקיים לעתים במשפט בין האמת העובדתית-היסטורית לבין האמת ההלכתית-משפטית, שהיא ביטוי למסקנת הדיין או השופט שהוסקה במגבלות דיני הראיות שהוא מחויב להן. להלן נביא דוגמאות אחדות למתח בין שני סוגי האמיתות הללו. הפער שבין האמת העובדתית לאמת ההלכתית הפער שבין האמת העובדתית לאמת המשפטית משתקף היטב בדיני הראיות הן במשפט הישראלי הן במשפט העברי. אחד הביטויים החריפים לפער זה נובע מכוחם של החסיונות הרווחים בעולם המשפט. במקרים אלה, בית המשפט נמנע במודע מלהגיע לחקר האמת העובדתית מטעמי מדיניות משפטית, כשהשמירה על ערכים-אינטרסים מסוימים עדיפה בעיני המערכת המשפטית מגילוי האמת העובדתית5. כך, למשל, אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה שגורמים מוסמכים הביעו דעתם שמסירתה עלולה לפגוע בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה6. בדומה לכך, אין אדם חייב למסור ראיה שיש בה כדי להפלילו7. המשפט העברי מכיר, בשינויים המחויבים, בחלק מחסיונות אלה. כך, למשל, עשוי אדם המודה בבית דין שעבר עברה פלילית לצאת זכאי בדינו, אם אין עדות התומכת בהודאתו. ואף שמבחינה עובדתית עבר את העברה, והוא עצמו מודה בה, לא ניתן להרשיעו רק על סמך עדותו, משום הכלל הגדול שטבעו חכמי התלמוד, "אין אדם משים עצמו רשע", שניתנו לו טעמים אחדים8. אי-הרשעה על סמך עדות נסיבתית הפער בין האמת העובדתית לאמת המשפטית בא לביטוי גם בגישת המשפט העברי, הנמנע מלהרשיע אדם רק על סמך עדות נסיבתית, אף שעובדתית ידוע שביצע את העברה. דוגמה לדבר מביא הרמב"ם ב"ספר המצוות"9:

האזהרה שהוזהרנו מלהוציא לפועל את העונשים על פי אומד חזק, ואפילו קרוב לודאי, כגון שהיה אדם רודף אחר שונאו להורגו, ונמלט ממנו לבית, ונכנס אותו הרודף אחריו, ונכנסנו אנחנו אחריהם ומצאנו את הנרדף הרוג ומפרפר, ושונאו הרודפו עומד עליו כשהסכין בידו, ושניהם מגואלים בדם - הרי אין הסנהדרין הורגין רודף זה על דרך קיום העונש, כיוון שאין שם בירור בעדים שראו את הרציחה.

במקרה זה, הדעת נוטה לומר שעובדתית, אכן מי שנמצאה הסכין בידו ביצע את הרצח, ודומה שהיסטוריון שהיה נדרש לפרש את העובדות היה מגיע בנקל למסקנה זו. למרות זאת, מבחינת ה"אמת המשפטית", יֵצא החשוד זכאי בדין, כיוון שיש נגדו עדות נסיבתית בלבד. לכאורה, יש בהעדפת ה"אמת המשפטית" במקרה זה אי-צדק, שהרי העבריין-הרוצח מבחינה עובדתית יוצא לחופשי. הרמב"ם, שהיה ער לטענה זו, מסביר את הטעם להעדפת האמת המשפטית, ואומר:

ואל יקשה בעיניך דבר זה, ואל תחשוב שזה דין עוול, לפי שהדברים האפשריים יש מהם שאפשרותם קרובה מאד, ומהם שאפשרותם רחוקה מאוד, ומהם בינוניים בין אלו, וה'אפשר' רחב מאד. ואִלו הרשתה תורה לקיים עונשים באפשר הקרוב מאד, אשר כמעט קרוב למחויב המציאות כדגמת מה-שהזכרנו, כי אז היו מקיימים את העונשים במה שהוא יותר רחוק מזה ובמה שהוא עוד יותר רחוק, עד שיקיימו את העונשים, וימיתו בני אדם בעוול באומדן קל לפי דמיון השופט. לפיכך סתם יתעלה את הפתח הזה, וצוה שלא יקוים שום עונש אלא עד שיהיו שם עדים המעידים שברור להם אותו המעשה בירור שאין בו שום ספק ואי אפשר להסבירו אחרת בשום אופן. ואם לא נקיים את העונשים באומד החזק מאד, הרי לא יוכל לקרות יותר משנפטר את החוטא. אבל אם נקיים את העונשים באומד ובדימוי, אפשר שביום מן הימים נהרוג נקי, ויותר טוב ויותר רצוי לפטר אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים.

לפנינו דוגמה מאלפת לפער שבין האמת המשפטית לאמת העובדתית, הנובע ממדיניות משפטית שיסודה בחשש מפני המדרון החלקלק שאנו עשויים להתדרדר בו, אם נקל בדיני הראיות. שלא להרבות ממזרים בישראל אחת הדוגמאות הבולטות להעדפת ה"אמת המשפטית" והמדיניות החברתית המנחה אותה על פני האמת העובדתית היא כאשר ירידה לחקר האמת עשויה להביא ממזרים לעולם. כידוע, לפי המשפט העברי, ילד שנולד עקב יחסי אישות בין איסורי עריות (כגון בין אישה נשואה לגבר שאינו בעלה) הוא ממזר, וחלים עליו איסורים שונים, והחמור בהם הוא שהוא רשאי לשאת לאישה רק ממזרת. תוצאה חמורה זו, הפוקדת עוון אבות על בניהם, מעוררת שאלות קשות הן מוסרית הן מעשית: כדי שלא ירבו מקרי ממזרות, שתוצאותיהם קשות, מונעת לעתים ההלכה מלברר את האמת. לכן, נמנעים לעתים בתי הדין הרבניים, הפוסקים על פי דין תורה, מלכפות בני זוג לערוך בדיקת אבהות. ואם כבר נעשתה בדיקה זו, הם מסרבים לקבל את תוצאותיה. עניין זה עלה לפני בית המשפט העליון בפס"ד שרון נ' לוי, כשביקשו התובעות, אם ובתה, שייבדק הנתבע להוכחת אבהותו על הבת ולשלם לה מזונות. אילו היו תוצאות הבדיקה חיוביות, הייתה הבת נחשבת ממזרת. בית המשפט סירב לקבל את בקשת התובעת, תוך שהוא דן בשאלה אם יש להעדיף את האמת ה"משפטית", ולפיה אפשר שלא תוכר אבהותו של האב על הבת, על פני האמת העובדתית. ואלה דברי השופט מ' אֵלון בעניין זה:

לא לכל ענין ולא בכל מקרה יהא בה בבדיקת סיווג הרקמות משום קביעת אבהות, וייתכן שבמקרים מסוימים מן הראוי שבית המשפט אף לא ייזקק לעריכת בדיקה זו. דרך משל, כאשר בדיקה זו יכול שתגרור אחריה מסקנה, שיש בה משום הדבקת תו של פסול בקטין, כגון כאשר אשה הנשואה לפלוני טוענת שבתקופת נשואיה הרתה לאלמוני, והוא - האלמוני - אביו של הילד שילדה, וקביעת אבהותו של אלמוני יכול ותביא לפסולו של הקטין כממזר (ההדגשה שלי - א"פ).

עוד הוא אומר:

כלל הוא במשפט העברי, שגם כאשר קיימת אפשרות רחוקה בלבד תולין בה כדי להכשיר ולא להביא אדם לכלל פסול של ממזרות10. כאמור, נראה לי, שבמקרה כגון זה מן הראוי אף שלא להיזקק לעריכת בדיקה זו כל עיקר, שהרי מקובלנו, כי "משפחה שנתערב בה פסול ואינו ידוע לרבים, כיון שנטמעה נטמעה, והיודע פיסולה אינו רשאי לגלות אלא יניחנה בחזקת כשרות, שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבוא"11. לדעת אחד האחרונים, מפרשני התלמוד המובהקים, נמנע אחד האמוראים, רבי בנאה - שביקש לקבוע אבהות פלוני לגבי בן אחד מבין מספר בנים - מלהשתמש באמצעי שהיה מביא לקביעה זו משום שעל-ידי כך היה מתגלה, שיתר האחים הם ממזרים12.

אם כן, העדיף בית המשפט את "האמת המשפטית", שיסודה ברצון להגן על קטינים, מפני הדבקת אות קלון של ממזרות על מצחם, על האמת העובדתית לאשורה13. דין אמת לאמתו הפער שבין האמת ההלכתית לבין האמת העובדתית בא לידי ביטוי נוסף14 במעשה הנזכר במשנה15. כידוע, בעבר היו מקדשים את החודש רק על פי עדותם של שני עדים שראו את מולד הלבנה. המשנה מספרת על שני עדים שהעידו שראו את המולד בליל שלושים, אלא שבלילה שלאחריו לא נראתה הלבנה. רבן גמליאל קידש את החודש על פי עדות זו, אך רבי דוסא בן הרכינס סבר שהעדים העידו עדות שקר, ולפיכך יש לעברו. המשנה מספרת שרבי יהושע סבר כרבי דוסא וביקש לקבוע את יום הכיפורים לפי חשבונו, ולא כמו שקבעו רבן גמליאל ובית דינו. וכך מתואר במשנה מה שאירע לאחר מכן:

שלח לו [לר' יהושע] רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך. הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. אמר לו: יש לי ללמוד שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי. שנאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם" - בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו. בא לו אצל רבי דוסא בן הורכינס. אמר לו: אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל, צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו, שנאמר: "ויעל משה ואהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל". ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים? אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל, הרי הוא כבית דינו של משה. נטל מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו. אמר לו: בוא בשלום רבי ותלמידי! רבי - בחכמה, ותלמידי - שקבלת את דברי.

רבי דוסא ורבי יהושע סברו שמבחינה עובדתית-אסטרונומית "נולד" החודש ביום אחר, ויום הכיפורים חל ביום שלאחר המועד שקבע רבן גמליאל, אלא שהאמת ההלכתית, שמקורה בבית דינו של נשיא הדור, רבן גמליאל, קובעת שיום הכיפורים חל יום קודם לכן. והנה, ברגע שעמדו רבי דוסא ורבי יהושע בפני הצורך לבחור בין שתי אמיתות, העובדתית וההלכתית, הבינו שעליהם לבחור באמת ההלכתית, אף אם היא עשויה לגרום לחילול יום הכיפורים החל לפי הראיות "העובדתיות". ועדת החקירה לעניין רצח ארלוזורוב הפער בין האמת העובדתית לאמת המשפטית בא לידי ביטוי נרחב בפסק הדין שנידונה בו השאלה אם יש טעם להקים ועדת חקירה לרצח ארלוזורוב אחר שחלפו עשרות שנים מיום הירצחו16. בית המשפט, שהסתמך בהרחבה על מקורות המשפט העברי בסוגיה זו, דחה את טענת העותר לפיה אין מקום להקים את הוועדה. ואלה דברי השופט אֵלון בעניין זה:

כל מסקנה שהיא, אליה תגיע ועדת החקירה, אינה מתיימרת, ולא יכולה להתיימר, לשנות מן האמת המשפטית, שנקבעה בפסיקתו של בית המשפט. אך ועדת החקירה רשאית להגיע - ומתיימרת היא לשאוף להגיע - בדרכי חקירה וראיות הנראות בעיניה, לחקר האמת העובדתית, שלא תמיד מוכרחה היא לעלות בקנה אחד עם האמת המשפטית. שתי אמיתות אלה יחסיות הן, ולא תמיד זהות הן, ולא זו בלבד אלא אף אין הן צרות זו לזו. שהרי יודעת היא מערכת המשפט, ומודע הוא השופט, כי נקודות המוצא, דרכי הבירור, מהותן של נורמות וכללי ההכרעה בעולם המשפט ומלאכת השיפוט שונים הם מאלה שבחקר העובדתי-ההיסטורי, ומתוך כך יודעים ומודעים הם, כי יש שמסקנות ו"אמיתות" שונות יעלו בידי כל אחד מהם17.

לפי גישה זו, המסתמכת על גישת המשפט העברי, ניתן לומר שכל פסק דין הניתן בהתאם לדיני הראיות החלים במדינת ישראל, ושאינו מנוגד לדין, מבטא את ה"אמת המשפטית", אף אם אינו עולה בקנה אחד עם האמת ההיסטורית-עובדתית. שאלת האמת וההגנה על זכויות האדם במערכת המשפט הישראלי, כמו במערכות משפט מודרניות אחרות, נחקקו לא מעט חוקים הנוגעים לזכויות הפרט שיש בהם כדי להקשות על ההגעה לחקר האמת העובדתית ולפגום בה. כך, למשל, הכלל האוסר לקבל ראיות שהושגו בדרך לא-חוקית, המכונה "פירות העץ המורעל", שדשו בו רבים18. וכן גם לעניין הבחירה בין בירור האמת העובדתית לבין ההגנה על צנעת הפרט. דוגמה לדבר היא עניין שנידון בפני בית המשפט. מעשה באדם שמצא ביומנה של אשתו עדות להיותה מזנה תחתיו. ביקש האיש להגיש את היומן כראיה משפטית במסגרת הליך שיפוטי שנידונה בו תביעתה של האישה למזונות ולתשלום דמי כתובה. בית המשפט סירב לקבל את היומן כראיה, משום שהושג בניגוד לאמור בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א1981-19. ייתכן שהגשת הראיה הייתה מלמדת שהאמת העובדתית אינה מצדיקה פסיקת מזונות לאישה. אך מאחר שצילום הקטעים המעידים לכאורה על האמת העובדתית לא נתקבלו כראיה, משום שהושגו אגב פגיעה בצנעת הפרט של האישה, נפסק שיש לפסוק לה מזונות על פי "האמת המשפטית". עם עליית ערכי כבוד האדם וחופש הפרט, שהגיעו לשיאם בחקיקת חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק בעשור הקודם, יש שהמשפט הישראלי מונע מידע מעיני בית המשפט לצורך הגנה על ערכים חברתיים20, דבר שירים את קרנה של האמת המשפטית על חשבון האמת העובדתית. אך לצד זאת, הסיר הדין הישראלי מגבלות הקיימות מצד מערכת המשפט העברי המקשות על גילוי האמת העובדתית, כגון: עדות יחיד, עדות אישה, עדות קרובים, ראיות חפציות ועוד.

הערות: * מדריך במרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת שערי משפט. 1. וכעין זה פירשו רוב פרשני המקרא (אם כי יש שצמצמו את כוונת הפסוק לעניין עבודה זרה בלבד. ראה, למשל, אבן עזרא, שם). וראה גם שו"ת הרמב"ם, סימן מא. אך השווה פירוש הרמב"ן לתורה, שם. 2. ראה, למשל: רמב"ם, הלכות טוען ונטען, ו, ח; הלכות עדות, פרקים א-כב; שולחן ערוך, חו"מ, סימנים כו-לח. 3. לעתים מוקנית לדיין סמכות לענוש, אף כשלא נתקיימו כל הדרישות הפרוצדוראליות לענישה, כגון כשהרג אדם נפש ולא היו שני עדים שראו אותו כאחד, אלא זה אחר זה, או שראוהו שני עדים, אך לא התרו בו לפני הרצח. במקרים מעין אלה, פסק הרמב"ם: "כל אלו הרצחנין, כונסין אותן לכיפה, ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ, עד שיצרו מיעיהן, ואחר כך מאכילים אותן שעורים, עד שכריסם נבקעת מכובד החולי" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש ד, ח). 4. רמב"ם, הלכות יסודי התורה ז, ז. 5. ראה בהרחבה: מ' אֵלון, "הדין, האמת, השלום והפשרה: על שלושה וארבעה עמודי המשפט והחברה", מחקרי משפט יד (תשנ"ח), עמ' 274 ואילך. 6. סעיף 44 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-. 7. סעיף 47 לפקודת הראיות. 8. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך א (מהדורת תשל"ג), עמ' תקמח. וראה גם: א' קירשנבאום, "הכלל nemo turpitudinem suam allegans auditur - מחקר השוואתי", דיני ישראל ג (תשל"ב), עמ' 97. 9. ספר המצוות לרמב"ם, מהדורת הרב קאפח, ירושלים תשי"ח, לא תעשה, רצ. וראה גם ע"פ 543/79 נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1)113. 10. ראה שו"ע, אה"ע, סימן ד, סעיף טו [א]; בית שמואל, אה"ע, ס"ק כו [ב], בשם הרא"ש, המביא דעת הלכות גדולות ופוסקים אחרים, שאשת איש, אף אם היא פרוצה ביותר, אין חוששין לפסול את בניה, והם מיוחסים לבעלה. 11. שו"ע, אבן העזר, סימן ב, סעיף ה ברמ"א, ומדובר בפסול ממזרות. ראה בית שמואל, אבן העזר ע ב, ס"ק יח ו-יט. וראה עוד דברי רבנו עובדיה מברטנורא, משנה, עדויות ח, ז, ד"ה וקרבה בן ציון. 12. הגהות הרש"ש, ר' שמואל שטראשון, בבא בתרא, נח, א, ד"ה אמר לי כולהי נכסי דהאי. 13. לדוגמה נוספת, ראה ע"א 1354/92 היועץ המשפטי נ' פלונית, פ"ד מח(1)711; ושם, בעמ' 734-727, בא פירוט של הרבה פסקי דין שהלכו בדרך זו, ונמנעו מלהורות על עריכת בדיקות אבהות כדי למנוע חשש ממזרות. 14. אם כי ראוי להעיר שמדובר באמת עובדתית סובייקטיבית של רבי יהושע ורבי דוסא בן הרכינס, כפי שנפרט בהמשך דברינו. 15. משנה, ראש השנה ב, ח-ט. 16. בג"צ 152/82 דניאל אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449. 17. שם, עמ' 467-466. 18. ראה בהרחבה: אֵלון (הנזכר לעיל, בהערה 5), עמ' 278 ואילך; זלצמן, "'אמת עובדתית' ו'אמת משפטית' - מניעת מידע מבית המשפט לשם הגנה על ערכים חברתיים", עיוני משפט כד (תשס"א), עמ' 263. 19. ראה ע"א 1581/92 אברהם אבי ולנטין נ' דורית ולנטין, פ"ד מט (3) 441. 20. ראה נ' זלצמן (הנזכר לעיל, בהערה 18), עמ' 263.

---

---