|
|
|
עקרונות יסוד במשפט העבודה
"הכי אחי אתה ועבדתני חינם"?
תומר מוסקוביץ*
פרשת ויצא, תשס"ד, גיליון מס' 147
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
מבוא
בפרשת "ויצא", נחשף לפנינו בפעם הראשונה עולם יחסי העבודה המקראי. אמנם כבר קודם לכן, נתקלנו ברועי אברהם וברועי לוט, בעבדים חופרי בארות ובעבדים שעל פיהם מתנהל הבית1, אלא שבפרשתנו ניתנת לנו הזדמנות ראשונה ונדירה לעמוד מקרוב על סוגיות רבות בדיני עבודה המפורטות בסיפור העסקתו של יעקב אבינו בידי חותנו, לבן הארמי. התורה מפרטת את יחסי העבודה שביניהם למן ההסכם הראשון, התנהגותו של יעקב כעובד שכיר, הסכמי השכר שנכרתו ביניהם, הפרות חוזרות ונשנות שלהם על ידי לבן, עד לביטולם באופן חד-צדדי בעת בריחת יעקב2.
קשירתם של יחסי עובד-מעביד
פרשתנו מתארת את תחילתם של יחסי עובד-מעביד בין יעקב ללבן כתשלום מוהר של יעקב ללבן תמורת בתו הקטנה, רחל:
ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם, הגידה לי מה משכרתך. וללבן שתי בנות, שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל... ויֶאהב יעקב את רחל, ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה (בראשית כט, יח).
חז"ל למדו מאריכות הלשון, "ברחל בתך הקטנה", שהסכם השכר שבין יעקב ללבן היה מפורט ביותר, והוא כלל מלבד התחייבותו של יעקב לעבוד תקופה ארוכה אצל לבן גם תיאור מדויק של השכר, ואמרו:
"ברחל בתך הקטנה" - כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: "אעבדך ברחל". ושמא תאמר: רחל אחרת מן השוק? תלמוד לומר: "בתך". ושמא תאמר: אחליף ללאה שמה, ואקרא שמה רחל? תלמוד לומר: "הקטנה". ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו3.
מכל מקום, בין שהסכם העבודה מפורט ובין שאינו מפורט, הוא תנאי ליצירתם של תנאי עבודה מחייבים. יוצאים מכלל תחום משפט העבודה הם יחסי קבלן ומזמין עבודה4 ועבודה הנעשית בהתנדבות בלא שהוסכם בין העובד למעביד שתיעשה העבודה תמורת שכר. וכן הוא הדבר בעבודה הנעשית כחלק ממסגרת לימודים, כגון עבודתם של סטודנטים לרפואה, שלימודיהם כוללים עבודה במחלקות השונות של בית חולים; או עבודתם של נכים במפעלים מוגנים כחלק מן הטיפול בהם - אלה גם אלה אינם נקראים עובדים, ומשפט העבודה אינו חל עליהם.
עם זאת, ההלכה אינה מחייבת הסכם כתוב דווקא כתנאי ליצירת חוזה עבודה. ואף שבדרך כלל, ההלכה מחייבת אקט פורמלי ("מעשה קניין") כתנאי להיווצרות הסכם מחייב, נקבע בדיני עבודה שעצם תחילת ביצוע העבודה בידי העובד היא כעין קניין היוצר יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנהנה מעבודתו5.
המסירות הנדרשת מן העובד בעבודתו
יעקב אבינו מתאר את מסירותו הרבה לעבודתו אצל לבן, כדי להוכיח לנשותיו שמילא את חלקו בהסכם עם אביהן, לבן, ואומר להן:
ואתֵּנָה ידעתן, כי בכל כחי עבדתי את אביכן (בראשית לא, ו).
כך טוען יעקב אבינו בפני נשותיו בשעה שהוא מציג בפניהן את המשבר שפרץ בינו לבין אביהן ואת תוכניתו לעזוב את ארם נהריים ולחזור עמהן ועם כל רכושו לארץ כנען.
מעצמת הדברים נראה בפשטות שיעקב אבינו משתבח בעובדה שעבד את לבן במסירות רבה, שהיא מעבר למה שנדרש ממנו על פי הדין. אך אף על פי כן, שימש פסוק זה מקור להלכה המחייבת כל עובד לעבוד את עבודתו בכל כוחו, וכן פוסק הרמב"ם6 להלכה:
כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני7 מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון, שלא יברך אותה [מי שעובד אצל אחר]. וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: "כי בכל כחי עבדתי את אביכן". לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר: "ויפרץ האיש מאד מאד".
וסיכם את ההלכה בלשון נרגשת הרב בן ציון חי עוזיאל8 (הראשון לציון עד ליום פטירתו בשנת תשי"ג), וזה לשונו:
הפועל חייב להכיר את עצמו משועבד בזמן שכירותו בכוחותיו הפיזיים והמדעיים לעבודת בעל הבית שנשכר לה. בגמרא מסופר: "אבא חלקיה לא הסביר פנים לאלה ששאלו בשלומו, משום שאמר: שכיר יומא אנא ואמינא לא איפגר [=שכיר יום אני, ואמרתי שלא אפגר במלאכתי]. והלכה פסוקה היא זאת: אומנים העובדים בשל אחרים אינם רשאים לעמוד בפני זקן או תלמיד חכם (כמצוות הכתוב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן"), כדי שלא יפסיקו עבודת בעל הבית9.
וכשם שהפועל צריך לדייק בנאמנות ודייקנות גמורה על זמן עבודתו, כן הוא צריך להתמסר בכל כוחותיו לעבודתו... דבר מובן מאליו שחובה מוטלת על הפועל למלאות עבודתו באהבה וכבוד אחוַאית לאחיו המעביד אותו וביחס של אהבה, לעצם המלאכה שהוא עובד בה, ולא יהיה כמכונה מיכאנית או אפילו כמצוּוה ועושה וכשכיר מקַוה שכר פעולתו, אלא כשותף בבנין ויצירה בפעולה.
אחריותו של עובד כלפי מקום עבודתו חלה גם בשעה שאין הוא עובד. וכך פסק הרמב"ם10, שאסור לו לעובד לעסוק במלאכת עצמו בלילה ולהשכיר עצמו ביום לעבודה כשכיר, שכן בעשותו כך הוא גוזל את מלאכתו של בעל הבית, שהרי לא יוכל לעשותה במלוא כוחו11.
חיוב העובד בנזיקין
במפגשו האחרון של יעקב עם מעבידו לשעבר, לאחר שהואשם בגנבת התרפים, הוא מתריס כנגד לבן:
זה עשרים שנה אנכי עמָּך רחליך ועזיך לא שכלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה, גנֻבתי יום וגנֻבתי לילה. הייתי ביּום אכלני חרב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני (בראשית לא, לח-מ).
מדבריו הנרגשים הללו של יעקב, עולה שהוא מתלונן על לבן, על שבתקופת עבודתו אצלו נתבע לשלם גם תמורת הצאן שנטרפו, אף על פי שעובד רגיל - שדינו כדין שומר שכר - פטור מלשלמם. וכך אומר מדרש "שכל טוב"12:
ואף על פי שדרך הרועים כשמביאין גוף הטרפה לבעליהם אינם משלמין, מכל מקום אני לא הבאתי אליך כדי לפטור את עצמי... "גנבתי יום גנבתי לילה" - ואם נגנבת בין ביום בין בלילה, הגנבה באחריותי היא לשלם, שהרי שומר שכר נשבע על השבויה ועל השבורה ועל המתה ופטור, ומשלם את הגניבה ואת האבידה בין ביום בין בלילה, אבל אני היה עלי לשלם את הכל.
מכל מקום, על פי ההלכה, דינו של עובד שגרם נזק לרכושו של מעבידו כדינו של שומר שכר, שמידת אחריותו לנזקים היא "בינונית": היא גדולה יותר מזו של שומר חינם, אך קטנה מזו של השואל. מכאן שעובד שהזיק את רכושו של מעבידו מחמת פשיעה [=רשלנות], חייב לשלם לו מה שהזיקו.
אכן, יש כאן דוגמה מובהקת של הדין הדתי, שבו "חובות הלב" המוסריות הופכות לנורמות משפטיות מחייבות. הגמרא13 מספרת על רבה בר בר חנן ששכר סבלים להוביל לו חבית יין. ברשלנותם כי רבה, שברו הסבלים את החבית. וכדי שיוכל לגבות מהם חובו, עיקל רבה בר בר חנן את גלימותיהם, והם מיהרו לתבוע אותו לדין בפני רב. למרבה הפלא, הורה רב שעליו להחזיר לסבלים את גלימותיהם, ופטר אותם למעשה מתשלום מה שהזיקו. כשהתפלא רבה בר בר חנן על פסק דינו של רב, ושאל אותו אם אמנם כך הוא הדין, השיב לו רב, שמקור פסק הדין שפסק בדברי המקרא בספר משלי (ב, כ): "למען תלך בדרך טובים". אך בכך לא הסתיים הסיפור. הסבלים, שכזכור לא רק שלא ביצעו את העבודה שלשמה נשכרו, אלא אף גרמו נזק חמור למעבידם, הוסיפו והלינו בפני רב על שהם רעבים ולא קיבלו את שכרם. ורב, תוך שהוא מסתמך על סופו של הפסוק במשלי, "וארחות צדיקים תשמור", חייב את מזמין הסבלים לשלם להם את השכר שהבטיח מראש לתתו להם14.
דומה שחבוי כאן רמז לאחד העקרונות הבסיסיים במשפט העבודה, המעדיף את העובד על פני המעביד משום שהעובד הוא הצד החלש בהסכם15. עם זאת, מאחר שמדובר בחיוב שיסודו בדיני המוסר, רוב חכמי ההלכה סוברים שאינו בר אכיפה אף לא במערכת המשפט הדתית16.
שינוי חד-צדדי בהסכם העבודה
בהלינו בפני רחל ולאה על יחס אביהן לבן אליו, אומר להן יעקב:
ואביכן התל בי והחלִף את משכרתי עשרת מנים17, ולא נתנו אלהים להרַע עמדי (בראשית לא, ז).
בעניין זה הדין ברור. חוזה עבודה, כמו כל חוזה אחר, מחייב את שני הצדדים לו: כשם שהעובד מחויב לעבוד עבור מעבידו, כך מחויב המעביד בראש ובראשונה לשלם את שכרו של העובד כפי שהוסכם ביניהם. וגם אם יש נסיבות המצדיקות לכאורה שינוי בשכר שהוסכם ביניהם מראש - כגון כשירד השכר המקובל בשוק עבור אותה עבודה או עלה - אין אחד מן הצדדים רשאי לשנותו בלא הסכמת הצד השני להסכם18. יחד עם זה, ברור שאם הסכימו שניהם מלכתחילה שיהיה השכר צמוד לדבר כלשהו - כגון לשער הדולר, למדד המחירים לצרכן או לכל דבר אחר - אין לראות בשינויו בהתאם לשינוי שחל בדבר שהוצמד אליו משום שינוי אסור.
שינוי מותר בתנאי השכר הוא שינוי הנעשה מחמת אונס. כך, למשל, כשנשכר עובד לזמן מסוים לבצע עבודה מסוימת, ונקבע שכרו מראש לתקופת העבודה, אלא שהסתיימה העבודה לפני הזמן שנקבע מראש - בכגון זה, אין המעביד חייב לשלם לעובד את שכרו עבור יתרת הזמן. דוגמה לעניין זה היא עובד שנשכר למשך יום להשקות שדה, ובאמצע היום ירד גשם והשקה את חלק השדה שעדיין לא הספיק העובד להשקותו. בכגון זה, המעביד רשאי שלא לשלם לעובד את שכרו עבור העבודה שלא ביצע19. במה דברים אמורים, כשהמעביד לא היה צריך לצפות את השינוי יותר מאשר העובד, שאז על העובד היה להתנות על קבלת מלא שכרו גם אם ישתנו הנסיבות. אבל אם המעביד היה צריך לצפות את השינוי ולא לעובד, זכאי העובד למלא שכרו, שכן בכגון זה על המעביד מוטל היה להתנות על אי-תשלום מלא השכר20.
הפסקת יחסי העבודה
המקרא מתאר את נסיבות הפסקת יחסי העבודה בין יעקב ללבן כך:
ויגנב יעקב את לב לבן הארמי, על בלי הגיד לו כי ברח הוא. ויברח הוא וכל אשר לו ויקם ויעבר את הנהר, וישם את פניו הר הגלעד. ויֻּגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב (בראשית לא, כ).
לאחר עשרים שנה שבהן שימש יעקב כעובד שכיר אצל לבן, מצווהו האלוהים לעזוב את מעבידו ולשוב לארץ מולדתו. מפשטן של המקראות עולה שיעקב אבינו לא היה זכאי לעזוב את לבן הארמי מרצונו. תיאור זה מעמיד את יעקב במעמד שונה ממעמד עובד רגיל, קרוב יותר למעמד של עבד21.
יסוד מוסד בדיני העבודה הוא זכות העובד להפסיק את עבודתו בכל עת, שהרי נאמר במקרא "כי לי בני ישראל עבדים" ופירשו חז"ל: "ולא עבדים לעבדים". על כן הפועל יכול לחוזר בו אפילו בחצי היום22.
חשוב לציין שגם במקרים שהפסקת העבודה על ידי העובד מחייבת את המעביד בתשלום פיצויים לעובד, אין המעביד רשאי לכפות את העובד להמשיך במלאכתו23.
סיכום
בתורת החסידות נאמר שהמקום הראשון שמוזכר בו מושג כלשהו בתורה הוא המקום שמתגלה בו מהות אותו מושג.
מיחסו של יעקב ללבן, אנו למדים על מידת המסירות הרבה הנדרשת מן העובד כלפי מעבידו - גם אם הוא כלבן הרשע - וכלפי עבודתו. מבין השיטין, נמצאנו למדים גם על חובתו של המעביד לנהוג בהגינות כלפי העובד ולא לנצל את כוחו לפגוע בו.
הערות:
* היועץ המשפטי של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה
1. ראה למשל, בראשית: יג, ז; טו, ב; כד, ב; כו, טו.
2. לא לחינם נזכרים בהרחבה יחסי עובד-מעביד דווקא בעניינו של יעקב, הגולה, העובר את הירדן במקלו בחוסר כול. בעולם הקדום, ואולי לא רק בו, היו העובדים השכירים מן העניים שבבני החברה, עניים בהרבה מבעלי האדמות שהעסיקו אותם, ועניים גם מבעלי האומנויות. מקורות רבים בספרות חז"ל מדגישים את היותו של העובד עני וחלש, שכוחו במשא ומתן אינו שקול לזה של מעבידו. בחברה אגררית, שתחומי האומנות בה, ובוודאי המקצועות החופשיים, אינם מפותחים, עסקו רוב בני האדם בעבודת אדמתם שלהם, והשכירים היו אנשים שאיבדו מסיבה כלשהי את אדמתם ונגזר עליהם לעבד את אדמתו של אחר. עם זאת, נעיר שייתכן בהחלט שיחסי לבן-יעקב לא היו יחסי עבודה רגילים, אלא כללו יסודות של חסות שנתן לבן, בעל הבית, ליעקב הפליט חסר הכול, כגון מגורים בביתו. יחסים אלה מסבירים את האיסור שחל על יעקב לעזוב את לבן בלא הסכמתו, וממילא את ההכרח לברוח מבית לבן. ראה לעניין זה, הרב י' בן נון, פרקי האבות (אלון שבות תשס"ג), עמ' 136, הערה 39. אך ראה גם את הביקורת על יעקב, על שלא עזב את לבן מיד לאחר לידתו של יוסף, אצל הרב א' סמט, עיונים בפרשות השבוע (מעלה אדומים תשס"ב), עמ' 82.
3. רש"י, שם, בעקבות מדרש רבה.
4. אין כאן מקום להאריך בעניין ההבדלים בין יחסי עובד-מעביד לבין יחסי מזמין-קבלן. לעניין זה, ראה: ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי (תל-אביב תשכ"ט; מכאן ואילך: ורהפטיג), עמ' 64 ואילך; ב' ליפשיץ, עובד וקבלן - בין קניין לבין התחייבות (ירושלים תשנ"ד); הרב י' רוזנר, משפט הפועלים: הדין והמנהג (אשדוד תשס"ג; מכאן ואילך: רוזנר), עמ' לט ואילך. ככלל, ניתן לומר שיחסי עבודה הם יחסים שבהם צד אחד (העובד) מעמיד את כוח העבודה שלו לטובת הצד השני (המעביד) המשתמש בכוח עבודה זה לתועלתו הכלכלית ומשלם תמורתה לעובד.
5. ראה רוזנר (הנזכר בהערה הקודמת), עמ' נט. כך פסק גם בית הדין לדיני ממונות שליד המועצה הדתית בירושלים בתיק /209נב. וראוי לציין שגם במשפט הישראלי, אין חובה שיהיה ההסכם בין העובד למעביד הסכם כתוב, והמעביד נדרש רק להודיע לעובד בכתב את עיקר תנאי העבודה. יוצא מכלל זה הוא העובד הזר, שהחוק מחייב את מעבידו לחתום עמו על הסכם בכתב. ראה סעיף 1ג לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א1991-. מכל מקום, ברור שהעובד הזר זכאי לכל זכויותיו הקבועות בדין גם אם הפר המעביד חובה זו ולא חתם עמו על הסכם כתוב.
6. רמב"ם, הלכות שכירות, פרק יג, הלכה ז. וראוי לציין כי "מגיד משנה" (רבי וידאל די טולושא, ספרד, המאה הי"ד), מנושאי כליו של הרמב"ם, המתאמץ לציין מקורות לפסקיו, כותב כאן: "זה פשוט".
7. ואף כאן יש זהות בין העובד השכיר לבין העני.
8. שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן מו, ד"ה הפועל חייב. וראה עוד בעניין זה, ר' ערוסי, "מוסר העבודה", פרשת השבוע, פרשת ויצא תשס"ב, גיליון מס' 52.
9. קידושין לג ע"א; שולחן ערוך, יורה דעה, סימ ן רמד, סעיף ה.
לעניין הפסקות בעבודה לצורך אמירת שלום, ושאר הפסקות קצרות בעבודה, נראה שכיום אין האיסור נוהג, שהרי המעבידים מוחלים על הפסקות אלה. וכבר נפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי, סעיף ב, שלמרות דין התלמוד הקובע שהפועל מתפלל במקום עבודתו בקיצור נמרץ, מניחים שהמעביד ימחל לו גם אם יתפלל את התפילה בשלמותה. "מגן אברהם" אומר שם שבמקום שאין המעביד מקפיד, הפועלים רשאים להתפלל אף בציבור. בשנת תש"ס תוקן סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה , התשי"א1951-, והוסף בו ס"ק (ד) המורה לאמור: "עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו; זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד".
10. רמב"ם, שם, ו.
11. ל"מנהג המדינה" בעניין זה - והלא מן המפורסמות הוא שדיני העבודה במשפט העברי מושפעים מאוד ממנהג המדינה - ניתן להפנות להוראות התקשי"ר בעניין עבודה פרטית, הבוחנות את היקף העבודה הפרטית המבוקשת בהשוואה לשעות העבודה של העובד. ראה גם ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 327 ואילך. גם במשפט הישראלי, הצדדים נדרשים למידה רבה של תום לב בחוזה העבודה, יותר מזו הנדרשת ביחסים עסקיים אחרים.
12. שכל טוב (בובר), בראשית פרק לא, ד"ה לט, טרפה לא. מן המדרש עולה שתשלום הטרפות על ידי יעקב לא נעשה בהתנדבות, אלא כחלק מדרישותיו הלא הוגנות של לבן כמעביד.
13. תלמוד בבלי, בבא מציעא פג ע"א.
14. הדברים נפסקו להלכה בטור, אורח חיים, סימן שד. ראוי לציין שהם אף נכללו בסעיף 10 להצעת חוק חוזה עבודה, התשמ"ה1985-. ראה הצעות חוק התשמ"ה, עמ' 129, וראה דברי ההסבר להצעת החוק. הצעת החוק טרם נתקבלה.
15. ראה לעיל, הערה 2.
16. בספרו של ר' יחיאל מיכל הלוי עפשטיין (ליטא, סוף המאה הי"ד), "ערוך השולחן", נאמר שהדיין צריך להבהיר לנתבע שהחיוב הוא לפנים משורת הדין, ואם הוא מסרב לשלמו, אין לכפותו עליו. לשאלת אכיפת פסק דין לפנים משורת הדין, ראה מ' ויגודה, "ודל לא תֶהְדַּר בריבו", פרשת השבוע, פרשת משפטים תשס"ב, גיליון מס' 62.
17. ואמרו חז"ל במדרש, ששינה לבן את שכרו של יעקב לא פחות ממאה פעמים, מעקודים לברודים, וחוזר חלילה. ראה, למשל, בראשית רבה עג, ט.
18. ראה רוזנר (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' קא ואילך.
19. שם, עמ' קנז ואילך.
20. ראה ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 721 ואילך.
21. למעמדו המיוחד של יעקב לעומת לבן, ראה לעיל, הערה 2.
22. תלמוד בבלי, בבא קמא קטז ע"ב; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קעו, סעיף ג. וראה ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 4). וראה גם נ' רקובר, "מה עניין עבדות לימינו?", פרשת השבוע, פרשת משפטים תשס"א, גיליון מס' 15.
23. ראה ורהפטיג, שם, עמ' 654 ואילך. וכך נקבע גם בחוק הישראלי. סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970- קובע שלא ניתן לאכוף חוזה שעיינו ביצוע עבודה אישית, וידוע שביצוע העבודה באופן אישי הוא תנאי הכרחי להיות היחסים יחסי עבודה.
תומר מוסקוביץ*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
מבוא קשירתם של יחסי עובד-מעביד |
ויאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם, הגידה לי מה משכרתך. וללבן שתי בנות, שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל... ויֶאהב יעקב את רחל, ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה (בראשית כט, יח).
|
|
חז"ל למדו מאריכות הלשון, "ברחל בתך הקטנה", שהסכם השכר שבין יעקב ללבן היה מפורט ביותר, והוא כלל מלבד התחייבותו של יעקב לעבוד תקופה ארוכה אצל לבן גם תיאור מדויק של השכר, ואמרו:
|
"ברחל בתך הקטנה" - כל הסימנים הללו למה? לפי שיודע בו שהוא רמאי, אמר לו: "אעבדך ברחל". ושמא תאמר: רחל אחרת מן השוק? תלמוד לומר: "בתך". ושמא תאמר: אחליף ללאה שמה, ואקרא שמה רחל? תלמוד לומר: "הקטנה". ואף על פי כן לא הועיל לו, שהרי רימהו3.
|
|
מכל מקום, בין שהסכם העבודה מפורט ובין שאינו מפורט, הוא תנאי ליצירתם של תנאי עבודה מחייבים. יוצאים מכלל תחום משפט העבודה הם יחסי קבלן ומזמין עבודה4 ועבודה הנעשית בהתנדבות בלא שהוסכם בין העובד למעביד שתיעשה העבודה תמורת שכר. וכן הוא הדבר בעבודה הנעשית כחלק ממסגרת לימודים, כגון עבודתם של סטודנטים לרפואה, שלימודיהם כוללים עבודה במחלקות השונות של בית חולים; או עבודתם של נכים במפעלים מוגנים כחלק מן הטיפול בהם - אלה גם אלה אינם נקראים עובדים, ומשפט העבודה אינו חל עליהם.
עם זאת, ההלכה אינה מחייבת הסכם כתוב דווקא כתנאי ליצירת חוזה עבודה. ואף שבדרך כלל, ההלכה מחייבת אקט פורמלי ("מעשה קניין") כתנאי להיווצרות הסכם מחייב, נקבע בדיני עבודה שעצם תחילת ביצוע העבודה בידי העובד היא כעין קניין היוצר יחסי עובד-מעביד בינו לבין הנהנה מעבודתו5. המסירות הנדרשת מן העובד בעבודתו |
ואתֵּנָה ידעתן, כי בכל כחי עבדתי את אביכן (בראשית לא, ו).
|
|
כך טוען יעקב אבינו בפני נשותיו בשעה שהוא מציג בפניהן את המשבר שפרץ בינו לבין אביהן ואת תוכניתו לעזוב את ארם נהריים ולחזור עמהן ועם כל רכושו לארץ כנען.
מעצמת הדברים נראה בפשטות שיעקב אבינו משתבח בעובדה שעבד את לבן במסירות רבה, שהיא מעבר למה שנדרש ממנו על פי הדין. אך אף על פי כן, שימש פסוק זה מקור להלכה המחייבת כל עובד לעבוד את עבודתו בכל כוחו, וכן פוסק הרמב"ם6 להלכה: כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני7 מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון, שלא יברך אותה [מי שעובד אצל אחר]. וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: "כי בכל כחי עבדתי את אביכן". לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר: "ויפרץ האיש מאד מאד". וסיכם את ההלכה בלשון נרגשת הרב בן ציון חי עוזיאל8 (הראשון לציון עד ליום פטירתו בשנת תשי"ג), וזה לשונו: הפועל חייב להכיר את עצמו משועבד בזמן שכירותו בכוחותיו הפיזיים והמדעיים לעבודת בעל הבית שנשכר לה. בגמרא מסופר: "אבא חלקיה לא הסביר פנים לאלה ששאלו בשלומו, משום שאמר: שכיר יומא אנא ואמינא לא איפגר [=שכיר יום אני, ואמרתי שלא אפגר במלאכתי]. והלכה פסוקה היא זאת: אומנים העובדים בשל אחרים אינם רשאים לעמוד בפני זקן או תלמיד חכם (כמצוות הכתוב: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן"), כדי שלא יפסיקו עבודת בעל הבית9. וכשם שהפועל צריך לדייק בנאמנות ודייקנות גמורה על זמן עבודתו, כן הוא צריך להתמסר בכל כוחותיו לעבודתו... דבר מובן מאליו שחובה מוטלת על הפועל למלאות עבודתו באהבה וכבוד אחוַאית לאחיו המעביד אותו וביחס של אהבה, לעצם המלאכה שהוא עובד בה, ולא יהיה כמכונה מיכאנית או אפילו כמצוּוה ועושה וכשכיר מקַוה שכר פעולתו, אלא כשותף בבנין ויצירה בפעולה. אחריותו של עובד כלפי מקום עבודתו חלה גם בשעה שאין הוא עובד. וכך פסק הרמב"ם10, שאסור לו לעובד לעסוק במלאכת עצמו בלילה ולהשכיר עצמו ביום לעבודה כשכיר, שכן בעשותו כך הוא גוזל את מלאכתו של בעל הבית, שהרי לא יוכל לעשותה במלוא כוחו11. חיוב העובד בנזיקין |
זה עשרים שנה אנכי עמָּך רחליך ועזיך לא שכלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי אליך אנכי אחטנה מידי תבקשנה, גנֻבתי יום וגנֻבתי לילה. הייתי ביּום אכלני חרב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני (בראשית לא, לח-מ).
|
|
מדבריו הנרגשים הללו של יעקב, עולה שהוא מתלונן על לבן, על שבתקופת עבודתו אצלו נתבע לשלם גם תמורת הצאן שנטרפו, אף על פי שעובד רגיל - שדינו כדין שומר שכר - פטור מלשלמם. וכך אומר מדרש "שכל טוב"12:
|
ואף על פי שדרך הרועים כשמביאין גוף הטרפה לבעליהם אינם משלמין, מכל מקום אני לא הבאתי אליך כדי לפטור את עצמי... "גנבתי יום גנבתי לילה" - ואם נגנבת בין ביום בין בלילה, הגנבה באחריותי היא לשלם, שהרי שומר שכר נשבע על השבויה ועל השבורה ועל המתה ופטור, ומשלם את הגניבה ואת האבידה בין ביום בין בלילה, אבל אני היה עלי לשלם את הכל.
|
|
מכל מקום, על פי ההלכה, דינו של עובד שגרם נזק לרכושו של מעבידו כדינו של שומר שכר, שמידת אחריותו לנזקים היא "בינונית": היא גדולה יותר מזו של שומר חינם, אך קטנה מזו של השואל. מכאן שעובד שהזיק את רכושו של מעבידו מחמת פשיעה [=רשלנות], חייב לשלם לו מה שהזיקו.
אכן, יש כאן דוגמה מובהקת של הדין הדתי, שבו "חובות הלב" המוסריות הופכות לנורמות משפטיות מחייבות. הגמרא13 מספרת על רבה בר בר חנן ששכר סבלים להוביל לו חבית יין. ברשלנותם כי רבה, שברו הסבלים את החבית. וכדי שיוכל לגבות מהם חובו, עיקל רבה בר בר חנן את גלימותיהם, והם מיהרו לתבוע אותו לדין בפני רב. למרבה הפלא, הורה רב שעליו להחזיר לסבלים את גלימותיהם, ופטר אותם למעשה מתשלום מה שהזיקו. כשהתפלא רבה בר בר חנן על פסק דינו של רב, ושאל אותו אם אמנם כך הוא הדין, השיב לו רב, שמקור פסק הדין שפסק בדברי המקרא בספר משלי (ב, כ): "למען תלך בדרך טובים". אך בכך לא הסתיים הסיפור. הסבלים, שכזכור לא רק שלא ביצעו את העבודה שלשמה נשכרו, אלא אף גרמו נזק חמור למעבידם, הוסיפו והלינו בפני רב על שהם רעבים ולא קיבלו את שכרם. ורב, תוך שהוא מסתמך על סופו של הפסוק במשלי, "וארחות צדיקים תשמור", חייב את מזמין הסבלים לשלם להם את השכר שהבטיח מראש לתתו להם14. דומה שחבוי כאן רמז לאחד העקרונות הבסיסיים במשפט העבודה, המעדיף את העובד על פני המעביד משום שהעובד הוא הצד החלש בהסכם15. עם זאת, מאחר שמדובר בחיוב שיסודו בדיני המוסר, רוב חכמי ההלכה סוברים שאינו בר אכיפה אף לא במערכת המשפט הדתית16. שינוי חד-צדדי בהסכם העבודה ואביכן התל בי והחלִף את משכרתי עשרת מנים17, ולא נתנו אלהים להרַע עמדי (בראשית לא, ז). בעניין זה הדין ברור. חוזה עבודה, כמו כל חוזה אחר, מחייב את שני הצדדים לו: כשם שהעובד מחויב לעבוד עבור מעבידו, כך מחויב המעביד בראש ובראשונה לשלם את שכרו של העובד כפי שהוסכם ביניהם. וגם אם יש נסיבות המצדיקות לכאורה שינוי בשכר שהוסכם ביניהם מראש - כגון כשירד השכר המקובל בשוק עבור אותה עבודה או עלה - אין אחד מן הצדדים רשאי לשנותו בלא הסכמת הצד השני להסכם18. יחד עם זה, ברור שאם הסכימו שניהם מלכתחילה שיהיה השכר צמוד לדבר כלשהו - כגון לשער הדולר, למדד המחירים לצרכן או לכל דבר אחר - אין לראות בשינויו בהתאם לשינוי שחל בדבר שהוצמד אליו משום שינוי אסור. שינוי מותר בתנאי השכר הוא שינוי הנעשה מחמת אונס. כך, למשל, כשנשכר עובד לזמן מסוים לבצע עבודה מסוימת, ונקבע שכרו מראש לתקופת העבודה, אלא שהסתיימה העבודה לפני הזמן שנקבע מראש - בכגון זה, אין המעביד חייב לשלם לעובד את שכרו עבור יתרת הזמן. דוגמה לעניין זה היא עובד שנשכר למשך יום להשקות שדה, ובאמצע היום ירד גשם והשקה את חלק השדה שעדיין לא הספיק העובד להשקותו. בכגון זה, המעביד רשאי שלא לשלם לעובד את שכרו עבור העבודה שלא ביצע19. במה דברים אמורים, כשהמעביד לא היה צריך לצפות את השינוי יותר מאשר העובד, שאז על העובד היה להתנות על קבלת מלא שכרו גם אם ישתנו הנסיבות. אבל אם המעביד היה צריך לצפות את השינוי ולא לעובד, זכאי העובד למלא שכרו, שכן בכגון זה על המעביד מוטל היה להתנות על אי-תשלום מלא השכר20. הפסקת יחסי העבודה |
ויגנב יעקב את לב לבן הארמי, על בלי הגיד לו כי ברח הוא. ויברח הוא וכל אשר לו ויקם ויעבר את הנהר, וישם את פניו הר הגלעד. ויֻּגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב (בראשית לא, כ).
|
|
לאחר עשרים שנה שבהן שימש יעקב כעובד שכיר אצל לבן, מצווהו האלוהים לעזוב את מעבידו ולשוב לארץ מולדתו. מפשטן של המקראות עולה שיעקב אבינו לא היה זכאי לעזוב את לבן הארמי מרצונו. תיאור זה מעמיד את יעקב במעמד שונה ממעמד עובד רגיל, קרוב יותר למעמד של עבד21.
יסוד מוסד בדיני העבודה הוא זכות העובד להפסיק את עבודתו בכל עת, שהרי נאמר במקרא "כי לי בני ישראל עבדים" ופירשו חז"ל: "ולא עבדים לעבדים". על כן הפועל יכול לחוזר בו אפילו בחצי היום22. חשוב לציין שגם במקרים שהפסקת העבודה על ידי העובד מחייבת את המעביד בתשלום פיצויים לעובד, אין המעביד רשאי לכפות את העובד להמשיך במלאכתו23. סיכום מיחסו של יעקב ללבן, אנו למדים על מידת המסירות הרבה הנדרשת מן העובד כלפי מעבידו - גם אם הוא כלבן הרשע - וכלפי עבודתו. מבין השיטין, נמצאנו למדים גם על חובתו של המעביד לנהוג בהגינות כלפי העובד ולא לנצל את כוחו לפגוע בו. |
הערות:* היועץ המשפטי של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה 1. ראה למשל, בראשית: יג, ז; טו, ב; כד, ב; כו, טו. 2. לא לחינם נזכרים בהרחבה יחסי עובד-מעביד דווקא בעניינו של יעקב, הגולה, העובר את הירדן במקלו בחוסר כול. בעולם הקדום, ואולי לא רק בו, היו העובדים השכירים מן העניים שבבני החברה, עניים בהרבה מבעלי האדמות שהעסיקו אותם, ועניים גם מבעלי האומנויות. מקורות רבים בספרות חז"ל מדגישים את היותו של העובד עני וחלש, שכוחו במשא ומתן אינו שקול לזה של מעבידו. בחברה אגררית, שתחומי האומנות בה, ובוודאי המקצועות החופשיים, אינם מפותחים, עסקו רוב בני האדם בעבודת אדמתם שלהם, והשכירים היו אנשים שאיבדו מסיבה כלשהי את אדמתם ונגזר עליהם לעבד את אדמתו של אחר. עם זאת, נעיר שייתכן בהחלט שיחסי לבן-יעקב לא היו יחסי עבודה רגילים, אלא כללו יסודות של חסות שנתן לבן, בעל הבית, ליעקב הפליט חסר הכול, כגון מגורים בביתו. יחסים אלה מסבירים את האיסור שחל על יעקב לעזוב את לבן בלא הסכמתו, וממילא את ההכרח לברוח מבית לבן. ראה לעניין זה, הרב י' בן נון, פרקי האבות (אלון שבות תשס"ג), עמ' 136, הערה 39. אך ראה גם את הביקורת על יעקב, על שלא עזב את לבן מיד לאחר לידתו של יוסף, אצל הרב א' סמט, עיונים בפרשות השבוע (מעלה אדומים תשס"ב), עמ' 82. 3. רש"י, שם, בעקבות מדרש רבה. 4. אין כאן מקום להאריך בעניין ההבדלים בין יחסי עובד-מעביד לבין יחסי מזמין-קבלן. לעניין זה, ראה: ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי (תל-אביב תשכ"ט; מכאן ואילך: ורהפטיג), עמ' 64 ואילך; ב' ליפשיץ, עובד וקבלן - בין קניין לבין התחייבות (ירושלים תשנ"ד); הרב י' רוזנר, משפט הפועלים: הדין והמנהג (אשדוד תשס"ג; מכאן ואילך: רוזנר), עמ' לט ואילך. ככלל, ניתן לומר שיחסי עבודה הם יחסים שבהם צד אחד (העובד) מעמיד את כוח העבודה שלו לטובת הצד השני (המעביד) המשתמש בכוח עבודה זה לתועלתו הכלכלית ומשלם תמורתה לעובד. 5. ראה רוזנר (הנזכר בהערה הקודמת), עמ' נט. כך פסק גם בית הדין לדיני ממונות שליד המועצה הדתית בירושלים בתיק /209נב. וראוי לציין שגם במשפט הישראלי, אין חובה שיהיה ההסכם בין העובד למעביד הסכם כתוב, והמעביד נדרש רק להודיע לעובד בכתב את עיקר תנאי העבודה. יוצא מכלל זה הוא העובד הזר, שהחוק מחייב את מעבידו לחתום עמו על הסכם בכתב. ראה סעיף 1ג לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א1991-. מכל מקום, ברור שהעובד הזר זכאי לכל זכויותיו הקבועות בדין גם אם הפר המעביד חובה זו ולא חתם עמו על הסכם כתוב. 6. רמב"ם, הלכות שכירות, פרק יג, הלכה ז. וראוי לציין כי "מגיד משנה" (רבי וידאל די טולושא, ספרד, המאה הי"ד), מנושאי כליו של הרמב"ם, המתאמץ לציין מקורות לפסקיו, כותב כאן: "זה פשוט". 7. ואף כאן יש זהות בין העובד השכיר לבין העני. 8. שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן מו, ד"ה הפועל חייב. וראה עוד בעניין זה, ר' ערוסי, "מוסר העבודה", פרשת השבוע, פרשת ויצא תשס"ב, גיליון מס' 52. 9. קידושין לג ע"א; שולחן ערוך, יורה דעה, סימ ן רמד, סעיף ה. לעניין הפסקות בעבודה לצורך אמירת שלום, ושאר הפסקות קצרות בעבודה, נראה שכיום אין האיסור נוהג, שהרי המעבידים מוחלים על הפסקות אלה. וכבר נפסק בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי, סעיף ב, שלמרות דין התלמוד הקובע שהפועל מתפלל במקום עבודתו בקיצור נמרץ, מניחים שהמעביד ימחל לו גם אם יתפלל את התפילה בשלמותה. "מגן אברהם" אומר שם שבמקום שאין המעביד מקפיד, הפועלים רשאים להתפלל אף בציבור. בשנת תש"ס תוקן סעיף 20 לחוק שעות עבודה ומנוחה , התשי"א1951-, והוסף בו ס"ק (ד) המורה לאמור: "עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו; זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד". 10. רמב"ם, שם, ו. 11. ל"מנהג המדינה" בעניין זה - והלא מן המפורסמות הוא שדיני העבודה במשפט העברי מושפעים מאוד ממנהג המדינה - ניתן להפנות להוראות התקשי"ר בעניין עבודה פרטית, הבוחנות את היקף העבודה הפרטית המבוקשת בהשוואה לשעות העבודה של העובד. ראה גם ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 327 ואילך. גם במשפט הישראלי, הצדדים נדרשים למידה רבה של תום לב בחוזה העבודה, יותר מזו הנדרשת ביחסים עסקיים אחרים. 12. שכל טוב (בובר), בראשית פרק לא, ד"ה לט, טרפה לא. מן המדרש עולה שתשלום הטרפות על ידי יעקב לא נעשה בהתנדבות, אלא כחלק מדרישותיו הלא הוגנות של לבן כמעביד. 13. תלמוד בבלי, בבא מציעא פג ע"א. 14. הדברים נפסקו להלכה בטור, אורח חיים, סימן שד. ראוי לציין שהם אף נכללו בסעיף 10 להצעת חוק חוזה עבודה, התשמ"ה1985-. ראה הצעות חוק התשמ"ה, עמ' 129, וראה דברי ההסבר להצעת החוק. הצעת החוק טרם נתקבלה. 15. ראה לעיל, הערה 2. 16. בספרו של ר' יחיאל מיכל הלוי עפשטיין (ליטא, סוף המאה הי"ד), "ערוך השולחן", נאמר שהדיין צריך להבהיר לנתבע שהחיוב הוא לפנים משורת הדין, ואם הוא מסרב לשלמו, אין לכפותו עליו. לשאלת אכיפת פסק דין לפנים משורת הדין, ראה מ' ויגודה, "ודל לא תֶהְדַּר בריבו", פרשת השבוע, פרשת משפטים תשס"ב, גיליון מס' 62. 17. ואמרו חז"ל במדרש, ששינה לבן את שכרו של יעקב לא פחות ממאה פעמים, מעקודים לברודים, וחוזר חלילה. ראה, למשל, בראשית רבה עג, ט. 18. ראה רוזנר (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' קא ואילך. 19. שם, עמ' קנז ואילך. 20. ראה ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 721 ואילך. 21. למעמדו המיוחד של יעקב לעומת לבן, ראה לעיל, הערה 2. 22. תלמוד בבלי, בבא קמא קטז ע"ב; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קעו, סעיף ג. וראה ורהפטיג (הנזכר לעיל, בהערה 4). וראה גם נ' רקובר, "מה עניין עבדות לימינו?", פרשת השבוע, פרשת משפטים תשס"א, גיליון מס' 15. 23. ראה ורהפטיג, שם, עמ' 654 ואילך. וכך נקבע גם בחוק הישראלי. סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1970- קובע שלא ניתן לאכוף חוזה שעיינו ביצוע עבודה אישית, וידוע שביצוע העבודה באופן אישי הוא תנאי הכרחי להיות היחסים יחסי עבודה. |