על ההבטחה המנהלית

אלישי בן יצחק^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

מבוא פרשתנו מגוללת את חבלי יציאת עם ישראל ממצרים. בתחילת הפרשה נזכרת הבטחת האלוהים לגאול את בני ישראל ממצרים1, ובהמשכה מופיעים משה ואהרן כבאי כוח העם וכשלוחי האלוהים לפני פרעה מלך מצרים ובאמתחתם בקשה אחת ויחידה: "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי"2. התנגדותו של פרעה מלך מצרים לציוויו של האלוהים הביאה על בית פרעה ועל האימפריה המצרית את עשר המכות3. אחד המאפיינים הבולטים בהתנהגותו של פרעה במהלך המכות הוא הדואליות שאימץ כשיטה: בתחילה, פיזר הבטחות לשחרר את בני ישראל ממצרים בתמורה להסרת המכה4, ואחר שהוסרה הקשיח את עמדתו כבראשונה וסירב לקיים את הבטחתו לשחרר את בני ישראל5. על רקע הבטחותיו של פרעה לשחרר את בני ישראל ממצרים ואי-קיומן לאחר מכן, אני מבקש לעמוד בקצירת האומר על סוגיית ההבטחה המנהלית במשפט העברי. המפגש בין האזרח לרשות ציבורית מלווה לא פעם בהבטחה שנותנת הרשות לאזרח לעשות או להימנע מלעשות דבר מה. לעתים אף מייעצת הרשות לאזרח לנקוט בהליך מסוים. פעמים רבות, האזרח אכן סומך את דעתו על הבטחת הרשות, ולעתים אף נוקט בפעולות מעשיות ו"משנה את מצבו לרעה", אבל הרשות חוזרת בה מהבטחתה ומסרבת לקיים את התחייבויותיה. וראוי לברר, האם מותר לה לרשות המנהלית לעשות כן? ומהי נקודת האיזון במפגש בין טובת הכלל לטובת הפרט. חובתה של רשות שלטונית לעמוד בדיבורה השתכללותה של עסקה במשפט העברי טעונה גמירות דעת המלווה במעשה קניין6. התחייבות שאינה מלווה במעשה קניין מאפשרת למבטיח לחזור בו מהבטחתו, כך שמקבל ההבטחה אינו יכול לתבוע את אכיפתה7. דין זה אמור במשפט הפרטי, בעסקה שבין אדם לחברו, אך לא כן הוא בהלכות ציבור. בעסקאות שהציבור צד להן מצאנו עיקרון שונה, ולפיו הציבור, מתוקף פעולתו כרשות8, אינו נזקק למעשה קניין כדי לשכלל את העסקה ולהעניק לה תוקף משפטי מחייב. עיקרון חשוב זה בא בתשובתו של מהר"ם בר' ברוך מרוטנברג (גרמניה, המאה הי"ג)9, העוסקת בציבור ששכר מלמד תינוקות והוא מבקש לחזור בו. ואלה דבריו:

וששאלת, רבים שהשכירו מלמד, אם יכולין לחזור קודם שהתחיל במלאכתו או לא? הדין פשוט... כל דבר הנעשה בפני שבעה טובי העיר, ואפילו בפני ג', אין יכול לחזור, דאין דומה מעשה רבים למעשה היחיד... ואפילו יחיד העושה על פי רבים אין יכול לחזור... ולכן נהגו שכל דבר שנעשה ברבים אין צריך קניין [גם לא] במקום שיחיד צריך קניין.

דברים דומים באים בתשובת הרא"ש10, תלמידו של המהר"ם (אשכנז-ספרד, המאה הי"ג), שדן בפטור ממסים שנתנו פרנסי הקהילה לאדם בלי לעשות מעשה קניין:

מנהג פשוט הוא מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קנין. ובכל תקנות הקהל, שמתקנין על יחידים ועל רבים ומסיעין על קיצותם, כל דבריהם ככתובין וכמסורין דמו11.

היסוד המשפטי לתוקף ההבטחה המנהלית עד כאן ראינו שהבטחת הרשות מחייבת אותה גם בלא מעשה קניין, שלא כמקובל במשפט הפרטי. ויש מקום לשאול: מהו היסוד המשפטי לתוקף הבטחתה של הרשות? היסוד המשפטי העיקרי המוזכר בדברי הפוסקים הוא שהבטחת הרשות מחייבת מכוח תקנת חכמים שבאה להבטיח את תקינות החיים הציבוריים. כך עולה לדוגמה בדברי ר' יוסף קולון (איטליה, המאה הט"ו), שכתב12:

שהסכמת הרבים דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. לכן אמרו [חכמים] שיהא דבריהם קיימין בזמן שכולם היו בהסכמה ובאגודה אחת, ולא יוכל אחד מהם לחזור בו ולהרוס מצב האמת והשלום13.

נימוק אחר יש בדברי המרדכי14 (גרמניה, המאה הי"ג), והוא מבוסס על הכלל האומר שהתחייבות לתת "מתנה מועטת" מחייבת כל אדם גם בלא מעשה קניין, משום שהיא גורמת למקבלה לסמוך עליה ולצפות לקיומה. לפי גישה זו, כל התחייבות של הציבור אינה אלא כמתנה מועטת. ואלה דבריו בעניין זה:

דאם היו אומרים לאדם אחד אנו רוצים ליתן, אינם יכולים לחזור דהוי ליה [=שהרי היא] לגבי רבים מתנה מועטת.

דברים אלו נפסקו להלכה בשולחן ערוך15:

יש מי שאומר שאם רבים אמרו לאדם אחד ליתן לו מתנה, אינם יכולים לחזור בהם, אפילו אם היא מתנה מרובה.

באחד מפסקי הדין של בית הדין הרבני הגדול, שעסק בתוקפו של הסכם פוליטי16, אנו שומעים קריאה לפרנסי הציבור שמדגישה יותר את הצד המוסרי של ההבטחה הציבורית17:

פרנסי הציבור בשליחותם בענייני הציבור, אל להם להשתמש בטענות שהתחייבויות אשר הם קיבלום עליהם אינן מחייבות, הואיל ולפי הדין יש ערעור בתוקפם. דיבור והתחייבות, ובענייני הציבור במיוחד, הם דברים שבקדושה, אשר יש לשומרם ולקיימם במלוא הכוונה כלשונם וכרוחם, וחלילה לחללם18.

חובת ההגינות של הרשות המנהלית פן נוסף לדרישות המחמירות יותר של המשפט העברי כלפי הרשות המנהלית עולה בדברי הריב"ש, ר' יצחק בר ששת (אלג'יר, המאה הי"ד), הדן בהצהרה שמסרו אנשי הקהילה, ולפיה הם מודים לטענותיו של אדם שהגיש תביעה כנגד הקהילה בנסיבות שבהן אדם פרטי היה יכול לחזור בו מהודאתו בטענת "משטה אני בך", כלומר: שיטיתי בך, ומתחילה לא התכוונתי להודות19. ואלה דבריו.

שאם נאמר זה ביחיד המודה, לא נאמר זה ברוב הצבור המודים, שאין דרך הצבור להשטות20.

הריב"ש אומר שהציבור אינו יכול לחזור בו מהודאתו משום שנדרשת ממנו מידה רבה יותר של הגינות ושל יושר. אין דרך הציבור להשטות, והרשות הציבורית צריכה לשאת ולתת באמונה. דרישת הגינות זו עולה גם מתשובות שעניינן עסקאות שנעשו בין הקהילה לבין פרטיה. הרשב"ש, רבי שלמה בן שמעון דוראן (אלג'יר, המאה הט"ו) דן בציבור שמכר זיכיון בפחות משוויו, דבר המאפשר בדרך כלל ביטול המיקח, בטענת אונאה. לדעת הרשב"ש, אין כלל זה תקף לגבי הציבור, ועליו לקיים את המיקח למרות המחיר הלא ראוי שקיבל. נימוקו נעוץ גם הוא בתפיסה ערכית לדמותן של הרשויות הציבוריות, שיש בה כדי ללמד על הדרך שראוי לרשות להתנהג בה:

וצא וראה בכל קהילות הקדש איך הם מתנהגים בעניין זה, שלעולם אינם חוזרים, לא משום "דבר שלא בא לעולם"21 ולא משום הונאה... ועוד שגנאי הוא לציבור לומר: מוטעים היינו... ואלים כחא דציבורא ככח בית דין. ואם באנו לבטל מכירתם, אם כן מה כח בית דין יפה?! 22

כיוצא בזה אומר הראנ"ח23, רבי אליהו ן' חיים (טורקיה, המאה הט"ז), שנשאל בעניין יורש שנתן לציבור ירושה שירש, וקיבל תמורתה פטור ממס. לאחר זמן, התברר לציבור שטעה בהערכת שווי הירושה וביקש לבטל את ההסכם ולקבוע שומת מס חדשה. בתשובתו, דחה הראנ"ח את טענות הציבור מן הנימוק הבא:

שכיון שאמדוהו בכך, אפילו נמצא שיש לו יותר, אינו פורע אלא לפי מה שאמדוהו אותו שהיה האומדנא תלוי בדעתם. ואף על גב דטובי הקהל יראה לכאורה דלא הוו אלא כשלוחי הקהל, ושליח שטעה שליחותו בטל, דאמר לו: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי [=לתקן שלחתיך ולא לקלקל]... מכל מקום כבר כתב מהר"ם ז"ל בתשובה, שכל מה שטובי הקהל עושים, אפילו שעוברין, אינו חוזר, ואף על גב דכל דין של טעות אינו דין. וממנו יש ללמוד בנדון דידן, כל מה שעשו ראשי הקהל, שעניני הקהל הונחו בידם, שהוא קיים, ואין הקהל יכולין לחזור בהם, ואפילו רואין שטובי הקהל טעו בדבר ההוא.

נמצא אפוא שאנו מצפים למידה יתרה של יושר והגינות מן הרשות הציבורית. היא אינה יכולה להתנער מפעולותיה המשפטיות לא בטענה של העדר גמירות דעת ("משטה אני בך"), ולא בטענה של טעות בהערכת שווי העסקה (הונאה), ואף אינה יכולה להתנער מפעולת נציגיה בטענה שחרגו מן ההרשאה שניתנה להם, כשפעלו בדרך הפוגעת באינטרסים של הקהילה. עם זאת, לעניין מעמדם של עובדי הציבור כשלוחים, ראוי לסייג את הדברים ולומר שדינם שונה כאשר פעלו בחוסר סמכות, וכפי שכתב הרשב"ש בהמשך דבריו:

אם הגזברים בלבד מכרוהו שלא במעמד הציבור [כלומר, שפעלו בחוסר סמכות], שאז יכולים הציבור לבטל את מכירתם, מפני שמכרו שלא כמנהגם. אבל אם המכירה נעשית במעמד הקהל או רובם, אין לבטלה, והרי היא קיימת, ואין בה גם כן הונאה.

כלומר, תוקפה של התחייבות תלוי רק בהסכמת הקהל או במעמדם. כל פעולה אחרת של נציגי הקהל, ושלא בהסכמת הקהל, בטלה24. ההבטחה המנהלית במשפט ישראלי אושיותיה של הדוקטרינה המכירה בתוקפה של הבטחה שלטונית25 הונחו על ידי השופט ברנזון26, שאמר בעניין סאי-טקס:

ניתנה הבטחה, אין סיבה שלא לקימה ככתבה וכלשונה... כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום לב, כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחס עם האזרח... הבטחה שניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה.

על הלכה זו, נמתחה ביקורת27. בפסיקה מאוחרת, נקבעו המרכיבים העיקריים להסתמכות על הבטחה מנהלית28: א. המבטיח פועל בסמכות. ב. למבטיח כוונה להקנות להבטחה תוקף משפטי. ג. למבטיח היכולת למלא אחר ההבטחה. ד. לא קיים צידוק חוקי לשנות או לבטל את ההבטחה. ראוי להטעים כאן את התנאי השני. כדי שהבטחה מנהלית תחייב את הרשות עליה להיות "מפורשת וברורה... כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא"29. על הרציונל שעומד בבסיס הדברים כתב השופט אור30:

הרציונל לדרישה זו הינו ברור. האינטרס הציבורי בחופש פעולתה של הרשות מחייב כי זו לא תתפס על כל אמירה בעלמא. רק כאשר מתכוונת הרשות להקנות תוקף משפטי מחייב להתבטאויותיה, וכך מובנים דבריה על ידי מקבל ההבטחה, קם האינטרס שהרשות תעמוד בדיבורה ותמלא את התחייבויותיה.

אכן, אפילו נתקיימו שלושת התנאים המצטברים הראשונים, עדיין יש לבחון את התנאי הרביעי: האם עמד לרשות צידוק חוקי לסגת מן ההבטחה31. סיכום כפי שראינו, המשפט העברי תובע מרשות ציבורית ונציגי הציבור הפועלים בשמו, מידה יתרה של יושר, הגינות ורצינות. בבסיס פעולתה הראויה של הרשות הציבורית ניצב הכלל שלפיו "אין דרך הצבור להשטות". כפועל יוצא, אין הרשות הציבורית רשאית להשתחרר מהתחייבות שקיבלה על עצמה, בדומה לתפיסתו של השופט ברנזון בהלכת סאי-טקס.

הערות: * עו"ד אלישי בן יצחק, המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, מכללת "שערי משפט". 1. שמות ו, ב-ח. 2. שמות ה, א. 3. על מכות מצרים ותכליתן, ראה: הרב שמשון רפאל הירש, בפירושו לשמות ז, טו; פירוש האברבנאל לשמות ז, שאלה שביעית; אנציקלופדיה מקראית, ערך "מכות מצרים", כרך ד, עמ' 959-952; נ' ליבוביץ, עיונים חדשים בספר שמות" (ירושלים, תשנ"ו), עמ' 128-124. 4. ראה: שמות ח, ד; שם ח, כא-כד; שם ט, כז-כח. 5. ראה: שמות ח, יא; שם ח, כח; שם ט, לד-לה. 6. ראה: בבא מציעא מט ע"א; רמב"ם, הלכות מכירה, פרק א, הלכה א; שולחן ערוך, חו"מ, סימן קפט, סעיף א. וראה: א' גולאק, יסודי המשפט העברי, חלק ב (תל-אביב, תשכ"ז), עמ' 50-32; ש' אלבק, דיני הממונות בתלמוד (תל אביב, תשל"ו), עמ' 169: "שתכליתו של מעשה הקנין אינה אלא להביא לידי גמירות דעת". 7. ראה: גיטין יד ע"א; בבא מציעא נח ע"א; בבא בתרא ג ע"א. על ההתחייבות, ראה: ב' ליפשיץ, "מדוע אין המשפט העברי אוכף קיומה של הבטחה", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 161; אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך "התחייבות", עמ' רמה-רנט; ז"נ גולדברג, "תוקף ההתחייבות למכור בזיכרון-דברים", תחומין יב (תשנ"א), עמ' 279; הנ"ל, "תוקפה המשפטי של הבטחה", תחומין יג (תשנ"ב), עמ' 371; ז' ורהפטיג, מחקרים במשפט העברי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, עמ' 93-87; א' ורהפטיג, ההתחייבות, הוצאת ספרית המשפט העברי, עמ' 75-55; שם, עמ' 408-375. 8. לסמכותה ולדרכי פעולתה של רשות ציבורית, ראה: מ' אֵלון, המשפט העברי - תולדותיו מקורותיו עקרונותיו, מהדורה שלישית (ירושלים, תשמ"ח), עמ' 630-558; הנ"ל, "סמכות ועוצמה בקהילה היהודית", שנתון המשפט העברי ג-ד (תשל"ו-תשל"ז), עמ' 7; הנ"ל, "דמוקרטיה זכויות יסוד ומינהל תקין בפסיקתם של חכמי המזרח במוצאי גירוש ספרד", שנתון המשפט העברי יח-יט (תשנ"ב-תשנ"ד), עמ' 9; י"ש קפלן, "אי כפיפותו של הציבור למגבלות המשפט הפרטי במשפט העברי", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 377. אנציקלופדיה תלמודית, ערכים "בני העיר", "חבר עיר", "טובי העיר". 9. תשובת המהר"ם בר' ברוך מרוטנברג, מובאת במרדכי, בבא מציעא, סימן תנז-תנח. וראה מ' אלון, המשפט העברי, עמ' 572, והערה 59 שם. י"ש קפלן (הנזכר לעיל, בהערה 8), עמ' 416-411, מטיל ספק בדבר ייחוס התשובה למהר"ם מרוטנברג. 10. שו"ת הרא"ש, כלל ו, סימן יט. נפסק על ידי הרמ"א, חו"מ, סימן קסג, סעיף ו. אבל ראה שו"ת באר יצחק, לר' יצחק אלחנן, יו"ד, סימן ג, המדגיש שכל זמן שהפרט רשאי לחזור בו מן ההסכם עם הציבור, גם הציבור מצדו רשאי לחזור בו: "דאף דדברי הקהל אין צריכים קנין, עם כל זה לא עדיף מקנין גמור דקיימא לן דהיכא דצד א' יכול לחזור דאז אף הצד הב' גם כן יכול לחזור". 11. ראה עוד שו"ת הרא"ש, שם, סימן כא. והשווה שו"ת הרא"ש, כלל ו, סימן ה, שם הרא"ש סותר את עצמו לכאורה, שכן הוא כותב: "על הסכמה שבין הקהל ובין אביך ולא היה בה קנין. דע שכל עסק ממון שבין אדם לחברו בלא קנין, דברים בעלמא". לניסיון ליישב את הסתירה, ראה: שו"ת מים עמוקים, חלק ב, סימן סג. ועוד השווה: שו"ת הרא"ש, כלל יג, סימן כ, שגם היא סותרת לכאורה את מה שראינו בפנים, שכן הוא דן שם בסכסוך שבין הקהל והפרט כבסכסוך שבין שני יחידים, ואינו מציין את ש"מנהג פשוט" הוא ש"מה שטובי הקהל מסכימים לעשות, שריר וקיים הוא בלא קנין". וראה י"ש קפלן (הנזכר לעיל, בהערה 8), עמ' 420-418, ושם הערה 146. הוא מעלה השערה ליישוב הסתירה לפיה מדובר במנהג חדש שלא נהגו כמותו בכל מקום. 12. שו"ת המהרי"ק, סימן קעט. 13. וראה גם שו"ת הראש (הנזכר לעיל, בהערה 10); שו"ת הריב"ש, שם; שו"ת מים עמוקים, שם, שכתב: "ועוד נראה שכיון שקיום התנאי הזה בלא קנין אינו מן הדין דנוהג בכל איניש דעלמא, אלא דבר נוהג אצל הרבים לבד, מטעם מנהג או מטעם דמעשי הרבים אלימו ומדין מסיעין על קצתן". 14. הנזכר לעיל, בהערה 9. 15. שו"ע חו"מ, סימן רד, סעיף ט. 16. בעניין תוקפו של הסכם רוטציה, ראה שו"ת פעמי יעקב, עמ' 39-30. וראה גם בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד מה(1) 749. 17. ערעור/תשכ"ו96/ המפלגה הדתית לאומית ברחובות נ' הסתדרות אגודת ישראל ברחובות ואח', פד"ר ו, 173, בעמ' 176. 18. להשלמת התמונה ראה: י' אריאל, "הפרת הסכם שנחתם עם מורדים בכלא", תחומין כא (תשס"א), עמ' 155; ב' ברונר, "חובתה של מדינת ישראל לאנשי צד"ל", תחומין שם, עמ' 164. 19. שו"ת הריב"ש, סימן תעו. הובא להלכה על ידי הרמ"א, חו"מ, סימן פא, סעיף א. וראה מ' אלון, המשפט העברי, עמ' 573. 20. על פי סנהדרין כט ע"א. 21. לפי המשפט העברי, הקניית דבר שלא בא לעולם חסרת תוקף משפטי. 22. ושמא יש בטיעון האחרון נימוק נוסף לביסוסה המשפטי של אחריותה המוגברת של הרשות. ראה בהרחבה מ' אלון, המשפט העברי, עמ' 573. 23. שו"ת מים עמוקים, חלק ב, סימן סג. וראה מ' אלון, המשפט העברי, עמ' 573, הערה 70. 24. לאחריות הקהל לתשלום הוצאות הצד השני, ראה: שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תריז; שו"ת מהרי"ל החדשות, סימן קעח. 25. למצב המשפטי עובר להתמסדותה של ההבטחה המנהלית, ראה בג"ץ 270/65 אשכר בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד כ(1) 388, שבו קבע בג"ץ שאין כל חובה שבדין על רשות מנהלית לקיים הבטחה שנתנה, אף אם ניתנה על ידי בעל סמכות הבטחה, ואפילו אם האזרח הסתמך באופן סביר על ההבטחה ופעל על פיה. 26. בג"צ 135/75, 321/75 סאי-טקס בע"מ ואח' נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673, בעמ' 676 (מכאן ואילך: "הלכת סאי-טקס"). 27. ראה למשל: מ' נגבי, "חובת המדינה למלא אחר הבטחותיה", הפרקליט לא (תשל"ז), עמ' 376; בג"צ 640/78 קצאן נ' יו"ר המועצה המקומית לתכנון העיר נתניה, פ"ד לד(2) 1, עמ' 8; בג"צ 653/79 עזריאל נ' מנהל אגף הרישוי, משרד התחבורה, פ"ד לה(2) 85, עמ' 95; בג"צ 282/70 אלון נ' המועצה המקומית נתיבות, פ"ד לה(1) 601, עמ' 608; בג"צ 594/87 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר המסחר והתיירות, פ"ד לב(3) 469, 473 (מכאן ואילך: "בג"צ אומן"); בג"צ 778/79 זילברשטיין נ' שר הביטחון, פ"ד לד(3) 356, 363. להצדקת הלכת סאי-טקס, ראה א' שטיין, "הבטחה מינהלית", משפטים יד (תשמ"ה), עמ' 255; י' דותן, "הבטחה מינהלית לציבור", משפט וממשל ה (תש"ס), עמ' 465. 28. ראה: בג"צ אומן (הנזכר בהערה הקודמת); בג"צ 142/86 דישון כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח', פ"ד מ(4) 523 (מכאן ואילך: "בג"צ דישון"). לפרטן של התנאים, ראה: ר' הר-זהב, המשפט המינהלי הישראלי (1996), עמ' 530-519. 29. בג"צ 580/83 אטלנטיק חברה לדייג וספנות נ' שר התעשייה, פ"ד לט(1) 29 ,עמ' 35-36. וראה גם: בג"צ 4915/00 רשת חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נז(5) 451; ובג"צ 585/01 אירית קלכמן ואח' נ' ראש המטה הכללי, פורסם באתר בית המשפט העליון. 30. ע"א 6620/93 עירית רמת גן נ' נפתלי גולומב, פ"ד נא(2) 363 ,עמ' 371-372. 31. ראה: הלכת סאי-טקס (הנזכרת לעיל, בהערה 26), עמ' 676; בג"צ אומן (הנזכר לעיל, בהערה 27), בג"צ דישון (הנזכר לעיל, בהערה 28), עמ' 530; בג"צ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי, מושב עובדים ואח' נ ' שר החקלאות ואח', פ"ד מא(2) 701; בג"צ 5941/91 החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' משרד האנרגיה והתשתיות ואח', פ"ד מו(2) 806.

---

---