דין מרומה, התיישנות ושיהוי / ציון אילוז

דין מרומה, התיישנות ושיהוי
"לא תעשו עול במשפט"

ציון אילוז^*

פרשת אחרי מות-קדושים, תשס"ד,
גיליון מס' 163

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

פתח דבר
בפרשתנו באה אזהרה לדיין שלא יפלה בין בעלי הדין בגלל מעמדם: "לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, לה). התורה חששה שמא יושפע הדיין מהבדלי המעמדות שבין בעלי הדין, ומשום כך טרחה להזהיר על הדבר באיסור מפורש. בסופו של פסוק זה בא ציווי כללי לדיין: "בצדק תשפט עמיתֶך". בעל "ספר החינוך" רואה בפסוק זה משום מצוות עשה לדיין לשפוט בצדק¹. במקום אחר התורה חוזרת על ציווי זה בלשון אחר ובמשנה חיזוק: "צדק צדק תרדף" (דברים טז, כ), ושאלה היא: מה פשר חזרה זו ומדוע נכפלה המילה "צדק" בציווי השני?

ריש לקיש, מאמוראי ארץ ישראל, נדרש לשאלה זו ואומר²: "כתיב: 'בצדק תשפט עמיתך'. וכתיב: 'צדק צדק תרדוף'. הא כיצד? כאן בדין מרומה, כאן בדין שאין מרומה". כלומר, כשבא לפני הדיין מקרה שהוא חושד למעשה רמאות בו, אם מצד בעל הדין אם מצד העדים, חובה עליו לנקוט משנה זהירות: חובה עליו לדרוש ולחקור יותר מן הרגיל, ולא להסתפק בראיות שהונחו לפניו. למקרים מיוחדים מעין אלו, נכפל הלשון בפסוק "צדק צדק תרדף".

ברי הדבר שלעולם מוטלת על הדיין החובה לשקול היטב את הראיות שהובאו לפניו, לבחון לעומק את הטענות ולהכריע מי מבעלי הדין דובר אמת. "דין מרומה" הוא הליך שיש בו לדיין סיבה מיוחדת לחשוד באחד מן הצדדים שאינו דובר אמת, אף אם הראיות שהביא תומכות בגרסתו. בכגון זה, נצטווה הדיין שלא לשים מבטחו בראיות ולפסוק על פיהן את הדין, אלא עליו לעשות כל שיש לאל ידו להביא לחשיפת האמת³. להלן נעמוד על הכלים שניתנו בידי הדיין להתמודד עם דין מרומה⁴.

דין מרומה ודין אמת לאמתו
חובת הדיין לחשוף את האמת והחשש מפסק דין המבוסס על מעשה מרמה תלויים זה בזה. פעמים אחדות נאמר בתלמוד שהדיין מצווה לדון "דין אמת לאמיתו"⁵. ביטוי זה הוא מיוחד, כפול וקשה, שהרי מהי אמת ידענו, אך אין אנו יודעים מהי אמת לאמתה, וכי יש אמת שאינה לאמתה⁶?! ויש מן הפרשנים שנדרשו לכפילות זו, וביארו אותה בזיקה לדין מרומה. לדעת הרא"ש⁷, כפל הלשון בא לציין את הצורך במיצוי החקירה עד לחשיפת האמת:

'לאמתו', זהו דין מרומה. כשבא לפניו דין מרומה, יש לו לדיין לחקור ולדרוש בכל מיני חקירות ודרישות עד שיצא הדין לאמתו.

בעלי התוספות הצביעו גם הם על זיקה בין הביטוי "אמת לאמתו" לדין מרומה, אלא שלדעתם דין מרומה כלול בביטוי "אמת"⁸:

'אמת' - לאפוקי [=להוציא] דין מרומה, אף על גב שהעדים מעידים אותו, אין מחתכים [=פוסקים] אותו כיון שיודעים (בית הדין) שמשקרים... 'אמתו' - שלא יטו את הדין.

הגאון מווילנא אומר שכפל הלשון בא לומר שלהתמודדות עם דין מרומה אין די בידיעותיו התורניות של הדיין. ליכולת להבחין בין גרסה שקרית לגרסה אמיתית ובין עד מהימן לעד מפוקפק, נדרשים נוסף על הבקיאות בהוויות דאביי ורבא גם ניסיון חיים ופיקחות במילי דעלמא⁹, ורק השילוב ביניהם עשוי להביא לעשיית דין צדק. ואלה דבריו:

הדיינים צריכין להיות בקיאין גם בטבעו של עולם בכדי שלא יהיה דין מרומה, דאם לא יהיה בקי בענינים אף שיהיה בקי בדין תורה, לא יצא אמת לאמיתו. כלומר אף על פי שיפסוק אמת לא יהיה לאמתו... ולכן צריך הדיין להיות בשניהם בקי... היינו חכם בענייני תורה ופיקח בענייני עולם.

כלומר, הוא סובר שדין תורה לבדו הוא בבחינת דין אמת בלבד, אך צריך שיהיה הדין "אמת לאמתו".

ויש לומר בעניין זה שאף על פי שנתחייב הדיין, כחובה דתית, לדון ולהוציא משפט, הרי שאם הוא חש שאינו יכול להתמודד כראוי עם טענות מרמה, הוא יכול שלא לדון, כפי שפסק הרב משה פיינשטין (ארה"ב, סוף המאה העשרים)¹⁰:

על כל פנים כיוון שאיכא [=שיש] עניין דין מרומה, שזה צריך הבנה והכרה גדולה, שייך שיחושו יראי ה' שמא לא יוכלו להכיר ולהבין שהוא דין מרומה. וגם ששייך לחוש שמא לא יוכל לדרוש ולחקור היטב, כי אינו בקי כל כך להבין מעשה רמאין ולשונות הרמאין. ולכן אף שליכא דעדיף מיניה [שאין דיין עדיף ממנו], אם אך נמצאו תלמידי חכמים הראוין לדון שיקבלו עליהם, רשאי לחוש לשמא לא יבין אם הוא דין מרומה ולא לדון.

דרכי ההתמודדות עם דין מרומה
כדי שיוכל הדיין להוציא דין לאמתו ולהתגבר על דין מרומה, ניתן לו חופש פעולה לפעול אף בניגוד לדין. הרדב"ז, רבי דוד בן זמרה (מצרים, המאה הט"ו)¹¹, דן בשטר שהיו סיבות טובות לחשוד בכשרותו.

[ו]כראות החכם של אותה העיר מכמה טענות חזקות כי השטר מזויף, הטיל חרם סתם בצבור למי שהיה יודע עדות נגד השטר הזה, שיבוא ויגיד, וגם אם יהיה נוגע בדבר או פסול לעדות.

בניגוד להלכה המקובלת ולפיה יפה כוחו של מי שאוחז בידו שטר, החליט החכם להטיל חרם על כל מי שיודע להעיד כנגד השטר, ולא עוד, אלא שלבירור האמת, ביקש אותו חכם להכשיר גם עדות של פסולי עדות, והרדב"ז הצדיק את מעשהו, באמרו: "דבר נראה לעין שבדין מרומה יש רשות לדיין לעשות דברים שהם כנגד הדין כדי להוציא דין לאמיתו".

דרך נוספת להתמודד עם דין מרומה היא שלא להיזקק להוראות הדין אלא לפסוק באומד הדעת. הרא"ש, רבנו אשר (אשכנז-ספרד, המאה הי"ג), נדרש להכריע בתביעה להחזרת שטרי חוב. הנתבע טען להגנתו שהשטרות כבר אינם ברשותו, משום שכבר גבה אותם בשליחות התובע והעביר לו את הכסף. ומאחר שחשדו בו בית הדין, שאלו אותו סדרת שאלות, הנקראות דרישות וחקירות, והוא התחמק מלהשיב עליהן בטענה שאינו חייב לעשות כן. והשיב הרא"ש¹²:

וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין, ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות, כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין, מה יעשה הדיין? לזכותו אי אפשר, מאחר שנראה לו דין מרומה... ואם יסתלק מן הדין היינו זכות, כי בזה יפטר, אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, ונמצא חוטא נשכר.

עוד אומר הרא"ש שאין לו לדיין, אלא מה שעיניו רואות ועליו לפעול לפי שיקול דעתו, העובדה שהנתבע אינו משתף פעולה בחקירה פועלת לרעתו, והדיין רשאי לפעול "כאילו" השיב הנתבע והתברר ששיקר:

וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אף על פי שאינו יכול לברר שקרו.

ביטוי לפסיקה באומד הדעת כשיש חשש לדין מרומה ניתן בתשובתו של ר' יעקב רישר (גרמניה, המאה הי"ז)¹³:

רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמץ כחו לדין דין אמת. ואם רואה שהדין מרומה, יכול לדון על פי האומד, לראות לפשר הדבר או להפך השבועה על המשלח.... רק שיהא כוונתו לשם שמים להוציא הדין לאמיתו ולהציל עושק מיד עושקו. על זה נאמר: 'ויראת מאלהיך'.

עם כל זה חשוב להדגיש שחשיפת האמת אינה מקדשת את כל האמצעים, ולצורך בירור דין מרומה אין הדיין רשאי להשתמש בטענות שווא. אמנם הסתפק בשאלה זו ר' דוד שפרבר, אחד מגדולי רבני רומניה בדור הקודם, באמרו¹⁴: "ונסתפקתי אם רשאי ונכון להדיין להוציא דבר שקר מפיו בדרישה וחקירה כדי לברר האמת", אלא שהרשב"א, רבי שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג), כבר שלל אפשרות זאת מכול וכול, אפילו "להוציא דין אמת לאמתו". ואלה דבריו:

חס ליה לזרעיה דאברהם דלימא שיקרא [=שיאמר שקר], ואפילו במקום פסידא [=הפסד], דכתיב: 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב...' וחס לנו לומר כן, אלא ודאי שנוי השקר ואהוב האמת, ואין תמורתו כלי פז¹⁵.

שיהוי בהגשת התביעה
חשד לדין מרומה מתעורר כשבעל דין משתהה בהגשת תביעתו יתר על המידה. כאן על התובע להסביר מדוע השהה את תביעתו זמן כה רב ולא תבע סמוך להיווצרות עילת התביעה¹⁶. וכבר במקרא יש רגליים לטענה שמי שיש לו טענת אמת טוען אותה לאלתר. בספר שופטים מסופר על מלך בני עמון שאסר מלחמה על ישראל. יפתח הגלעדי ביקש לברר באמצעות שליחיו את העילה למלחמה, והתברר לו שהסיבה למלחמה היא תביעה טריטוריאלית על אדמות ארנון שבעבר הירדן, שלפי טענת בני עמון נכבשו מהם בידי בני ישראל בצאתם ממצרים. על טענה זו, השיב יפתח¹⁷:

בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון שלש מאות שנה, ומדוע לא הצלתם בעת ההיא.

ופירש הרלב"ג, רבי לוי בן גרשם (פרובנס, המאה הי"ג):

והנה נמשך זה [ישיבת ישראל בארנון] עד שלש מאות שנה, שלא קם אחד מהם להלחם עם ישראל על זה. ואם היה דין להם על הארץ הזאת, מדוע לא הצילו אותה מידם בכל זה הזמן הארוך?

הרא"ש, שעקר מאשכנז לספרד ונחשף לפסיקה המקומית המכבדת שטרות ישנים נושנים, דן בתשובות אחדות בשאלה זו, והוא אומר:

אם שטר ישן הוא, כמו שרגילין בארץ הזאת [ספרד]¹⁸ להוציא שטרות ישן נושן, לבי נוקף תמיד עליהם, ואמתלאה גדולה היא, אם לא היה תחבולה, למה שמרו זה ימים רבים, אם לא כדי שתשתקע ותשתכח התחבולה ואז יוציאנו?... ראוי לדיין בכל דין שיראה לו מרומה לרדוף צדק ולהוציאו לאמיתו¹⁹.

בתשובה אחרת²⁰ מספר הרא"ש כיצד נהג כשהובאו לפניו שטרות ישנים:

"מיום באי הנה קראתי תגר על אלו השטרות הישנים שמוציאים בארץ הזאת, כי אני חושש להם לרמאות. דלמה ישהה אדם שטרו ימים רבים כאלה? ואולי פרוע הוא או שטר אמנה או הברחה? וכשבאין לפני, אני חוקר ודורש על השהייה: אם יאמר התובע סברא ואמתלא על השהייה, שהיא מקובלת לי, אני משתדל לדונו, ואם לאו, אני אומר: איני פוסל שטרך ואיני משתדל לדונו, כי נראה לי דין מרומה, והדיין מוזהר שלא לדון דין מרומה.

ואכן, לאור החשד שדבק בשטרות הישנים, תוקנו בקהילות אחדות תקנות המגבילות תביעות המבוססות על שטרות ישנים, "לפי שראו שיש בזה תיקון המדינה להרחיק הערמות מבעלי ערמה"²¹. כך, דרך משל, תוקנה בקהילת קודש פוזנא בשנת שפ"ח (1628) תקנה, ולפיה שטר ישן הוא שטר שעברו שלוש שנים מן המועד שניתן היה להגישו לפירעון²². רבי יעקב מליסא, בעל "נתיבות המשפט" (פולין, המאה הי"ט), מביא מנהג כללי שלא לגבות על פי שטר ישן²³ וקובע את זמן התיישנות השטר על פי אופיו, אם הוא נושא רווחים אם לאו.

לבד מן החשש לרמאות, ישנו השיקול בדבר הנזק הראייתי שנגרם לנתבע עקב השיהוי הרב, אשר פוגע ביכולתו להתגונן מפני התביעה. בתשובות הרא"ש שהזכרנו, עולה שיקול זה בין השיטין, ובמיוחד אמורים הדברים במקום שהתביעה היא נגד יורשים שלא ידעו על קיומו של השטר ועל נסיבות הוצאתו, ו"אולי פרוע הוא או שטר אמנה או הברחה [היינו שטר למראית עין בלבד]". המשפט העברי מכיר בכך שאדם אינו שומר את ראיותיו לאורך זמן. כך נפסק, דרך משל, שמי שמחזיק בקרקע שלוש שנים וטוען שרכש אותה פטור מלהביא ראיה לדבריו, כעולה מדברי הרמב"ם²⁴:

מפני שאין אדם נזהר בשטרו והולך כל ימיו, וחזקה שאין אדם נזהר בשטרו אלא עד שלוש שנים, וכיון שרואה שאין אדם ממחה בו, שוב אינו נזהר.

ביטוי נוסף לעובדה שאדם אינו שומר ראיותיו זמן רב בא במשנה²⁵ בעניין מי שפרע מקצת הסכום הנקוב בשטר. לדעת רבי יהודה, אין להסתפק בשובַר על הפירעון החלקי, כפי שסבור רבי יוסי, אלא יש לקרוע את השטר הקודם ולכתוב תחתיו שטר חדש עם יתרת החוב, משום שאם יישאר השטר הקודם בידי המלווה "נמצא זה [הלווה] צריך לשמור שוברו מן העכברים [שלא יאכלוהו]"²⁶.

שיהוי והתיישנות - הדין העברי והדין הישראלי
הדברים שאמרנו לעיל צריכים להיאמר על רקע ההלכה הכללית בדין העברי, שאינה מכירה בטענת ההתיישנות כטענת הגנה, כמו שנפסק בשולחן ערוך²⁷, שהכלל הוא שבעל חוב גובה לעולם: "אפילו שהה כמה שנים, ולא תבעו, אין אומרים: מחל לו, כיוון ששהה כל כך ולא תבעו". ואולם נפסק כיוצא מן הכלל שאם נראה לדיין צד רמאות בשטרות ישנים, הוא רשאי לדרוש ולחקור כדי להוציא את הדין לאמתו. הנה כי כן, נמצאנו למדים שלצד ההלכה שאינה מכירה בטענת התיישנות²⁸ התפתחה הלכה המעניקה לנתבע זכות להגנה במקום שהתביעה נגועה בשיהוי רב ויש חשש לדין מרומה.

לעומת זאת, טענת ההתיישנות מוכרת בדין הישראלי כטענה דיונית, ובית המשפט אינו נזקק לתובענה אם הועלתה נגדה טענת התיישנות. הנתבע צריך להעלות הטענה ביזמתו ובהזדמנות הראשונה, והיא תעמוד לו אף אם לא כפר בתביעה עצמה²⁹. לצד דיני ההתיישנות, התפתחה במשפט הישראלי דוקטרינת השיהוי, המאפשרת לדחות תביעה מחמת שיהוי אף אם הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות. על המבקש להתגונן בטענת שיהוי להוכיח את קיומם של שני תנאים עיקריים: האחד, שהשיהוי בהגשת התביעה יש בו משום ביטוי לוויתור על הזכות, נשוא התביעה, מצד התובע; והשני, שעקב השיהוי הורע מצבו³⁰. הוכחת קיומם של שני תנאים אלה אינה קלה³¹, ולא נטעה אם נאמר, שלאור קיומה של טענת ההתיישנות, נדירים הם המקרים שתתקבל בהם טענת השיהוי במשפט הישראלי³².

לעומת זאת, המשפט העברי אמנם אינו מכיר בטענת התיישנות, אבל לדידו די בשיהוי בהגשת התביעה בלא הסבר סביר, כדי לעורר את חשדו של השופט שהדין שבפניו דין מרומה הוא, והוא ידון בו בהתאם.

נמצאנו למדים שחרף נקודת המוצא השונה במשפט העברי ובדין הישראלי³³ לעניין ההכרה בטענת ההתיישנות, הרי שהלכה למעשה, החשש להערמה במקרה של שיהוי גורם לצמצום הפערים ביישום ההלכה. עמד על עניין זה השופט טירקל בפסק דין שנתן בעת האחרונה³⁴ :

אכן, נקודת המוצא של המשפט העברי שונה מזו של המשפט הישראלי. המשפט הישראלי קובע תקופות התיישנות ומוציא חריגים; במשפט העברי - הכלל הוא שאין תקופת התיישנות, ואם קיימת התיישנות הרי שהיא החריג. אולם, על אף השוני בנקודת המוצא, קיים דמיון רב ביישום ההלכה בבתי הדין, המשתמשים בסברה כי שיהוי רב שנים מוליד ספק שמא הערמה יש כאן.

הערות:

* סגן בכיר א' לפרקליטת המדינה, המחלקה האזרחית, פרקליטות המדינה.
1. ספר החינוך, מצוה רלה.
2. תלמוד בבלי, סנהדרין לב ע"ב.
3. הסברנו זה הוא לפי פירוש בעלי התוספות בסוגיה הנזכרת בהערה 2, ד"ה "כאן בדין מרומה". לדעתם, אם היה ברור לדיין שהדין שלפניו מרומה, ודאי היה עליו להסתלק מן הדין לגמרי ולא להיזקק לתביעה כלל. בכך יישבו את הסתירה בין סוגייתנו לסוגיה המקבילה, שמשתמע ממנה שבדין מרומה על הדיין להימנע מלדון: "מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל ועדים מעידים אחתכנו, ויהא קולר תלוי בצואר העדים? תלמוד לומר מדבר שקר תרחק" (שבועות ל ע"ב). יישוב אחר לסתירה שבין שתי הסוגיות מביא הרא"ש בשמו של מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג (סנהדרין, פרק ד, סימן א), והוא מבחין בין מקרה שבו התובע הוא הרמאי, שאז על הדיין להסתלק מהדין ולא להיות כלי שרת בידי התובע, לבין מקרה שהנתבע הוא הרמאי, שאז הסתלקות של הדיין תשרת את האינטרס של הרמאי, ונמצא חוטא נשכר. לפסיקת ההלכה, ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן טו, סעיפים א-ג.
4. לדין מרומה, ראה בהרחבה, אנציקלופדיה תלמודית, ז, עמ' רצ, ערך דין מרומה. וראה גם, א' שוחטמן, סדר הדין, ירושלים תשמ"ח, עמ' 331, ובמפתח שם, עמ' 477 בערכו.
5. ביטוי המופיע פעמים אחדות בתלמוד. ראה שבת י ע"א; סנהדרין ז ע"א ועוד.
6. ראה בית יוסף, טור, חושן משפט, סימן א, ס"ק ב.
7. שו"ת הרא"ש, כלל קז, סימן ו.
8. תוספות, בבא בתרא ח ע"ב, ד"ה דין אמת לאמיתו.
9. פירוש הגר"א למשלי ו, ד. לצורך שיהא הדיין בקי בהוויות העולם, ראה גם ערוך השולחן, חושן משפט, סימן טו, סעיף ג.
10. שו"ת איגרות משה, אורח חיים, ה, סימן כ. ודוק, אין מדובר בהסתלקות בשל דין מרומה, כי אם מתן פטור מלדון בהיעדר יכולת להתמודד כראוי עם מעשה הרמאים.
11. שו"ת הרדב"ז, חלק ו, סימן אלפיים רכח.
12. לעיל, הערה 7.
13. שו"ת שבות יעקב, חלק ג, סימן קמב.
14. שו"ת אפרקסתא דעניא, חלק ג, יורה דעה, סימן קנד.
15. שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן פא. עמדה שונה מופיעה בספר הזוהר, שמות, יתרו, צג ע"ב, ולפיה מותר לדיין לגנוב דעתו של בעל דין רמאי או לגנוב דעתם של שני בעלי הדין כדי להוציא דין אמת. מעניין הוא שהמקור ההלכתי לדעה זו הוא שיש טעם מטעמי המקרא המפסיק בין מילת "לא" למילת "תגנוב" ללמדך שלפעמים הגנבה מותרת, ראה מרגליות הים, סנהדרין לב ע"ב, אות ה. לתחבולות שופטים שלא בהקשר לדין מרומה, ראה ר' יעקובי, "אחרי רבים להטות - על הרכבים שיפוטיים ותחבולות שופטים", פרשת השבוע, משפטים, תשס"ד, גיליון מס' 157.
16. ראה שו"ת מהרשד"ם, רבי שמואל די מדינה (סלוניקי, המאה הט"ז), סימן עג, המציין שלא נמצא בזמנו מי שמאחר לתבוע חובו ממי שיכול להיפרע ממנו, וזה שמאַחֵר עניינו זוקק דרישה וחקירה רבה.
17. שופטים יא, כו .
18. על מעמדו ופעילותו של הרא"ש בספרד, ראה א"ח פריימן, הרא"ש, ירושלים תשמ"ו, עמ' לב-מא.
19. שו"ת הרא"ש, כלל פה, סימן י.
20. שו"ת הרא"ש, כלל עז, סימן ד. וראה גם תשובתו בכלל סח, סימן כ.
21. שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן נט.
22. דוגמה זו הובאה ע"י חבר הכנסת זרח ורהפטיג המנוח בקריאה הראשונה של חוק ההתיישנות, דברי הכנסת, כרך 22, עמ' 2239-2237. לתקנות נוספות שנהגו באשכנז, ראה: ז' ורהפטיג, החזקה במשפט העברי, תשכ"ד, עמ' 277-276; מ' אֵלון, "על ההתיישנות בדין העברי", הפרקליט יד (תשי"ח), 179, 258-293.
23. נתיבות המשפט, סימן סא, חידושים ס"ק יח. אך ראה שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ד, חושן משפט, סימן כח, המציין שמקורו של המנהג שמציין בעל "נתיבות המשפט" אינו ידוע.
24. רמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק יא, הלכה ד.
25. בבא בתרא, פרק י, משנה ו.
26. וראה גם דברי השופט זילברג בע"א 158/54 דה בוטון נ' בנק המזרחי פ"ד י(1) 687, 695.
27. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן צח, סעיפים א-ב.
28. להתיישנות בדין העברי, ראה מ' אֵלון (לעיל, הערה 22); הרב ר' ערוסי, "התיישנות בחוק ובהלכה", תחומין כ"א (תשס"א) 422; הרב א' שיינפלד, נזיקין, בסדרת חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 344-340, א' שוחטמן, סדר הדין (לעיל, הערה 4), עמ' 178.
29. חוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 סעיפים 2-3. וראה גם סעיף 9 לחוק. ההזדמנות ראשונה נתפרשה בפסיקה באופן דווקני ומצמצם. ראה רע"א 4049/97 - אסורנס ג'נרל דה פרנס ואח' נ' הכונס הרשמי פ"ד נא(4) 716.
30. ראה למשל ע"א 752/83 פולק נ' פרנס פ"ד מא(1) 274, בעמ' 280.
31. ליחס בין דיני השיהוי לדיני ההתיישנות ואימתי ניתן לדחות תביעה מחמת שיהוי, אף על פי שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, ראה ע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הועדה המקומית, תקדין עליון 2003(2) 2853.
32. ראה ע"א 7217/02 רחל ואדור רבי נ' מאירה הלוי (טרם פורסם), סעיף 6 לפסק הדין.
33. נקודת מגע בין שתי השיטות יש במקום שמועלית בפני בית הדין הרבני טענת התיישנות בתביעה שיסודה בדין הישראלי. כזה היה המקרה בתביעה לתשלום פיצויי פיטורין שהוגשה 23 שנים לאחר הפיטורין. בית הדין הרבני הכיר בטענת ההתיישנות שהעלה המעביד, משום שהמבקש (התובע) להסתייע במנהג המדינה חייב לקבלו בשלמותו, לרבות טענת התיישנות המוכרת בו. ראה הרב ש' בן שמעון, "התיישנות בתביעות פיצויי פיטורים", שערי צדק (קובץ מאמרים בדיני ממונות), עמ' 149.
34. ע"א 6912/98 חאלד ראבח ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פסה"ד מיום 9/2/04).