מצוות הצדקה - חיוב משפטי או נדיבות

"פתח תפתח את ידך לאחיך לעניֶך"

ישראל צבי גילת^*

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה

מבוא מצוות הצדקה שבפרשתנו, שעניינה חיוב אדם מישראל לתת מממונו לנצרכים, יש בה לכאורה דבר והיפוכו. נאמר במקרא:

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נתן לךְ, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. כי פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו (דברים טו, ז-יא).

ממקרא זה נראה שהצדקה היא עניין שבנדיבות הלב, והמקיימה מובטח לו שכר מן השמים, אבל אין להעניש את מי שמסרב לתת צדקה מממונו או לכפותו להתנדב. והנה נאמר בתלמוד הבבלי1: "ממשכנין על הצדקה", כלומר שכופין את מי שאינו נותן צדקה ואף ממשכנים את נכסיו, ואף מובא תקדים: "כי הא דרבא אכפיה [=כפהו] לרב נתן בר אמי, ושקיל מיניה [=וגבה ממנו] ארבע מאה זוזי לצדקה". לפנינו אפוא חיוב משפטי מושלם של בית דין של מטה לתת צדקה. ושתי שאלות יש בדבר: כיצד מתיישבת נדיבות הלב שבצדקה עם משכון נכסי מי שמסרב לתתה? וכיצד גוברת השקפת חכמים בעניין אכיפתה על המשתמע מפשט המקרא? האומנם מצוות עשה אינן אכיפות? ככלל, שאלת אכיפת מצוות עשה טעונה בירור. המצוות שניתנו לישראל בתורה מתחלקות לשתי קבוצות: רמ"ח (248) מצוות עשה ושס"ה (365) מצוות לא תעשה. מצוות לא תעשה עונשן נקוב בצדן, כגון: "וסקלתָּם באבנים ומתו" (דברים יז, ה); "הכרת תכרת" (במדבר טו, לא); "ארבעים יכנו" (דברים כה, ג) ועוד. אך במצוות עשה, המקרא אינו אומר מה דינו של מי שאינו מקיימן, כגון: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח); "בערב תאכלו מצת" (שמות יב, יח), "בסכּת תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב) ועוד. ושאלה היא: הניתן לכפות קיומן של מצוות עשה אם לאו? ולא זו בלבד, אלא שלמעט שתי מצוות עשה, המילה וקרבן פסח, שהעובר עליהן עונשו כרת בידי שמים, אין סנקצייה על מי שאינו מקיימן, בין שמימית בין ארצית. ושאלה היא אם יש להסיק מכאן שמצוות עשה אינן "מושלמות" (lex imperfecta). אכיפת מצוות עשה במשנת חכמים ברם, חכמים לא פטרו את המשתמט מקיום מצוות עשה. בדרשת ה"ספרי" על הפסוק "מוצא שפתיך תשמר ועשית" (דברים כג, כד), הושווה כוח בית דין לכפות קיום מצוות עשה לכוחו לענוש את מי שעבר על מצוות לא תעשה2:

"מוצא שפתיך" - מצות עשה. "תשמר" - מצות לא תעשה. "ועשית" - אזהרה לבית דין שיעשוך [=שימריצוך לעשות]... "בפיך" - זו צדקה.

מן הברייתא בבבלי, עולה שבניגוד למצוות לא תעשה, שהעובר עליהן לוקה בעונש קבוע, עליו אין להוסיף, דוגמת "ארבעים יכנו לא יוסיף", כפיית מצוות עשה היא מוחלטת: "כגון שאומרין לו: עשה סוכה, ואינו עושה; לולב, ואינו עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו"3, ו"מכין אותו בלא מספר ובלא אומד"4, עד שיעשה את המצווה. חכמים ראו ביכולת הכפייה עיקר גדול, עד שהכשירוה אף במצוות שדרוש בהן רצון המחויב, כגון במצוות קרבן עולה, שאמרו חכמים על המסרב להקריבו: "'יקריב אותו' - מלמד שכופין אותו. יכול בעל כורחו? תלמוד לומר: 'לרצונו'. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני". וכן דרשו את חובת הבעל לתת גט לאשתו אף בכפייה, אף שהלכה היא "האיש אינו מוציא אלא לרצונו", ואמרו: "וכן אתה מוצא בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני"5. ובניגוד לפרשנות הסכולסטית, המתחבטת בהגדרת עצמאות הרצון מעבר לסירוב הגלוי6, דומה שהסיבה פשוטה: המסרב להקריב עולה והבעל הסרבן יאמרו לבסוף "רוצה אני", רק משום שכל זמן שיתמידו בסירובם, ינהגו בהם כבכל מי שמסרב לקיים מצוות עשה, ש"מכין אותו עד שתצא נפשו". רצונם נובע אפוא מידיעתם הברורה שזוהי הדרך היחידה למלט את עצמם מידי אבדן. "מצווה שמתן שכרה בצידה אין בית דין מוזהרין עליה"? והנה, על אף ההיתר הרחב לכפות קיומן של מצוות עשה, אמרו חכמים בכמה מהן שאין לעשות כן, כגון מה ששנינו בברייתא7: "כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה". לפי התלמודים, שלוש מצוות מתן שכרן בצדן8: מצוות כיבוד אב ואם, מצוות שילוח הקן והמצווה לנהוג בהגינות במידות ומשקולות שבכולן נאמר: "למען יאריכֻן ימיך"9. ניתן היה לאמץ את טעמו של רש"י: "לכך פירש מתן שכרה. לומר: אם לא תקיימנה, זהו עונשו, שלא תיטול שכר זה"10 - אלא שגם במצוות אלה שנמנו בתלמודים כמצוות שמתן שכרן בצדן, כפו לעתים חכמים על עשייתן. דרך משל, אף שהמצווה לזון את ההורים בכלל כיבוד אב ואם היא, מובא בתלמוד הירושלמי11 בשם ר' ינאי ור' יונתן שכופין את הבן לזון את אביו. ור' יוסי בי ר' בון אומר שם "הלוואי והיו כל ההלכות ברורות לי כזו, שכופין את הבן לזון את האב". וגם במצוות "שילוח הקן", שגם היא שכרה בצדה, מסופר בתלמוד הבבלי12 מעשה באחד שגזז את כנפיה של ציפור ושילחה, והורה רב יהודה שיכו אותו מכת מרדות, ואמר לו: לך צמח את כנפיה, ושלח אותה. וגם לעניין מידות ומשקלות, נאמר בתלמוד הירושלמי13 שהאנגרמוס [=הממונה מטעם ראש הגולה על המידות והמשקלות] חייב לכפות על המידות, אף שמדובר במצווה שמתן שכרה בצדה. כמה מן האחרונים עמדו על הסתירה שבין הכלל הפוטר את בית הדין מלכפות על מצוות עשה שמתן שכרן בצדן לחלוטין לבין ההלכה שנקבעה בשלוש המצוות הללו - כיבוד אב ואם, שילוח הקן ומידות ומשקלות - שעולה מהן שלעתים הורו חכמים לכפות לקיימן מבלי להותיר לדיין שיקול דעת, ויישבו את הכתובים המכחישים זה את זה בפנים אחדות14. ברם, נראה לי לעניות דעתי שהפטור מלכפות על מצוות שמתן שכרן בצדן אינו כלל העומד בפני עצמו, אלא נובע מאופיין השונה של שלוש מצוות עשה הללו משאר מצוות עשה שבתורה. שאר מצוות עשה שבתורה חלות על כל המחויבים בהן במידה שווה, ואילו בשלוש המצוות הללו, היקף חיובו של אדם אינו ניתן לאומד אובייקטיבי מוחלט, והוא משתנה לפי הנסיבות ומסור לשיקול דעתו של עושה המצווה. ניטול דרך משל את מצוות כיבוד אב ואם, שהיא תלויה במידה רבה בכוונת הבן, כמובא בתלמוד הירושלמי: "יש שהוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם, ויש שהוא כודנו [=מטחינו] בריחים ויורש גן עדן"15. לכן, בית דין אינם מצווים להעניש את המסרב לכבד את אביו ואת אמו. ברם, אם ברור לבית הדין אובייקטיבית שהבן אינו מכבד את אביו, כגון שהאב דורש את מזונותיו והבן נמנע מלפרנסו, מצווה שיכפה עליו בית הדין לזון את אביו16. אף ההימנעות מלכפות את המסרב לקיים את מצוות שילוח הקן היא תוצאה של העובדה שהוא יכול בכל רגע להימלך בדעתו ולקיימה. ואם שחט את האם מבלי לשלחה, עבר על מצוות "לא תקח האם על הבנים", ומלקין אותו כשאר העוברים על מצוות לא תעשה שבתורה17. נמצא שאם לא שילח אדם את האם, אך לא שחטה, בית דין אינו מצווה להלקותו מכת מרדות כדי שיקיים מצוות עשה, משום שאין ברור אם הוא מתכוון לשלחה אם לאו. ברם, אם מצא אדם קן ציפור, ונמנע בעליל מלקיים את המצווה בערמה, כגון שתלש את כנפיה של האם כדי שלא תוכל לעוף, הרי אף אם ישלחנה לאחר מכן, לדעת ר' יהודה, יש טעם להלקותו מכת מרדות ולצוותו להמתין עד שיצמחו כנפיה ולשלחה18. וגם במצוות מידות ומשקלות הבחינו האמוראים בין חובת הממונה מטעם ריש גלותא לאכוף על מידות ומשקלות תקינות, משום שהן "מדידות", היינו קבועות, לבין שיעורי "יוקר וזול", המשתנים מיום ליום, ולא ניתן לאכוף עליהם. ניתן אפוא להסיק שאין בית דין יכול, או למצער אינו מחויב, לאכוף קיום מצווה אלא רק אם הסירוב לקיימה ברור וגלוי. אך אם המצווה תלויה בשיקול דעת העושה אותה, אם יעשנה אם לאו, אין מקום לאכפה עליו19. האם מצוות הצדקה ניתנת לאכיפה? על סמך האמור בפרשתנו - "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך" - משייכים בעלי התוספות את מצוות הצדקה למצוות שמתן שכרן בצדן ועל כן הם תמהים כיצד כפה רבא את רב נתן בר אמי וגבה ממנו ארבע מאות זוז לצדקה20? התוספות מביאים תירוצים אחדים שעל כמה מהם פקפקו גדולי חכמי ישראל הראשונים21. ונוסיף אנו ונשאל: כיצד אמרו התוספות שאין לכפות על הצדקה בניגוד למפורש ב"ספרי"22? דומה שמכל המקורות עולה שמצוות הצדקה פרדוקסלית היא, חיוב שבהתנדבות, אלא שנראה שניתן ליישב פרדוקס זה ברוח הדברים שהצענו בעניין שלוש המצוות (כיבוד אב ואם, שילוח הקן ומידות ומשקלות): אין הצדקה מונח מונוליטי, ויש להבחין בה בין מצוות הצדקה לחיוב הצדקה. מצוות הצדקה עצמה אינה אכיפה כשאר חיובי התורה, אף לא כמצוות עשה הדורשות את רצון מקיימן כתנאי לתקפותן, משום שמהותה היא מעשה התלוי בנדיבות הלב. עושה המצווה רשאי לתת את הצדקה לכל מי שחשקה נפשו בו, כמה שירצה23 ולמי שירצה, ואין לשום אדם הרואה עצמו נצרך כל זכות לתבוע ממנו שיתן אותה לו או שיתן לו שיעור מסוים. לכן, אין אומדים כמה הנותן יכול לתת ואין מונעים ממי שאינו מוגדר כ"עני" מלבקש. אך כשמתן הצדקה אינו תלוי ברצונו של הנותן, כגון שנדר אדם לתת צדקה בשיעור מסוים מממונו, על זה אומר ה"ספרי": "'בפיך' - זו צדקה", וכופין את הנודר לקיים את מוצא שפתיו24. והוא הדין כשחיוב הצדקה הוא חלק מחיובי "בני העיר" לתת ל"קופה של צדקה", שהוא חיוב-מס המוטל על האדם על ידי גבאי הצדקה כפי "אמידותו", היינו לפי אומדן יכולתו, יש מקום לחייב את המשתמט לשלם את מה שהוטל עליו, כשם שניתן לכופו לשלם חיוב שהטילו בני העיר "על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים", משום שכל חיובי בני העיר הם תוצאה של מה שהתנו ביניהם אף מכללא, ולאו דווקא במפורש, כדעת פרופ' שלום אלבק, הסובר שחיובי בני העיר אינם מכוח ריבונות הקהילה ומוסדותיה, ו"ראשי הקהל" אינם אדוני הארץ, כפי שהיו מלכי הארץ ונסיכיה בימי הביניים, אלא מכוח הסכמתו המשוערת של כל פרט בקהילה. ואף את כוח הרוב לכפות על היחיד, מבאר אלבק כהסכמת היחיד אובייקטיבית לפי אומדן הדעת: שאין כופים את היחיד, אלא שמן הסתם נהנה וגמר בדעתו לשלם בשביל הנאתו כדעת רוב בני המדינה... אימתי יכולים רוב בני העיר לכוף את המיעוט להשתתף? כשהחיוב מוטל על כולם בשווה. כיוון שהרוב נהנה מן הסדרים בעיר, הרי מן הסתם גם המיעוט נהנה, ומי שאינו נהנה בטלה דעתו אצל כל אדם, וישלם כמו הרוב25. ולדעתו, אף הכוח לכפות על היחיד לתת צדקה לעניי העיר אינו נובע מההסכמה המפורשת של היחיד לכפייה, כעולה אולי מן התוספות26, אלא מאומדן דעתו האובייקטיבית: "[ש]הוא נהנה מן הצדקה, בין משום שאף הוא ייטול מן הצדקה אם ייזקק לה, ובין משום שארגון עזרה לעניים זול יותר מנתינת צדקה ביחידות ..."27. אמור מעתה: מצוות הצדקה טומנת בחוּבה שני דברים: מצוות הצדקה "של היחיד", הנשענת על נדיבות הנותן, ואין לכפותה; וחובת הצדקה "הציבורית", שיסודה בהסכמתם ההדדית של בני העיר, והיא נגבית לעתים קרובות גם בכפייה. האמורא רבה, שהיה גבאי צדקה בעירו, כפה על רב נתן חיוב של צדקה "ציבורית" לפי אומדן יכולתו. העדפות במתן צדקה - חובה או רשות? הדיכוטומיה של שני סוגי הצדקה עשויה להסביר את סוגיית ההעדפות במתן צדקה, שאנו מוצאים בה סתירה לכאורה בין המקורות. במשנה נאמר28:

האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה, והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי... כהן קודם ללוי, לוי לישראל וישראל לממזר... אם היה ממזר תלמיד חכם, כהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם.

ה"ספרי"29 מביא סדר עדיפויות אחר:

"כי יהיה בך" - ולא באחרים. "אביון" - תאב תאב [=אביון המתאווה ואינו יכול למלא את תאוותו] קודם. "אחיך" - זה אחיך מאביך. כשהוא אומר: "מאחד אחיך" - מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. "באחד שעריך" - יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. "בארצך" - יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ. כשהוא אומר: "באחד שעריך" - היה יושב במקום אחד, אתה מצווה לפרנסו. היה מחזר על הפתחים, אין אתה זקוק לכל דבר.

ההבדל בין שני המקורות בולט לעין. המשנה שוקלת את העדפותיה לפי "סדר יום" ציבורי לאומי (איש אישה, כוהן, לוי, ישראל, תלמיד חכם, ממזר) ולפי מידת העוני (מחיה, כסות); ואילו ה"ספרי" מדרגן לפי קרבת הנותן למקבל, "קרוב קרוב - קודם" (קרבת בשר, קרבת משפחה, שכנות, תושבות משותפת). נראה שהמשנה מדברת בכסף הבא מ"קופה של צדקה", שמקורו ב"חיוב הצדקה", ומשום כך דעת התורם אינה מעלה ואינה מורידה30. ולא זו בלבד, אלא שהוטלו הגבלות חריפות לחלוקת כספי "קופה של צדקה". לעומת זאת, ה"ספרי" דן בשאלה למי ראוי שיתן אדם מישראל צדקה, ונקבעה רשימת קדימויות לפי מה ששיערו חכמים שהוא מנהגו של עולם: נותן הצדקה תומך קודם בקרובים אליו לפני שהוא מסייע לרחוקים ממנו. וכן מקובל שנותן הצדקה זן את אנשי עירו, שהוא רואה אותם בעניים ומרחם עליהם, לפני שהוא זן אנשי עיר אחרת. אף אינו חייב לתת לאביון התאב קודם שהוא זן עני שאינו מחזר על הפתחים, כי העדפת האביון היא עניין שבאומדן הדעת: אדם נותן צדקה למי שמבקש ממנו במפגיע יותר ממי שספון בביתו ובוש מלבקש. לכן, אף אין חיוב להעדיף עני היושב בביתו על המחזר על הפתחים, כיוון שדעת נותן הצדקה נתונה למי שמראה עצמו נצרך בעירו יותר ממי שמסבב במקומות אחרים, ועשוי למצוא בהם את פרנסתו. דומה שיש תימוכין להשערתי בתשובת, רבי משה פיינשטיין, הפוסק המובהק שפעל וחי במאה שעברה ברוסיה הלבנה ובארצות הברית, המבחין בין הצדקה של היחיד לצדקה הציבורית לעניין הקדימות וההעדפה. ואלה דבריו:

הנכון לעניות דעתי שיש חילוק בזה בין היחיד על הצדקה שלו לגבאי על כיס של צדקה. דיחיד על צדקה סתם שלו יש לו טובת הנאה לתתה למי שירצה מאותן שרשאין לקבל צדקה... אף שאחד יותר צריך, ואף למי שחסר לו כסות אף שיש עני שצריך למזונות. אבל גבאי על כיס של צדקה שאין לו בהם וגם לא להנותנים זכות טובת הנאה כדאיתא ב[שולחן ערוך], סימן רנא, סעיף ה, אלא הוא דין על הקהל לעשות בהם הטוב בעיני אלוקים ואדם... והגבאים הם הממונים מהקהל עלייהו נאמר דינים להקדים ליתן מתחילה להנחוץ יותר ושלאכילה קודם לכסות וכדומה"31. אם לכך כיוון רבי משה פיינשטיין, באתי רק לבאר את דבריו.

הערות: * ד"ר ישראל צבי גילת, מרצה בכיר בבית הספר למשפטים, המכללה האקדמית נתניה. 1. בבא בתרא ח ע"ב. 2. ספרי דברים, פסקה רסה, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 286. 3. כתובות פו ע"א; חולין קלב ע"ב. 4. לשון נימוקי יוסף, מכות, המשנה האחרונה במסכת, ד"ה כל חייבי כריתות. 5. המקורות הם: משנה, ערכין ה, ו; ברייתא, ראש השנה ו ע"א; יבמות קו ע"א; קידושין ז ע"א; בבא בתרא מז ע"ב; ערכין כא ע"א. 6. רש"י, קידושין נ ע"א, ד"ה מצוה לשמוע; רשב"ם, בבא בתרא מח ע"א, ד"ה דילמא; אור שמח, הלכות גירושין, פרק ב, הלכה כ. 7. חולין קי ע"ב; שם קמב ע"א. ובשינויי הנוסח בירושלמי, בשם ר' בון בר' חייה: "כל מצוה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין נענשין עליה" (בבא בתרא, פרק ה, הלכה ה). 8. חולין קי ע"ב; ירושלמי, בבא בתרא, פרק ה, הלכה ה. 9. ראה: שמות כ, יא, דברים ה, טז; דברים כב, ז; דברים כה, טו. 10. חולין קי ע"ב, רש"י, ד"ה "שמתן שכרה". וראה בעיקר: "דמסתבר הוא שכיון שגילתה התורה במצוה זו את שכרה בפירוש, הרי פעולתו לפניו ושכרו ועונשו איתו. דבכלל הן אתה שומע לאו, ומה לנו לכופו עוד? הוא רשע. בעוונו ימות, אם לא יקיים" (בעל הלבוש, יורה דעה, סימן רמ, סעיף ה). לשאלה אם אסור לכפות במצוות אלה או שאין חובה בלבד, עיין מרדכי, בבא בתרא, סימן תצ, במחלוקת בין ר' יוסף טוב עלם, הסובר שאסור לכפות, לבין תלמידו, הסובר שניתן לכפות לפי שיקול דעת הדיינים. לדעת ר"י טוב עלם, עיין בהרחבה בתשובות בעלי התוספות, סימן ב. וראה תשובות הרשב"א, חלק א, סימן תשמה; תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן פח (נזכר ברמ"א, חושן משפט, סימן צז, סעיף טז). 11. ירושלמי, פאה, פרק א, הלכה א. והשווה אמנם לתלמוד בבלי, חולין קי ע"ב. 12. חולין קמא ע"ב. 13. בבא בתרא, פרק ה, הלכה ה. 14. ראה למשל, קצות החושן, חו"מ, סימן צז, ס"ק ט, הדן בשאלת היכולת לאכוף את מצוות השבת העבוט, אף שהיא נחשבת לדעת הרשב"א והרמ"א (הנזכרת לעיל, בהערה 10) כמצווה שמתן שכרה בצדה; מנחת חינוך, מצווה תעט. למצוות כיבוד אב ואם, ראה ספר החינוך, שכתב: "ואם יש כח בבית דין, כופין אותו, כמש"ל [=כמו שקיימא לן] שבביטול עשה כופין בית דין" (מצווה לג). וכבר תמה על כך בעל משנה למלך בסוף ספר פרשת דרכים, ומנחת חינוך, שם. ועיין שדה חמד השלם, חלק ד, מערכת המ"ם, קח. אך דומה שלפי דרכנו, ניתן ליישב את דבריו. 15. ירושלמי, פאה, פרק א, הלכה א (טו ע"ג). 16. וראה מה שכתבתי במאמרי, "'כבד את אביך ואת אמך' - בין קודש לחול", פרשת במדבר, תשס"ג, גיליון מס' 124. 17. משנה, חולין יב, ד; קמא ע"ב. 18. שדה חמד השלם, חלק ד, מערכת המ"ם, קח, הציע תירוץ דומה. להבדל בין מכת מרדות כדי שיקיים מצוות שילוח הקן להלקאה מדין תורה על שעבר על "לא תקח האם על הבנים", ראה רמב"ם, הלכות שחיטה, פרק יג, הלכות ג-ד. בקצירת האומר: על לא תעשה, מלקים אף על פי שנמנע באונס מלקיים את המצווה, כגון שחטף ממנו חברו את האם או שמתה; ואילו מכת מרדות באה רק כשהמניע שלו פסול, כגון מי שקצץ את כנפיה. 19. מסיבה זו, בעל מנחת חינוך כותב: "דלא שמענו מעולם ולא ראינו בפוסקים דעל מזוזה אין כופין, דמתן שכרה בצידה" (מצווה תעט), היינו משום שהלכות המזוזה קבועות, ואינן עניין לרחשי הלב. 20. בבא בתרא ח ע"ב, תוספות, ד"ה אכפיה; כתובות מט ע"ב, תוספות, ד"ה אכפיה. 21. ראה: מרדכי, בבא בתרא, סימן תצ; אור זרוע, חלק א, הלכות צדקה, סימן ד; תשובות הרשב"א, חלק א, סימן תשמה. 22. ראה לעיל, ליד ציון הערה 2. 23. ומצאנו שהעדיפו חכמים ברוב חסידותם לתת כסף לצדקה יותר מכפי יכולתם לסתם נצרכים ולהעדיפם אף על קרוביהם, כגון רבי אליעזר איש בירתא, שהעדיף לתת את כל ממונו ל"יתום ויתומה" ואף הדיר את בתו מנדונייתה, ואמר: "העבודה! שהן קודמין לבתי" (תענית כד ע"א). 24. הצדקה נדרשת ב"ספרי" כנדר. ועיין ראש השנה ו ע"א, תוספות, ד"ה "בפיך". והרמב"ם אומר: "הצדקה הרי היא בכלל הנדרים" (הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה א). לתקפותו של נדר צדקה שבלב, ראה מאמרי: "האומנם מצות צדקה אין בית-דין מצווה לאכוף על קיומה?", סיני קיד (תשנ"ד), עמ' ריז, הערה 67. 25. ש' אלבק, דיני ממונות בתלמוד (דביר, תשל"ו), עמ' 515. 26. תוספות, הנזכר לעיל בהערה 20. אלבק, הנזכר בהערה הקודמת, עמ', 514. 27. לעניינים אלה בהרחבה ובתוספת מקורות, ראה ספרי, דיני משפחה - יחסי הורים וילדים (חושן למשפט, 2000), עמ' 192-195 ושם בהערות. 28. הוריות ג, ז-ח. 29. פסקה קטז, עמ' 174-175 במהדורת פינקלשטיין. 30. לשיקולי ההעדפה בתמיכה מקופה של צדקה והשוואה למשפט הישראלי, ראה א' דה-הרטוך, "קופה של צדקה", פרשת תצווה, תשס"ב, גיליון מס' 64. סמוכים ונראים הם גם דבריו של מיודעי ומכובדי, ד"ר אביעד הכהן, "צדק ויושר בדיני המס", פרשת שמות, תשס"ג, גיליון מס' 105. ואקצר במקום שהאריכו. 31. שו"ת איגרות משה, יורה דעה, חלק א, סימן קמד. וראה ספר הפלאה, קונטרס אחרון, הלכות כתובות, סימן עא, ס"ק (ב(.

---

---