|
|
|
על המידות והמשקלות
"אבן שלמה וָצדק יהיה לך"
תומר מוסקוביץ*
פרשת כי תצא, תשס"ד, גיליון מס' 178
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
פתיחה
בסוף פרשת כי תצא, באה פרשה קצרה המזהירה להקפיד על הדיוק במידות ובמשקלות. וזה לשונה:
לא יהיה לך בכיסך אבן וָאבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, גדולה וקטנה. אבן שלמה וָצדק יהיה לָך איפה שלמה וָצדק יהיה לָך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך. כי תועבת ה' אלהיך כל עשֵׂה אלה, כל עשה עול (דברים כה, יב).
בפרשה זו נשנים בלשון דומה ובהיקף דומה דברים שכבר נאמרו בפרשת קדושים: "לא תעשו עול במשפט, במידה במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם, אני ה'" (ויקרא יט, לג).
בשתי פרשיות קצרות אלה, ובמיוחד בדרך שנתפרשו בה דברי המקרא הללו, ואף פותחו, בתורה שבעל-פה, מבוטאת עמדה מקפת של המשפט העברי בסוגיית המידות והמשקלות. המשפט העברי אומר דברים ברורים על חומרת הציווי שלא לרמות במידה ובמשקל ועל ההקפדה המרובה שצריך לנהוג בדיוקם של כלי המדידה ובתהליך המדידה עצמו כדי למנוע עוול בהם. המשפט העברי נתן את דעתו לכמה עניינים: אוסר קיומם של כלי משקל העלולים להטעות את הזולת, גם אם אין האדם משתמש בהם; מטיל חובה על הציבור לפקח על המידות והמשקלות בשווקים; מחייב כל אחד ואחד מישראל לתחזק את המידות והמשקלות שברשותו בדרך שתבטיח את אמינותם - חובה המבטאת שיטת רגולציה משוכללת שאינה קיימת בדין הישראלי המודרני, אף שיש כוונה להחילה בעתיד. בדברים שנאמר להלן, אנו מבקשים לדון בכל העניינים הללו.
להקפדה במידות ובמשקלות
הספרא דן בקשר שבין הרישא של הפסוק "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" לסיפא של הפסוק "אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ואומר:
על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצוות מידות. שכל המודה במצוות מידות, מודה ביציאת מצרים. וכל הכופר במצוות מידות, כופר ביציאת מצרים1.
ונאמר בתלמוד בשם רבי לוי: "קשה עונשן של מידות יותר משל עריות"2, דברים חריפים ביותר, שהרי הכלל הוא שהעריות הן אחד משלושת האיסורים החמורים ביותר, שאסור לאדם לעבור עליהם גם במחיר מסירת נפשו. ואף אם נאמר שנאמרו הדברים הללו על דרך ההפלגה, עדיין יש בהם משום ביטוי לחומרה המיוחדת שייחסו חכמינו זיכרונם לברכה בדיוק במידות ובמשקלות.
נראים הדברים שההסבר לייחס החריף לעבריינות בתחום המידות והמשקלות נובע משתי סיבות. חדא, משום שמדובר בעוולה קשה במיוחד לתיקון, שהרי מי שהונה את הזולת במשקל אינו יכול לאתר את כל הלקוחות שנפגעו כתוצאה ממעשיו ולהשיב את המצב לקדמותו, והרי הוא כמי שגוזל את הרבים, שאמרו עליו חכמים: "חמור גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו, הגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להן גזילן"3. עם זאת, נראה שאין די ביסוד הגזל, שהרי המקורות העבריים העוסקים בגזל הרבים אינה מתבטאים בלשון כה חריפה. נראה אפוא שהסיבה לחומרה היתרה שהחמירו חכמינו בדיני מידות ומשקלות נובעת בעיקר מן העובדה שבתהליך המדידה והשקילה, ממלא כל אדם תפקיד הדומה לתפקיד השופט האוחז באמת המשפט, והדברים נאמרים כמעט במפורש בפרשת קדושים, שבאים בה זה בצד זה העוול במשפט והעוול במידה ובמשׂורה. וכן נדרש בספרא:
המודד נקרא דיין. שאם שיקר במידה, קרוי עוָּל, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם4.
זאת ועוד. נראה שיש במשקל צד חמור אף יותר מזה שבהליך השיפוטי, שהרי מי שיש לו נגיעה אישית בעניין מסוים, אינו רשאי לשבת בדין בו, וחז"ל אף החמירו בצורה קיצונית בחובת השופט להיות מרוחק מעניינם של בעלי הדין5; ואילו הסוחר המודד ללקוחותיו מצוי בניגוד עניינים חריף ומובהק. ניתן היה לבסס לכאורה איסור על הסוחר להיות גם המודד והשוקל את הסחורה, שהרי הוא כמכריע בינו לבין לקוחו, אלא שהרצון להימנע מהכבדה יתרה על חיי המסחר מנע איסור מעין זה, והביא להסתפקות בהטלת "אימת הדין" על הסוחרים, כדי לצמצם עד כמה שאפשר את מעשי ההונאה.
הזהירות בעת המדידה והשקילה
חומרתו הרבה של איסור ההונאה במידות ובמשקלות הובילה לקביעת כללי זהירות רבים בכלי המדידה, במדידה ובשקילה עצמן ואף בזמן שהמדידה מתבצעת בו.
כך, למשל, טרחו חכמי התלמוד לפרט את המבנה של סוגי מאזניים שונים6:
תנו רבנן: נפש מאזנים תלויה באויר ג' טפחים, וגבוהה מן הארץ שלשה טפחים, וקנה ומתנא שלה שנים עשר טפחים; ושל צמרים ושל זגגין תלויה באויר שני טפחים, וגבוהה מן הארץ שני טפחים, וקנה ומתנא שלה ט' טפחים...
שיעורם של דברי התלמוד הוא: המאזניים מורכבים ממוט מרכזי הנקרה "נפש"7, ומחובר אליו קנה שבכל אחד משני צדדיו מחוברת רצועה המחברת בין הקנה לבין הקערות שמניחים באחת מהן את אבן המידה ובשנייה את הסחורה והיא הנקראת בתלמוד "מתנא". ברייתא זו קובעת את המרחק המינימלי של הקנה מתקרת החדר ומרצפתו כדי להבטיח חופש תנועה מלא של הקנה, ואת האורך המינימלי של הקנה כדי להבטיח רגישות מספקת של המאזניים השונים על פי ייעודם 8.
ונאמר בברייתא על המשקלות המשמשות למדידה9:
תנו רבנן: אין עושין משקלות לא של בעץ [=בדיל] ולא של אבר [=עופרת], ולא של גיסטרון [=סגסוגת; תערובת של מתכות] ולא של שאר מיני מתכות. אבל עושה הוא של צונמא [=אבן קשה] ושל זכוכית.
סיבת איסור זה היא מקדם השחיקה הגבוה של הבדיל והעופרת הרכים ביחס, דבר העלול להביא לפחת במשקלה של המשקולת ולגרום לעיוות המדידה.
חז"ל לא הותירו "לשוק החופשי" אפילו את כפיס העץ המשמש למחיקת המידה ולסילוק העודף בה, ואמרו10:
תנו רבנן: אין עושין המחק של דלעת, מפני שהוא קל; ולא של מתכת, מפני שהוא מכביד. אבל עושהו של זית ושל אגוז, של שקמה ושל אשכרוע. תנו רבנן: אין עושין את המחק צדו אחד עב וצדו אחד קצר.
הדברים הללו נאמרו בגלל חששם של חכמינו שמא לא ימחק סרגל מחיקה קל מדי כראוי, ונמצא המוכר מפסיד; ואילו סרגל כבד מדי ימחק יותר מדי ויגרום הפסד לקונה11.
חכמינו זיכרונם לברכה אף הקפידו על מועד ביצוע המדידה, אם יש לו השפעה על איכות המדידה, וקבעו12:
לא ימדוד [קרקע] לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים13.
ולעניין מדידת נוזלים, הברייתא אומרת שיש למזוג אותם לכלי המדידה לאט לאט, כדי שלא יעלה בהם קצף, ותיראה המשורה כאילו היא מלאה14.
המכשיר העיקרי המבטיח אי-פגיעה בקונה בעת ביצוע המדידה הוא חובת המוכר להכריע את המידה המדויקת על ידי תוספת כלשהי. ואלה דברי הרמב"ם בעניין זה15:
מניין שחייב המוכר להכריע ללוקח בעת ששוקל לו, שנאמר: "אבן שלמה וצדק". אמרה תורה: צַדֵּק משלך ותן לו16. וכמה? בלח אחד למאה, וביבש אחד לארבע מאות. כיצד? מכר לו עשר ליטרין לח, נותן לו גירומין [=תוספת] אחד מעשרה בליטרא. ואם מכר לו עשרים ליטרין יבש, נותן לו גירומין אחד מעשרים בליטרא. וכן לפי חשבון זה, בין רב בין מעט.
הלכה זו מחייבת את המוכר להפסיד מעט בכל מדידה ומדידה, כדי להבטיח שלא יפסיד הקונה מאומה17.
איסור החזקת כלי מדידה לא תקינים
חומרת איסור ההונאה במידות ובמשקלות הביאה את חז"ל לאסור על האדם להחזיק בביתו כלי מדידה שאינם מדויקים, אף אם אינו משתמש בהם למדידה ואפילו אם הוא משתמש בהם לדבר מאוס, כגון כעביט של מי רגליים, שאין חשש שיבוא למדוד בהם. וכן נאמר בתלמוד18:
אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו היא עביט של מימי רגלים. אמר רב פפא: לא אמרן אלא באתרא דלא חתימי. אבל באתרא דחתימי, אי לא חזי חתימה לא שקיל. ובאתרא דלא חתימי נמי, לא אמרן אלא דלא מהנדסי, אבל מהנדסי לית לן בה. ולא היא, זימנין דמיקרי בין השמשות, ומיקרי ושקיל.
ותרגומם של הדברים:
אמר רב יהודה בשם רב: אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו היא עביט של מימי רגלים. אמר רב פפא: באתרא דלא חתימי [=לא אמרנו אלא במקום ש[המידות והמשקלות] אינם חתומים [בחותם של מלכות]19. אבל במקום שהם חתומים, אם אינו רואה חתימה, אינו קונה. ובמקום שאין חתומים גם כן, לא אמרנו אלא בשאין הקונים מקפידים [לוודא שהמידות והמשקלות מדויקים]. אבל אם הם מקפידים, אין חשש בדבר [להחזיקם]. ולא היא. לעתים [בגלל הבהילות שלפני כניסת השבת], עשוי אדם לקנות בהם בין השמשות.
ונפסקה הלכה20 שבמקום שהמידות והמשקלות התקינים חתומים בחותם המלכות, מותר להחזיק בבית מידות ומשקלות שאינם תקינים; ובמקומות אחרים, גם באלה שהקונים נוהגים לוודא בהם את תקינות המידות והמשקלות שאינם חתומים, אסור לקיים אותם אם הם פסולים, משום שלעתים עשוי להזדמן לקוח בשעת בין השמשות בשעה שהבריות טרודות, ולא יקפיד לבדוק את המידה21.
חובת הציבור
החשיבות הרבה שרואה המשפט העברי בחובה להקפיד על המידות והמשקלות אינה יכולה להותיר את השוק בלא פיקוח ציבורי. ואכן קבעו חכמים שחובה להעמיד ממונים מטעם הציבור לפקח על תקינות המידות והמשקלות, ונפסקה הלכה בשולחן ערוך22:
חייבים בית דין להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החניות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים רשאים להכותו ולקנסו כאשר יֵראה לבית דין.
פסק ההלכה שבשולחן ערוך מצא את דרכו גם לפנקסי תקנות הקהילות, כגון קהילת ניקלשבורג שתוקנה בה התקנה23:
הממונים על זה תהיה להם תמיד אמה חתומה, וכן לכל המידות והמשקולות, וארבע פעמים בשנה לכל הפחות יבואו פתאום אימת ומתי שירצו לאיזה סוחר וחנות לבדוק את מידותיהם ומשקולותיהם לידע שכל אחד יש לו איפת צדק והין צדק וכל שאר המידות. ובאם ימצאו אצל אחד שאין לו משקל ומידת צדק, מחויבים הממונים להודיע על זה בלי עיכוב לראשי העיר, והם יעיינו בדבר בצירוף הממונים, ורשות בידם לקנוס אותו כפי ריאות עיניהם, ומי שיעבור על זה כמה פעמים, ונעשה מועד לכך, רשות בידם להעביר אותו מאומנותו לגמרי.
נמצאנו למדים שחובה על הציבור שלא להמתין לתביעה של מי שהונו אותו במידה או במשקל, אלא לקיים ביקורות יזומות בשווקים בקביעות כדי לוודא את תקינות המידות. נראים הדברים שמלבד חומרת איסור הונאה במידות ובמשקלות, הסיבה לביקורות יזומות הוא "כשל השוק" הנובע מאי-ידיעת הצד הנפגע. דבר נדיר הוא שילך אדם שמדדו לו סחורה בחנות אחת לחנות אחרת כדי לוודא את מידת הדיוק של המדידה. על פי רוב, לא ידע הצרכן כלל שנפגע, ומשום כך מוטלת חובת הבדיקה על הציבור.
חובת כל יחיד ויחיד
כדי לוודא את תקינותם של המידות והמשקלות, אין המשפט העברי מסתפק בהטלת חובה על בית הדין לקיים ביקורות שוטפות בשווקים, והוא מחייב כל סוחר וסוחר לתחזק באופן תדיר את כלי המדידה שברשותו. אף נקבע שתכיפות הטיפול בהן תלויה בהיקף עסקיו של הסוחר. ואלה דברי המשנה בעניין זה24:
הסיטון [=הסיטונאי] מקנח מדותיו אחת לשלשים יום, ובעל הבית אחת לשנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר חלוף הדברים: חנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת, וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת, ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל.
כלומר, מאחר שהסיטונאי מודד פעמים הרבה בכל יום, מצטברים משקעים רבים בכלי המדידה ומפחיתים אותם, ולכן הוא צריך לנקותם פעם אחת בחודש; אך רבן שמעון בן גמליאל סבור שדווקא החנווני, שהוא מוכר לרבים, צריך לקנח את מידותיו פעמיים ולנגב את המשקלות פעם בשבוע ולקנח את המאזניים בכל שקילה ושקילה.
הדין הישראלי
בישראל מוסדרים דיני המידות והמשקלות בפקודת המשקלות והמידות משנת 1947 ובתקנות המשקלות והמידות, התשכ"ג-1963, וראוי להשוות ביניהן לבין מה שמצאנו במשפט העברי.
כבמשפט העברי, כן גם במשפט הישראלי נאסר השימוש בכלים לא מדויקים, נקבע מנגנון ציבורי שתפקידו לפקח על תקינותם והסוחרים מחויבים לשתף פעולה עם המפקחים.
ואולם יש כמה עניינים שהדין בישראל שונה בהם מן הדין במשפט העברי. העברות לפי פקודת המשקלות והמידות נחשבות לקלות, והעונש החמור ביותר שנקבע בה הוא שנתיים מאסר25. הבדל משמעותי אחר הוא, שהדין הישראלי, בניגוד למשפט העברי, אינו מחייב את הסוחרים לבדוק בעצמם את משקלותיהם ולכיילם, והוא מותיר את החיוב למפקחים מטעם הרשות. בימים אלה נמצא משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה בסופה של עבודת מטה לשינוי המצב ולקביעת חובה על המחזיק בכלי מדידה לבדוק בעצמו את כלי המדידה שברשותו ולכיילם בין באב מידה שיהיה בידו בין בבדיקות במעבדות בדיקה מוסמכות בלא להמתין לביקורת יזומה מצד מבקרי המשרד. עם השלמתה של עבודת המטה וביצוע החקיקה הנדרשת, ישתווה הדין בישראל לדין שנקבע במשנה כבר לפני קרוב לאלפיים שנה, ולפיו חייבים הסוחרים ל"קנח את מידותיהם".
סיום
יאים הם דברי בעל "ערוך השולחן", הרב יחיאל מיכל הלוי עפשטיין (רוסיה, המאה הי"ט), לבוא במקום דברי סיכום. ואלה דבריו26:
ולבד העונש הנורא בעולם האמת, עונשו בעולם הזה שלא יצליח ונכסיו ילכו לטמיון. ולהפך, מי שמתאמץ במידות ומשקולות אמת, אף שלשעתו נראה בעיניו כי חוסר יבואנו, אבל לבסוף הברכה שורה בכל משלח ידיו. וכך דרשו חז"ל: "לא יהיה לך בביתך (ממון)". מה טעם? משום "איפה ואיפה" [כלומר, מפני שרימית בכלי המידה]. "לא יהיה לך בכיסך [ממון]". מה טעם? משום "אבן ואבן" [כנ"ל]. אבל "אבן שלמה וצדק - יהיה לך (ממון), איפה שלמה וצדק - יהיה לך [ממון]". ומוטב לאדם להתגולל באשפתות משיהיה במסחרו מידות ומשקולות שקריים. ואסור לרמות שום רמאות בעניין המידה והמשקל בין לישראל בין לגוי, אלא יהיו מיושרות ומצודקות.
הערות:
* היועץ המשפטי של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה .
1. ספרא, קדושים, פרשה ג.
2. בבא בתרא פח ע"ב.
3. תוספתא (מהדורת ליברמן), בבא קמא, פרק י, הלכה יד.
4. ספרא, קדושים, פרשה ג, ד"ה פרק ח.
5. ראה הסיפורים המובאים בתלמוד הבבלי, כתובות קה ע"ב.
6. בבא בתרא פט ע"א.
7. כביאור הרשב"ם על אתר. ויש מי שסבור שנפש המאזניים היא הלשונית הנעה מצד לצד ומתאזנת כשמשקל הסחורה שווה למשקל המשקולת. ונראה שכן סבור גם הרמב"ם, הלכות גנבה, פרק ח, הלכות ח-יא.
8. שהרי ככל שהקנה ארוך יותר, המאזניים רגישים יותר.
9. בבא בתרא פט ע"ב.
10. שם.
11. ברוח הדברים שנאמרו לעיל, ניתן לומר שמאחר שהסוחר משמש בעת תהליך המדידה כדיין בינו לבין לקוחו, הוא מחויב לנקוט מידת זהירות שווה כלפי שני הצדדים, וממילא אסור לו לפגוע גם באינטרס שלו. הסבר נוסף "ארצי" יותר הוא, שסוחר המשתמש במחק קל עלול להרשות לעצמו למדוד פחות מן המידה המקובלת.
12. בבא בתרא פט ע"ב.
13. משום שחבלי המדידה מתכווצים בקור ומתפשטים בחום. יש לציין שגם התקן הישראלי החל על חבלים (ת"י 505), קובע שבדיקת חבלים תיעשה בטמפרטורה שבין שתי מעלות לעשרים מעלות ובלחות יחסית של 2%-65%. ראה ר' לוי, דבר מתוקן - ענייני תקינה, טכניקה ובירורי לשון בענפים אלה בהשוואה עם המקורות (ירושלים, תשנ"ד), עמ' 24.
14. שם.
15. הרמב"ם, הלכות גנבה, פרק ח, הלכות יב-יג
16. כוונת הדברים היא שלעתים בגלל מקדם החיכוך של ציר הקנה עם הנפש, נותרות כפות המאזניים מעוינות גם כשצד אחד כבד ממשנהו. כדי לוודא שהסחורה הנשקלת שווה למשקל אבן המדידה, יש לוודא שהכף שמונחת בה הסחורה נמוכה לפחות טפח אחד מן הכף השנייה.
17. כאיזון להפסדו של המוכר, ניתן לציין שהמוכר אינו חייב ל"מצות את המידות", היינו אינו חייב להמתין להתרוקנות מלאה של הנוזל מכלי המדידה שבידו לכלי שבידי הקונה, ודי בהטפת שלוש טיפות. התלמוד הירושלמי מספר על שני חנוונים שמיצו את המידות בלילות ואספו מהם שלוש מאות חביות יין, ואמרו להם חכמים שלא היו חייבים לנהוג כך (ירושלמי, ביצה, פרק ג, הלכה ט; סב ע"ב).
18. בבא בתרא פט ע"ב.
19. בחובת המלכות והציבור לפקח על המידות נרחיב להלן.
20. ראה: רמב"ם, הלכות גנבה, פרק ז, הלכה ד; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלא, סעיף ג.
21. וראויים לציון דברי ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רלא, סעיף ב, האומר: "אם לפרקים מודדים גם במידה שאינה רשומה [=שאינה מסומנת בידי המלכות], אסור להשהותה.
22. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלא, סעיף ב.
23. י' שצ'פינסקי, התקנות בישראל, כרך ד (ירושלים תשנ"ג), עמ' תט. וראה שם בעמ' שע ובעמ' שעה.
24. משנה, בבא בתרא, פרק ה, משנה י.
25. לזיוף משקלות במכוון, ראה סעיף 11(8) בפקודת המשקולות והמידות. לזיוף חותמות אישור למשקולות, ראה שם, סעיף 11(9). לעיל השווינו בין מדידה ושקילה לבין הליך שיפוטי. ראוי לציין שהעונשים על עברות בהליך השיפוטי חמורים בהרבה. כך, למשל, העונש על עדות שקר הוא תשע שנות מאסר (סעיף 274 לחוק העונשין, התשל"ז-1977).
26. ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רלא, סעיף א.
תומר מוסקוביץ*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
פתיחה |
לא יהיה לך בכיסך אבן וָאבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, גדולה וקטנה. אבן שלמה וָצדק יהיה לָך איפה שלמה וָצדק יהיה לָך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך. כי תועבת ה' אלהיך כל עשֵׂה אלה, כל עשה עול (דברים כה, יב).
|
|
בפרשה זו נשנים בלשון דומה ובהיקף דומה דברים שכבר נאמרו בפרשת קדושים: "לא תעשו עול במשפט, במידה במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם, אני ה'" (ויקרא יט, לג).
בשתי פרשיות קצרות אלה, ובמיוחד בדרך שנתפרשו בה דברי המקרא הללו, ואף פותחו, בתורה שבעל-פה, מבוטאת עמדה מקפת של המשפט העברי בסוגיית המידות והמשקלות. המשפט העברי אומר דברים ברורים על חומרת הציווי שלא לרמות במידה ובמשקל ועל ההקפדה המרובה שצריך לנהוג בדיוקם של כלי המדידה ובתהליך המדידה עצמו כדי למנוע עוול בהם. המשפט העברי נתן את דעתו לכמה עניינים: אוסר קיומם של כלי משקל העלולים להטעות את הזולת, גם אם אין האדם משתמש בהם; מטיל חובה על הציבור לפקח על המידות והמשקלות בשווקים; מחייב כל אחד ואחד מישראל לתחזק את המידות והמשקלות שברשותו בדרך שתבטיח את אמינותם - חובה המבטאת שיטת רגולציה משוכללת שאינה קיימת בדין הישראלי המודרני, אף שיש כוונה להחילה בעתיד. בדברים שנאמר להלן, אנו מבקשים לדון בכל העניינים הללו. להקפדה במידות ובמשקלות |
על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצוות מידות. שכל המודה במצוות מידות, מודה ביציאת מצרים. וכל הכופר במצוות מידות, כופר ביציאת מצרים1.
|
|
ונאמר בתלמוד בשם רבי לוי: "קשה עונשן של מידות יותר משל עריות"2, דברים חריפים ביותר, שהרי הכלל הוא שהעריות הן אחד משלושת האיסורים החמורים ביותר, שאסור לאדם לעבור עליהם גם במחיר מסירת נפשו. ואף אם נאמר שנאמרו הדברים הללו על דרך ההפלגה, עדיין יש בהם משום ביטוי לחומרה המיוחדת שייחסו חכמינו זיכרונם לברכה בדיוק במידות ובמשקלות.
נראים הדברים שההסבר לייחס החריף לעבריינות בתחום המידות והמשקלות נובע משתי סיבות. חדא, משום שמדובר בעוולה קשה במיוחד לתיקון, שהרי מי שהונה את הזולת במשקל אינו יכול לאתר את כל הלקוחות שנפגעו כתוצאה ממעשיו ולהשיב את המצב לקדמותו, והרי הוא כמי שגוזל את הרבים, שאמרו עליו חכמים: "חמור גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהחזיר לו גזילו, הגוזל את הרבים אין יכול לפייסן ולהחזיר להן גזילן"3. עם זאת, נראה שאין די ביסוד הגזל, שהרי המקורות העבריים העוסקים בגזל הרבים אינה מתבטאים בלשון כה חריפה. נראה אפוא שהסיבה לחומרה היתרה שהחמירו חכמינו בדיני מידות ומשקלות נובעת בעיקר מן העובדה שבתהליך המדידה והשקילה, ממלא כל אדם תפקיד הדומה לתפקיד השופט האוחז באמת המשפט, והדברים נאמרים כמעט במפורש בפרשת קדושים, שבאים בה זה בצד זה העוול במשפט והעוול במידה ובמשׂורה. וכן נדרש בספרא: המודד נקרא דיין. שאם שיקר במידה, קרוי עוָּל, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה, וגורם לחמשה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם4. זאת ועוד. נראה שיש במשקל צד חמור אף יותר מזה שבהליך השיפוטי, שהרי מי שיש לו נגיעה אישית בעניין מסוים, אינו רשאי לשבת בדין בו, וחז"ל אף החמירו בצורה קיצונית בחובת השופט להיות מרוחק מעניינם של בעלי הדין5; ואילו הסוחר המודד ללקוחותיו מצוי בניגוד עניינים חריף ומובהק. ניתן היה לבסס לכאורה איסור על הסוחר להיות גם המודד והשוקל את הסחורה, שהרי הוא כמכריע בינו לבין לקוחו, אלא שהרצון להימנע מהכבדה יתרה על חיי המסחר מנע איסור מעין זה, והביא להסתפקות בהטלת "אימת הדין" על הסוחרים, כדי לצמצם עד כמה שאפשר את מעשי ההונאה. הזהירות בעת המדידה והשקילה כך, למשל, טרחו חכמי התלמוד לפרט את המבנה של סוגי מאזניים שונים6: |
תנו רבנן: נפש מאזנים תלויה באויר ג' טפחים, וגבוהה מן הארץ שלשה טפחים, וקנה ומתנא שלה שנים עשר טפחים; ושל צמרים ושל זגגין תלויה באויר שני טפחים, וגבוהה מן הארץ שני טפחים, וקנה ומתנא שלה ט' טפחים...
|
|
שיעורם של דברי התלמוד הוא: המאזניים מורכבים ממוט מרכזי הנקרה "נפש"7, ומחובר אליו קנה שבכל אחד משני צדדיו מחוברת רצועה המחברת בין הקנה לבין הקערות שמניחים באחת מהן את אבן המידה ובשנייה את הסחורה והיא הנקראת בתלמוד "מתנא". ברייתא זו קובעת את המרחק המינימלי של הקנה מתקרת החדר ומרצפתו כדי להבטיח חופש תנועה מלא של הקנה, ואת האורך המינימלי של הקנה כדי להבטיח רגישות מספקת של המאזניים השונים על פי ייעודם 8.
ונאמר בברייתא על המשקלות המשמשות למדידה9: תנו רבנן: אין עושין משקלות לא של בעץ [=בדיל] ולא של אבר [=עופרת], ולא של גיסטרון [=סגסוגת; תערובת של מתכות] ולא של שאר מיני מתכות. אבל עושה הוא של צונמא [=אבן קשה] ושל זכוכית. סיבת איסור זה היא מקדם השחיקה הגבוה של הבדיל והעופרת הרכים ביחס, דבר העלול להביא לפחת במשקלה של המשקולת ולגרום לעיוות המדידה. חז"ל לא הותירו "לשוק החופשי" אפילו את כפיס העץ המשמש למחיקת המידה ולסילוק העודף בה, ואמרו10: תנו רבנן: אין עושין המחק של דלעת, מפני שהוא קל; ולא של מתכת, מפני שהוא מכביד. אבל עושהו של זית ושל אגוז, של שקמה ושל אשכרוע. תנו רבנן: אין עושין את המחק צדו אחד עב וצדו אחד קצר. הדברים הללו נאמרו בגלל חששם של חכמינו שמא לא ימחק סרגל מחיקה קל מדי כראוי, ונמצא המוכר מפסיד; ואילו סרגל כבד מדי ימחק יותר מדי ויגרום הפסד לקונה11. חכמינו זיכרונם לברכה אף הקפידו על מועד ביצוע המדידה, אם יש לו השפעה על איכות המדידה, וקבעו12: לא ימדוד [קרקע] לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים13. ולעניין מדידת נוזלים, הברייתא אומרת שיש למזוג אותם לכלי המדידה לאט לאט, כדי שלא יעלה בהם קצף, ותיראה המשורה כאילו היא מלאה14. המכשיר העיקרי המבטיח אי-פגיעה בקונה בעת ביצוע המדידה הוא חובת המוכר להכריע את המידה המדויקת על ידי תוספת כלשהי. ואלה דברי הרמב"ם בעניין זה15: מניין שחייב המוכר להכריע ללוקח בעת ששוקל לו, שנאמר: "אבן שלמה וצדק". אמרה תורה: צַדֵּק משלך ותן לו16. וכמה? בלח אחד למאה, וביבש אחד לארבע מאות. כיצד? מכר לו עשר ליטרין לח, נותן לו גירומין [=תוספת] אחד מעשרה בליטרא. ואם מכר לו עשרים ליטרין יבש, נותן לו גירומין אחד מעשרים בליטרא. וכן לפי חשבון זה, בין רב בין מעט. הלכה זו מחייבת את המוכר להפסיד מעט בכל מדידה ומדידה, כדי להבטיח שלא יפסיד הקונה מאומה17. איסור החזקת כלי מדידה לא תקינים אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו היא עביט של מימי רגלים. אמר רב פפא: לא אמרן אלא באתרא דלא חתימי. אבל באתרא דחתימי, אי לא חזי חתימה לא שקיל. ובאתרא דלא חתימי נמי, לא אמרן אלא דלא מהנדסי, אבל מהנדסי לית לן בה. ולא היא, זימנין דמיקרי בין השמשות, ומיקרי ושקיל. ותרגומם של הדברים: אמר רב יהודה בשם רב: אסור לאדם שישהה מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו, ואפילו היא עביט של מימי רגלים. אמר רב פפא: באתרא דלא חתימי [=לא אמרנו אלא במקום ש[המידות והמשקלות] אינם חתומים [בחותם של מלכות]19. אבל במקום שהם חתומים, אם אינו רואה חתימה, אינו קונה. ובמקום שאין חתומים גם כן, לא אמרנו אלא בשאין הקונים מקפידים [לוודא שהמידות והמשקלות מדויקים]. אבל אם הם מקפידים, אין חשש בדבר [להחזיקם]. ולא היא. לעתים [בגלל הבהילות שלפני כניסת השבת], עשוי אדם לקנות בהם בין השמשות. ונפסקה הלכה20 שבמקום שהמידות והמשקלות התקינים חתומים בחותם המלכות, מותר להחזיק בבית מידות ומשקלות שאינם תקינים; ובמקומות אחרים, גם באלה שהקונים נוהגים לוודא בהם את תקינות המידות והמשקלות שאינם חתומים, אסור לקיים אותם אם הם פסולים, משום שלעתים עשוי להזדמן לקוח בשעת בין השמשות בשעה שהבריות טרודות, ולא יקפיד לבדוק את המידה21. חובת הציבור חייבים בית דין להעמיד ממונים שיהיו מחזרים על החניות, וכל מי שנמצא אתו מדה חסרה או משקל חסר או מאזנים מקולקלים רשאים להכותו ולקנסו כאשר יֵראה לבית דין. פסק ההלכה שבשולחן ערוך מצא את דרכו גם לפנקסי תקנות הקהילות, כגון קהילת ניקלשבורג שתוקנה בה התקנה23: הממונים על זה תהיה להם תמיד אמה חתומה, וכן לכל המידות והמשקולות, וארבע פעמים בשנה לכל הפחות יבואו פתאום אימת ומתי שירצו לאיזה סוחר וחנות לבדוק את מידותיהם ומשקולותיהם לידע שכל אחד יש לו איפת צדק והין צדק וכל שאר המידות. ובאם ימצאו אצל אחד שאין לו משקל ומידת צדק, מחויבים הממונים להודיע על זה בלי עיכוב לראשי העיר, והם יעיינו בדבר בצירוף הממונים, ורשות בידם לקנוס אותו כפי ריאות עיניהם, ומי שיעבור על זה כמה פעמים, ונעשה מועד לכך, רשות בידם להעביר אותו מאומנותו לגמרי. נמצאנו למדים שחובה על הציבור שלא להמתין לתביעה של מי שהונו אותו במידה או במשקל, אלא לקיים ביקורות יזומות בשווקים בקביעות כדי לוודא את תקינות המידות. נראים הדברים שמלבד חומרת איסור הונאה במידות ובמשקלות, הסיבה לביקורות יזומות הוא "כשל השוק" הנובע מאי-ידיעת הצד הנפגע. דבר נדיר הוא שילך אדם שמדדו לו סחורה בחנות אחת לחנות אחרת כדי לוודא את מידת הדיוק של המדידה. על פי רוב, לא ידע הצרכן כלל שנפגע, ומשום כך מוטלת חובת הבדיקה על הציבור. חובת כל יחיד ויחיד הסיטון [=הסיטונאי] מקנח מדותיו אחת לשלשים יום, ובעל הבית אחת לשנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר חלוף הדברים: חנוני מקנח מדותיו פעמים בשבת, וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת, ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל. כלומר, מאחר שהסיטונאי מודד פעמים הרבה בכל יום, מצטברים משקעים רבים בכלי המדידה ומפחיתים אותם, ולכן הוא צריך לנקותם פעם אחת בחודש; אך רבן שמעון בן גמליאל סבור שדווקא החנווני, שהוא מוכר לרבים, צריך לקנח את מידותיו פעמיים ולנגב את המשקלות פעם בשבוע ולקנח את המאזניים בכל שקילה ושקילה. הדין הישראלי כבמשפט העברי, כן גם במשפט הישראלי נאסר השימוש בכלים לא מדויקים, נקבע מנגנון ציבורי שתפקידו לפקח על תקינותם והסוחרים מחויבים לשתף פעולה עם המפקחים. ואולם יש כמה עניינים שהדין בישראל שונה בהם מן הדין במשפט העברי. העברות לפי פקודת המשקלות והמידות נחשבות לקלות, והעונש החמור ביותר שנקבע בה הוא שנתיים מאסר25. הבדל משמעותי אחר הוא, שהדין הישראלי, בניגוד למשפט העברי, אינו מחייב את הסוחרים לבדוק בעצמם את משקלותיהם ולכיילם, והוא מותיר את החיוב למפקחים מטעם הרשות. בימים אלה נמצא משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה בסופה של עבודת מטה לשינוי המצב ולקביעת חובה על המחזיק בכלי מדידה לבדוק בעצמו את כלי המדידה שברשותו ולכיילם בין באב מידה שיהיה בידו בין בבדיקות במעבדות בדיקה מוסמכות בלא להמתין לביקורת יזומה מצד מבקרי המשרד. עם השלמתה של עבודת המטה וביצוע החקיקה הנדרשת, ישתווה הדין בישראל לדין שנקבע במשנה כבר לפני קרוב לאלפיים שנה, ולפיו חייבים הסוחרים ל"קנח את מידותיהם". סיום |
ולבד העונש הנורא בעולם האמת, עונשו בעולם הזה שלא יצליח ונכסיו ילכו לטמיון. ולהפך, מי שמתאמץ במידות ומשקולות אמת, אף שלשעתו נראה בעיניו כי חוסר יבואנו, אבל לבסוף הברכה שורה בכל משלח ידיו. וכך דרשו חז"ל: "לא יהיה לך בביתך (ממון)". מה טעם? משום "איפה ואיפה" [כלומר, מפני שרימית בכלי המידה]. "לא יהיה לך בכיסך [ממון]". מה טעם? משום "אבן ואבן" [כנ"ל]. אבל "אבן שלמה וצדק - יהיה לך (ממון), איפה שלמה וצדק - יהיה לך [ממון]". ומוטב לאדם להתגולל באשפתות משיהיה במסחרו מידות ומשקולות שקריים. ואסור לרמות שום רמאות בעניין המידה והמשקל בין לישראל בין לגוי, אלא יהיו מיושרות ומצודקות.
|
הערות:* היועץ המשפטי של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה . 1. ספרא, קדושים, פרשה ג. 2. בבא בתרא פח ע"ב. 3. תוספתא (מהדורת ליברמן), בבא קמא, פרק י, הלכה יד. 4. ספרא, קדושים, פרשה ג, ד"ה פרק ח. 5. ראה הסיפורים המובאים בתלמוד הבבלי, כתובות קה ע"ב. 6. בבא בתרא פט ע"א. 7. כביאור הרשב"ם על אתר. ויש מי שסבור שנפש המאזניים היא הלשונית הנעה מצד לצד ומתאזנת כשמשקל הסחורה שווה למשקל המשקולת. ונראה שכן סבור גם הרמב"ם, הלכות גנבה, פרק ח, הלכות ח-יא. 8. שהרי ככל שהקנה ארוך יותר, המאזניים רגישים יותר. 9. בבא בתרא פט ע"ב. 10. שם. 11. ברוח הדברים שנאמרו לעיל, ניתן לומר שמאחר שהסוחר משמש בעת תהליך המדידה כדיין בינו לבין לקוחו, הוא מחויב לנקוט מידת זהירות שווה כלפי שני הצדדים, וממילא אסור לו לפגוע גם באינטרס שלו. הסבר נוסף "ארצי" יותר הוא, שסוחר המשתמש במחק קל עלול להרשות לעצמו למדוד פחות מן המידה המקובלת. 12. בבא בתרא פט ע"ב. 13. משום שחבלי המדידה מתכווצים בקור ומתפשטים בחום. יש לציין שגם התקן הישראלי החל על חבלים (ת"י 505), קובע שבדיקת חבלים תיעשה בטמפרטורה שבין שתי מעלות לעשרים מעלות ובלחות יחסית של 2%-65%. ראה ר' לוי, דבר מתוקן - ענייני תקינה, טכניקה ובירורי לשון בענפים אלה בהשוואה עם המקורות (ירושלים, תשנ"ד), עמ' 24. 14. שם. 15. הרמב"ם, הלכות גנבה, פרק ח, הלכות יב-יג 16. כוונת הדברים היא שלעתים בגלל מקדם החיכוך של ציר הקנה עם הנפש, נותרות כפות המאזניים מעוינות גם כשצד אחד כבד ממשנהו. כדי לוודא שהסחורה הנשקלת שווה למשקל אבן המדידה, יש לוודא שהכף שמונחת בה הסחורה נמוכה לפחות טפח אחד מן הכף השנייה. 17. כאיזון להפסדו של המוכר, ניתן לציין שהמוכר אינו חייב ל"מצות את המידות", היינו אינו חייב להמתין להתרוקנות מלאה של הנוזל מכלי המדידה שבידו לכלי שבידי הקונה, ודי בהטפת שלוש טיפות. התלמוד הירושלמי מספר על שני חנוונים שמיצו את המידות בלילות ואספו מהם שלוש מאות חביות יין, ואמרו להם חכמים שלא היו חייבים לנהוג כך (ירושלמי, ביצה, פרק ג, הלכה ט; סב ע"ב). 18. בבא בתרא פט ע"ב. 19. בחובת המלכות והציבור לפקח על המידות נרחיב להלן. 20. ראה: רמב"ם, הלכות גנבה, פרק ז, הלכה ד; שולחן ערוך, חו"מ, סימן רלא, סעיף ג. 21. וראויים לציון דברי ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רלא, סעיף ב, האומר: "אם לפרקים מודדים גם במידה שאינה רשומה [=שאינה מסומנת בידי המלכות], אסור להשהותה. 22. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רלא, סעיף ב. 23. י' שצ'פינסקי, התקנות בישראל, כרך ד (ירושלים תשנ"ג), עמ' תט. וראה שם בעמ' שע ובעמ' שעה. 24. משנה, בבא בתרא, פרק ה, משנה י. 25. לזיוף משקלות במכוון, ראה סעיף 11(8) בפקודת המשקולות והמידות. לזיוף חותמות אישור למשקולות, ראה שם, סעיף 11(9). לעיל השווינו בין מדידה ושקילה לבין הליך שיפוטי. ראוי לציין שהעונשים על עברות בהליך השיפוטי חמורים בהרבה. כך, למשל, העונש על עדות שקר הוא תשע שנות מאסר (סעיף 274 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). 26. ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רלא, סעיף א. |