"וחותם יד כל אדם בו"

בנוסח התפילה של ראש השנה ויום הכיפורים, המקובל בקהילות רבות, שליח הציבור פונה בשם שולחיו אל ריבונו של עולם היושב בדין, וסוקר בפניו ובאוזני המתפללים את מצב האדם בשעת ההליך השיפוטי, כשהוא מתאר את המעמד במילות הפיוט הקדמון המיוחס לר' אמנון ממגנצא¹.

אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע וָעד, וכותב וחותם, וסופר ומונה, ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזכרונות, ומאליו יקָּרא, וחותם יד כל אדם בו.

ביד הבורא היושב בדין מרוכזים כמעט כל התפקידים המוכרים לנו מבתי המשפט: הוא הדיין, הוא התובע [=מוכיח], הוא העד, הוא סופר בית הדין והוא שמש בית הדין המקריא את השתלשלות העלילה. בהליך המתואר, יש אפילו רמז להסתמכות על הקלטות שנעשו בשעת מעשה: "ותפתח את ספר הזכרונות ומאליו יקָּרא". כך נעקפת החובה ההלכתית לשמוע את העדות מפי העדים ולא מפי כתבם. והיכן הוא האדם במעמד משפטי זה? ההתערבות היחידה של גורם אנושי במשפט המתואר היא זו של הנידון, שחתימת ידו מאשרת את אמיתות הדברים: "וחותם יד כל אדם בו".

מקובל להשתמש בכתיבת ידו של האדם ובחתימתו כדי להוכיח את הבטחתו או מחויבותו האישית לקיים דבר מה². חתימת הלווה על השטר וחתימות עדים וכדומה הן דרכים מקובלות לאישור עסקה או הסכם, ומטרתן למנוע ספק עתידי או התכחשות אחד הצדדים למחויבותו. אימות כתב היד או החתימה נדרש כשיש חשש לזיוף או לניצול בלתי הוגן של הכתיבה או החתימה.

אימות כתב יד או חתימה נקרא במקורותינו "קיום השטר", והוא מתבקש בדרך כלל כשיש ספק בדבר תקפות שטר חוב או מלווה. לפי ההלכה³, השטר מתקיים באחת מחמש דרכים:

אחד, שיהיו הדיינים מכירים כתב ידי העדים. השני, שיחתמו העדים בפניהם. השלישי, שיבואו העדים החתומים בו, ויאמר כל אחד: זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה. הרביעי, שיבואו עדים [אחרים] ויעידו שזה כתב ידם של אלו. החמישי, שיהא כתב ידם יוצא משטרות אחרות... ויֵראה להם שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו.

אחר שהשתכנע בית הדין באמיתות החתימות שבשטר, חותמים עליו הדיינים, והליך קיום השטר מסתיים ב"מעשה בית דין"⁴.

ייחודו של כתב היד

מקובל להניח שכתב ידו של כל אדם ייחודי⁵ ושניתן לזהות על פיו את כותבו. אף יש הסכמה שלא זו בלבד שאין לשני בני אדם כתב יד זהה, אלא אף שהאדם אינו יכול לכתוב שנית ספונטנית וטבעית באופן זהה דברים שכתב או חתימה שחתם. אמנם סגנון הכתיבה מאופיין ומוגדר, והוא אישי וייחודי לכל אדם, אלא שפרטי הכתיבה, המילים והאותיות וצירופיהן, משתנים אצל הכותב מדף לדף וממילה למילה.

פעולת הכתיבה היא תוצאה של שיתוף פעולה בין מערכות אחדות בגוף, כגון הראייה והתפיסה ועיבוד הנתונים, וכן פעולות מוטוריות של שרירים רבים. שיתוף כל אלה לפעולות שגרתיות המתבצעות מדי יום, מפתח מיומנות שהיא הבסיס לסגנון כתב היד על תכונותיו הייחודיות⁶. נוסף על אלה, הכתיבה מושפעת גם מתנאים חיצוניים, כגון מצב נפשי, עייפות ומתח, צורת הישיבה וכלי הכתיבה ועוד, עד שאין שני כתבים הזהים זה לזה, גם אם נפלטו מקולמוס אחד⁷.

לדרכי זיהוי כתב יד

שתי שיטות עיקריות מקובלות בזיהוי כתב יד: האחת מסתמכת על היכרות מוקדמת של אדם כשר עם כתב היד או החתימה; והשנייה מסתמכת על השוואת כתב היד שבטיעון עם כתב יד מאומת על פי קווי הדמיון ביניהם, שניתן לקבוע על פיהם ששני כתבי היד נכתבו בידי אדם אחד.

כיום, נוטים בתי המשפט להעדיף את שיטת ההשוואה על פני שיטת ההיכרות המוקדמת, בתנאי שהיא נעשית בידי מומחים לכתבי יד שבית המשפט מכיר בהם לשם קבלת "חוות דעת מומחה" בשאלת זיהוי הכותב. המומחים הללו מחויבים לפעול על פי כללי ההשוואה המקובלים בעולם⁸, המבוססים על מחקרים במדעי ההתנהגות, בפיזיולוגיה ובמדע הפורנזי, שיצרו תשתית מדעית בתחום זה, כפי שנראה בהמשך דברינו.

במשפט העברי, לא מצאנו הגדרות ברורות לאופן בחינת כתב היד וגם לא לתהליך הסמכת מומחה להשוואת כתבי יד. אף לא מצאנו בהלכה כלים להשוואה או סולם רמות ודאות, כנהוג במדעים הפורנזיים. על פי הגישה ההלכתית, השוואת מסמכים היא תוצאה של התרשמות בית הדין או העד המומחה, ומסקנת ההשוואה היא בדרך כלל חד משמעית: כתבי היד שווים זה לזה או שונים זה מזה⁹.

על פי סדר דרכי קיום שטרות שנקבע בשולחן ערוך בעקבות הרמב"ם¹⁰, הדרך הפשוטה והישירה לזיהוי כתב יד העדים החתומים על השטר היא השיטה הראשונה שהזכרנו לעיל: הדיינים מזהים את הכתב על בסיס היכרות אישית מוקדמת של כתב היד.

דרך נוספת ופשוטה לכאורה אף יותר, אם כי לא מן הבחינה המעשית, היא שהעדים חותמים על השטר בפני הדיינים כבר בעת עריכתו. כך, אף שהדיינים אינם מכירים את כתב ידם של העדים וחתימותיהם היכרות מוקדמת, הם יכולים לאשר את תוקף השטר, שהרי נכחו במעמד החתימה¹¹.

אפשרות אחרת שמזכיר שולחן ערוך היא שיעידו העדים החתומים על השטר שזה הוא כתב ידם, ואף כאן אין מדובר בהשוואה אלא בהיכרות מוקדמת של כתב היד. ואולם נראה בהמשך דברינו ששיטת הרמב"ם היא שכאשר זיהוי החתימה נעשה על ידי העדים החתומים על השטר עצמם, אין די בזיהוי כתב היד, אלא העדים נדרשים להעיד גם על תוכן השטר.

אפשרות נוספת היא עדות אחרים על כתיבת יד העדים. אף כאן השיטה הנקוטה במקורותינו היא שיטת ההיכרות המוקדמת של כתב היד, ויש צורך בעדות של שניים כדי לקיים כל אחת מן החתימות, כפי שפסק הרמב"ם¹²:

שטר שעדיו ראובן ושמעון, ובאו שנים והעידו שזה כתב ידו של ראובן וזה כתב ידו של שמעון, נתקיים השטר. אבל אם העיד זה על כתב ידו [של] ראובן והשני העיד על כתב ידו [של] שמעון, לא נתקיים השטר, לפי שצריך שני עדים על כתב יד [כל] אחד משניהם. ואם יש שלישי מעיד על כתב ראובן ושמעון כאחד, נתקיים.

ויש בהלכה צד של קולה בעדויות שנועדו לקיום החתימה, והיא שניתן לקבל גם עדות של מי שיש לו קרבה אישית ומשפחתית למי שמאמתים את כתב ידו, כעולה מדברי הטור (ספרד, המאה הי"ד), האומר¹³:

יש דברים שמעיד עליהם [נער צעיר] בגדלו [=לאחר שהגיע לגיל מצוות] אף על פי שלא ראה אותם אלא בקטנותו, כגון שמעיד: זה כתב יד אבי או כתב יד רבי או אחי כדי לקיים השטר, אע"פ שכבר מתו בעוד שהיה קטן. ודווקא על אלו שלושה מעיד, שהוא רגיל בהם ומצוי אצלם.

רק האפשרות האחרונה לקיום שטרות נוקטת בשיטת השוואת כתבי היד. על פי אפשרות זו, בית הדין משווה את כתב היד שבטיעון לכתב יד אחר מאומת, בהליך הנקרא בלשון חכמים "כתב ידם [של העדים] יוצא ממקום אחר". פעולת ההשוואה מבוצעת על ידי הדיינים, אף שלא הוכשרו לכך פורמלית¹⁴. אף על פי כן, נהוג שלא לערער על החלטת בית דין אחר שניתנה כ"מעשה בית דין"¹⁵.

כתב יד היוצא ממקום אחר

כבר אמרנו שאם העדים המקיימים את השטר הם העדים החתומים עליו, דעת הרמב"ם היא שאין די שיאמתו את חתימתם על גבי השטר ויאשרוה, אלא עליהם לאשר גם את הדברים הכתובים בו. כלומר, אין להסתפק באישור הטכני של החתימה, ויש להסמיך לו אישור תוכני. וזה לשון הרמב"ם¹⁶:

מי שחתם על השטר, ובא להעיד על כתב ידו בבית דין, והכיר כתב ידו שזהו בודאי, אבל אינו זוכר העדות כלל, ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לווה מזה לעולם, הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בבית דין, שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה, וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר. אבל אם לא נזכר, לא יעיד... הואיל והדבר כן, שטר שיצא לבית דין ובאו עדים ואמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו, לא נתקיים השטר, והרי הן כחרשים, עד שיזכרו עדותן. וכל מי שאינו דן כן, לא יֵדע [=אינו יודע] בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו.

וכבר רבו החולקים על שיטת הרמב"ם¹⁷, ובראשם בר הפלוגתא הגדול שלו, החכם הפרובנסלי המפורסם בן המאה הי"ב, רבי אברהם בן דוד מפוסקיר, הכותב בהשגתו בלשון חריפה לא פחות מזו של הרמב"ם¹⁸:

ויש מי שאין מורין כן, ויודעין בדינין כמותו. שאם אמרו: אין לנו זכרון כלל, אין זו סתירה. ויותר מזה. שאפילו אמרו: כתב ידינו הוא, אבל מעולם לא היתה מלוה, כי אם אמנה היתה [=שטר למראית עין בלבד], אינן נאמנין. אבל אם אמרו: דומה חתימה זו לכתב ידינו, אבל מזוייפת היא, כי מעולם לא חתמנו בשטר זה, ודאי יכולין לפוסלו.

לשיטת הרמב"ם, אף אם העדים החתומים על השטר אינם זוכרים את תוכנו, אין מניעה מלקיימו באחת מן הדרכים החלופיות, בין על דרך "כתב ידם יוצא ממקום אחר", היינו השוואת כתב ידם לדוגמאות מאומתות, בין על דרך עדות חיצונית על חתימתם, כלומר היכרות מוקדמת של עדים כשרים עם כתב ידם. בכגון זה, אין צורך בעדות העדים עצמם על תוכן השטר, כפי שאומר הרמב"ם עצמו¹⁹:

אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר או שהיו שם עדים שזה כתב ידן, מקיימין את השטר, ואין משגיחין על דבריהן, שאומרין: אין אנו זוכרין עדות זו, שמא חזרו בהן. וזה שאמרו: אין אנו זוכרין, כדי לבטל השטר, וכאילו אמרו: קטנים היינו, פסולי עדות היינו, שאינן נאמנים, הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם. ומפני טעם זה, מקיימין כל השטרות, ואין אנו צריכין להביא עדים ולשאול אותם אם הם זוכרים עדות זו או אינם זוכרים אותה, שאפילו באו ואמרו: אין אנו זוכרים אותה, אין שומעין להן, הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהן.

"השָּווה ומַשווה קטון וגדול"

השוואת כתבי יד מתייחסת למכלול תכונות, כוללניות ופרטניות, המאפשרות למומחה לקבוע שמסמך מסוים נכתב בידי פלוני. שטף הכתיבה, אופי הכתב, מיומנות הכתיבה, מהירותה והיחס לשורה ולשטח הכתיבה - כל אלה הן דוגמאות לבחינה כוללנית של כתיבת יד הכותב. נוסף על אלה, מסייעים לזיהוי רוחב השוליים, הרווחים בין המילים והאותיות והשורות, הגודל הכללי של הכתב וגודלן היחסי של אותיות בתוך הכתב. כמו כן, נבחנים דרך חיבור האותיות זו לזו, הטלאות בכתיבה, פירוט מבנה האותיות והספרות וסימנים אחרים. אף יש לבחון את מבנה הכתב לאותיותיו, את צורת האותיות, את התחלותיהם של קווים וסיומם ואת החלקים המסתיימים בכתב עבה או קווים ההולכים ומתחדדים ועוד.

המומחה לזיהוי כתב יד יורד לפרטי פרטיהם של מאפייני הכתיבה, והוא מקפיד לכאורה בעניין זה הרבה יותר מבית דין המקיים שטר על פי ההלכה.

זיהוי כתב יד בידי מומחה מסתמך על אחת משתי דרכים: השוואת המסמך לדוגמאות כתב יד הכותב שנכתבו על ידו באקראי או על העתקים של המסמך שהוא מתבקש לכתוב לצורך השוואתם עם המסמך המקורי.

דוגמאות אקראיות מאפשרות היכרות "טבעית" עם כתב היד, ואילו בדוגמאות שהאדם מתבקש לכתוב משתדלים ליצור מעין סביבה טבעית. האדם מתבקש להעתיק את המסמך שבטיעון פעמים אחדות בתנאים הדומים ככל האפשר לתנאים שנכתב בהם המסמך הנבדק²⁰, תוך הקפדה על סוג הנייר, משטח הכתיבה, כלי הכתיבה, מצב הכתיבה (בעמידה, בשכיבה או בישיבה) ועוד. אחר כך, מנתח המומחה לזיהוי כתבי יד את המסמך המוטל בספק לעצמו ואת הדוגמאות לעצמן, ואחר כך משווה את התוצאות ומשקללן.

כשיש לכתב היד מאפיינים ייחודיים, כגון אותיות מחוברות בדרך ייחודית או שבורות או מנוונות או חורגות מן השורה או מוטות באופן בולט, קל יותר להגיע למסקנה חד משמעית באשר לזהות הכותב ולדמיון בין כתבי היד המשווים. אך אם הכתב חסר מאפיינים ייחודיים, כגון שהוא דומה לדפוס הכתיבה הנלמד בבית הספר, קשה יותר להגיע למסקנה חד משמעית באשר לזהות הכותב והדמיון בכתב.

גמר חתימה

בתי המשפט בארץ מקבלים עדות מומחה לזיהוי כתב יד כ"עדות פסוקה" היכולה לשמש בסיס יחיד להרשעה בעברת זיוף²¹, "ובלבד שהשופט בערכאה ראשונה בחן את העדות הזאת בקפדנות ובזהירות והשתכנע במידה הנעלה על כל ספק כי הנאשם הוא אשר עשה את המסמך הנדון"²². במקום אחד קבע בית המשפט העליון כי "הכלל הוא, כי בעדויות מומחים לכתבי יד, אין יתרון בהכרח להשכלה הפורמלית"²³. במקום אחר הדגיש בית המשפט העליון שסמכות ההכרעה בשאלת זיהוי כתב יד או חתימה מסורה בסופו של דבר לשופטים. קביעת המומחה אינה מכריעה את הדין אוטומטית²⁴:

הכל מסכימים שמותר לבית המשפט לקבוע אמיתותה של חתימה על סמך חוות דעת של מומחה מוסמך למקצוע זה. אולם המסקנה הסופית מוסיפה להיות בידי בית המשפט. הוא ולא אחר צריך להשתכנע באמיתות החתימה... התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו צריך להיות גלוי לפני השופט²⁵... ואין להפוך את חוות הדעת... מעין אורקל של דלפי.

שבנו אפוא לנקודת המוצא, המוסרת ביד בית הדין את הסמכות ואת החובה לקבוע דמיון ושוני בין כתבי יד שבמחלוקת, בין בדיני ישראל בין בדין הישראלי. אכן, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אך כיום, בעזרת המומחים לזיהוי כתבי יד, יכול הוא לראות יותר משראה בעבר.

בתמונה עשר דוגמאות של המילה בלבד, הנפוצה בכתיבת שקים,
וניתן להבחין בהבדלים ניכרים בכתיבתה, כגון בכתיבת האות בי"ת,
המופיעה פעמיים במילה זו, ואף בסגנון חיבור אחדות מן האותיות.

הערות:

* רפ"ק אודי וולף, כימאי, קצין ההדרכה של מז"פ, משטרת ישראל. רפ"ק ינה גרבר ורפ"ק רחל גבאי-פרידסון, מומחיות מעבדת המסמכים, מז"פ, משטרת ישראל.
1. בעל "אור זרוע" מביא בשם ר' אפרים מבונא שר' אמנון ממגנצא קידש את השם וחיבר את הפיוט "ונתנה תוקף", הנאמר בקהילות אשכנז ובחלק מקהילות ספרד. וראה: י' יהלום, "על פיוטו הנודע של אלעזר הקליר וכיצד יוחס בטעות לר' אמנון ממגנצא", עיתון "הארץ", גיליון ערב יום כיפור תשס"ג (6.9.02); ח' מאק, "ויהי ביום הדין בראש השנה... חיזוק נוסף לטענה שהפיוט 'ונתנה תוקף' נכתב על ידי יניי או אלעזר הקליר או בתקופתם ולא על ידי ר' אמנון ממגנצא", עיתון "הארץ", כ' תשרי תשס"ג (26.9.02).
2. במקרים מסוימים, כתיבת הסכם וחתימה עליו מהוות תנאי הכרחי להוכחת קיומו. במשפט העברי כך הוא לדוגמה בעניין כתובת אישה. באשר למשפט הישראלי, ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תל-אביב תשס"ד, עמ' 1257: "ככלל, הוכחתה של פעולה משפטית, ככל עובדה הטעונה הוכחה יכול שתעשה בכל אחת מדרכי ההוכחה הכשרות. בעדות בעל פה או בראיה שבכתב, למעט אותן פעולות משפטיות שעל פי הדין יש להוכיחן בראיה שבכתב דווקא, לאמור במסמך". וראה שם בהמשך דבריו.
3. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן מו, סעיף ז (על פי הרמב"ם, הלכות עדות, פרק ו, הלכה ב). הסימן כולו מוקדש לדיני קיום שטרות.
4. לעתים יש צורך בקיום גם לחתימת הדיינים. הדבר נידון בהלכות הללו, אך אין כאן מקום להאריך.
5. טרם נמצאו שני כותבים שכתב ידם זהה, כשם שנמצא שטביעות אצבע וכף יד הן ייחודיות לכל אדם ואדם.
6. שינויים בכתב היד כתוצאה מפגיעה פיזית, מחלה או נטילת תרופות נשקלים בעת ניתוח הכתב בידי מומחים. עניין זה נזכר כבר בתלמוד ובראשונים, כגון בדברי רש"י: "שאין לו כתב יד של דעת, שלא היתה לו דעת צלולה מימיו" (גיטין עא ע"א, ד"ה בחרש מעיקרו). רש"י קושר בעקיפין בין צלילות הדעת ובין גיבוש כתב היד.
7. גישה זו אומצה על ידי הרב א' דסברג ואחרים. ראה מאמרו, "זיהוי ספרי תורה", תחומין א (תש"ם), עמ' 491. וראה הרב ד"ל גרינפעלד, "קדושת ספר תורה", ניו-יורק תשנ"א.
8. להשוואת כתבי יד, ראה O. Hilton, Scientific Examination Of Questioned Documents, USA 1993; D. Ellen, The Scientific Examination Of Documents, London 1997. לבדיקת כשרותן של תעודות, ראה ר' גבאי-פרידסון וא' וולף, "על תעודות זיהוי ועל זיהוי תעודות", פרשת השבוע, נשא, תשס"ד, גיליון מס' 166.
9. דרך זו הייתה מקובלת גם בבתי המשפט בארץ, והיא אושרה בבית המשפט העליון. ראה ע"א 86/58 טאהר פהום נ' א' רוזנפלד, פ"ד יג 477: "ואז הכתיב לו השופט והוא כתב כמה מהספרות המופיעות ונשנות בניר ההוא. השופט השווה את שני כתבי היד ובפסק הדין בא לכלל מסקנה כי החשבון הוא בכתב ידו של המערער...". בהמשך מתייחס השופט ברנזון לתהליך ההשוואה שביצע השופט, וכותב: "גם אנו השווינו את שני כתבי היד והדמיון שביניהם הוא בדרך כלל כה בולט עד שבשום פנים ואופן אין לומר כי השופט לא היה יכול להגיע למסקנה שהגיעה אליה".
10. ראה לעיל, ליד ציון הערה 3.
11. כך פירש בשו"ת ופסקי מהרי"ט החדשים, סימן יד. כך הבין גם ר' יהושע פלק כ"ץ (פולין, המאה הט"ז), ראה פרישה, חו"מ, סימן ו, ס"ק יב, ד"ה שעד הרואה. לחידוש שבדרך זו לקיום שטרות הנראית לכאורה פשוטה יותר מקודמתה, ראה דבריו שם. וראה גם דבריו בפירושו לשולחן ערוך, שם, ס"ק יג.
אפשר גם לפרש שכוונת השולחן ערוך היא לקיום השטר אחרי שכבר נערך ונחתם, על ידי חתימת העדים בפני הדיינים והשוואת דוגמת חתימותיהם בידי הדיינים לחתימה שבשטר שבטיעון, כשיטת השוואת כתבי היד. כך הבין ערוך השולחן, חושן משפט, סימן מו, סעיף ג. על האפשרות לערוך השוואת כתבי יד בפני בית משפט, ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני, תל-אביב תשס"ד, עמ' 656: "עריכת ניסיון [=ניסוי] בנושא המחייב מומחיות... אינה יכולה לבא במקום עדות מומחה. וכך הוא הדין לעניין ניסיון שנערך באולם בית המשפט ע"י אחד מבעלי הדין. כל עוד מצוי הנושא בתחום של 'מומחיות' - אין להוכיחו אלא בעדות מומחה".
12. רמב"ם, הלכות עדות, פרק ז, הלכה ג.
13. טור, חושן משפט, סימן לה.
14. מסלול הכשרת מומחה לכתב יד במשטרת ישראל נמשך שנים אחדות, ובו המתמחה מתוודע הן לכללי הבדיקה וההשוואה התאורטיים הן למאות דוגמאות של כתבי יד.
15. ראה טור, חושן משפט, סימן מו.
16. רמב"ם, הלכות עדות, פרק ח, הלכה א והלכה ד.
17. שתי הדעות הובאו בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן מו, סעיף י.
18. ראה השגות הראב"ד על הרמב"ם, שם.
19. שם.
20. וראה לעיל, הערה 11.
21. ע"פ 26/63 אחמד מחמד ג'בארין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(1) 355.
22. כך גם נפסק בע"א 4200/92 מעלוף נ' מעלוף, פ"ד מז(3) 780.
23. ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (4) 324.
24. ע"א 46/77 היינץ ג' בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לג(1) 715.
25. לשאלת שקיפות ההליך המקצועי-מדעי בפני בית המשפט, ראה: ע"פ 410/72 מ"י נ' קיזל, פ"ד כח (1) 256, בעמ' 261; ת"פ (ת"א) 6220/89 מ"י נ' נסים פרץ (לא פורסם), ושם מתוארת בהרחבה דרך היישום הראויה של תורת הסימנים על ידי מומחים. וראה גם, א' וולף וי' נובוסלסקי, "תוקפם הראייתי של סימני זיהוי", פרשת השבוע, וישב, תשס"ג, גיליון מס' 101, הערות 20-24.

---

---