ולמה רימיתני?

בפרשת ויצא (בראשית, פרק יט), מתואר מעשה של הפרת הבטחת נישואין. לבן מציע ליעקב לקבל תמורת עבודתו עמו שכר ראוי. יעקב מקבל את הצעת לבן, אך מתנה אותה בקבלת רחל, בתו הצעירה של לבן, לאישה. כדי להסיר ספק, הדגיש יעקב שהוא רוצה לשאת לאישה את רחל דווקא, ולא את אחותה, אך למרות זאת רימהו לבן, כדברי הכתוב: "ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אתה אליו... ויהי בבקר והנה הִוא לאה". לאחר הפרת הבטחת הנישואין, ניהל יעקב משא ומתן מחודש עם לבן, ורק בסיומו יכול היה לשאת גם את רחל לאישה.

הפרת הבטחת נישואין במשפט הישראלי

סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 קובע לאמור: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל... יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". בתי המשפט בישראל קבעו זה מכבר שהפרת הבטחת נישואין אינה כלולה בין שאר "ענייני נישואין", מכיוון שהבטחת הנישואין נכרתת בשעה שעדיין לא באו בני הזוג בברית הנישואין, ועדיין ההבטחה אינה מקנה להם מעמד של נשואים או זכויות כלשהן המוקנות למתקשרים בקשר של נישואין לאחר נישואיהם¹. ממילא, סמכות השיפוט בסוגיה זו אינה מסורה בידי בית הדין הדתי של הצדדים הנוגעים בדבר². הדין שחל בסוגיה זו אינו דין דתי³, ובית המשפט פוסק בסוגיה זו לאור עקרונות המשפט האזרחי⁴.

בתי המשפט החילו על הפרת הבטחת נישואין את העקרונות החלים בכל תביעה נזיקית, בעילת התרמית⁵ או בכל תביעה המושתתת על דיני החוזים⁶. אכן, יש מלומדים הסבורים שמבחינת המדיניות המשפטית הרצויה, ניתן לחלוק על הדעה הרואה בהבטחת נישואין חוזה⁷. ואולם הפסיקה בישראל דבקה בדעה שהבטחת נישואין יוצרת חוזה תקף, שהפרתו בלא צידוק גוררת בעקבותיה זכות תביעה של הצד הנפגע לפיצוי בגין כל הנזקים שנגרמו לו⁸. הפיצוי ניתן בדרך כלל לאישה "על האכזבה ובושת-הפנים שנגרמו לה"⁹. הוא ניתן לה בגין כל נזק שנגרם לה, בין נזק כלכלי (כגון הוצאות שהוציאה עבור סעודה הקשורה בהבטחה שהופרה), בין נזק רגשי (כגון הבושה שנגרמה לה עקב הפרת ההבטחה)¹⁰.

בעת האחרונה ממש, נידונה סוגיית הפרת הבטחת הנישואין בפסיקת בית המשפט העליון.¹¹ השופטים ברק ופרוקצ'יה, סברו בדעת הרוב שיש להוסיף ולהכיר בעילה החוזית בגין הפרת הבטחת נישואין, ואילו השופט ריבלין סבר שראוי לבטל את ההכרה בעילה החוזית, ולמצער, יש להגביל את הפיצוי בגינה לנזק ממוני בלבד, ואילו התרופה לנזק לא-ממוני מקומה במסגרת תביעה נזיקית, אם יש לה יסוד במקרה מסוים.

הפרת הבטחת נישואין במשפט העברי

נשאלת השאלה: האם הסכם שמתחייבים בו הצדדים זה לזה להשיא פלוני לפלונית, דוגמת ההסכם שנכרת בין יעקב ללבן, הוא הסכם תקף לאור עקרונות המשפט העברי?

לכאורה, התחייבו לבן ויעקב להשלים את הפעולה בעתיד. במבט ראשון, נראה שהתחייבות מעין זו לוקה בפגמים אחדים, שעיקרם היעדר גמירות דעת בדבר מימוש ההסכם¹². כך, למשל, כותב הר"י מיגאש בעניין התחייבותו של אדם המלווה במעשה קניין לשאת את בת דודו: "הקניין... אינו קניין כפי שורת הדין להיותו קניין על פעולה שיעשו אותה. והוא נקרא קניין דברים, שאינו קניין"¹³. אכן, מסוגיות שונות בתלמוד, עולה שפגם בגמירות דעתו של המתחייב עשוי להירפא מכוחם של גורמים חיצוניים שונים, וביניהם קיומה של הנאה בעצם כריתת ההסכם, כשהעיקרון המנחה הוא: "בעבור ההנאה המגיעה למקנה... גומר הוא בדעתו להקנות את הנכס לקונה"¹⁴.

עם זאת, חכמי הלכה אחרים בימי הביניים, במיוחד חכמים מספרד וצפון אפריקה, לא סברו כן. יש מהם שחששו שמא התחייבותם העתידית של המתקשרים בהסכם הנישואין פגומה בפגם חמור של "קניין דברים", כיוון שתוכן ההתחייבות אינו ממוני, אלא הצדדים מתחייבים רק לעשיית פעולה בעתיד¹⁵.

קנס על הפרת הבטחת הנישואין

כדי להתגבר על בעיה זו, הם מציעים לרפא את הפגם באמצעות הוספת תנָיה ממונית להסכם, ולפיה כל צד מתחייב לשלם סכום כסף מסוים שנקבע מראש, אם לא יעמוד בדיבורו, ויסרב בסופו של דבר לשאת את בן זוגו. כך הפכה ההתחייבות העתידית הגלומה בהסכם הנישואין להתחייבות נוספת בהווה, התחייבות ריאלית וממונית לתשלום כסף אם תגרום התנהגות הצד הפוגע בושת וצער לצד שייפגע כתוצאה מהפרת הבטחת הנישואין¹⁶.

קנס זה לא רק שריפא את הפגם של גמירות הדעת בהסכם הנישואין, אלא שירת גם מטרה חברתית חשובה, כפי שכתב א' גרוסמן¹⁷: "חכמים העדיפו לאחד את האירוסין והקידושין ולהוסיף טקס 'חילוני' [=שידוכין] שבו סוכמו תנאי החתונה בין שני הצדדים והפרתו איננה מצריכה גט, לעומת האירוסין, שהפרתם גוררת אחריה צורך בקבלת גט. בד בבד חכמים הוסיפו סנקציות כלכליות לשידוכין, כדי לחזק את כוחם... בשל החשש הכבד מהפרת השידוכין הוחלט שההורים של שני בני הזוג יתנו ערבויות כספיות. וכך מי שביטל את השידוכין, שילם קנס כספי גבוה. במיוחד גדול היה חששם של הורי הכלה. עד שהבת ממתינה לכניסתה לחופה ולבית בעלה, 'תפסו' נערות אחרות חתנים. הפרת ההסכם עם בתם לא זו בלבד שגרמה לה לאבד זמן יקר לשווא, אלא אף הטילה בה פגם וחותם שלילי כלשהו, שהרי השידוכין עמה בוטלו. זאת ועוד, הביטול עורר לעתים קרובות שמועות ודברי רכילות".

כמה מן המתחייבים בהסכם השידוכין ניסו להתנער מחובתם לשלם קנס בטענה שהתחייבותם לשלמו פגומה בפגם "אסמכתא", שהיא התחייבות שמקבל אדם כלפי חברו, אך יש ספק אם אמנם תתקיים בעתיד. התחייבות זו תלויה בתנאי ידוע, שאולי רק יתקיים בעתיד. מטבע הדברים, המתחייב מקווה שתנאי זה, העתיד ליצור את חיובו, לא יתקיים בעתיד, ולפיכך קיים פגם בגמירות דעתו¹⁸. לאור גישה זו, ביקשו כמה מבני הזוג שהתחייבו לשלם קנס אם יפרו את הבטחת הנישואין שלהם להתנער מהתחייבותם.

בספרד של ימי-הביניים, אף נהגו לצרף להסכם השידוכין שני שטרות שנועדו לרפא את פגם האסמכתא: באחד, התחייבה משפחת החתן לשלם למשפחת הכלה סכום מסוים בכל מקרה; בשני, מחלה משפחת הכלה למשפחת החתן על התחייבות זו, אם נשא את כלתו במועד שנקבע בהסכם¹⁹.

אכן, כבר רש"י (אשכנז-גרמניה, המאה הי"א) קובע באחת מתשובותיו שטענתו של אדם, ולפיה התחייבותו לשלם קנס במקרה של הפרת הבטחת נישואין פגומה בפגם האסמכתא, אינה יכולה להתקבל, ונימוקו המאלף עמו: בנסיבות אלה מדובר ב"שידוכי אשה, שהנהיגו הראשונים כן, שלא לבייש בנות ישראל. ויש מן הדין לקונסו ממון וברידוי הגוף"²⁰. והוסיף רבי יהושע ולק כ"ץ (פולין, המאה הט"ז): "שהבושה [=של האישה שההבטחה לשאתה לאישה הופרה] כל כך דבר גדול, שכדאי הוא להפסידו עבור [=זה] כל כך ויותר מזה"²¹.

ברם, לשיטה זו נשאלת השאלה כיצד נרפא מבחינה משפטית הפגם של האסמכתא בהתחייבות? דומה שניתן להסביר את הדבר בשתי דרכים.

האחת. ההנחה היא שרצונו המשוער של האיש-החתן למנוע בושה מכלתו יוצרת מעין גמירות דעת להתחייבותו לשלם לה קנס, אם יפר את הבטחת הנישואין שנתן לה²².

והשנייה. אפשר שניתן לבסס את תוקפו של הסכם הנישואין במקרה זה על עקרונות המשפט הציבורי. כבר בימי חכמי אשכנז הראשונים, התקינו תקנת קהל האוסרת להפר הבטחת נישואין²³. לדידם, "בהפרת האירוסין יש משום הוצאת שם רע וחשש למציאת פגם במשפחה, וכתוצאה מכך הכבדה על נישואין מכובדים בעתיד"²⁴. לפיכך, התקינו שכל אדם שקידש אישה [=אירוסין], אך התחרט לאחר מכן וביקש להימנע מן הנישואין עמה, לעמוד בדיבורו בכל זאת, ולמצער שיכניסנה לפחות לחופה [=נישואין]²⁵. אפשר שהחמרה יתרה זו נבעה גם משום הקפדתם היתרה של חכמי אשכנז בעניין "ייחוס משפחה ככלל והקפדה על כבודה ומעמדה של המשפחה"²⁶.

במוצאי ימי-הביניים, הוסיפו על תשלום הקנס בגין ביטול הבטחת הנישואין גם עונש חרם חמור על המפר את הבטחת הנישואין. היו מקומות באשכנז שתשלום הקנס בהם פטר את המפר מן החרם, אך בפולין נכתב ב'תנאים' בפירוש שאין תוקפו של החרם פוקע גם לאחר סילוק הקנס. כתיבת ה'תנאים' נעשתה בפומבי, לא רק בנוכחותם של בני המשפחה, אלא גם במעמד אישי ציבור, כגון: רב, דרשן, סופר ועדים. הפרת הסכם הנישואין נתפסה כהטלת מום בבן הזוג או במשפחתו. כתוצאה מכך, המפר את ההסכם בלא לקבל היתר מפי בית דין מוסמך, לא יישא רק בתוצאות הפרתו, בתשלום הקנס, אלא גם יהיה לבוז, ויפחתו סיכוייו למצוא שנית שידוך כערכו²⁷.

מפר הסכם הנישואין לא נחשב רק כמפר חוזה, אלא הפך להיות עבריין על איסור שנקבע בחקיקה, בתקנת הקהל²⁸. החת"ם סופר, רבי משה סופר (גרמניה-הונגריה, המאה הי"ח) הסביר שיש בכוח תקנת הקהל לרפא את הפגמים שנפלו לכאורה בתוקף החיוב שבהסכם שידוכין²⁹. אפשר שיש לפנינו דוגמה נוספת למעמד המיוחד של הסכם הנישואין במשפט הפרטי, שהרחיב את תחולת הדין שחל עליו גם לתחום המשפט הציבורי, וסייע בכך לשחרורו מן המגבלות הרגילות החלות על התחייבויות בתחום המשפט הפרטי³⁰.

הסכם נישואין ברוב עם

בשלהי המאה הי"א, התייחס רש"י לנוהג שרווח בזמנו בקהילות אשכנז, ולפיו הסכם הנישואין נכרת בפני ראשי הקהל - "חשובי עיר"³¹. לדידו, העיקרון שנזכר בתלמוד (נדרים כז ע"ב) בעניין ריפוי פגם אסמכתא באמצעות קבלת התחייבות בבית דין חשוב חל גם ביחס להסכם נישואין שנכרת בפני "חשובי עיר"³². גם רבנו תם (צרפת, המאה הי"ב), חזר על עיקרון זה, אך גרס "כל בני העיר", לאור תפיסתו המשפטית, ולפיה הכרעות בקהילה בכל אתר בזמנו מתקבלות רק בהסכמת כל הקהילה³³. בספרות ההלכה האשכנזית במאה הי"ג נכתב שהסכם מעין זה תקף אם נכרת בפני "טובי עיר"³⁴.

הבסיס המשפטי לאי-כפיפותה של התחייבות זו למגבלת האסמכתא אינו חד-משמעי. ייתכן שראשי הקהל, "חשובי העיר", פועלים בעניין זה גם מתוקף תפקידם הציבורי, ולפיכך התחייבותם משוחררת ממגבלות המשפט הפרטי. לחלופין, ייתכן שהתחייבות בפני גוף מכובד, שמעמדו שווה למעמד בית דין, יוצרת את "גמירות הדעת" אצל המתחייב ומרפאת את הפגמים שדבקו בה.

באחת מתשובותיו, דן המהר"ם מרוטנבורג בתוקף הסכם שידוכין. הוא קבע שההתחייבות במקרה זה שרירה וקיימת, אף שבנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה לא הייתה גמירות דעת מושלמת מצד המתחייב³⁵, והוא מנמק את הדבר במעורבותם של ראשי הקהל בהתחייבות. בגלל מעורבות זו, חל על הסכם השידוכין המנהג שנהג בקהילות אשכנז בזמנו, ולפיו כל התחייבות שקיבל יחיד בפני ראשי הקהל שרירה וקיימת, ואינו יכול לחזור בו בטענה שהיו פגמים בכריתתה: "מנהג הוא בכל מלכותינו, שכל מה שהאדם מקבל עליו בפני ראשי הקהל שנבררו [=שנבחרו] מדעת [=על דעת, על ידי] הקהל, שאינו יכול לחזור בו"³⁶.

בעלי התוספות כתבו שהתחייבות לשלם קנס קצוב בהסכם הבטחת נישואין תקפה, ואינה פגומה בפגם האסמכתא מכוחו של המנהג בדומה לפעולה קניינית שנפל בה פגם, היכול להתרפא מכוחו של "מנהג סוחרים".

לעתים חיזקו את תוקף ההתחייבות בהסכם השידוכין על ידי שבועת הצדדים המתחייבים או באמצעות תקיעת כף.

בנסיבות מסוימות קיצוניות, גילוי פגם משמעותי בנוגע למשודך או למשודכת הקים עילה מוצדקת לביטול הסכם הנישואין. בנסיבות אלה, ההתחייבות לשלם קנס בגין הפרת הבטחת שידוכין אינה חלה. כך, למשל, אם המירה את דתה אחות המשודכת ופגמה משמעותית בייחוס משפחתה³⁷; וכן אם נתברר שמדובר ב"מיקח טעות", כגון שהכלה אינה שפויה בדעתה³⁸; או שיש פגמים משמעותיים אחרים בקשר השידוכין והנישואין³⁹. ואולם כדי לבטל הבטחת הנישואין לא הסתפקו בטעות קלת ערך. בקהילות אשכנז, הקפידו במיוחד שלא לבייש משודך או משודכת ולא להוציא שם רע ולפגוע בייחוס משפחה כתוצאה מביטול השידוך. כך, למשל, דן הר"י מולין בטענת אישה שרימו אותה בתיאור המשודך לה, "לומר לה שהוא יפה תואר וחכם ובעל פסוק [=תלמיד חכם], והכל לא נמצא בו". הר"י מולין סבר שפגמים אלה אינם משמעותיים ואינם מצדיקים את ביטול השידוך: "אם אינו יפה תואר, אין זה מום, גם אם הוא עם הארץ או בור, דאם היו כל ישראל תלמידי חכמים, מי יקיים 'ואספת דגנך'?"⁴⁰.

סוף דבר

ככלל, מכיר המשפט העברי בתוקפו של הסכם נישואין כשהוא מלווה בתניה לפיצויים מוסמכים מראש במקרה של הפרה. מכוחם של עקרונות שונים, הצליח המשפט העברי לרפא פגמים שדבקו בהסכמים כגון אלה, דוגמת הצורך בקניין המלווה את ההתחייבות, הפגם בגמירות דעתם של המתחייבים ופגם האסמכתא. לשם כך הסתייעו גם בעקרונות המשפט הציבורי, בעיקרון המשפטי של המנהג ובשני אמצעים משפטיים, השבועה והחרם.

אגב הדיון המשפטי וההלכתי בסוגיה זו, נמצאנו למדים מה רב כוחו של האיסור "שלא לבייש" את הזולת. המלבין פני חברו ברבים, הריהו כשופך דמים (בבא מציעא נח ע"ב).

אפשר שניתן להשתמש במשמעותה של המילה דמים בלשון חכמים, 'כסף'. מכאן אמרו: כל המלבין פני חברו ברבים, כשהוא מבטל את הסכם השידוכין שכרת עמו, הריהו "שופך דמים" ועליו לשלם את דמי הקנס הקצוב שנקבע מראש בהסכם השידוכין. במידת החסד שנהגה רחל באחותה, גמל בורא עולם חסד עם בניה. אף המתקשרים זה עם זה בהסכם שידוכין צריכים להשתדל לנהוג כלפי הזולת במידת החסד ולהתרחק תכלית הריחוק מכל פעולה שתגרום למשודך או למשודכת בושת פנים.

הערות:

* ד"ר יחיאל ש' קפלן, מרצה למשפט עברי ודיני משפחה באוניברסיטת חיפה.

1. ראה: פ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל, א (ירושלים תשנ"ה), עמ' 121; ר' גביזון, "אכיפת המוסר, פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין וחובת ההנמקה", משפטים ח (תשל"ח), עמ' 287, הערה 14.
2. ראה שיפמן, הנזכר לעיל, בהערה 1, עמ' 194. היו שהציעו לפנות להוראת סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 ולמצוא את הפתרון בסוגיית הפרת הבטחת נישואין במשפט הישראלי בעקרונות דיני ישראל. ראה ב' שרשבסקי, דיני משפחה (ירושלים, תשנ"ג), עמ' 15.
3. ראה שיפמן, הנזכר לעיל, בהערה 1, עמ' 194, הערה 1. בית המשפט האזרחי עשוי להחיל בהסכם שידוכין את עקרונות הדין הדתי אם ניתן להסיק לפי הנסיבות שזו הייתה כוונת הצדדים. ראה: ע"א 31/55 לרר נ' סטריקובסקי, פ"ד י, 1274, 1280; ב' שרשבסקי, דיני משפחה (ירושלים, תשנ"ג), עמ' 15; ד' פרימר, "השבת מתנות אירוסין בגין הפרת הבטחת נישואין לאור החקיקה האזרחית החדשה", משפטים י (תש"ם), עמ' 329, הערה 2.
4. ראה למשל: ע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו(2)169; ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני ואח' (טרם פורסם).
5. ראה למשל ע"א 386/74 פלוני נ' אלמונית פ"ד ל(1)383.
6. ראה למשל ע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו(2)169.
7. ראה שיפמן, הנזכר לעיל, בהערה 1, עמ' 205-198. לביקורת על יישום התפיסה החוזית בהבטחת נישואין, ראה ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים (תל-אביב, תשנ"א), עמ' 369.
8. ראה שיפמן, הנזכר לעיל, בהערה 1, עמ' 196; שרשבסקי, שם, עמ' 13.
9. ע"א 116/75, 149/75 חאיק נ' ספיה, פ"ד לא(1)92.
10. ראה שיפמן, הנזכר לעיל, בהערה 1, עמ' 196.
11. ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני ואח' (טרם פורסם).
12. לפי חלק מן השיטות, בעיה זו קיימת גם כשנשוא החוזה הוא "דבר שלא בא לעולם". ראה משנה תורה להרמב"ם, הלכות מכירה, פרק כב, הלכה א; טור, חושן משפט, סימן רט; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רט, סעיף ד.
13. ראה שו"ת ר"י מיגאש (סלוניקי, תקנ"א), עמ' קלה. לשיטת הר"י מיגאש בסוגיה זו, ראה א' ורהפטיג, ההתחייבות-תוקפה, אופיה וסוגיה (ירושלים, תשס"א), עמ' 96-99; וראה שם, עמ' 194-195.
14. ש' פרידמן, "הנאה וקניינים בתלמוד", דיני ישראל ג (תשל"ב), עמ' 115.
15. ראה ורהפטיג, הנזכר לעיל, בהערה 13, עמ' 191-200; שו"ת חתם סופר, חלק ד, אבן העזר (ניו-יורק, תשי"ח), סימן קה.
16. ראה פירוש רבי יהושע ולק כ"ץ, סמ"ע, חושן משפט, סימן רמג, ס"ק יב, על הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן רמג, סעיף ז; ורהפטיג, הנזכר לעיל, בהערה 13, עמ' 385.
17. א' גרוסמן, חסידות ומורדות, מהדורה שנייה מתוקנת (ירושלים, תשס"ג), עמ' 88-90 וראה גם תיאורו של י' כ"ץ, מסורת ומשבר (ירושלים, תשי"ח), עמ' 165, בנוגע ליהדות אשכנז במוצאי ימי-הביניים.
18. ראה בהרחבה "אסמכתא", אנציקלופדיה תלמודית, ב (תשט"ז), עמ' קח; ב' ליפשיץ, אסמכתא - חיוב וקניין במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח.
19. ראה שולחן ערוך, אבן העזר, סימן נ, סעיף ו; חושן משפט, סימן רז, סעיף טז; "אסמכתא", אנציקלופדיה תלמודית, ב (תשט"ז), עמ' קיג-קיד.
20. תשובות חכמי צרפת ולותיר (וינה, תרמ"א), סימן כז. וראה גם תוספות, בבא מציעא סו ע"א, ד"ה ומניומי אמר אסמכתא לא קניא. וראה גם תוספות, קידושין ח ע"ב, ד"ה מנה אין כאן משכון אין כאן: "כשהאחד מהן חוזר בו, השני מתבייש בדבר".
21. סמ"ע, חושן משפט, סימן רז, ס"ק מז. זו פרשנותו לקביעת רבי יוסף קארו, בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן רז, סעיף טז: "ויש אומרים שקנס שעושים בשידוכין לקנוס החוזר בו לא הוי אסמכתא, כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושת שבייש את חבירו".
22. ראה ב' שרשבסקי, דיני משפחה (ירושלים, תשנ"ג), עמ' 22. מכתביהם של חלק מפוסקי ההלכה שדנו בכך משמע שפגם האסמכתא נרפא בהסכם שידוכין רק בנסיבות מסוימות. כך, למשל, כתב הרמב"ם שהסכם שידוכין תקף רק אם התחייב המתחייב "מעכשיו", וזאת "לפי שמעכשיו מבטל דין האסמכתא". ראה שו"ת הרמב"ם, ב (ירושלים, תש"ך), עמ' שפו. וראה גם משנה תורה להרמב"ם, הלכות מכירה, פרק יא, הלכה ז; "אסמכתא", אנציקלופדיה תלמודית, ב (תשט"ז), עמ' קיא ועמ' קיד. כמו כן יש מי שסובר שפגם האסמכתא נרפא רק אם נעשה מעשה קניין. ראה מרדכי, בבא מציעא, אות שכב; הגהת הרמ"א, חושן משפט, סימן רז, סעיף טז; "אסמכתא", אנציקלופדיה תלמודית, ב (תשט"ז), עמ' קיד; לסיכום הדעות בסוגיה זו, ראה פס"ד בית הדין הרבני האזורי בחיפה, א/669/יח, פד"ר ג, 57, 60-61.
23. לדעת פרופ' גרוסמן, תקנת קהל זו הייתה קיימת לכל המאוחר כבר באמצע המאה הי"א. ראה ספרו חכמי אשכנז הראשונים (ירושלים, תשמ"א), עמ' 137, הערה 115. ואשר למועד שאימצו בו קהילות אשכנז לראשונה את חרם הקהילות, האוסר לבטל שידוכין, ראה גרוסמן, חסידות ומורדות, הנזכר לעיל, בהערה 17, עמ' 93-94.
24. א' גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים (ירושלים, תשמ"א), עמ' 148. במקומות אחרים, מחוץ לתחום קהילות אשכנז וצרפת בתקופה זו, כגון בספרד, התייחסו בפחות חומרה לביטול שידוכין, ולא ניכר החשש שיגרום ביטול השידוכין פגיעה בייחוס משפחה. ראה גרוסמן, חסידות, הנזכר לעיל, בהערה 17, עמ' 96-97.
25. ראה גרוסמן, הנזכר בהערה הקודמת, עמ' 312. ושם בעמ' 406 הוא משער שחלה התפתחות במדיניות קהילות אשכנז בסוגיה זו. בתשובת רש"י, תשובות חכמי צרפת ולותיר (וינה, תרמ"א), סימן כז, נזכר מנהג קהילות אשכנז ליתן ערבונות יקרים כדי להכביד על ביטול השידוכין, אלא שמנהג זה לא מנע לחלוטין את תופעת ביטול השידוכין. לכן, תיקנו מאוחר יותר תקנה שאין לבטל את הנישואין, וחייבו את המארס לישא את ארוסתו.
26. גרוסמן, הנזכר לעיל, בהערה 25, עמ' 404. בנוגע להקפדתם של חכמי אשכנז על ההימנעות מפגיעה בכבוד המשפחה וייחוסה, ראה גרוסמן, חסידות ומורדות, הנזכר לעיל, בהערה 25, עמ' 96.
27. י' כ"ץ, מסורת ומשבר (ירושלים, תשי"ח), עמ' 165-166.
28. במחלוקת הגדולה שפרצה בשנת רכ"ז בין ר' משולם קוזי מפדואה לבין ר' ויץ ממיסטרי בעניין הפרת הסכם שידוכין דנו כמה מחשובי הפוסקים הנמנים עם אסכולת הפסיקה האשכנזית במאה הט"ו. בדיוניהם ההלכתיים נזכרת לעתים העובדה שנוסף על תשלום קנס, חייב המפר הסכם שידוכין בגין העובדה שעבר על איסור שנקבע בתקנת קהל. ראה שו"ת מהר"ם מינץ (ירושלים, תשנ"א), עמ' צז. השווה שו"ת ופסקי מהרי"ק החדשים (ירושלים, תש"ל), עמ' יא.
29. שו"ת חתם סופר, ד, אבן העזר ב ( ניו-יורק, תשי"ח), עמ' קה.
30. ראה י"ש קפלן, "אי-כפיפותו של הציבור למגבלות המשפט הפרטי במשפט העברי", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 380. ראה גם שם, עמ' 381-382, בנוגע לתחולת חקיקת הציבור על היחיד בעל כורחו מכוח השוואת מעמד הקהל למעמד בית דין ותחולת סמכות בית דין: "הפקר בית דין הפקר" ביחס לחקיקת הקהל.
31. בנוגע לנוהג זה, ראה גרוסמן, חסידות ומורדות, הנזכר לעיל, בהערה 17, עמ' 92.
32. ראה תשובות חכמי צרפת ולותיר (וינה, תרמ"א), עמ' כז.
33. ראה ספר הישר (ירושלים, תש"ם), עמ' רכ, עמ' 138; תוספות, נדרים כז ע"ב, ד"ה והלכתא אסמכתא קניא.
34. ראה אור זרוע (זיטאמיר, תרכ"ד), פסקי סנהדרין, סימן כח; ובמקבילה שבשו"ת מר' יצחק בן משה אור זרוע ומאיר בן ברוך (ירושלים, תש"ג), תקלג; ספר מצוות גדול (ונציה, שי"ז), מצוות עשה, מצווה פד, הלכות מיקח וממכר.
35. על נסיבות ההתחייבות, ראה י"ש קפלן, "אי כפיפותו של הציבור למגבלות המשפט הפרטי", משפטים, כה (תשנ"ה), עמ' 377, עמ' 408 - 409.
36. שו"ת מהר"ם (קרימונה, שי"ז), עמ' רל. וראה במקבילות: תשובות מימוניות, הלכות שופטים, סימנים ט-י; שו"ת מר' יצחק בן משה אור זרוע ומאיר בן ברוך (ירושלים, תש"ג), עמ' צג.
37. ראה שו"ת הרא"ש (ירושלים, תשנ"ד), כלל לד, סימן א.
38. ראה שו"ת מהרי"ק (ונציה, רע"ט), סימן רא.
39. ראה טור, אבן העזר, סימן נ; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן נ, סעיף ה; ערעור תשכ"ד/160, פד"ר ה, 322, 328. על "מקח טעות" כעילה לביטול נישואין, ראה בהרחבה: A. Hacohen, The Tears of the Oppressed (ניו יורק, 2004).
40. שו"ת מהרי"ל החדשות (ירושלים, תשל"ז), עמ' קפט. וראה גם גרוסמן, חסידות ומורדות, הנזכר לעיל, בהערה 17, עמ' 116-117.