ההפלה במקרא ובמשפט

"ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה"

דניאל סינקלר*

פרשת משפטים, תשס"ה, גיליון מס' 195

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה


דין הריגת עוּבּר במקרא
התורה אינה מגדירה הפלת עוברים בתור פשע עצמאי. עניין זה נזכר בה רק בעקיפין כתוצאה של קטטה בין שני אנשים:
וכי ינָּצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש ייענש כאשר ישית עליו בעל האישה ונתן בפלִלים. ואם אסון יהיה, ונתתה נפש תחת נָפש (שמות כא, כב-כג).
על פי דין מקראי זה, אם אין "אסון", שמת העובר אך לא האישה1, עונשו של המכה הוא קנס כספי, הנקרא בלשון חז"ל "דמי ולדות"2. במדרש ההלכה3 נלמד עניין הקנס מגזרה שווה ממוציא שם רע על אשתו, שהתורה משתמשת בפועל ענ"ש ביחס לעונש ממוני: "וענשו אותו מאה כסף" (דברים כב, יט). השימוש בפועל ענ"ש לעניין הריגת עובר מלמד מגזרה שווה שאף כאן מדובר בקנס4.

אולם, אם קרה "אסון" ומתה גם האישה, המכה נחשב לרוצח ומתחייב בנפשו5.

הדין הזה בתורה אינו ברור דיו. בחוקי חמורבי הוא מפורש יותר: "איש כי יכה אישה הרה ויצאו ילדיה, עשרה שקלים כסף ישלם תחת ילדיה"6. גם במערכות משפט אחרות שהילכו במזרח התיכון העתיק, התוצאות המשפטיות של הריגת עוברים הן כספיות בלבד. רק הריגת אישה הרה מחייבת את המכה בדיני נפשות7.

מן המקרא אל המשפט העברי
ההבחנה המקראית בין תוצאות הריגת עובר להריגת האם עיצבה את פני המשפט העברי בשאלות הריגת עוברים והפלה. לדעת רבי מאיר הלוי אבולעפיה (ספרד, המאה הי"ג), סיבת הפטור מעונש מוות בהריגת עובר במשפט העברי היא משום שעובר אינו בגדר אדם כל זמן שלא יצא לאוויר העולם8, וזה לשונו:
שנאמר: "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון", כלומר באישה, "ענוש ייענש" על העוברים, "כאשר ישית עליו בעל האישה". אלמא אעוברין פטור [כלומר פטור מעונש מוות בגין הריגת עוברים], ולא מיקטלא ליה [=ואינו נהרג על הריגת עובר] עד שיהא תינוק בן יום אחד9.
הדין המקראי מובא גם אצל הרב יהושע פלק כ"ץ (פולין, המאה הט"ז), מנושאי כליו החשובים של השולחן ערוך, בבואו להסביר את המשנה לפיה יש להרוג עובר המסכן את חיי אמו בזמן הלידה10. המשנה מבחינה בין עובר במעי אמו, שאז "חייה קודמין לחייו", ובין עובר ש"יצא רובו"11, ש"אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש12 מפני נפש". לפני יציאת רובו של העובר ממעי אמו, הוא אינו נחשב לאדם מבחינה משפטית, וניתן להרגו, אם זוהי הדרך היחידה להציל את חיי האם. רק משיצא לאוויר העולם, הוא נחשב לאדם מבחינה משפטית, ואין להקריב את חייו למען אמו. לדעת הרב פלק כ"ץ, יסוד הלכה זו הוא הדין המקראי בעניין דמי ולדות. ואלה דבריו:
ואף על פי כן, בעודו במעיה מותר לחתכו, ואף על פי שהוא חי, שכל שלא יצא לאויר העולם, אין שֵׁם נפש עליו, והא ראייה, דהנוגף אישה הרה ויצאו ילדיה ומתו משלם דמי ולדות, ואין שם רוצח ומיתה [=דין מוות] עליו13.
המשפט המקראי משמש גם פוסקים בני זמננו המבקשים להקל בעניין ההפלה. בתשובתו לשאלה בעניין הפלת עובר הנגוע במחלת טיי-זקס, מחלה גנטית הגורמת למות הלוקה בה עד גיל ארבע לכל היותר, השיב הרב אליעזר ולדינברג14 שהפלת עובר הלוקה במחלה זו אינה בגדר מעשה רצח, "דישראל אינו נהרג על העוברים", כשהוא מסתמך בין השאר על דין "הנוגף אישה הרה ויצאו ילדיה".

השינוי בתרגומים היווניים לתורה
התרגומים היווניים לתורה, שנעשו במאה הא' לערך, משקפים שינוי דרמטי בפסוק זה: במקום המילה "אסון" באה המילה "צורה", כלומר דינו של המכה תלוי בהתפתחותו הביולוגית של העובר. וזה לשון תרגום השבעים:
וכי ינצו אנשים... אם לא נתמלאה עדיין צורתו של העובר, משלם הנוגף כופר... ואם כבר הייתה צורה לעובר, יומת הנוגף15.
הרעיון שהורג עובר מעוצב, בעל צורה, דינו כרוצח, שעונשו מיתה, בא לידי ביטוי במיוחד בדברי פילון האלכסנדרוני:
אם רב איש... ומכה על בטנה [של אישה הרה], וגורם להפלת ילדה: אם הילד עדיין לא מעוצב, הוא ייענש על ידי קנס, גם בגלל ההתקפה על האישה וגם בגלל שמנע מהטבע, שהיה באמצע תהליך של הכנת הייצור הנפלא ביותר בעולם, מלהביאו אל העולם; אולם אם הילד כבר מעוצב, על ידי זה שיש לו צורה, וכל קשריו ותכונותיו במקום, אזי ימות המכה, כי למעשה הוא הרג בן אדם לכל דבר, רק הטבע עדיין לא היה מוכן להוציאו לאור יום, אלא שמר עליו קמעא, כמו פסל מושלם המחכה על שולחן העבודה של המסתת לתקופה קצרה טרם יציאתו לעולם16.
מובן שההבדל הדרמטי בין המקורות שצמחו בעולם היהודי-יווני באותם ימים לבין נוסח המקרא משך את תשומת לב החוקרים בימינו: יש מי שאומר17 שטעו המתרגמים18 וקראו "אישון", דהיינו אדם קטן, במקום "אסון"; ויש מי שאומר19, שהטעות נובעת מקריאה שגויה של המילה "אסון" כ"אמון", ופירושה כמי שגדל, כלשון האמור באיכה: "האמונים עלי תולע" (איכה ד, ה)20. אולם ההסבר המשכנע ביותר הוא שהשינוי משקף את התרבות היוונית והמוסר היווני שבתוכם פעלו המתרגמים האלה. היוונים ראו בהריגת עובר מעוצב פשע מוסרי ומשפטי חמור. אפלטון ואריסטו עסקו בשאלת מעמדו המוסרי והמשפטי של עובר שהגיע לשלב העיצוב ברחם אמו, והתירו את ההפלה אך ורק "לפני שהעובר בתוך הרחם יהיה לבעל חיים ורגש"21. יש להניח שמתרגמי התורה היהודיים לא רצו להוציא שם רע על מוסריותה, ולכן אימצו את ההבחנה היוונית בין שלבי ההיריון ויישמו אותה בתרגום התורה ומשפטיה22.

המדע מול דוקטרינה משפטית במשפט העברי
הגישה היוונית, שהתבססה על המדע23, התקבלה על ידי התלמוד בעניין חיותו הביולוגית של העובר ברחם אמו24. אנטונינוס דן עם רבי יהודה הנשיא בשאלת רגע כניסת הנפש לגוף, והציע שהדבר מתרחש בתחילת ההיריון, ואף מביא כהוכחה את העובדה שכל בשר נרקב תוך שלושה ימים, אלא אם כן יש בו גרגיר מלח. מכאן הוא מסיק שהעובר אינו יכול להתקיים ברחם אמו בלא שתהיה לו נפש. רבי יהודה הנשיא קיבל את דעת אנטונינוס ואף סמכה לפסוק "חיים וחסד עשית עמדי, ופקֻדתך שמרה רוחי" (איוב י, יב).

אך ראוי להדגיש שקביעה זו לא הכריעה סופית בשאלת מעמדו המשפטי של העובר, משום שבמחשבת ישראל, הנפש מתחלקת לכוחות אחדים המכונים נפש25, והדיון בין רבי לבין אנטונינוס הצטמצם למושג נפש בהוראתו הביולוגית בלבד. משום כך, לא מצינו אף לא פוסק הלכה אחד הדן בשאלת הפלת עוברים מבחינה משפטית המסתמך על דיון תלמודי זה ואוסר הפלה בטענה שיש לעובר נפש ביולוגית26. מסתבר שלעניין התוצאות המשפטיות של הפלת עוברים, לא זזה ההלכה ממשנת המשפט המקראי, והיא אינה מוכנה להכריע בעניין זה רק על סמך חיותו הפיזית של העובר ברחם אמו.

יש להעיר ששלבי ההיריון, כגון ארבעים יום27 או שלושה חודשים28, נזכרים בתלמוד ואף מהווים שיקולים משניים בפסיקת ההלכה בעניין הפלה29. אולם הם אינם נחשבים למבחן הלכתי עיקרי, והפוסקים אף חולקים לגבי שייכותם במקרים מסוימים30.

הרב יאיר חיים בכרך (גרמניה, המאה הי"ז) מרחיק לכת וטוען שאין להתחשב בשלבי ההיריון בפסיקת ההלכה בעניין הפלת עובר, משום שהדבר חסר כל משמעות הלכתית ומנוגד לדין תורה:
ובזה היה אפשר לחלק... אם כבר עברו ארבעים יום... או אם כבר עברו על הריונה שלושה חדשים, שהוא זמן הכרת העובר... או אם הרגישה בבטנה תנועת העובר המאוחר קצת אחר שלושה חדשים... מכל מקום, אין זה מבוקשינו לדון מדעת נוטה וסברת הכרס רק על פי דין תורה31.
בתשובתו לשאלה בעניין הפלת עובר ממזר, מגיע הרב בכרך בסיכום ביניים למסקנה:

היה היתר גמור שאלתך אשר שאלת [אם להרוג עובר ממזר] מדין תורה, לולי המנהג הפשוט בינינו [היהודים] וביניהם [הגויים] מפני גדר פרצות הפריצות והזונים אחריהם.

במילים אחרות, לפי המסורת ההלכתית המבוססת על דין תורה, אין סיבה לאסור את ההפלה במקרה זה. אולם יש לאסור את הדבר מטעמים מוסריים, כדי שלא יהיו בני אדם פרוצים בעריות ויבקשו להסתיר את מעשיהם על ידי הריגת העובר שנוצר כתוצאה מיחסים אסורים אלה. שיקול מוסרי זה מקובל הן על יהודים הן על מי שאינם יהודים. אולם בסוף תשובתו, הוא אוסר את ההפלה גם מטעמים הלכתיים, בקל וחומר מאיסור השחתת זרע.

יש לציין שהרב בכרך חשד בשואל שביקש לדעת אם כעיקרון הפלת עובר, אף שאינו ממזר, מותרת על פי ההלכה אם לאו, אך לא העז להציג כך את שאלתו והציג אותה כעוסקת באישה נשואה שהרתה לזנונים. על כך כותב הרב בכרך: "ואחשביה כי תכונת השאלה באשת איש דבר בדוי הוא, ולא היה ולא נברא", ומשום כך הוא נוזף בשואל בסוף תשובתו ומבקש ממנו: "ונא אחי אל תטריחני עוד בשאלות כאלה, כי בקושי השבתי לך זאת הפעם".

השפעת המקרא על המשפט הקנוני
ההבחנה בין עובר מעוצב לעובר לא מעוצב בתרגומים היווניים לתורה התקבלה על ידי אבות הכנסייה. לדעתם, העיצוב הוא שלב כניסת הנשמה לגוף העובר32. אקווינס הגדיר את השלב הזה גם במונחים פיזיים, הרגע שהעובר מתחיל להתנועע במעי אמו33. הבחנה זו אומצה על ידי המשפט הקנוני של הכנסייה הקתולית בימי הביניים, ולפיו ההורג עובר מעוצב נחשב כרוצח שהרג אדם רגיל34.

הבחנה זו בוטלה על ידי האפיפיור בשנת 1869, והוחל במקומה הכלל שהעובר נחשב מעוצב כבר ברגע ההזרעה35. ראוי לציין שגם תאולוגים קתוליים ליברליים בעידן המודרני מסתמכים על הבחנה זו כשהם מבקשים להגמיש את עמדתה הנוקשה של הכנסייה בעניין ההפלה בשלבים הראשונים של ההיריון36.

עיצוב דין הפלה במשפט המקובל על פי התורה
אנגליה הייתה בימי הביניים מדינה קתולית, והמשפט הקנוני הקלסי שלט גם בענייני הפלה37. אולם עם המהפכה הפרוטסטנטית, שהתחילה במאה הט"ז והסתיימה למעשה אחרי מלחמת האזרחים באמצע המאה הי"ז, גברה ההתעניינות במקורות יהודיים בכלל ובנוסח העברי של המקרא בפרט. הסיבה לכך הייתה הרצון להוכיח את צדקת הפרוטסטנטיות בטענתה העיקרית שהיא משקפת את האמת של דבר האל בתורתו בצורה הרבה יותר נאמנה מן הקתוליות. נציגה הידוע ביותר של אסכולה זו של "נוצרים שוחרי ידע עברי" (Christian Hebraists) באותם ימים הוא ג'והן סלדן, חבר הפרלמנט האנגלי ועורך דין שהחזיק בספרייתו מאות ספרי פרשנות והלכה, כולל כתבי יד של התלמוד. הוא כתב חיבורים אחדים על המשפט העברי38, וגם על נושאים תאולוגיים, וניסה להוכיח את צדקת הפרוטסטנטיות על פי מקורות יהודיים39.

על רקע זה, יש להבין את השינוי שחל בשאלת ההפלה במשפט המקובל באנגליה אחרי המהפכה הפרוטסטנטית. ויליאם האוקינס, אחד ממעצביו העיקריים של המשפט המקובל בעידן המודרני, כותב בספרו שיצא לאור בשנת 1716:

And it was anciently holden that the causing of an abortion by giving a potion to, or striking a woman big with child was murder. But at this day, it is said to be a great misdemeanor only, and not murder, unless the child be born alive and die thereof, in which case it seems clearly to be murder. And in this respect also, the Common law seems to be agreeable to the Mosaical, which as to the purpose is thus expressed: If men strive and hurt a woman with child so that her fruit depart from her, and yet no mischief follows, he shall surely be punished according as the woman's husband will lay upon him, and he shall pay as the judges determine. And if any mischief follows, then thou shalt give life for life40.
לדעת האוקינס, אף על פי שהתייחסו בעבר להפלה כאל רצח, אין לעשות זאת היום, גם אם הגיע העובר לשלב העיצוב, ורק משעה שיצא לאוויר העולם, הריגתו היא בגדר רצח. האוקינס תולה את הצדקת הגישה החדשה במשפט המקובל בעובדת התאמתה ל"תורת משה", תוך שהוא מביא את לשון המקרא בנוסח העברי, "אסון" ולא "צורה", וקובע שהדעה המבוססת על התרגום היווני היא מיושנת, ואינה משקפת את עמדת המשפט המקובל בימיו41.

המשפט הפלילי האנגלי במאות הי"ט והכ' הלך בעקבות גישתו וקבע שההפלה היא בגדר פשע אך לא רצח42. בעקבות פסק דין מנחה בשאלת הפלה שבוצעה מתוך כוונה להפסיק את היריונה של קטינה שנאנסה בצורה אכזרית על ידי קבוצת חיילים43, הפכה שאלת ההפלה לעניין רפואי: המשפט מתיר לרופא להפיל עובר בתנאי שהוא פועל בתום לב למניעת נזק לחיי אישה או לבריאותה הנפשית או הפיזית, וסומך על החלטתו המקצועית המתועדת והנתמכת על ידי רופא אחר, בלי להעביר אותו תחת שבט ביקורתם של מוסדות משפטיים רשמיים. חוק ההפלות משנת 1967 הרחיב את מסגרת ההיתר לרופא להפיל עובר, וכלל בו למשל עובר פגום. בשנת 1990 הותר גם לדלל עוברים ושימוש רפואי מבוקר בגלולה הגורמת למות העובר מיד אחרי ההזרעה44.

מן המקרא אל החוק במדינת ישראל
המשפט הישראלי מבוסס ביסודו על שיטת המשפט האנגלי. רשימת המקרים שמותר לבצע בהם הפלת עובר דומה לזו שבחוק ההפלות האנגלי, שאינו מבחין בין שלבי ההיריון. בישראל, ההכרעה בשאלה אם להתיר הפלה במקרה מסוים מסורה לוועדה המורכבת משני רופאים ועובד סוציאלי45. ההבדל החשוב בין המשפט הישראלי למשפט האנגלי הוא ביטול הנימוק החברתי-כלכלי, ההיתר להפיל עובר מחשש להחמרת מצבה הסוציו-אקונומי של האישה או המשפחה. היתר זה, המופיע בחוק האנגלי, נקבע בחקיקה הישראלית המקורית בשנת 1977, אך בוטל בשנת 198046.

סוף דבר: המקרא קבע עמדה בשאלת מעמדו של העובר. עמדה זו עיצבה את דיני ההפלה לא רק במשפט העברי אלא גם במשפט הקנוני, במשפט המקובל ובמשפט הישראלי, עד עצם היום הזה.

הערות:



* פרופ' דניאל סינקלר, בית הספר למשפטים, המסלול האקדמי של המכללה למנהל, ראשון לציון.
1. המילה "אסון" באה גם בדברי יעקב בשעה שבא לנמק את סירובו לשלוח את בנימין יחד עם אחיו למצרים (בראשית מב, ד; מב, לח; מד, כט), ושם ברור שהכוונה למות אדם ולא עובר.
2. משנה, בבא קמא ה, ד; בבא קמא מח ע"ב - מט ע"ב. וראה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, תקצב-תקצט.
3. מסכתא דנזיקין, משפטים, פרשה ח.
4. יש להדגיש שהמכה משלם דמי ולדות גם אם התכוון להכות את יריבו והכה בטעות את האישה והפיל את עוברה. ראה: רמב"ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ד, הלכה א; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן תכג, סעיף א.
5. התנאים נחלקו בדעתם אם העובדה שהמכה לא התכוון להרוג את האישה יש בה כדי לפטור אותו מעונש מוות. ראה: סנהדרין עט ע"א; רש"י, שמות כב, כג, ד"ה ואם אסון. לפסיקת ההלכה בעניין זה ראה רמב"ם, שם.
6. סעיפים 210-209. על פי החוק הבבלי, הורגים את בתו של מי שהרג אישה.
7. ראה: G. Driver and J. Miles, The Babylonian Laws (Oxford, 1955) 2, p. 29; E. Cuq, Etudes sur le Droit Babylonien (Paris, 1929), p. 450; G. Cardascia, Le Lois Assyriennes (Paris, 1969). p. 244. על היחס בין המשפט המקראי לבין חוקי המזרח התיכון העתיק והתפתחות נושא ההפלה במשפט העולם הקלסי בכלל, ראה: א' אפטוביצר, "עמדת העובר בדיני עונשין של ישראל", סיני יא (תש"ב-תש"ג), עמ' ט; מ' ויינפלד, "המתת עובר - עמדתה של מסורת ישראל בהשוואה לעמדת עמים אחרים", ציון מב (תשל"ז), עמ' 129.
8. לשאלת הפטור מעונש מוות בגין הריגת עובר וצמצומו להורג תינוק בן יומו בלבד, ראה: ספרא, אמור כא; משנה, נידה ה, ג; נידה מד ע"ב; סנהדרין פד ע"ב; רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה ו.
9. יד רמ"ה, סנהדרין נז ע"ב, ד"ה כתיב.
10. משנה, אוהלות ז, ו.
11. לפי הרמב"ם, הכוונה ליציאת ראש העובר. ראה רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ט.
12. העובר נכנס לקטגוריה של נפש אך ורק אחרי שיצא לאוויר העולם. לפני שלב זה, "לאו נפש הוא, וניתן להורגו ולהציל את אמו" (רש"י, סנהדרין עב ע"א, ד"ה יצא. וראה גם: רמב"ן, נידה מד ע"ב, ד"ה והא; בית הבחירה, סנהדרין עב ע"ב, ד"ה עוברה; שו"ת הרדב"ז, מכתב יד (חלק ח), סימן כב.
13. ספר מאירת עיניים, חושן משפט, סימן תכה, ס"ק ח.
14. שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט, סימן נא, שער ג, אות א.
15. תרגום השבעים לשמות כא, כב-כג.
16. החוקים המיוחדים ב, ט.
17. ז' פרנקל, Uber den Einfluss der Palastin. Exegese (Breslau, 1851) p. 80.
18. יש ספק בשאלת בקיאותו של פילון בשפה העברית. ראה מ' אֵלון, המשפט העברי (ירושלים תשנ"ב), עמ' 848, הערה 87.
19. ג' אלון, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד (תל-אביב תשי"ז-תשי"ח), א, עמ' 280, הערה 32.
20. וראוי לציון גם הפסוק: "ואהיה אצלו אמון" (משלי ח, ל).
21. אריסטו, פוליטיקה ח, יד, י; Plutarch, De Placitis Philosophorum 5:15. אין ספק שגישה מוסרית-משפטית זו נגזרת מרמת הידע המדעי האמפירי של היוונים בביולוגיה. ראה:Aristotle, De Historia Animalia 7:3 .
22. ראה: א' גייגר, המקרא ותרגומיו (ירושלים תש"ט), עמ' 280; ד' סינקלר, "היסוד המשפטי של איסור הפלה במשפט העברי (בהשוואה לשיטות משפט אחרות)", שנתון המשפט העברי ה (תשל"ח), עמ' 186-185.
23. ראה לעיל, הערה 21.
24. סנהדרין צא ע"ב.
25. ראה למשל בדברי הפתיחה לשמונה פרקים (הקדמה למסכת אבות) של הרמב"ם.
26. ראה: J.D. Bleich, "Abortion in Halakhic Literature", Jewish Bioethics, ed. F. Rosner and J.D. Bleich (New York, 1979), p. 14.
27. יבמות סט ע"ב.
28. נידה ח ע"ב.
29. עניין זה נידון בעת האחרונה במאמרו של א' ליכטנשטיין, "הפלות מלאכותיות - היבטי הלכה", תחומין כא (תשס"א), עמ' 93.
30. ראה: שו"ת חוות יאיר, סימן לא; שו"ת תורת חסד, אבן העזר, סימן מב; שו"ת שרידי אש, חלק ג, סימן קכז; שו"ת ציץ אליעזר, חלק ז, סימן מח; שו"ת איגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן סט; שו"ת משנה הלכות, חלק י, סימן שיא-שיב; שו"ת אמרי צבי, סימן קב; שו"ת יביע אומר, חלק ד, אבן העזר, סימן א.
31. שו"ת חוות יאיר, סימן לא.
32. ראה: Clement, Pedagogus 3:10; Tertullian, Apologeticum ad Nationes 1:15.
33. De Libros Politicorum 8:9:11.
34. Concordia Discordentium Canonum 2:32:2. זהו יסוד המושג Quickening המציין את ההפלה במשפט המקובל.
35. לסיבות לשינוי זה, ראה: D. Sinclair, Jewish Biomedical Law: Legal and Extra-Legal Dimensions (Oxford, 2003), p. 23-25.
36. ראה Sinclair , הנזכר בהערה הקודמת, עמ' 25-24.
37. Bracton, De Corona 4: 121.
38. ראה אלון, המשפט העברי (הנזכר לעיל, הערה 18), עמ' 72-73. וראה גם ש' רוזן, "תרומת מקורות ישראל למשפט הבינלאומי", פרשת השבוע, מטות-מסעי, תשס"ד, גיליון מס' 172.
39. ראה אנציקלופדיה יודאיקה, כרך 14, עמ' 1121-1120.
40. W. Hawkins, Pleas of the Crown (1716), Chapter 80.
41. גם E. Coke, מעצבו החשוב ביותר של המשפט המקובל המודרני ונציג פרלמנטרי של המפלגה הפרוטסטנטית באנגליה, קבע שהפלת עובר מעוצב אינה בגדר רצח. ראה Institutes of the Law of England (1648), Book 3, Chapter 7..
42. Offences Against the Person Act, 1861, sec.58.
43. R v. Bourne (1938), 3 ALL ER 615.
44. Human Fertilization and Embryology Act, 1990, sec. 37. לעמדת ההלכה בעניין זה ראה א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ד (ירושלים תשנ"ד), עמ' 145.
45. חוק העונשין, התשל"ז-1997, סעיפים 321-312. יש לציין שעל פי תיקון החוק משנת 1980, "אחד מחברי הועדה לפחות יהיה אישה".
46. בשנת 1993 הוצעה הצעת חוק (תיקון-החזרת הסעיף הסוציאלי לעניין הפלות) להחזיר היתר זה לחוק העונשין.




תוכן מחשבת ישראל             תוכן תושב