חטא העגל

אחד העניינים המרכזיים בפרשתנו הוא פרשת מעשה העגל, החטא שחטאו ישראל בעודם ממתינים לאחד מרגעי השיא של עם ישראל: רדתו של משה מהר סיני כשבידיו לוחות הברית הכתובים באצבע אלוהים.

וכך מתואר במקרא מעשה העגל:

וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר, וַיִקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלָנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו. ויאמר אלֵהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנתיכם, והביאו אלי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם, ויביאו אל אהרן. ויקח מידם ויצר אתו בחרט ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגִּשו שלמים, וישב העם לאכל ושתו ויקֻמו לצחק (שמות לב, א-ו).

לפי פשטם של דברים, מדובר כאן בחטא של עבודה זרה, שעבדו ישראל לאל זר בדמות עגל תוך שהם קוראים לפניו: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (פסוק ד). על כן, נתפרשו הדברים האמורים בהמשך, "ויקֻמו לצחק" (פסוק ו), בהוראת "לקלס לעבודה זרה"¹. ואולם מאחר שהמקרא משתמש במילה "לצחק", יש מי שאומר שנוסף על עבודה זרה, עברו ישראל על שתי עברות אחרות, גילוי עריות ושפיכות דמים, ונמצא שעברו על כל שלוש העברות החמורות ביותר ביהדות, שנקבע לגביהן: "ייהרג ואל יעבור"². כך, דרך משל, עולה מפירושו של רש"י על אתר, המבוסס על מקורות קדומים. וזה לשונו:

'לצחק' - יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר [ביוסף ובאשת פוטיפר]: 'לצחק בי' (בראשית לט, יז); ושפיכות דמים, כמו שנאמר: 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו' (שמ"ב ב, יד). אף כאן נהרג חוּר³.

יש להניח שהרחבת הוראתה של מילת "לצחק" בפסוקנו, והכללת שלוש עברות בה, נעשתה על סמך הכרת אופיים של בני אדם, ולא רק על יסוד אסוסיאציות לפסוק זה או אחר. הרעיון העומד ביסוד הדברים הוא: אווירת צחוק וקלות ראש מביאה לידי פריקת עול מוחלטת, עד שקשה לאדם להימנע מלעבור אפילו על העברות החמורות ביותר⁴.

צחוק אסור וצחוק מותר ואף רצוי

פשיטא שצחוק בלתי מרוסן שיש עמו פריקת עול הוא פסול ואסור, אך צחוק מסויג ומבוקר הוא מותר ופעמים אף רצוי, כעולה מן הסיפור התלמודי הבא. האמורא רבה ראה את אביי "קא בדח טובא", ופירש רש"י: "יותר מדאי, ונראה כפורק עול". תמה רבה על מעשהו של אביי. אמר לו אביי: "אנא תפילין מנחנא" - 'אני מניח תפילין'. ופירש רש"י את דבריו: "הם [התפילין] עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי". אז נחה דעתו של רבה⁵.

אף יש לומר שהצחוק במידה הראויה אינו עומד בסתירה לאווירה רצינית ולכובד ראש, והוא עדיף על ההתנהגות הקיצונית ההפוכה, הימנעות מוחלטת מן הצחוק. והנה מצינו במסכת אבות שאחת מדרכי קניית התורה היא "מיעוט שחוק", לצד "אימה" ו"יראה". ודוק. מדובר במיעוט שחוק, אך לא ביטולו המוחלט. אדרבה, שימוש מושכל בצחוק ובהומור עשוי לסייע לקניין התורה, והוא עדיף מהימנעות מוחלטת ממנו⁶. וכבר לימדנו הרמב"ם שהצחוק יפה לבריאות, תוך שהוא מסתמך על מנהגם של חכמים. ואלה דבריו בעניין זה: "כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מילתא דבדיחותא" - 'כשהיו מתעייפים חכמים מתלמודם, היו אומרים דברים מבדחים'⁷. כלומר, בשעה שהלימוד מכביד על הלומד, אתנחתא מלווה בדברים משעשעים עשויה לסייע לחידוש כוחותיו, ואפילו חכמים לא חששו שמא יפגע הדבר באווירה הרצינית של הלימוד. ועוד יותר מכן. מסופר שהאמורא רבה נהג לפתוח את שיעוריו במילתא דבדיחותא ושמנהגו זה לא פגם באווירה הרצינית ששׂררה בשיעוריו, ומסופר עליו שלאחר מכן לימד את תלמידיו באימה⁸.

הצחוק בבית הדין

הרמב"ם נדרש בהלכות סנהדרין לאווירה הראויה לשרור בבית הדין. ואלה דבריו:

כל בית דין של ישראל שהוא הגון, שכינה עמהם. לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה ויראה ועטיפה⁹ וכובד ראש. ואסור להקל ראש או לשחק או לספר בשיחה בטלה בבית דין אלא בדברי תורה וחכמה¹⁰.

מדבריו עולה בבירור שאווירת צחוק בלתי מרוסנת, האסורה בכל מקום, אסורה עוד יותר בבית הדין.

האיסור לצחוק בבית הדין נועד בראש ובראשונה להקל על עשיית הצדק, משום שאווירת רצינות וכובד ראש הכרחית היא לצורך בירור מדויק של הדברים ופסיקת דין של אמת וצדק. איסור זה בא גם בשל סיבות הקשורות במראית פני הצדק. כידוע, בעלי הדין נתונים במתח בשעה שענייניהם מתבררים בבית הדין, וראוי שלא יחושו שהיושבים על מדין מנותקים לכאורה מתחושותיהם ומקילים ראש בהליך המשפטי. המהר"ל מתנגד בחריפות רבה לשחוק וקלות ראש בבית הדין, וטעמו ונימוקו עמו:

הליצנות הוא היפך הדין, כי הליצנות הוא דבר היתול, ואילו הדין הוא דין גמור, דבר מחוייב, כמו שהוא עניין הדין. לכך הדין הוא היפך הליצנות, שהוא דבר אפס ותוהו לגמרי¹¹.

כלומר, הוא רואה בדין ובליצנות שני הפכים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת, ומכאן התנגדותו התקיפה לדברי ליצנות בבית הדין.

יחד עם זאת, ובהמשך לדברים שאמרנו לעיל, ידוע לכל מי שמצוי בהיכל המשפט שבניגוד לליצנות בלתי מרוסנת, המביאה לפריקת עול ולאווירה של חוסר רצינות, הצחוק במשׂורה עשוי לתרום לעתים קרובות לפריקת המתח שבין הצדדים ובוודאי שאינו פוגע באווירה הרצינית הראויה במשפט. וכשם שיש בכוחו של הצחוק לתרום לאווירת הלימוד בבית המדרש, כך הוא עשוי לפעול על הצדדים לדין ועל פרקליטיהם. באי בית המשפט עדים לעתים למצבים שבהם הומור קולע והולם תורם להפגת המתח, ליצירת אווירה עניינית העשויה לסייע לניהול הראוי של ההליך המשפטי, ולעתים גם להבנת עניינים משפטיים סבוכים ועוד. מכאן שאין לשלול הומור שקול, ואף ראוי להשתמש בו.

שופטי מדינת ישראל

בניגוד למה שהבאנו לעיל ממקורות המשפט העברי, לא מצינו במשפט הישראלי חוק מפורש או הנחיה מפורשת לשופטי ישראל בימינו בשאלת השימוש בהומור במשפט. ההנחיה הקרובה ביותר בעניין זה מצויה בכללי אתיקה שיפוטית, התשנ"ג-1993, שנכתבו בידי הנשיא לשעבר מאיר שמגר¹². וזה לשונה: "שופט יקפיד על קיום ההליכים בפניו באורח מכובד ומסודר" (פרק ד, סעיף 2). השמירה על איזון בין הומור לבין רצינות במשפט היא מן הסתם חלק מן האמירה הכללית הזאת. אפשר שהימנעותו של השופט שמגר מלקבוע הלכה בעניין זה היא משום שהוא סבור שכל השופטים חסרי חוש הומור, וביקש שלא להשחית את מילותיו לבטלה ולהזהירם על דבר שממילא אינם חשודים בו. אך אפשר גם שהוא סבור להפך, שכל השופטים ניחנו בחוש הומור, והם אוהבים להשתמש בו במשפט, עד שאף אם יזהיר אותם מלעשות כן, לא יצליחו לכבוש את יצרם. משום כך, העדיף להסתפק בניסוח שהובא לעיל, כדי שאם ייכשל שופט בעניין זה, הוא יעבור על איסור משתמע ולא איסור מפורש.

על הזהירות המתחייבת בשימוש השופטים בהומור, ניתן ללמוד ממקרים אחדים שבהם הולידו מילי דבדיחותא של השופטים בקשות לפסילתם¹³.

וראוי להעיר שיש מי שסובר שבפסקי הדין של בתי המשפט בישראל משתקף שימוש נדיר בהומור במשפט¹⁴. ואולם אין הדבר נובע מאי-הכרת השופטים בערכו של ההומור, שהרי מצינו בפסיקה עצמה אמירה כי "חוש הומור הוא תכונה מבורכת שיש לה חשיבות מרובה בזמננו ובמקומנו"¹⁵. לכן נראה שהדבר נובע מזהירות יתרה של השופטים מלהשתמש בהומור¹⁶.

במסגרת המצומצמת העומדת לרשותנו, לא אוכל למצות את הנושא עד תומו, ולכן אסתפק בהבאות מפסקי דין שנזכרו בהם בדיחות שונות¹⁷.

בדיחה ידועה, שהיא כמעט בגדר סיפור עם, חוזרת ונשנית בכמה מפסקי הדין, כדי להמחיש את האבסורד שיש בהעלאת טענות עובדתיות חלופיות:

שנים באו לדין.

טען התובע: קדירה בריאה [=שלמה] השאלתיך, ואתה החזרת לי שבורה.

השיב הנתבע: לא היו דברים מעולם! ראשית, מימי לא שאלתי קדירה ממך. שנית, כששאלתיה ממך היתה שבורה. ושלישית, כשהחזרתיה לך - היתה בריאה.

הבאנו את הבדיחה כלשונה בחיבורו המונומנטלי של דרויאנוב, "ספר הבדיחה והחידוד"¹⁸. בדיחה זו צוטטה בפסיקה לעתים אף בשלמותה, תוך ציון מראה המקום שלה בחיבור זה¹⁹, ולעתים רק בקיצור או אף ברמז²⁰.

ניכר בהם בהדורות הראשונים של שופטי בית המשפט העליון שהיו משוכנעים שבדיחות אחדות הן כה מפורסמות בציבור, עד שהיו משוכנעים שדי לרמוז לבדיחה פלונית, והכול יבינו למה הם מכוונים את דבריהם. כך, למשל, דיבר הנשיא לנדוי על "טעמי הצדק המאפשרים לבג"צ לנהוג כמו החתן בסיפור הידוע, שאחרי ככלות הכל חטמה של הכלה לא מצא חן בעיניו" ²¹ - הכול ברמז, בהנחה שהדבר ידוע לכל.

השופט ח' כהן ציטט באחד מפסקי הדין שלו את דברי השופט לנדוי²², והראה שהבין את הרמז, כשהעיר: "אשר לחתן ההוא, יש אומרים שהיה סקרן יתר על המידה בטרם זמנו"²³.

בדיחה אחרת שנוהגים להזכירה בבתי המשפט ברמז, בהנחה שהכול מכירים אותה היטב, היא הבדיחה על "הפריץ והכלב", כשבעלי דין ופרקליטים העושים כל אשר לאל ידם כדי להאריך את ההליכים המשפטיים בהנחה שהעיכובים משרתים את ענייניהם. בדיחה זו נרמזה לפחות בשני פסקי: באחד נאמר שהפתרון שהוצע הוא "פתרון זמני, שנסמך וייחל למות הכלב או הפריץ"²⁴; ובאחר: "עד אז אולי הפריץ ימות או כהנה וכהנה התרחשויות שיאפשרו לו להימלט מאימת הדין"²⁵.

ראוי לציין ששורשיה של בדיחה זו ביוון העתיקה, ו"מקורה באיזופוס. ובדרך הילוכה מעם לעם ומלשון ללשון נשתנו נוסחאותיה"²⁶.

בפסק דין אחר נאמר: "זאת היתה אחת המריבות - שאינן נדירות בבתי המשפט - אשר בה צודקים שני הצדדים"²⁷, והכול נזכרים בוודאי במעשה הרב שנהג להצדיק את שני בעלי הדין שבאו להתדיין בפניו, והצדיק גם את מי שהתפלא על גישתו זו²⁸.

בדיחה נוספת שהובאה בפסיקה, ואף היא באה בספרו של דרויאנוב, היא הבדיחה המספרת על חוקר המקרא שטען שלא משה רבנו נתן את התורה, אלא "בן דוד של משה נתן את התורה, ואף הוא משה היה שמו"²⁹.

בעת האחרונה, הולך וגדל בפסיקה מספרן של הבדיחות המודרניות נוסף על הבדיחות הקלסיות המתועדות בספר הספרים של ההומור, "אוצר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב.

באחד מפסקי הדין שלו, רמז השופט מישאל חשין למערכון הידוע של להקת "הגשש החיוור", המספר את תלאותיה של מכונית מגויסת, בשעה שדיבר על "מס אין רדיו"³⁰. במקום אחר רמז השופט חשין למערכון אחר של להקה זו, "הכה את המומחה", בהציגו את השאלה שהם שואלים בו: "זה רדיו-זה?", כשנדמה להם שהם שומעים מילים גסות בתשובה לשאלותיהם בענייני לשון³¹. בעת האחרונה, רמז לבדיחה הידועה בשם "אמא יש רק אחת"³².

שופט אחר הזכיר את "ההלצה המושרשת היטב בתולדות הספרות הישראלית, בבחינת אותו אדם שהבריח פולי קפה וטען במכס שהם מיועדים לציפורים. כשתמה על כך המוכס, אמר המבריח למוכס: "ירצו - יאכלו; לא ירצו - לא יאכלו"³³.

ויש שנזקקו השופטים לבדיחות עממיות, שייתכן ואינן מתועדות בשום מקור כתוב, אך מכל מקום הן חלק מן התורה שבעל פה של רוח האומה, כגון "הבדיחה העממית: סע לאחור עד שתשמע צעקה", שהוזכרה בעת דיון בתאונה שאירעה בעת הכוונת נהג מכונית בנסיעה לאחור³⁴.

סוף דבר

נוכחנו לדעת שהיחס לצחוק בלתי מרוסן המביא לפריקת עול הוא שלילי. לעומת זאת, צחוק מרוסן שיש בו משום התפרקות ושחרור לחצים במידה ראויה הוא דבר חיובי ואף רצוי. אף נמצא לנו שהדברים אמורים הן מחוץ לבית המשפט הן בין כותלי בית המשפט. אף מצאנו בעניין זה מכנה משותף רחב בין מה שמשתקף בעיון במכמני המשפט העברי לבין מה שמעלה העיון במקורות המשפט הישראלי.

הערות:

* שופט בית משפט השלום בירושלים
1. מדרש הגדול, מובא בתורה שלמה, שמות לב, אות נ, בהערות.
2. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כב, עמ' נג ואילך.
3. למקורותיו של רש"י בפירושו זה, ראה תורה שלמה, שם, אותיות נ-נא, ושם בהערות.
4. וראה למשל דברי המשנה באבות: "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה" (אבות ג, יג). וראה: מסילת ישרים, פרק ה, מפסידי הזהירות, על "כח הלצון ההורס כל ענייני המוסר והיראה"; ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, סימן רנט: "כמו ששורש כל דבר טוב הוא האמונה שבו פתחה התורה אנכי ה' אלקיך... כך שורש כל דבר רע הוא ליצנות, שהוא היפך האמונה, שהוא מתלוצץ מכל דבר".
5. ברכות ל ע"ב, ושם ברש"י. לדוגמאות נוספות של צחוק בלתי מרוסן ושלילי, לעומת צחוק מרוסן וחיובי, ראה שם ל ע"ב - לא ע"א.
6. אבות ו, ה; וראה תפארת ישראל, אות פה, על אתר.
7. הקדמה למסכת אבות (שמונה פרקים), פרק ה. וראה הערת המהדיר בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"א, עמ' קפט: "ולא ידוע איה מקום מאמר זה" בדברי חז"ל. אך ראה שיחות על שמונה פרקים לרמב"ם - ישעיהו ליבוביץ ותלמידים חברים (ירושלים, 1986), עמ' 175, האומר: "בודאי היה לו לרמב"ם מקור לכך".
8. ראה שבת ל ע"ב. מקבילות למנהג זה ולדומים לו אצל אחרים מרבותינו, ראה הרב שמאי גינזבורג, אמרי שמאי, חלק א, עמ' קנט. וראה הראי"ה קוק, אורות הקודש, חלק א, עמ' עח, האומר שיש להיזהר בהליכה על חבל דק כגון זה, ולא כל אדם ראוי שינהג בדרך זו, מחשש שמא ייכשל. על המנהג לפתוח הרצאה מדעית בהערה שנונה, הרווח בעיקר בקרב האנגלים, ראה למשל שיחות על שמונה פרקים (הנזכר לעיל, בהערה 7), שם. יש המגדירים את ההומור בכללותו לא כהתפרצות ספונטנית וכחלק מפריצת מסגרות מקובלות, אלא כדבר שהוא מעצם טבעו וטיבו מעשה שקול ומחושב. גישה מוקצנת ומחודדת בהקשר זה מציג איש ההומור המובהק, אפרים קישון ז"ל, האומר: "פעם התווכחנו על פני שמונה עמודים, אם כסמל למדינה דרום אמריקנית בלתי חשובה יש לבחור באקוודור או באורוגוואי. אתה צריך לקרוא את ההנמקות של שני הצדדים, כדי להבין עד כמה ההומור הוא מדע מדויק, ועד כמה יוצריו הם רציניים להחריד" (י' לונדון-א' קישון, דו שיח ביוגרפי, תל-אביב תשנ"ג, עמ' 137-138). וראה גם אנציקלופדיה עברית, כרך יג, עמ' 776-783, ערך "הומור". דברינו כאן מציגים את השימוש בהומור כחיובי ורצוי, גם אם יש בו מידה מסוימת של חריגה מן הסדר הרגיל ומן המוסכמות.
9. על עטיפת הראש של דיינים בעת שבתם לדין, ראה מ' ויגודה, "הלבוש במשפט ובהלכה", פרשת השבוע, צו, תשס"ד, גיליון מס' 161.
10. הלכות סנהדרין, פרק ג, הלכה ז. דברים אלה נפסקו להלכה בטור, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ח, סעיף ב. וראה גם אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, עמ' קעא.
11. נתיבות עולם, חלק ב, נתיב הליצנות, פרק ב (מהדורת יהדות, תש"ם), עמ' רכ.
12. למעמדם של כללים אלה, ראה: ע"פ 1182/99 הורביץ נ' מ"י, פ"ד נד(2) 49; בג"ץ 1622/00 יצחק נ' ברק, פ"ד נד(2) 54; מ' בן דרור, "כיצד קובעים כללים להתנהגות שופטים?", המשפט ח (תשס"ג), עמ' 405; הנ"ל, "על שום מה התערבה הכנסת בקביעת כללים להתנהגות השופטים?", המשפט 18 (יוני 2004), עמ' 86.
13. ראה למשל ע"א 2482/98 קלמנטינובסקי נ' גואטה , תקדין עליון 98(3) 199, שנדחתה בו בקשת הפסלות ונדחה גם הערעור. וראה ע"פ 571/88 בר מעוז נ' מ"י, תקדין עליון 88(3) 70, שנקבע בערעור לגבי מה שנאמר בבדיחות הדעת: "אמירה זו מוטב היה שלא נאמרה משנאמרה". בסופה של אותה החלטה נפסק: "אינני מוצא כי מתקיימת למעשה עילה לפסילתו של השופט, והוא יוכל להמשיך בדיון אם ירצה בכך", אך נאמר גם: "לא אראה כל פסול בכך אם השופט מטעמיו שלו יעדיף להעביר את השמיעה לשופט אחר, ולו רק כדי ליישר מראית פני הדברים". באמירה האחרונה הזאת יש רמז עבה לשופט שייטיב לעשות אם ימשוך ידו מהמשך ניהול ההליך.
14. צבי נח, "קומדיה של טעויות", "גלובס", גיליון מיום 19.12.04.
15. ע"א (ת"א) 1145/95 קליין נ' אמסלם, תקדין מחוזי 97 (1) 3188.
16. ככלל, ההליכים בבית המשפט, המשקפים את החיים עצמם, כוללים עניינים ומצבים שמעצם טבעם הם שמחים או משעשעים, לצד כאלה שהם עצובים. ראה, למשל, ספרו של שופט בית המשפט העליון בראשית ימי המדינה ש"ז חשין, שחוק ודמע בבית הדין (מהדורה שלישית, ת"א, 1982).
17. לסקירת פסקי דין שנעשה בהם שימוש בשירים, ראה א' הכהן, "שירת המשפט", פרשת השבוע, בשלח, תשס"א, גיליון מס' 13. לסקירת פסקי הדין שמופיעים בהם מקורות ספרותיים, ראה י' רוכלי, "ספרות בשימוש המשפט", המשפט ד (תשנ"ט), עמ' 415; א' ברם, "ביקורת שיפוטית על חוקים - נחוץ סיפור משכנע", המשפט ה (תשס"א), עמ' 152, הערה 11.
18. דביר, תשנ"א, כרך ג, עמ' 57, סימן 2236. לאזכורו של חיבור זה בספרות המשפטית, ראה למשל י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהלום, תש"ן), עמ' 31, הערה 152.
19. ראה בש"א (שלום, י-ם) 8988/00 קונופלובה נ' בל"ל (החלטה מיום23.5.01; לא פורסמה).
20. ראה למשל: דיון לג/3-8, טוטנאור נ' לפידות, פד"ע ד 321, 329; הציטוט מדברי הכנסת שהובא בע"א 6821/93 בנק המזרחי נ' מגדל, פ"ד מט(4) 221, 508ג. וראה גם הראיון עם הנשיא שמגר, המשפט א (תשנ"ג), עמ' 7-6; י' רוכלי (הנזכר לעיל, הערה 17), בעמ' 420-419.
21. הרצאה לזכר הנשיא זמורה שנתפרסמה בשם "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט", משפטים א (תשכ"ח), עמ' 292, 303.
22. בבג"צ 83/70 אוחנה נ' ביה"ד הצבאי לערעורים, פ"ד כד(1) 771.
23. שם, עמ' 782-781. המבקש להתחקות אחר מקור הדברים, ילך אצל דרויאנוב, כרך ב, עמ' 174, סימן 1520. ומעניינת הערתו המחקרית, שם, עמ' 367, שגם תאודור הרצל הכיר בדיחה זו.
24. ת.פ. (שלום, ת"א) 5672/99, מ"י נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, תקדין שלום 2002(2) 110.
25. ת.פ. (רמלה) 1881/02, מ"י נ' אבו גאנם (החלטה מ-14.7.03; לא פורסמה).
26. ראה הנוסח המלא אצל דרויאנוב, כרך ב, עמ' 296-295, סימן 1918, ושם הביא גרסאות אחדות לה. וראה שם בציונים, עמ' 374-373, אשר משם ניטל הציטוט המחקרי הנזכר לעיל.
27. בג"צ 201/68 קמינצקי נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד כב(2) 1013, 1015.
28. לנוסח המלא של הבדיחה, ראה דרויאנוב, כרך א, עמ' 124, סימן 382, ובמקבילה שבציונים, עמ' 348. רמז נוסף לבדיחה זו בא בבג"צ 333/74, חג' יחיא נ' המועצה המקומית טייבה ואח', פ"ד כט(1) 457, 460-459.
29. ראה: דרויאנוב, כרך ב, עמ' 272, סימן 1862; ת.א. (שלום, י-ם) 20987/97 מדינת ישראל נ' אבו-גרביה (פס"ד מ-3.4.00; לא פורסם).
30. בג"ץ 5503/99 סגל נ' יו"ר הכנסת, פ"ד נא(4) 529, 570.
31. בג"ץ 606/93, קידום יזמות ומו"לות בע"מ נ' רשות השידור ואח', פ"ד מח(2) 1, 33.
32. בג"ץ 9098/01 גניס ואח' נ' משרד הבינוי ואח', תקדין עליון 2004(4) 1390, בסעיף 38 של פסק הדין.
לנוסח מלא של בדיחה זו, ראה למשל המאמר הלשוני "חשיבותם של נקודה, פסיק, ושאר סימני הפיסוק", שפורסם באתר האינטרנט "עמל נט".
33. ת.פ. (פ"ת) 2267/00 מ"י נ' אברג'יל (הכרעת דין מ-11.2.01; לא פורסמה). השופט י' גרוס מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר ידיו רב לו בתחום ההומור המשפטי, כלל בספרו, אולם ומלואו (נתניה, תשס"ג), רשימה המתארת סיפור זה והמסתעף ממנו בכמה סגנונות, האופייניים לשופטים אחדים של בית המשפט העליון.
34. ת.א. (עפ') 3873/99 אבו פרחה נ' אג'באריה (פס"ד מ-16.3.03; לא פורסם).