הגזלה - עברה חברתית או עברה דתית?

דין גזלן המכחיש את מעשהו בשבועת שקר נזכר בפרשתנו, וזה לשונו:

נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו... בגזל... והיה כי יחטא ואשֵׁם והשיב את הגזלה אשר גזל... ושלַּם אותו בראשו וחמִשתיו יוסף עליו¹...ואת אשמו יביא לה' איל תמים... וכפר עליו הכהן לפני ה' ונסלח לו (ויקרא ה, כא-כו).

הכתוב מדגיש שעברת הגזלה והכחשתה יש לה שתי פנים: עברה חברתית המחייבת את השבת הגזלה ועברה דתית המחייבת הבאת קרבן. וכבר דן בעניין זה ר' שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט). ואלה דבריו:

כל עבירה שבין אדם לחבירו דינה כמרד ומעל כלפי מעלה... כביכול הוא השלישי שנועד כרואה ובלתי נראה בכל מקום משא ומתן בין הבריות, והוא הערב למשא ומתן זה שבין באי העולם - שיהא באמונה. ומאחר שכאן קרא המכחיש בשעת הכחשתו בשם הערב, דהיינו נשבע בשמו יתברך לשקר, הרי אין זו בגידה בלבד. כאן משתמש היהודי לעדות על יושר דרכו עם הבריות בתכונת כהונתו בקרבת אלוהים שלו. ומאחר שקריאתו בשם ה' אינה אלא מסווה נבוב וריק, הרי השם ההולם אותה היא מעל בה'.

הרב שמשון רפאל הירש מדגיש בדבריו את הפן המהותי-פילוסופי של העברה, ואומר שיש בכל עברה חברתית גם ממד של בגידה באל המשגיח על הצדק החברתי וערב לו.

לדעת בעל "ספר החינוך", תכלית קביעת עברת הגזלה כעברה דתית המחייבת קרבן גם היא חברתית, הרתעת העבריין. וזה לשונו:

משרשי המצווה, לבל יחשוב אדם שאף על פי שעניין איסור גזילת הממון נתק לעשה, שנאמר עליו: "והשיב את הגזלה", שילך כל אחד ויגזול מחבירו מה שירצה, וידמה בלבבו לאמר: לכשיהיה לו, וישיב גזלתו, יכופר עוונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאילו לא עשאו מעולם, ויהיה זה פתח לעוברי עבירה. לכן, הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חומש, צריך הקרבן לכפרה על שחטא.

מדבריו עולה שיש חשש שקביעת הגזלה כעברה חברתית בלבד עשויה שלא להרתיע את הבריות מלעבור עליה, מפני שהיא ניתנת לתיקון על ידי השבת הגזלה. לפיכך קבעה התורה שיש לעברה זו גם פן דתי המזקיק את העובר עליה להביא קרבן לכפרה.

ויש לומר שהחשש הוא גם לאידך גיסא: מתן אפשרות לכפרה דתית על מעשה הגזלה, בהקרבת קרבן אשם, עלולה לטשטש את העוול החברתי הטמון בו. להמחשת חשש זה והתייחסות חז"ל אליו, נעיין בדין המשנה בעניין גזל הגר.

גזל הגר

המשנה קובעת בעניין גזל הגר²:

הגוזל את הגר ונשבע לו, ומת, הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח, שנאמר: "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" (במדבר ה, ח).

משנה זו דנה בשאלה למי חייב לשלם מי שגזל את הגר ונשבע לשקר שלא גזל אותו, ובינתיים מת הגר ואין לו יורשים³. המשנה קובעת בעניין זה שהגזלן צריך לשלם את הגזלה בתוספת חומש לכוהנים, כדי שיצא ידי חובת השבת הגזלה, מלבד קרבן האשם שהוא חייב בו לשם כפרה.

המשנה מדגישה שהגזלן צריך להשיב את הגזלה לפני שהוא מביא קרבן לכפרה דתית. כלומר, לפני שהוא מביא קרבן אשם, הוא חייב תחילה לתת לכוהנים את הכסף שגזל בתוספת חומש. המשנה ממחישה את ההלכה העקרונית שקבעה בדרך קזואיסטית⁴, תוך שימוש בשמותיהם של שניים ממשמרות הכהונה⁵, "יהויריב" ו"ידעיה", ורק לאחר מכן מנסחת אותו באופן מופשט. וזה לשונה⁶:

נתן [גוזל הגר] הכסף ליהויריב ואשם לידעיה, יצא. אשם ליהויריב וכסף לידעיה - אם קיים האשם [אחרי התשלום למשפחת ידעיה] יקריבוהו בני ידעיה; ואם לא, יחזור ויביא אשם אחר, שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו, יצא. הביא אשמו עד שלא הביא גזלו, לא יצא.

נראה לי שנוסף על נקיטת השיטה הקזואיסאטית האופיינית למשנה, הדוגמה שנבחרה ממחישה את הדין הנזכר כדי להביע את הרעיון המוסרי העומד בבסיסו⁷. הגוזל חייב ליישב תחילה את ענייניו עם הנגזל, "יהויריב", בטרם יפנה לבקש כפרה מן האל, "ידעיה". מסר חשוב זה מובע דווקא באמצעות דיון בדין מי שנגזל ומת בלא יורשים, שאין למי להשיב לו את הגזלה, והגזלן עלול להתמקד כל כולו בבקשת כפרה דתית ולשכוח שהעברה שעשה היא בעיקרה עברה חברתית. העבריין צריך להוציא את הגזלה מרשותו ולתתה לכוהנים, משום שאי הוצאתה מרשותו מעכבת את כפרתו הדתית. דין השבת הגזלה לכוהנים יסודו מוסרי, והוא בא לחנך את הגזלן, וראיה לכך היא שאם מת הגזלן לפני שמסר את כסף הגזלה לכוהנים, יורשיו פטורים מלהשיבו לכוהנים⁸.

בן הגוזל את אביו

נעבור לעיין בדין אחר בהלכות גזלה שיסודו אף הוא בעיקרון מוסרי, ואינו פונה רק להסדרה חברתית. המשנה דנה במי שגזל את אביו ונשבע לשקר שלא גזלו, ומת האב, ואומרת שהוא "משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו" (משנה בבא קמא ט, ט)⁹.

דין זה אומר דרשני, שהרי אם נפטר האב, הבן הגזלן זוכה בחלקו היחסי בירושת אביו, כולל חלקו היחסי בגזלה. אם כן, מדוע אפוא קובעת המשנה שהוא חייב לתת את כל הגזלה בתוספת חומש ליורשים האחרים?

אפשר שדין זה נובע מן העובדה שלא ראוי מבחינה מוסרית שיירש הבן את הגזלה שגזל מאביו. לפי זה, ניתן לומר בפרפרזה על "הרצחת וגם ירשת?!" שדין המשנה יסודו בשאלה הרטורית "הגזלת וגם ירשת?!"¹⁰. ויפים לגישה זו דבריו של השופט חשין¹¹:

המוסר וציווייו נדמים הם לאגם מים טהורים, והמשפט וציווייו נדמים הם לחבצלות מים (נימפיאות) הטובלות במים, הפרוסות על פני המים והשואבות מן המים חיים ועוצמה. המוסר מזין את המשפט בשורשיו והוא אף על סביבותיו של המשפט... כך "ידענו" ששאלת "הרצחת וגם ירשת?!" היא שאלה "ראויה".

לפי גישה זו, מתוקף העיקרון המוסרי של "הגזלת וגם ירשת?!", נשללת במקרה זה הירושה מן הבן. אולם מתברר שגישה נחרצת זו בדבר מעמדו המשפטי של העיקרון המוסרי הזה אינה נזכרת בדבריהם של חכמי ימי הביניים, ויש אף מי שסבור שאין לעיקרון זה תוקף משפטי כלל.

הרשב"א אומר שהמשנה קובעת רק נורמה משפטית המחייבת את הבן הגזלן להוציא ירושה זו מתחת ידו וזאת מטעמים מוסריים-דתיים, אך אינה קובעת שאינו יורש את גזלת אביו. וזה לשונו¹²:

ההיא לא מעיקר איסור הוא, אלא לצאת ידי שמים, להוציא גזילה מידו... וכן בגוזל את הגר... אף על גב שמעיקר דינא, כי מיית גר הוו נכסיו הפקר, וזכי האי במה שתחת ידו, כזוכה מן ההפקר [=אף על פי שמעיקר הדין כשנפטר הגר בלא יורשים, הופקרו נכסיו, וזכה בהם הגזלן], אלא דלצאת ידי שמים היא... חייב להוציא מתחת ידו.

ואילו המאירי סבור אחרת. וזה לשונו¹³:

אף על פי שזכה בה [הבן הגזלן] מן הדין... אינו יוצא ידי תשובה גמורה, כשימחול לעצמו, עד שיוציאנה מתחת ידו, ולא יחזיק עצמו ביורש עליה, לא בחלקו בין שאר הבנים ולא בכולה, אם אין לו אחים... ומכל מקום לא שיהו בית דין מכריחין אותו על זה. שאם רצה לשוב, זו היא עיקר תשובתו.

כלומר, המאירי סבור שיש במשנה הנחיה מוסרית-דתית שלא התגבשה לכדי נורמה משפטית מחייבת.

הרמב"ם מפרש את המשנה בצורה שונה לחלוטין. לדעתו, לא זו בלבד שהמשנה אינה מחייבת את הבן הגזלן לוותר על חלקו בירושת אביו, היא גם אינה מנחה אותו לעשות כן, והבן הגזלן יורש את חלקו בגזלת אביו כשאר היורשים. אמנם הוא חייב להוציא את הגזלה מתחת ידו, אם היא עדיין בעין, כדין כל גזלן, אך הוא זכאי לקבל תמורתה משאר היורשים לפי חלקו היחסי בירושה. וזה לשון הרמב"ם¹⁴:

הגוזל את אביו ונשבע לו, ומת האב - אם אין הגזלה קיימת או נשתנית, עושה חשבון עם אחיו על הקרן ועל החומש; ואם הגזלה קיימת, חייב להוציא הגזלה עצמה מתחת ידו. לפיכך נותן את הגזלה ואת החומש לאחיו, ועושה עמהן חשבון.

אם אין לו אחין¹⁵, שנמצא זה הגזלן לבדו הוא היורש, מוציא הגזלה מתחת ידו לבניו. ואם אין בנים לזה הבן הגזלן, נותנה לבעל חובו או בהלואתו או לצדקה. הואיל ויצאת הגזלה עצמה מתחת ידו, נפטר, אע"פ שנתנה מתנה או פרעה בחובו, והוא שיודיעם ויאמר: זה גזל אבא.

ה"נשר הגדול" מצמצם אפוא את תחולת העיקרון המוסרי "הגזלת וגם ירשת?!" עד למינימום. אם הבן הגזלן הוא היורש היחיד, לכאורה לא היה מקום לחייבו להוציא את הגזלה מתחת ידו, שהרי אין לו למי להשיב את הגזלה שגזל. אף על פי כן, הרמב"ם קובע שאסור לו להחזיקה תחת ידו, אך אינו שולל ממנו את האפשרות ליהנות משוויה, כגון על ידי פרעון בעל חובו.

אמנם, לעניין גזל הגר, פסק הרמב"ם כפשט המשנה, שאם אין לגר יורשים, אין הוא רשאי ליהנות מן הגזלה והוא חייב להשיבה לכוהנים¹⁶. ונשאלת השאלה: מדוע לא פסק הרמב"ם כך גם לעניין הבן הגזלן, כפי שעשו שאר הראשונים?¹⁷.

דומה שהרמב"ם סבור שדינו של גוזל הגר חמור יותר מדין שאר גזלנים. וטעם הדבר: שהגזלה היא שאפשרה לגזלן לזכות בנכס הגר. אלמלא כן, לא היה לגזלן מעמד עדיף בנכס הנגזל, ואחרים היו עשויים לזכות בו, כשמת הגר הנגזל ואין לו יורשים. אשר על כן, קבעה התורה שהוא חייב להשיב את הגזלה לכוהנים. מצד שני, במקרה של בן שגזל את אביו, גם אלמלא הגזלה היה הבן הגזלן עתיד לזכות בחלקו היחסי בנכסי אביו, כולל הנכס הגזול, מכוח זכותו בירושת אביו. על כן, אין להדירו מן הירושה, וניתן רק לחייבו להוציא מתחת ידו את מה שגזל מאביו אם הוא עדיין בעין. נמצא אפוא שלפי הרמב"ם הגזלן חייב להשיב את מה שגזל הנמצא ברשותו בעקבות מעשה הגזלה שלו. לעומת זאת, אין שום מניעה שייהנה הגזלן מערכו של החלק שהיה עתיד לעבור לרשותו מכוח ירושה.

ירושת הגזלה במשפט הישראלי

סעיף 5 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 אומר:

אלה פסולים לרשת את המוריש:

(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו;

(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת.

אין הסעיף עוסק ביורש פוטנציאלי שגנב חלק מירושתו העתידית לפני מות המוריש. ואלה דברי פרופ' שמואל שילה בעניין זה¹⁸:

למרות שלכאורה המחוקק מגביל את זכותו של המת ופוסל גם הוראה בצוואה לטובת אדם שנפסל מלרשת, יש לומר שסעיף זה, המושתת על תקנת הציבור, איננו סותר את המגמה הבסיסית של החוק - מצווה לקיים דברי המת. וכל כך למה? כיוון שיש מקום לסברה שלו המוריש עצמו היה יודע שיורשו המיועד הוא זה שגרם במתכון למותו, לא היה רוצה להוריש לו את רכושו.

וביורש שגזל את המוריש, ומת המוריש, אין הכרח להניח שחזקה שהמוריש לא היה מעוניין להוריש לו את חלקו היחסי בגזלה, אך יש להכריע בשאלה אם אין טעם לפגם בעובדה שהיורש זוכה בחלקו בגזלה, כדעת רוב הראשונים הנזכרים לעיל. ואדגיש בעניין זה שבהצעת חוק דיני הממונות שפורסמה מטעם משרד המשפטים נאמר שאחד מעקרונות היסוד של החקיקה האזרחית צריך להיות שלא יהא חוטא נשכר. וזה לשון סעיף 3 בהצעת החוק:

בית המשפט רשאי לשלול או להגביל זכותו של אדם כאשר הדבר מוצדק עקב כך שהזכות צמחה בשל התנהגות של הזכאי הנוגדת את החוק או את תקנת הציבור.

ביורש גזלן, ניתן לטעון ולומר שלא הגזלה הביאה לו את זכות ירושתו, שהרי הייתה קמה לו ממילא. אולם אפשר שבמקרה מסוים תישמע טענה מעין זו, כגון כשברור שלולא הגזלה, היה המוריש משתמש ברכוש שנגזל ומכלהו או לפחות מבלהו, ומונע את העברתו בירושה, לפחות כמו שהוא. בכגון זה, זוכה היורש בירושה רק מכיוון שגזל את מה שגזל. לכן, לפי הצעת חוק זו, יוכל בית המשפט לשלול מן הגזלן את הזכות לירש את החלק המגיע לו מן הנכס שגזל. ייתכן שהסדר זה הוא הסדר ראוי המאזן בין שיטת רוב הראשונים, השוללים מן הבן הגזלן ליהנות ממה שגזל מאביו, לבין שיטת הרמב"ם, שאינו שולל ממנו הנאה זו.

סיכום

עיוננו בשתי הלכות גזלה העלה שהמשפט העברי נתן דעתו בעניינן לא רק להסדרה החברתית אלא גם לפן המוסרי-ערכי. מי שגזל גר שאין לו יורשים, ומת הגר, הגוזל חייב לתת את הגזלה לכוהנים, משום שאין לה בעלים, ורק לאחר מכן הוא רשאי להקריב קרבן אשם לכפרתו הדתית. לדעת חלק מן הראשונים, העיקרון המוסרי של "הגזלת וגם ירשת?!"¹⁹ נקלט בהלכה כנורמה הלכתית מחייבת. לפי דעה אחרת, עיקרון זה הוא בגדר המלצה מוסרית שאינה עוברת את מפתן שערי המשפט ובית המשפט אינו אוכף אותה. לעומת דעות אלה, הרמב"ם סבור שאין כל מניעה שייהנה הבן שגזל את אביו מן הירושה, ובלבד שיוציא את הגזלה עצמה מתחת ידו. עמדתו זו של הרמב"ם מביאה לצמצום מידת השפעת העיקרון המוסרי של "הגזלת וגם ירשת?!" על זכות הירושה. לעומת זאת, בעניין גזלת הגר שמת ואין לו יורשים, הוא סבור שהגזלן חייב להשיב את שווי הגזלה לכוהנים, אף שלכאורה זכה בה מן הדין. הצעת חוק דיני הממונות טומנת בחובה פשרה מעניינת בסוגיה זו, ולפיה יודר היורש מחלק ירושתו בגזלה רק אם הביא מעשה הגזלה למימוש ירושתו.

הערות:

* עו"ד יעקב שפירא, ממונה (ייעוץ וחקיקה), משרד המשפטים.
1. עונשו של גנב שנמצאה הגנבה בידו הוא תשלום פי שניים מערך מה שגנב (שמות כב, ג). ואם טבח הגנב בעל חיים שגנב או שמכר אותו, הוא חייב אף לשלם ארבעה וחמישה. העונש הפחות בענייננו הוא תוצאה של העובדה שהשיב את מה שגנב. ראה רד"צ הופמן, פירוש לויקרא (ירושלים תשל"ו), עמ' קנד, ד"ה "או מכל אשר ישבע".
2. משנה, בבא קמא ט, יא.
3. בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא המבארת את האמור בפסוק "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו" (במדבר ה, ח) בגזל הגר, משום שיהודי מלידה לעולם יהיו לו קרובים לירש אותו, שהרי כל אדם מישראל הוא מצאצאי יעקב אבינו, וממילא יש לו קרובים. לעומת זאת, מי שנתגייר שוב אינו מתייחס למשפחתו הטבעית, ובלשון התלמוד "גר שהתגייר כקטן שנולד דמי", ויש אפשרות שימות בלא שיהו לו יורשים.
4. לדרך הזאת של המשנה, ראה מ' אֵלון, המשפט העברי, ירושלים תשנ"ב, עמ' 879 ואילך.
5. הכוהנים נחלקו לעשרים וארבעה משמרות, ובכל שבוע עבד במקדש משמר אחר. לפי התלמוד בבלי, כל משמר נחלק לשישה בתי אבות, בית אב לכל אחד מששת ימי השבוע, כשבכל יום עבדו כוהנים הנמנים על אחד מששת בתי האב, ובשבת עבדו כל כוהני המשמר יחד (מנחות קז ע"ב, וראה רש"י, שם). ר' עובדיה מברטנורא סובר בפירושו למשנה שכל משמר נחלק לשבעה בתי אב, כמניין ימי השבוע (משנה תענית ב, ו). וראה מה שהעיר עליו בעל תפארת ישראל במסכת תמיד א, א (בועז, אות ב).
6. משנה בבא קמא ט, יב.
7. אמנם ציין הרמב"ם בפירושו למשנה שהיא הביאה את עניין משמרות הכהונה "על דרך משל", וגם רש"י אומר בפירושו דבר דומה: "נקט במשמרת יהויריב, שהיא ראשונה לכל המשמרות, ומשמרת ידעיה לאחריה". אף לא נעלם ממני שיהויריב וידעיה הם שמות המשמרות הראשונים הנזכרים במקרא (דה"א כד, ז), אלא שקשה להתעלם מן המשמעות הסמלית של שמותם בהקשר שלפנינו.
8. וזה לשון המשנה שם: "היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת - הכסף יינתן לבניו".
9. חכמי ימי הביניים נחלקו בהבנת דין המשנה. לדעת רש"י (בבא קמא קח ע"ב, ד"ה הרי זה משלם קרן וחומש לבניו) והמאירי (שם, ד"ה אמר המאירי) הבן הגזלן חייב לשלם לאחיו (המכונים במשנה "בניו", כלומר בני האב שמת) את שווי הגזלה בתוספת חומש. ואם אין לבן הגזלן אחים, עליו לשלם את שווי הגזלה לדודיו, אחי אביו, וכן פסק הטור (חושן משפט, סימן שסז). לדעת בעלי התוספות (בבא קמא קח ע"ב, ד"ה לבניו או לאחיו) והרשב"א (שם, ד"ה מתני' הגוזל את אביו) הגזלן חייב להשיב את שווי הגזלה בתוספת חומש לבניו, ואם אין לו בנים, עליו לתתה לאחיו. והשווה עוד להלן, בפירושו של הרמב"ם.
10. יש לציין שהתעורר ספק בקרב חכמי ימי הביניים אם מניעת ירושת הגזלה מהבן הגזלן היא משום חטאו החברתי או משום חטאו הדתי, כלומר אם הדרתו מירושת הגזלה נובעת ממעשה גזלתו או שמא בגלל שבועתו השקרית. הספק התעורר אף בנוגע לחיוב הגזלן להשיב את הגזלה לכוהנים אם מת הנגזל ואין לו יורשים. הרשב"א פסק שהדינים הללו חלים רק כשנשבע הגזלן לשקר. וזה לשונו: "ודווקא כשנשבע בין לאביו בין לגר בחייהם. וכיוון דנשבע וגזילה תחת ידו, חייב להוציא מתחת ידו. אבל אם לא נשבע, דברי הכל שהוא זוכה בגזילה שתחת ידו" (שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן שח). ואף המאירי סובר כן. וזה לשונו: "הואיל ונשבע לשקר, אינו יוצא ידי תשובה גמורה... עד שיוציאנה מתחת ידו" (בבא קמא קח ע"ב, ד"ה אמר המאירי). ומעין זה הוא סובר בעניין גזל הגר: "הא אם לא נשבע, זכה במה שבידו, שנכסי הפקר הם, וכבר קדם הוא בזכייתם" (בבא קמא קי ע"א, ד"ה אמר המאירי). ר' משה איסרליש אומר שהבית יוסף הסתפק בדבר. אמנם בית יוסף הסתפק בעניין זה בדין הגוזל את הגר (ראה סוף סימן שסז, ד"ה ומדנקט), אלא שספקו יוחס גם לעניין בן שגזל את אביו (ראה משנה למלך על הרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ג, הלכה ה). הרמ"א סובר שדין ההדרה חל רק אם נשבע הבן הגזלן לשקר (ראה דרכי משה הארוך, סימן שסז, ס"ק (ה), ד"ה הגוזל את אביו ונשבע וכו'. וראה דרישה, לר' יהושע ולק כ"ץ, שם). וגם הגר"א סובר כן (ראה ביאור הגר"א לשולחן ערוך, סימן שסז, ס"ק ח, ד"ה ונשבע. וראה משנה למלך שם; פתחי תשובה על שולחן ערוך, סימן שסז, ס"ק ב, ד"ה ונשבע לו). נמצא שמהות דין הבן הגזלן היא "הנשבעת לשקר וגם ירשת?!", ולא "הגזלת וגם ירשת?!".
11. ע"א 3798/94, פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3)133, 182.
12. שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן שח. וראה גם פני יהושע, בבא קמא קט ע"א, ד"ה אמאי נמחליה לנפשיה. בשיטה מקובצת על אתר מובאים דברי הראב"ד וה"ר יונתן ההולכים בשיטת הרשב"א. וזה לשונו: "גם חלקו המגיעו מאותה גזילה שגזל יוציא מתחת ידו, כדי שיתקיים מצוות השבה".
13. בבא קמא קח ע"ב, ד"ה אמר המאירי.
14. הלכות גזלה ואבדה, פרק ח, הלכות ב-ג.
15. יסודה של פסקה זו בדברי הרמב"ם בהמשך המשנה שהבאנו לעיל, ליד ציון הערה 9, האומרת: "ואם אינו רוצה או שאין לו, לווה ובעלי חוב באים ונפרעים". בית חדש (ר' יואל סירקיס, המאה הט"ז; בפירושו לטור, חושן משפט, סימן שסז, ס"ק ה, ד"ה ולפי ע"ד) והגר"א (בפירושו למשנה תורה, שם, פרק ח, הלכות ב-ג) אומרים שהרמב"ם לא גרס במשנה "ואם אינו רוצה", אלא "ואם אין לו" בלבד. ואולם השווה פירוש המשנה להרמב"ם, שבו הוא מדבר במפורש על גזלן שאינו רוצה למסור את הגזלה לבניו. וצריך עיון.
16. משנה תורה, הלכות גזלה ואבדה, פרק ח, הלכה ה.
17. אמת שדין גוזל הגר נלמד על ידי חז"ל במדרש הלכה על הפסוק "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" (במדבר ה, ח), ואילו בדינו של הבן הגזלן המקרא אינו דן כלל. אך עדיין נשאלת שאלת מהות ההבחנה ביניהם.
18. ש' שילה, "פירוש לחוק הירושה" (ירושלים תשנ"ב), עמ' 60.
19. או למצער העיקרון של "הנשבעת לשקר וגם ירשת?!". ראה לעיל, הערה 10.

---

---