|
|
|
החיים והקניין ומה שביניהם
"ונקדשתי בתוך בני ישראל"
מיכאל ויגודה*
פרשת אמר, תשס"ה, גיליון מס' 208
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
פתח דבר
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדִּשכם (ויקרא כב, לב).על מצוות קידוש ה' ועל איסור חילול ה' אומר הרמב"ם1:
כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: "ולא תחללו את שם קדשי". כיצד? כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות: "אשר יעשה אתם האדם וָחי בהם" - "וחי בהם", ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.מדברי הרמב"ם עולה שרק שלוש עברות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - נחשבות לחמורות כל כך, עד שהאדם נדרש לקדש את ה' ולהקריב את חייו, ולא לעבור עליהן. הא ותו לא3.
במה דברים אמורים? בשאר מצוות, חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים. אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו: עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור... וכל מי שנאמר בו: יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם... וכל מי שנאמר בו: יהרג ואל יעבור, ועבר, ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם2.
גזל - ייהרג ואל יעבור?
אמר רב חסדא: קסבר [=סובר] רבי מאיר: עדים שאמרו להם: חתמו שקר [על שטר חוב] ואל תהרגו, ייהרגו ואל יחתמו שקר.אמנם נדחתה שם סברת רב חסדא, אלא שהרמב"ן שואל: כיצד עלה דבר זה על דעתו? ואלה דבריו:
ואיכא דאמרי [=ויש אומרים]: רב חסדא אמר: קסבר רבי מאיר: מדינא נמי [כלומר, גם מן הדין (ולא רק ממידת חסידות4)] יהרגו, ואל יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית5: "שלושה דברים אין עומדים בפני פיקוח נפש, ואלו הן: עבודה זרה וגלוי ושפיכות דמים. רבי מאיר אומר: אף הגזל"6... ולא מילתא היא [כלומר, אין לקבל את הדברים].ואף שדחו הראשונים חידוש זה והציעו דרכים אחרות לפרש את דברי רב חסדא7, עולה לכאורה מסוגיות אחדות בתלמוד שאיסור גזל אינו נדחה מפני פיקוח נפש.
מציל עצמו בממון חברו - מעשה בדוד המלך
רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו, דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו [=גדישי שעורים של ישראל היו, שהתחבאו בהם פלישתים, ונתקשה בשאלה: האם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו (על ידי שרפת גדישי השעורים)]? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו9.התלמוד ממשיך ומספר, שאף על פי שהיה מותר לדוד לשרוף את השדות כדי לחסל את האויב הפלישתי המסתתר בגדישי השעורים, משום שהיה מלך10, נמנע מלעשות כן.
לכאורה סוגיה זו עולה בקנה אחד עם השיטה שיוחסה לרבי מאיר, שנקבע בה שעקרונית אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו! ונשאלת השאלה: הייתכן שקניינו הפרטי של הזולת קדוש כל כך, עד שאסור לפגוע בו אף לצורך הצלת נפשות?
מעשה בחסיד אחד
מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו [=משתעל בגלל מחלת ריאות], ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית. והביאו לו עז, וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו. כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה, חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו?! ישבו ובדקו, ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי.נמצא שגם מקור זה מלמד לכאורה שאיסור גזל, ותקנת חכמים שנתקנה כדי למנעו, אינו נדחה בפני פיקוח נפש, שאם לא כן, מה פגם ראו חבריו של אותו חסיד בקשירת העז לכרעי מיטתו13?
פיקוח נפש דוחה איסור גזל
אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו: זילו חתומו ולא תתקטלון [=אילו באו העדים לפנינו להתייעץ (אם לחתום על השטר אם לאו), היינו אומרים להם: לכו חתמו ואל תיהרגו]. דאמר מר: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד.וכן עולה גם מן המעשה ברבי יהודה שהיה גווע ברעב14:
רבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא. אחזיה בולמוס לרבי יהודה. קפחיה לרועה, אכליה לריפתא. אמר ליה רבי יוסי: קפחת את הרועה! [=רב יהודה ורבי יוסי היו הולכים בדרך, אחזו בולמוס (רעב מסכן חיים) לרבי יהודה. נטל מרועה את לחמו בעל כורחו15 ואכלו].אף שגם מקור זה נושא אופי אגדי, עולה ממנו שלא נמנע רבי יהודה בשעה שגווע ברעב מליטול את פתו של רועה בכוח הזרוע כדי להציל את נפשו16.
וכן עולה גם מן האמור בתלמוד בעניין נרדף הנמלט על נפשו וגורם נזק בעת מנוסתו17:
נרדף [הנמלט מפני רודף המבקש להרגו] ששיבר את הכלים של רודף - פטור, שלא יהא ממונו [של הרודף] חביב עליו מגופו. אבל של כל אדם - חייב, דאסור להציל עצמו בממון חבירו. ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל [כלומר, אדם מן הצד שביקש להציל את הנרדף מפני הרודף], ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור. ולא מן הדין, אלא שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף18.אם הנרדף אינו יכול להימלט מפני מי שמאיים להרגו אלא תוך גרימת נזק לנכסי צד שלישי, יימלט ואחר כך יפצה את הניזוק. נמצא שאין הכרח לומר שהכלל "אסור להציל עצמו בממון חברו" קובע איסור לכתחילה, אלא אפשר שאינו קובע אלא חובת פיצוי לאחר מעשה.
לפי זה, לא שאל דוד אם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו אם לאו, כי אין ספק שהדבר מותר! והוא שאל רק מה דין מי שעשה כן, האם הוא חייב לפצות את הניזוק על הנזק שגרם לרכושו19? והתשובה לכך היא שעקרונית, המציל את עצמו בממון הזולת חייב לפצותו על הפגיעה ברכושו, אף על פי שהייתה מכוונת להצלת חיים ומשום כך הייתה מוצדקת. וכן פירשו את סוגיית התלמוד רוב הראשונים20.
שיטת רש"י
ומצינו שכך נקטו פוסקים חשובים בדעת רש"י, כגון ר' יעקב עטלינגר (גרמניה, המאה הי"ח), רבה של אלטונה22, שאף הסביר את הטעם לשיטה זו, "דרק המצוות התירה התורה מפני פקוח נפש ולא מה ששייך לחבירו". כלומר, הכלל האומר שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה לא נאמר אלא ביחס למצוות שבין אדם למקום, משום שהאל מוותר על שלו, אך לא במצוות שבין אדם לחברו23.
אבל דומה שאין הכרח להסיק מסקנה זו מדברי רש"י24. ניתן לומר שרש"י סבור אף הוא כעולה מפשוטו של תלמוד, שרק שלוש עברות חמורות הן שפיקוח נפש אינו דוחה אותן. אדם הנמצא בסכנת נפשות, ואין לו בררה אלא לגזול את רכושו של חברו או לפגוע בו כדי להציל את עצמו, ודאי שמותר לו לעשות כן, כי אין זה מתקבל על הדעת שיקפח אדם את חייו בשם שמירת "קדושת הקניין הפרטי". כך היה במעשה ברבי יהודה בשעה שגווע ברעב, ולא היה יכול להציל את עצמו אלא על ידי נטילת כיכר הלחם שביד הרועה בכוח הזרוע. וכך הוא גם בנרדף הנס על נפשו מפני מי שמבקש להרגו, והוא מזיק את רכוש הזולת בעת מנוסתו.
לא כן בעניין דוד המלך, שהתלבט אם לשרוף את שדות השעורים כדי להילחם באויב הפלישתי. אמנם שרפת השדות הייתה הדרך הנוחה יותר והמהירה יותר לחיסול האויב, אלא שהיו גם דרכים אחרות להשגת מטרה זו בלא לגרום נזק לזולת, כגון גידור השדות או העמדת חיילים סביב הגדישים. על כגון דא, כשהפגיעה ברכוש הזולת אינה אפשרות ההצלה הבלעדית, אף כי היא היעילה ביותר, נאמר לדוד שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו. כלומר, כשיש אפשרות שלא לגרום נזק לזולת, אף אם הדבר אינו נוח או שהאדם נאלץ להשקיע מאמץ רב בהצלה, אין בעובדה שמדובר בהצלה כדי להתיר פגיעה ברכוש הזולת.
דומה ששאלת דוד טומנת בחובה שאלת ערכית יסודית: האם יש להכיר בזכות הקניין כשהיא מתנגשת בערך חיי אדם? מי שאומר שמותר לאדם "להציל עצמו בממון חברו", סבור כנראה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. לדידו, בשעה שחיי אדם נתונים בסכנה מתבטלת זכות הקניין הפרטי. לכן המבקש להציל את חייו אינו נדרש לחפש בשעת מצוקתו חלופות העלולות להכביד עליו את הצלת עצמו, והוא רשאי לבחור את הדרך הישירה ביותר והיעילה ביותר. אך מי שאומר כי "אסור להציל עצמו בממון חברו", סבור כנראה שאף שקניינו הפרטי של האדם נדחה כשחיי אדם נתונים בסכנה, הרי זכותו הקניינית אינה מתבטלת בשל כך. לקביעה זו יש תוצאה כפולה: המציל את עצמו יכול לפגוע בקניינו של הזולת רק כאמצעי אחרון (ומכאן הכלל התלמודי: "אסור להציל עצמו בממון חברו", המנוסח כאיסור לכתחילה ולא רק כחובת פיצוי בדיעבד); ואף כשלא הייתה לו בררה אחרת להציל את עצמו אלא בפגיעה ברכוש הזולת, עליו לפצות את בעל הרכוש, מכיוון שאמנם נדחה קניינו של הלה מפני סכנת חייו, אבל לא נתבטל הקניין לחלוטין, ואין הצדקה אפוא שלא יפצהו.
נראה שהוא הדין והיא המידה בעניינו של אותו חסיד שקשר עז לרגלי מיטתו בניגוד למצוות חכמים. ודאי שאם לא הייתה לו דרך אחרת להציל את עצמו, מותר היה לו לעשות כן, אלא שברור שלא כן היה. אמנם הייתה קשירת העז לכרעי המיטה הפתרון הזמין, הזול והפשוט ביותר, אך אין לומר שלא הייתה לאותו חסיד דרך אחרת להציל את עצמו, כגון שישתה חלב פרה, שהיא בהמה גסה, ואל ישתה חלב בהמה דקה. וזו היא הסיבה לתרעומתם של חבריו של אותו חסיד על זלזולו בתקנת החכמים האוסרת על החזקת בהמה דקה בארץ ישראל.
הגנת הצורך בנזיקין במשפט הישראלי
לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו.נמצא שהפוגע ברכוש הזולת כדי להציל את חייו אינו נושא באחריות פלילית. הוראה דומה, הפוטרת מאחריות בנזיקין את המציל את עצמו תוך פגיעה ברכוש זולתו, אינה קיימת בפקודת הנזיקין, אך נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק, סבור שיש להכיר בהגנה זו גם בנזיקין. לדבריו המקור המשפטי של ההגנה "טמון באותן הוראות, הנקבעות לעיתים במספר עוולות, הדורשות, כאחד מתנאי האחריות, כי המעשה ייעשה 'שלא כדין' (unlawfully), או 'בלי סיבה סבירה ומסתברת' (without reasonable and probable cause) או 'בלי צידוק מספיק' (without sufficient justification)". והוא מוסיף ש"לפירוש ביטויים אלה, פונים אנו למשפט האנגלי"25.
אם כן, מכוחו של המשפט האנגלי, שהכיר בהגנה על החיים כדבר המצדיק את שלילת האחריות בנזיקין, ניתן לשלול גם במשפט הישראלי את אחריותו הנזיקית של מי שגרם נזק אגב ביצוע פעולת הצלה.
בהצעת הקודקס האזרחי26, מוצע לכלול בעניין זה הוראה מפורשת:
לא יישא אדם באחריות בנזיקין בשל מעשה סביר שעשה כדי להגן על עצמו או על אדם אחר מפני פגיעה בגוף, בבריאות, בחירות או ברכוש, ובלבד שהיחס בין הנזק שסביר היה כי ייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה כי יימנע על ידי המעשה היה סביר.אילו נשמעה דעת המשפט העברי, היו מבחינים מנסחי ההצעה בין מי שפועל להצלת הזולת, שיש צורך להעניק לו חסינות מפני אחריות בנזיקין, כדי שלא יחשוש מלהציל את זולתו27, לבין מי שפועל להצלת עצמו, שאין חשש שיימנע מכך, ולכן אין הצדקה לפטרו מתשלומי נזיקין, אף שפעולתו הייתה מוצדקת בנסיבות העניין.
זאת ועוד, לפי המשפט העברי הצלת רכושו של אדם אחד אינה מצדיקה משום אופן פגיעה ברכושו של אדם אחר28. עניין זה, החורג מנושא דיוננו כאן, מחייב דיון נפרד, ועוד חזון למועד.
הערות:
* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
1. רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכות א-ד.
2. וראוי להביא את דברי הרמב"ם בסוף ההלכה: "ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה" ואכמ"ל.
3. אמנם אף בשאר המצוות יש נסיבות מיוחדות שחל גם בהן דין "ייהרג ואל יעבור", והן פרהסיה ושעת השמד, כלומר בתקופה של גזרות דת (אפילו בצנעה). ראה רמב"ם, שם. אך ענייננו כאן רק בחומרה העצמית של העברה ולא בחומרה הקשורה בנסיבות ביצועה.
4. ראה להלן, הערה 7.
5. כלומר מקור מתקופת חכמי המשנה, שלא נכלל בקבצים הקלסיים שלהם: המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה.
6. וכך נמצא לפנינו בתלמוד הירושלמי: "לא סוף דבר שאמר לו: הרוג את פלוני [שדינו ייהרג ואל יעבור], אלא אפילו אמר לו: חמוס את פלוני [שחייב ליהרג]" (שבת, פרק יד, הלכה ד, עז ע"א בדפוס ווילנא).
7. ראה למשל חידושי הרמב"ן, שם, הסבור שהתכוון רב חסדא לומר שאמנם האדם אינו חייב להקריב את עצמו כדי שלא להעיד עדות שקר ולגרום נזק לזולת, אבל ראוי לנהוג כן משום "מידת חסידות". והדברים תמוהים, שאמנם דעת התוספות היא שמותר לאדם לנהוג בחסידות וליהרג ולא לעבור אף על שאר מצוות (שלא כשיטת הרמב"ם. ראה בעניין זה, נ' רקובר, "על קדושת החיים ועל מסירות הנפש", פרשת השבוע, אחרי מות, תשס"ה, גיליון מס' 206), אלא שכבר נקבע שהדברים אמורים רק במי שמבקשים להעבירו על דתו, שהוא רשאי לקדש שם שמים ולהקריב את נפשו (ראה שו"ת הרדב"ז, חלק ד, סימן סז), והלא אין זה המצב במי שמאיימים על חייו כדי שיעיד עדות שקר! על קושי זה בדברי הרמב"ן העיר הרב אשר וייס המובא להלן, הערה 24.
8. בבא קמא ס ע"ב.
9. והעיר הרד"ק על דרש זה: "ומה שכתבו רז"ל בענין זה הם דברים של תימה... והם פירשו 'מי ישקני מים' דרך משל, כי המים הם התורה, כמו: 'הוי כל צמא לכו למים'. ופירוש 'מי ישקני מים', הלכה נצרכה לו לשאול מסנהדרין שהיו בבית לחם, וזהו שאמר: 'מבאר בית לחם אשר בשער', כמו 'השערה אל הזקנים'. וההלכה אשר הוצרכה לשאול מהם הוא דבר חלקת השדה מלאה עדשים ושעורים... מישראל ופלשתים היו טמונים בהם, ושאל דוד אם יש לו רשות לשלח אש בגדישים בעבור שישרפו עמם הפלשתים, ושלחו לו: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו... ודברים אלה רחוקים מאד מדרך הפשט, כי הפסוקים הם ספור הגבורים אשר לדוד ומספר הגבורות... בהביאם המים, ולא היה שאלת ההלכה בחלקה ההיא, אבל מלחמה גדולה היה, עד שנס ישראל מפני פלשתים, כמו שאמר הכתוב, ושמה התגבר והתיצב בתוך זאת החלקה והצילה, שלא שרפו אותה פלשתים... אין להבין בכל זה אלא פשט הכתוב כמו שהוא".
10. לשאלת חובת הפיצוי בהפקעה שלטונית לצורכי ציבור, ראה הרב י' בלס, "פיצויי מפגעי ממון וסביבה", אמונת עתך, עלון מס' 25 (תשנ"ט), המסיק מכאן שעקרונית אין חובת פיצוי על הפקעה הנעשית על ידי השלטון. אך השווה דברי הרב י' אריאל באותו גיליון, החולק עליו במאמרו, "פיצויים על הפקעת קרקעות". והשווה א' הכהן, "'כי הרבים גזלנים הם?' על הפקעת מקרקעין ופגיעה בזכות הקניין במשפט העברי", שערי משפט א (תשנ"ז), עמ' 39, בעמ' 45.
11. ראה דברי הרמב"ם: "אסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור. לפיכך אסרו חכמים לגדל בהמה דקה וחיה דקה בארץ ישראל במקום השדות והכרמים אלא ביערים ובמדברות שבארץ ישראל" (הלכות נזקי ממון, פרק ה, הלכות א-ב). וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, עמ' שע, ערך בהמה דקה.
12. בבא קמא פ ע"א.
13. מהרש"א מציע שם שאותו חסיד זה לא היה במצב אנוש, ולכן הסתייגו החכמים ממעשיו, כשעבר על איסור גידול בהמה דקה. אבל השווה בית הבחירה למאירי, שם, ד"ה אעפ"י: "אעפ"י שבמקום פקוח נפש הותרו האִסורין להתרפא בהם, דבר שנאסר מכוח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו יותר". ולפי זה היה אותו חסיד בסכנת חיים. אמנם דברי המאירי תמוהים, שהרי לא יעלה על הדעת שתהא תקנת חכמים חמורה מדין תורה ולא תידחה מפני פיקוח נפש. וראה מ' ויגודה, "מכירת איברים - על האסור, המותר ועל גבולות החקיקה", אפיקי יהודה, ספר הזכרון להרב יהודה גרשוני זצ"ל (ירושלים תשס"ה), עמ' 309, בעמ' 328-327.
14. יומא פג ע"ב.
15. ראה רש"י, שם, ד"ה קפחיה.
16. וראה מה שכתוב בהגהות מהר"ץ חיות על אתר: "הגאון מפרסבורג זצ"ל [הכוונה לר' משה סופר, בעל "שו"ת חתם סופר" (הונגריה, המאה הי"ט)] בתשובתו אלי על ספרי 'תורת נביאים' הקשה דאיך עשה [רבי יהודה] כן, הרי אסור להציל עצמו בממון חברו אפילו במקום סכנת נפשות". והשיב: "ובאמת אפשר לומר דהרועה הכיר חליו ונתן לו מעצמו". ואולם זהו תירוץ דחוק עד מאוד, שאינו מתיישב עם פשוטה של הסוגיה. וראה שו"ת חתם סופר, חו"מ, סימן א, ד"ה ראה זה מצאתי, הסבור שסיבת החובה ליהרג ולא לגזול היא, משום שגזל הוא "אבזרייהו דרציחה", כלומר איסור הנספח לאיסור רצח, זאת משום שידוע שאדם מגן על קניינו והגזלה עלולה אפוא להביא לאלימות ולהרג. לפי זה שמא יש להבחין בין גזל בפני הבעלים לגזל שלא בפניו. והשווה אור גדול (לר' ירוחם פרלמן), סימן א, ד"ה ועפ"י (דף כ ע"ד).
17. בבא קמא קיז ע"ב.
18. לעניין זה, ראה לאחרונה פסק דינו של השופט א' טננבוים מיום 21.3.05, תק 004901/04 מור נ' משרד הפנים, הדן בתביעה נגד מכבי אש שגרמו נזק תוך כדי פעולת הצלה, ומביא מקור זה ומקורות נוספים מן המשפט העברי.
19. וכן נתבאר גם בתלמוד הירושלמי: "פשיטא ליה לאביד וליתן דמים, דילמא פשיטא ליה לאביד ולא ליתן דמים" (סנהדרין, פרק ב, הלכה ה, יב ע"ב בדפוס ווילנא).
20. ראה למשל תוספות, בבא קמא ס ע"ב, ד"ה מהו להציל עצמו בממון חבירו, האומר: "איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש". וראה גם פסקי הרא"ש, בבא קמא, פרק ו, סימן יב.
21. רש"י, שם, ד"ה ויצילם.
22. שו"ת בנין ציון, סימנים קסז-קע. וראה לעיל, הערה 16, שכך נקט גם חתם סופר.
23. הרב עטלינגר מסיק מכאן שאין להתיר ניתוח המת אף לא להצלת חיים מיידית, משום שאסור לאדם להציל את עצמו בקלונו של חברו (ראה שם, סימן קע). והוא אומר שגם מי שחולק על רש"י יסכים לפסק זה, שהרי לא אמרו שמותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו אלא על מנת לשלם לו, אבל ביזיונו של מת אינו ניתן לתשלומין, ולכן הניתוח אסור אף לשיטתם. לדעות אחרות בעניין זה, ראה א' שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך ניתוח המת, כרך ד, עמ' 528 ואילך. וראה גם מאמרו המאלף של הרב י"י ויינברג, "ניתוחי מתים במדינת ישראל", תחומין יב (תשנ"א), עמ' 382, הסבור שבמדינה יהודית ראוי היה להתיר ניתוחי מתים.
24. להצעה המובאת להלן ולרוב המקורות שהובאו לעיל, ראה הרב א' וייס, מנחת אשר, ויקרא (תשס"ה), סימן נ - "מציל עצמו בממון חברו".
25. דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית (ירושלים תשל"ב), סעיף 161 ואילך.
26. חוק דיני ממונות - נוסח לעיון הציבור, משרד המשפטים, ירושלים תשס"ד, סעיף 464.
27. ראה לעיל, ליד ציון הערה 18.
28. אלא אם כן אותו אדם הוא המאיים על הרכוש. ראה ר' יעקובי, "עשיית דין עצמית", פרשת השבוע, פנחס, תשס"ג, גיליון מס' 130. וראה עוד א' שיינפלד, חוק לישראל, נזיקין (ירושלים תשנ"ב), עמ' 124-120, ועמ' 268-259.
