משפט הגאולה

שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לבין תשעה באב מכונים במסורת ישראל "ימי בין המצָרים", ונוהגים בהם מנהגי אבלות לזכר חורבן בית המקדש. אף נהוג לקרוא בשבועות הללו הפטרות שעניינן נבואות על חורבן בית המקדש והסיבות שגרמו לו. מיד לאחר תשעה באב, באות שבע שבתות של נחמה, "שבע דנחמתא", שמפטירים בהן נבואות של נחמה שניבא ישעיהו הנביא.

הפטרת פרשת מטות לקוחה מן הפרק הפותח את ספר נבואותיו של ירמיהו הנביא. הפטרה זו, כשאר אחיותיה הנאמרות בשבתות בין המצרים, בלולה אף היא כמותן מפרקי חורבן ופרקי נחמה כאחד. לצד נבואת זעם, "מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ", באה בסוף ההפטרה נבואת נחמה מן הפסוק המפורסם בשער בת רבים: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו א, כ).

עירוב תחומין זה, של חורבן וגאולה, מאפיין את נבואותיו של ירמיהו הנביא. כשנה לפני חורבן בית המקדש הראשון ונפילת ירושלים בידי צבא מלך בבל, נצטווה הנביא ירמיהו להעביר לעם מסר של תקווה: "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום... כי אשיב את שבותם נאם ה'" (ירמיהו לב, מד). להמחשת אמיתות נבואתו, רכש ירמיהו חלקת אדמה משפחתית מבן דודו חנמאל בן שלוּם. הפסוק הנזכר לעיל חותם את פרק ל"ב בספר ירמיהו ומבהיר את העלילה המתרחשת בו. במספר מקומות בתלמוד, אף דרשו אותו חז"ל לעניין דיני קניין. המעיין בפרק מתחילתו ועד סופו ימצא שבשעת אמירת דברי הנבואה הללו היה הנביא ירמיהו נתון בבית כלא בחצר המטרה בפקודת המלך צדקיהו. הימים היו ימי המצור על ירושלים, והנביא נענש על ידי צדקיהו בגין נבואות הפורענות שהיו בפיו בדבר נפילת העיר בידי מלך בבל והגליית צדקיהו, בלא שיעלה בידו לברוח מפני מלך בבל ולהינצל. ולא זו אף זו, ירמיהו מביע תחזית קודרת לבני ירושלים: "כי תלחמו את הכשדים לא תצליחו" (ירמיהו לב, ה).

"ספר המקנה, החתום, המצוה והחקים ואת הגלוי"

קניית השדה על ידי ירמיהו לוותה בפעולות שנועדו להבטיח את קיום העסקה ולתת לה תוקף לטווח ארוך¹. שקילת כסף, כתיבה בספר, חתימה ועדות עדים - כל אלה היו ככל הנראה פעולות מקובלות באותן ימים בעת רכישת קרקע. ייחודה של פרשה זו הוא בתיאור המפורט, הסמלי, והשימוש במונחים משפטיים מימי בית ראשון, כגון: "ספר המקנה, החתום, המצוה והחקים ואת הגלוי" (ירמיהו לב, יא). אף נתייחדה רכישה זו בהעברת שטר המכר מן הקונה, הנביא ירמיהו הכלוא בחצר המטרה, לידי נאמן ביתו, ברוך בן נריה בן מחסיה², בדרך הפומבית ביותר שיכול היה להרשות לעצמו: לעיני חנמאל דודו, לעיני העדים הכתובים בספר המקנה ולעיני כל היהודים היושבים בחצר המטרה. בסוף תהליך הקנייה ציווה ירמיהו את ברוך לקחת את ספר המקנה החתום ואת ספר הגלוי ולתתם "בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים" (ירמיהו לב, יד).

בעקבות פרשני המקרא, נבקש להבין להלן את משמעות המונחים המשפטיים שבתיאור רכישת השדה. לפי רש"י ובעל "מצודת דוד", ספר המקנה הוא שטר המכר, שלאחר החתימה עליו הוא נקרא ספר החתום, ואילו ספר הגלוי הוא אישור בית הדין על קיום השטר, לאחר שבדק את תוכנו ואישר את כשרות העדים החתומים בו. תכלית כתיבתו היא פרסום דבר המכר ברבים.

לפי הרד"ק, ר' דוד קמחי (פרובנס, המאה הי"ב), מתוארים כאן שלושה מסמכים: אחד, המכונה "המצווה והחוקים" שמפורטים בו עיקרי פרטי עסקת המכר, בהתאם לדיני התורה ולמנהגי המקום; השני, שטר המכר, ספר המקנה, ובו הטבעת חותם הקונה והחתמת עדים כשרים, ומשעה שנעשו כל הפעולות הללו, נקרא הספר הגלוי; השלישי, העתק שטר המכר, המכונה הספר החתום. ואלה דבריו:

"המצוה והחקים"... ספר זה הוא תנאי המכירה, כמו מספר שני תבואות שהיא מצוה בתורה, והחקים מנהגים שהיו נוהגים בזמן ההוא בענין המכירה וכל זה כתוב בספר אחד. "ואת הגלוי", רוצה לומר הספר הגלוי, כי שני ספרים כתב במקנה: האחד שהיה חתום ואחד שהיה גלוי, כשירצו לראותו ולקרותו שיעשו כדי שלא יפתחו החתום. והנה הם שלשה ספרים [החתום, הגלוי ובנוסף להם ספר המצווה והחוקים ובו תיאור פרטי תנאי העסקה].

הרד"ק מביא בשם אביו פירוש אחר למילה גלוי:

ואדוני אבי ז"ל פירש הגלוי - ספר שכתב בו שגלה אזן הגואלים, אם ירצו לקנות, כמו שעשה בעז³.

תוספת זו דומה מעט לפירוש רש"י את המונח ספר הגלוי.

המלבי"ם הלך בדרכו של הרד"ק, כשפירש את ספר הגלוי כספר שתוכנו גלוי, בניגוד לספר החתום, השווה לו בתוכנו (בלשון ימינו: העתק זהה למקור), אך היה חתום:

היה מנהגם לכתוב שני ספרים: ספר המקנה שבו היה כתוב שפלוני מכר שדה פלונית לפלוני ביום פלוני, וספר זה היה חתום וקשור להיות למשמרת. ועם ספר הזה היו כתובים גם כן המצוה, היינו התנאים שהם ממצות התורה... והחקים, הם הענינים שהם מנמוסי המדינה... והמצוה והחקים היו חתומים וצרורים עם ספר המקנה. ואת הגלוי היה ספר שטר מכירה שהיה מגולה בלתי מקושר וחתום, שהיה ביד הקונה להראות לכל שהוא שדהו לבל יצטרך לפתוח ספר החתום בכל עת.

המונחים מגולה ובלתי מקושר מרמזים להיבטים ההלכתיים והמשפטיים בדיני שטרות שהסיקו חז"ל מרכישת שדה חנמאל בענתות⁴. התלמוד מדבר על שני סוגי שטרות⁵. גט פשוט⁶ וגט מקושר: גט פשוט הוא שטר שניתן לפשטו כאיגרת⁷ ולגלות את תוכנו לרבים; ואילו גט מקושר הוא שטר שחלק ממנו מוסתר במהלך עריכתו וחתימתו על ידי קיפול ותפירה. קטעים אלה מאובטחים בחותם ולעתים בחתימת עדים לצד מקום הקשירה כדי לציין את מיקום הקטעים המקושרים, כלומר החסויים, שכדי לחשוף את תוכן השורות המקושרות, יש לשבור את החותם ולפרום את התפרים, ולשם כך יש צורך בעילה מספקת.

גט מקושר - למה?

ראשיתו של הגט המקושר אינו בשטרות מסחריים אלא בשטרי גירושין. כידוע, אסרה תורה שיישא כוהן אישה גרושה⁸. משום כך, כוהן אינו יכול להשיב את גרושתו. אף הייתה בידי חז"ל מסורת שהכוהנים מהירי חימה הם, כמסופר בתלמוד⁹ על כוהנים ביישוב מסוים שהיו קפדניים וכעסניים מאוד, והיו מגרשים את נשותיהם בחפזה, ומיד לאחר מכן מתחרטים על פזיזותם ומבקשים להשיב את גרושותיהם. עשו להם חכמים תקנה, כשאילצו אותם לגרש את נשותיהם רק על ידי גט מקושר, שכתיבתו מורכבת וטרחתו מרובה, ועקב כך נמשכת זמן רב יותר. בינתיים יש סבירות שדעתם תתישב עליהם והם יחזרו בהם בטרם יחתמו על הגט. כתיבת גט מקושר נקבעה אפוא כדרך של הערמת קושי טכני-מנהלי על הכוהנים המבקשים לגרש את נשותיהם, משום שמעשה זה יהיה בלתי הפיך.

מתוך הרצון להשוות בין שטרות סתם לשטרי גטין, נתחדש השימוש בשטר המקושר גם בעולם המסחר, אלא שהאפשרויות ההלכתיות הגלומות בשטר מקושר יצרו הלכות ייחודיות השונות מעט מדיני שטר פשוט¹⁰, כפי שיבואר להלן.

מנהג המקום בעיר הכוהנים

בדרך המשלבת את פרשנות המקרא בספר ירמיהו עם ההשפעות ההלכתיות שלהם על דיני רכישת קרקע האמורים במסכת בבא בתרא (קס ע"א), הלך הרמ"ה, ר' מאיר הלוי אבולעפיה (ספרד, המאה הי"ג), בפירושו "יד רמה". הרמ"ה מציע שני פירושים אפשריים לכתיבת שני שטרות בידי ירמיהו הנביא בעסקת מכר אחת, שטר גלוי ושטר חתום. כידוע, היה ירמיהו הנביא מן הכוהנים אשר בענתות¹¹, וגם בן דודו חנמאל היה כוהן, שהרי מדובר בעסקת מכר של חלקת שדה מאחוזת המשפחה. הרמ"ה מסיק מן המסופר במקרא שאנשי ענתות, עיר הכוהנים, נהגו לכתוב בעת מכירת מקרקעין ספר חתום, כלומר שטר מקושר. ואולם מכיוון שמטרת המכירה הייתה להבטיח את זכות יורשיו של ירמיהו בשדה גם לעתיד לבוא, בימי הבית השני, לכשיקום, חשש ירמיהו שמא יטענו יורשי חנמאל שמנהג ענתות הקדום היה כמנהג רוב העולם לכתוב שטר פשוט ולא חתום. משום כך, כתב הנביא גם ספר גלוי.

ויש מי שהסביר את כתיבת שני השטרות בידי ירמיהו ברצונו לכבד את מנהג המקום: שדה המכר הייתה בענתות עיר הכוהנים שנהגו בה שטרות מקושרים, ואילו מעשה המכר וכתיבת השטר היו בירושלים, ולכן כתבו גם שטר פשוט, כמנהג ירושלים. וה"מצוה והחוקים" המופיעים בפסוק בנוסף על ספר הגלוי וספר החתום - הם המנויים בהמשך הסוגיא כדברים שבין פשוט למקושר.

העתק שטרות

עד כה, דנו בשטרות שנכתבו בשני העתקים זהים, נחתמו על ידי עדים וקיום שני ההעתקים הוסכם מראש על דעת שני הצדדים. בספרות ההלכה אנו מוצאים מספר דוגמאות להיתר בתנאים מגבילים, להעתיק שטר, כתוצאה מאילוץ חיצוני ולא מראש, בעת כתיבתו. סימן מ"א בחלק חושן משפט בשלחן ערוך, עוסק בדיני "מי שנמחק או אבד שטר חובו" (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן מא). בסעיף הראשון של סימן זה נאמר שמותר למי שבלה שטר חובו "לקיים אותו", כלומר לתת לו תוקף מחודש , בתנאי שיביא לבית הדין את העדים שחתמו על השטר המקורי. הליך מעין זה מאפשר גם שחזור של שטר שנמחק לגמרי, שהרי העדים באים ומעידים גם על מה שהיה כתוב בו¹². ואף שניתן לכאורה להסתפק בשחזור מעמד כתיבת השטר הראשון בנוכחות העדים החתומים על השטר המקורי, נקבע שאין לקיים שטר אלא בפני בית דין¹³. נוסף על כך, קורעים בית הדין את השטר המקורי ומציינים את הדבר בשטר הקיום, כדי למנוע את אפשרות קיומו גם בבית דין אחר ואת גביית החוב יותר מפעם אחת. זאת ועוד, אין מקיימים אלא שטר שנמחק מאונס, אך לא שטר שנמחק בגלל רשלנות המלווה¹⁴ האמור לשמור על שטרותיו. בית הדין מצווים להערים קשיים על מאבדי שטרות המבקשים לכתוב העתק של השטר המקורי, כאמור בשולחן ערוך¹⁵:

על כן, אין לבית דין לכתוב העתקת שום שטר, אם לא יראו שיש בו צורך, כי ההיא דמי שנמחק שטר חובו. ואם כתבו לאדם טופס שטר, ובא לפני בית דין, אין בית דין גובים בו עד שיוציא גוף השטר, אם לא כתבו בו טעם למה עשו שטר אחר.

והעיר הרמ"א על אתר:

וכל שטר שמטפיסין, מעתיקין אותו אות באות משטר הראשון, וכותבין בו שהוא העתק.

תצלומים כראיות בחוק הישראלי

ההלכה מתירה רק בקושי ליצור העתק יחיד של מסמך, וברור שאינה מכירה במונחים המוכרים בימינו, "גיבוי" או "העתק זהה למקור". הטכנולוגיה המודרנית, נותנת בידינו דרכים פשוטות ומגוונות להעתקה מדויקת ולתיעוד מסמכים: העתקות שמש, צילום מסמכים, שליחת פקס ומצלמות אנלוגיות ודיגיטליות מקוונות. פשטות ההעתקה מקילה מאוד על חיי המסחר היומיומיים, ויחד עם זאת קורצת לזייפנים ומטילה צל על ערכם הראיתי של מסמכים בכלל ושל תצלומיהם בפרט. האפשרות להעתיק מסמך באיכות מעולה בקלות כה רבה מערערת את ייחודיות המסמך המקורי, ושומטת את הנחת היסוד שהייתה בעולמם של קדמונים שכל מסמך כתוב הוא בגדר עותק יחיד. משום כך, החוק הישראלי המבקש "לאפשר את השימוש בהעתקים צילומיים שנעשו בתנאים שנקבעו לעריכתם, המבטיחים נאמנות למקור"¹⁶, נתון למחלוקת בין פרשנים: יש מי שמבקש להתיר להסתמך על העתק כשר הנמצא בידי אחד מן הצדדים במקום במסמך המקורי, אך יש מי שמבקש להגביל את השימוש בהעתק כשר רק כשאי אפשר להציג את המסמך המקורי¹⁷. תהליך ההעתקה הכשר הנזכר בחוק מתואר בפקודה כ"העתק הנעשה בתהליכי צילום או בשיטת הרפרוגרפיה המבטיחה את קריאתו של ההעתק במשך 5 שנים לפחות, אם בהעתק מופיעים כל הסימנים המופיעים במקור"¹⁸.

חוק חתימה אלקטרונית

בשנת 2001 חוקקה הכנסת את "חוק חתימה אלקטרונית" הקובע: "מסר אלקטרוני החתום בחתימה אלקטרונית מאובטחת, יהיה קביל בכל הליך משפטי ויהווה ראיה לכאורה לכך ש(1) החתימה היא של בעל אמצעי החתימה; ו(2) שהמסר האלקטרוני הוא זה שנחתם על ידי בעל אמצעי החתימה"¹⁹. סעיף 6(א) לחוק קובע: "פלט של מסר אלקטרוני החתום בחתימה אלקטרונית מאובטחת לא ייחשב, בכל הליך משפטי, כהעתק המסר האלקטרוני שעל בסיסו הופק, אלא כמקור". סעיף זה בא לפתור את שאלת מסמך אלקטרוני שנכתב ב"שפה אלקטרונית" ומאוחסן ב"דרך אלקטרונית" בכלי אחסון "אלקטרוניים" שעין אדם אינה יכולה לקראם ולהבינם. ואף שהפלט המופק מהם אינו המקור, הוא גם אינו העתק, משום שאין בעולם "מקור" קריא לעין של מסמך אלקטרוני. משום כך, נראה לנו שחידושו של המחוקק משיב אותנו לנקודת המוצא של דיוננו בשאלת מעמדם של ספר הגלוי וספר החתום בתקופת המקרא, כפרשנותם ההלכתית של חז"ל. המסמך האלקטרוני, הוא כעין הספר החתום המקראי, אלא שכתיבתו וחתימתו נעשו בשיטה אלקטרונית, שיש ודאות בדבר כשרותו, אך אין אפשרות טכנית לקראו. לעומת זאת, הפלט הוא כעין ספר הגלוי, המוצג לעין כול ויש לו כח משפטי כמקור ולא כהעתק. ואם מתעורר ספק בשאלת הנוסח שבפלט או בדבר כשרותו, ניתן לבדוק את הדבר בספר החתום באמצעות בדיקת החתימה האלקטרונית, מעקב אחר פרוטוקול המחשב המתעד את הפעולות שהתבצעו בקובץ והשוואת נוסחם של שני פלטים של קובץ אחד.

פגישה מחודשת עם ברכיהו בן נריהו הסופר

באמצע שנות השבעים של המאה הכ', נמצאו בידי סוחרי עתיקות בירושלים בולות הנושאות שמות עבריים, כלומר גושי טין מחוברים לחוט או חבל ששימש לקשירת מסמכים ושטרות. בעת הכנת הבולה, עיצבו את פיסת הטין בצורת עיגול או אליפסה או מרובע, והטביעו בה בזהירות את חותמו של אחד מכותבי השטר או של פקיד רשמי שנכח בעת כתיבתו בעוד הטין רך, וכך הוטבעה הכתובת שעל החותם על גבי הבולה בשלמותה. אחר שהתייבש הטין, הייתה הבולה חוליית אבטחה למסמך ולתוכנו²⁰. לכן, כל מסמך פתוח שאין עליו חוט או חותם היה חשוד כמזויף. והנה הופיעו לפתע בשוק יותר ממאתיים בולות שנשדדו מאתר ארכיאולוגיים²¹. ומאחר שהבולות הללו לא נמצאו כתוצאה מחפירה מסודרת בידי אדם מוסמך, לא נודע מקום מציאתן עד היום. הבולות נרכשו מן הסוחרים והובאו לידי הפרופ' נ' אביגד המנוח. על גבי אחת מהן נכתב "לברכיהו בן נריהו הספר", והחוקרים נוטים לייחסה לברוך בן נריה, סופרו ואיש אמונו של ירמיהו הנביא. חיזוק להנחה זו נמצא על גבי בולה אחרת של "ירחמאל בן המלך", שנאמר עליו בספר ירמיהו שנצטווה על ידי המלך יהויקים לעצור את ברוך בן נריה ואת ירמיהו הנביא תוך קריעת מגילת דברי הנבואה שכתב ברוך בן נריה מפי ירמיהו, ושרף אותה באח המבוערת לפניו בבית החורף.

בין אם נבואות ירמיהו שבידינו הן המקור ובין אם אלו העתק ששמר בידיו הסופר הברוך, מייחלים אנו לקיום שלהי הנבואה שבה פתחנו: "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים בארץ בנימין ובסביבי ירושלים ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב כי אשיב את שבותם..." (ירמיהו לב, מד).

הערות:

* קצין אבטחת איכות והדרכה במז"פ, משטרת ישראל.
** קצינת מעבדת מסמכים במז"פ, משטרת ישראל.
1. בתהליכי רכישת קרקע אחרים המוזכרים בתנ"ך הודגשו שקילת הכסף והפרסום המקומי למעשה הרכישה בלא חתימה על חוזה, כגון ברכישת שדה עפרון בידי אברהם (בראשית כג, טז), שנעשתה רק בשקילת כסף לעיני עדים. גם רכישת שדה שכם בידי יעקב אבינו נעשתה בדרך דומה: "ויִּקן את חלקת השדה... במאה קשיטה" (בראשית לג, יט). גם בעז פונה אל גואל אדמת אלימלך איש נעמי ואומר לו: "קנה נגד היושבים ונגד זקני עמי... כי אין זולתך לגאול ואנכי אחריך" (רות ד, ד), אלא שכאן נשלם הליך הגאולה במנהג קדום שהיה מקובל בימי בעז: "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת הגאולה בישראל" (רות ד, ח).
2. מאמרים רבים עוסקים בדמותו של ברוך בן נריה ובמעמדו האישי-מקצועי. יש חוקרי מקרא שהרחיבו את עצמאותו אף יותר ממה שמעיד עליו המקרא: "מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כּתב על הספר בדיו" (ירמיהו לו, יח). ראה למשל א' ורשבסקי, "ברוך בן נריה" באתר מט"ח:www.mikranet.cet.ac.il
3. ראה לעיל, הערה 1.
4. וראה קידושין ט ע"א. קידושי אישה בשטר יסודם בהבנת "ספר המקנה" שבהפטרה. ובהמשך (כו ע"א) משמש הפסוק "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום" כמקור לברור תפקיד קניין הכסף ולתפקיד כתיבת השטר בקניית קרקע.
5. בבא בתרא קס ע"א-ע"ב.
6. משמעות המונח גט היא במקרה זה שטר כלשהו, בין שטר חוב ובין שטר מכר, ולאו דווקא גט כריתות בין בני זוג.
7. הביטוי לפשוט או לכפול איגרת נזכר במקורותינו בשני תחומים: בהלכות קריאת המגילה: "ומנהג כל ישראל שהקורא את המגילה קורא ופושט כאיגרת להראות הנס" (רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ב, הלכה יב); ובמעמד מסירת גט כריתות בין בעל לאשתו: "יש נוהגין לכפול הגט כאיגרת בשעה שמוסרו לה. וכן נוהגין. ויש שכתבו שלא לכפלו, רק ליתנו לה כך, והכתב מבחוץ, שיראו הכל שהוא גט" (הגהות הרמ"א על שו"ע, אבן העזר, סימן קנד, סעיף פד. וראה גם בהגהת הרמ"א לסעיף צח, שם).
8. "ואשה גרושה מאישהּ לא יקחו כי קדש הוא" (ויקרא כא, ז).
9. בבא בתרא קס ע"ב.
10. המשנה פותחת במילים "גט מקושר" (בבא בתרא קס ע"א) ומונה הבדלים אחדים בין גט פשוט לגט מקושר, ואחד מהם הוא מקום חתימת העדים: בגט פשוט, החתימה באה בסוף השטר, והיא מעידה שבחנו העדים את השטר כולו ועדותם חלה על מה שכתוב בו עד מקום חתימתם ותו לא, ואי אפשר להוסיף על הכתוב בו מאומה; ואילו בגט מקושר, חתימת העדים באה בחלקו האחורי של השטר והיא מציינת את סוף המקום המקושר. בהמשך הגמרא מפורטים מספר העדים והחתימות הדרושים בשטרות לסוגיהם ודנה גם בעניין שטרות שחלקם פשוט וגלוי וחלקם מקושר.
11. ירמיהו א, א.
12. הגהת הרמ"א לסעיף א, בשם הטור, שכתב בשם הרשב"ם; נימוקי יוסף על הסוגיה, בבא בתרא קס ע"ב.
13. לשאלה אם כל הצדדים חייבים להיות נוכחים במעמד שחזור השטר, ראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן מא, ובנושאי הכלים, שם.
14. שולחן ערוך, שם, סעיף ב.
15. סעיף ג, שם.
16. ק"ת 2470, תש"ל, עמ' 316, המובא אצל י' קדמי, דיני הראיות, חלק שני, עמ' 694 ואילך, מקור 153.
17. ע"א 9/71 גרשון דוד נ' בנק לייצוא בע"מ, כו(1) 169.
18. תקנה 1 לתקנות, סעיף 40 לפקודה.
19. פרק ב, סעיף 3 לחוק.
20. מקצת מן הבולות נתקיימו כנראה רק בגלל שנתחסמו בשרפה שפרצה במקום אחסונן, ואלמלא כן היו מתפוררות בגלל לחות. דוגמה נדירה לתעודות עבריות, גלולות וחתומות בבולה, אך אין עליהן שמות, הן אלו שנמצאו במושבה היהודית באי יב שבמצרים שזמנן עולה למאה הה' לפני הספירה. בנחל דאליה שמצפון ליריחו, נתגלו תעודות פפירוס חתומות בבולות שמקורן בממלכת שומרון. תעודות מן המאה הג' לפנה"ס, חלקן פשוטות וחלקן מקושרות, נמצאו בשנת 1909 באברומן שבכורדיסטאן. נוסח התעודות, שתיים ביוונית ואחת בארמית, היה כתוב פעמיים על גבי גיליון אחד מחורר לאורכו ורווח בין חלקיהן. החלק העליון של הגיליון היה גלול וקשור בחוט שהושחל בחורים ופיסות טין שהודבקו על חוטי הקשירה היו חתומות על ידי הצדדים השותפים לחוזה. ראה נ' אביגד, בולות עבריות מימי ירמיהו, הוצאת החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, ירושלים תשמ"ו.
21. שנים אחדות לאחר הופעת הבולות בחנויות לממכר עתיקות נתגלו בחפירות עיר דוד בירושלים כחמישים בולות. ראה י' שילה, "חפירות עיר דוד", קדם 19 (תשמ"ד), עמ' טו-טז; י' שילה, "קבוצת בולות עבריות מעיר דויד", ארץ ישראל יח (ספר אביגד), ירושלים תשמ"ה, עמ' 87-73.

---

---