הזכות לחינוך

הזכות לחינוך הוכרה על ידי אומות העולם כזכות בסיסית שזכאי לה כל אדם, והיא מעוגנת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בדצמבר 1948. ההכרזה קובעת בסעיף 26 שיש לכל אדם זכות לחינוך, ושיינתן החינוך חינם לפחות בשלבים הראשונים שלו. זכות זו עוגנה גם באמנות אחרות¹. מדינת ישראל הכירה אף היא בזכות לחינוך, כשעיגנה אותה סמוך להקמת המדינה בחוק לימוד חובה, תש"ט-1949. החוק קובע הסדר של חינוך חובה לכל ילד וילדה עד הגיעם לגיל חמש-עשרה, ומטיל על המדינה לדאוג לו. המחוקק הישראלי עיגן את זכות ילדי ישראל לחינוך ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד בחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000. גם הפסיקה הכירה בה כזכות יסוד².

עוד מקדמת דנא הכירה המסורת היהודית בחינוך כיסוד חשוב ומהותי שמטרתו הנחלת המורשת, השרשת יסודות האמונה והוראת הדינים, כפי שכתוב בפרשתנו:

ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם, וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם. ולִמדתם אתם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך (דברים יא, יח-כ).

השימוש במושגים "זכות לחינוך" ו"חובה לחנך" במשפט הישראלי ובמשפט המודרני אינם זהים לשימושם במשפט העברי. לא ניתן להתעלם מן ההבדלים המהותיים שבין שיטת המשפט המודרנית לבין שיטת המשפט העתיקה. כדי לעמוד על ההבדל בין שתי הגישות הללו, עלינו להבין שיש מתח בין המשפט הישראלי-המודרני, המעניק לאדם זכויות, לבין המשפט העברי, המשית עליו חובות³.

לדעת י' פלורסהיים⁴, יסוד ההבדל בין שיטות המשפט בתפיסות עולם נבדלות: החברה החילונית יצרה את המשפט המודרני והעמידה במרכזו את הפרט, ואילו החברה היהודית מכפיפה את עצמה לשיטת משפט שציווה עליה בורא עולם. ומכאן ההבדל בין הענקת זכויות שבמשפט המודרני להטלת חובות שבמשפט העברי.

להלן אעמוד על שלבי התפתחות חובת החינוך במשפט העברי מחובה אישית של האב כלפי בנו לחובה ציבורית. בראשית דבריי אעמוד על מקור החובה בתורה, ולפיה האב מצווה ללמד את בנו תורה; אראה כיצד הורחבה במדרש ההלכה והוטלה על כל חכם מישראל; ולבסוף, אדון בתקנות שהתקינו שמעון בן שטח ויהושע בן גמלא, תוך ביאור כל אחת לעצמה ועמידה על היחס ביניהן.

מקור החיוב לחינוך הבן

פסוקי התורה העוסקים בחובת האב ללמד את בנו תורה מרובים הם: "והודעתָּם לבניך ולבני בניך" (דברים ד, ט); "ואת בניהם ילַמדון" (שם שם, י); "ושננתם לבניך ולבני בניך" (שם ו, ז); "ולִמדתם אתם את בניכם" (שם יא, יט); "אשר תצוֻּם את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת" (שם לב, מו).

עיון בפשטן של מקראות מלמדנו שחייב אדם לחנך את בניו וגם את בני בניו. ואכן, מנו כל מוני המצוות את מצוות האב ללמד את בנו תורה בכלל תרי"ג מצוות, אף על פי שנחלקו לעתים בשאלת הכללת כמה מצוות בכלל תרי"ג מצוות⁵.

הרחבה ראשונה של חובת האב ללמד את בנו תורה באה כבר במדרש התנאים לספר דברים. וזה לשונו⁶:

"ושננתם לבניך" - אלו תלמידיך. וכן את מוצא בכל מקום שהתלמידים קרואים בנים, שנאמר: "ויצאו בני הנביאים" (מל"ב ב, ג).

כלומר, החובה כאן אינה מוגדרת כחובת האב ללמד את בנו, אלא כחובת כל אדם מישראל ללמד תורה אף למי שאינם בניו, אם הוא מוכשר לכך. וכן פסק הרמב"ם, ר' משה בן מימון (ספרד- מצרים, המאה הי"ב)⁷:

כשם שחייב אדם ללמד את בנו, כך הוא חייב ללמד את בן בנו, שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך". ולא בנו ובן בנו בלבד, אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אע"פ שאינן בניו, שנאמר: "ושננתם לבניך". מפי השמועה למדו: "בניך" - אלו תלמידיך. שהתלמידים קרויין בנים.

ומעין זה כתב בעל "ספר החינוך"⁸:

מצות עשה ללמוד חכמת התורה וללמדה, כלומר כיצד נעשה המצוות ונשמור ממה שמנענו האל ממנו, ולדעת גם כן משפטי התורה על כיוון האמת, ועל כל זה נאמר: "ושננתם לבניך" (דברים ו, ז). ואמרו זכרונם לברכה: "בניך" - אלו תלמידיך.

מלשון הרמב"ם ובעל "ספר החינוך" וראשונים אחרים⁹, עולה שלא ראו בדברי מדרש התנאים תקנה או תוספת או הרחבה של דין התורה אלא מדרש המגדיר את דין התורה. ויש לדעתם לראות את חיובם של החכמים ללמד את ילדי ישראל תורה כדינא דאורייתא לכל דבר.

אמנם עדיין החובה מוגדרת כאישית, לא רק של האב, אלא אף של כל חכם, ללמד תורה לדור הבא, ואין אנו מוצאים שום חיוב או המלצה לקיים ולהעמיד מוסדות חינוך ציבוריים שיסייעו להגשמתה וליישומה של מצווה זו, שמחויב בה כל אב וכל חכם מישראל אף אם אין לו בנים.

תקנת שמעון בן שטח

בתקופת בית שני תיקנו חכמים תקנות המרחיבות את החובות החינוכיות¹⁰. התקנה הקדומה ביותר באה בתלמוד הירושלמי, והיא מיוחסת לשמעון בן שטח (המאה הא' לפנה"ס)¹¹:

והוא¹² [שמעון בן שטח] התקין שלושה דברים... ושיהו תינוקות הולכין לבית הספר.

מלשון התקנה ומהקשרה לא ניתן ללמוד מה הניע את שמעון בן שטח לתקן תקנה זו, ומה היו תוצאותיה, ואם יצרה מציאות שבה "כל התינוקות הולכים לבית הספר". בתלמוד ובראשונים לא מצאנו דיון בתקנה זו, ויש חוקרים¹³ המבקשים להבינה על רקע אישיותו של מתקנה והתקופה שחי בה. שמעון בן שטח היה ממנהיגי הפרושים, שנאלצו להיאבק בשתי חזיתות, נגד הצדוקים ונגד המתייוונים. עיקר המאבק בצדוקים היה בשאלת דרכי לימוד התורה, כמו שביאר בעל "עלי תמר", רבי יששכר תמר (ארץ ישראל, המאה הכ')¹⁴:

ובתקופה נוראה כזאת ראה שמעון בן שטח כי אין רפואה לשבר בת עמו אלא בחינוך של אמונה ותורה לתינוקות של בית רבן... בכדי שלא ישטפו גם הם... בזרם הצדוקי.

ודן בהרחבה בעניין זה פרופ' אליאב שוחטמן¹⁵:

הפרושים ידעו שניצחונם על הצדוקים יהיה שלם רק בתנאי שהדור הבא ינחל את הגישה הנכונה לתורה ולימודה על-פי דרכם הם... הוצאת החינוך מאחריותו הבלעדית של האב ומסירתו לציבור, הייתה אפוא הדרך הטובה ביותר להבטחת ניצחונם של הפרושים, שבהיותם מנהיגי הציבור יכלו לקבוע את הכיוון החינוכי בבית הספר, ושמעון בן שטח, מנהיגם של הפרושים, הוא שהביא למפנה הנדון.

גם בחזית השנייה, המאבק נגד ההתייוונות, היה צורך לפעול. בתקופת שמעון בן שטח, כבר החלה התרבות ההלניסטית לתת את אותותיה בחברה הישראלית, והיה צורך לפעול נגד ההתבוללות, בין השאר על ידי הקמת מסגרות חינוכיות.

תקנת יהושע בן גמלא

התלמוד הבבלי מעיד על תקנה הבאה אף היא לדאוג ללימודם של כל ילדי ישראל, הלוא היא תקנת יהושע בן גמלא¹⁶, וניתן ללמוד ממנה על התפתחות מערכת החינוך והרקע לה¹⁷, כעולה מדברי רב יהודה בשם רב (המאה הג')¹⁸:

דאמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחלה, מי שיש לו אב, מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה. מאי דרוש? "ולִמדתם אתם" - ולמדתם אַתם (דברים יא, יט).

התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש? "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב, ג). ועדיין מי שיש לו אב, היה מעלו ומלמדו. מי שאין לו אב, לא היה עולה ולמד.

התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו ויצא.

עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

מדברי רב יהודה ניתן ללמוד על שלוש תקנות, שאלמלא הן "נשתכחה תורה מישראל". שתיים מהן אנונימיות: הראשונה, "שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים", כלומר שיוקם מוסד חינוך ציבורי במקום אחד בלבד, בירושלים; והשנייה, "שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותו כבן ט"ז י"ז", מגדילה את מספר היישובים שיש להקים בהם מוסדות חינוך ציבוריים ומגדירה את גיל החינוך; והשלישית, תקנת יהושע בן גמלא, "שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה בכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע". תקנה זו משנה הן את מספר בתי הספר הן את גיל החינוך¹⁹.

הצורך להתקין תקנות חדשות נוצר בגלל שני חסרונות בולטים שבתקנה הראשונה: מיעוט מוסדות חינוך והתעלמות משאלת גיל החינוך. "ברור שבתנאים של אז (וגם בכל תנאים שהם), אי-אפשר לקיים מסגרת חינוכית מחייבת עבור ילדים בגיל בית ספר בשעה שקיימת רק מסגרת כלל-ארצית אחת"²⁰.

הדברים באים על תיקונם בתקנה השנייה שקבעה שיש להרחיב את מספר בתי הספר ולהושיב מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך²¹, וכן קבעה את גיל הנערות (בני ט"ו ט"ז) כגיל החינוך. נראה שגיל זה היה פועל יוצא של מספר בתי הספר, שהיו רק בערים הגדולות, ולפיכך "לא היו מכניסין הקטנים פחותים מבן ט"ז וי"ז, מפני סכנה בדרך לקטנים"²².

אולם נראה שתיקון זה לא פתר את הבעיה, משום שלא היה במסגרות הזמן והמקום שנקבעו בה כדי לענות על צורכי הציבור. על כן נדרש יהושע בן גמלא לתקן תקנה חדשה לפיה הורחבה חובת הקמת בית ספר לכל עיר ועיר והורד גיל החינוך לגיל הילדות ("כבן שש כבן שבע"), על תקנה זו זכור הוא לטוב.

קביעת גיל שש להתחלת הלימודים היא אידיאלית, כעולה ממשנת אבות²³: "הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש-עשרה לתלמוד". גיל מוקדם זה גם מתאים יותר להתחלת המסלול הלימודי של הילד, שהרי יש חסרונות אחדים להתחלת הלימוד בגיל מבוגר:

א. מפגש ראשון עם עולם הלימוד מקשה על הסתגלות התלמיד למסגרת הלימודית, כמו שמצאנו במסכת אבות²⁴: "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש".

ב. בגיל מבוגר קשה יותר לכפות על התלמיד ללמוד, כעולה מן התלמוד עצמו, שתלמיד סרבן לא היה מוכן לקבל תוכחות מרבו, והיה "מבעט בו ויצא"!

ג. יש לשער שהמצב הכלכלי של משפחות רבות חייב לשתף את הנערים בעול הפרנסה²⁵, והיה קשה לחייבן לשלוח את ילדיהן לבית הספר.

תקנת שמעון בן שטח ותקנת יהושע בן גמלא

כאמור, תקנת יהושע בן גמלא תוקנה אחר תקנת שמעון בן שטח, ומאליה עולה שאלת היחס בין שתי התקנות, שמטרת שתיהן לייסד מערכת חינוך ציבורית. ויש שלוש גישות בדבר:

א. ר' דוד פרנקל (גרמניה, המאה הי"ח), בפירושו לתלמוד הירושלמי, מפרט את תקנת שמעון בן שטח²⁶:

שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו, ומי שאין לו אב לא היה לומד תורה. התקין שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר, ומכניסם אותן כבן שש כבן שבע.

נמצא שתקנת שמעון בן שטח היא היא תקנת יהושע בן גמלא²⁷, וייתכן שמדובר בשתי מסורות בדבר מתקין התקנה²⁸. רבי יששכר תמר²⁹ (ארץ ישראל, המאה הכ'), סבור אף הוא שהתקנות זהות, אלא שאין מדובר לדעתו בשתי מסורות, אלא ששמעון בן שטח, שביקש לתקן תקנה בעניין חינוך ילדי ישראל, נתקל בשני קשיים: התנגדות הצדוקים והקשיים הכלכליים הכרוכים בהקמת מערכת חינוכית ובהפעלתה³⁰. לפיכך, חבר ליהושע בן גמלא, שהיה כוהן גדול ועשיר גדול, בניסיון להתמודד עם קשיים אלו.

ב. אך יש האומרים שמדובר בתקנות נבדלות. כאמור, התלמוד הבבלי מקדים לתקנת יהושע בן גמלא שתי תקנות אנונימיות, ויש חוקרים שהבינו שתקנת שמעון בן שטח היא אחת מאותן שתי תקנות קדומות³¹, כגון שוחטמן, האומר³²:

לפי לשון הגמרא, מיוחסת רק התקנה האחרונה [ההדגשה במקור] ליהושע בן גמלא. מאחר ותקנתו של שמעון בן שטח היא התקנה המפורשת היחידה הידועה מתקופה קודמת, הרי שאפשר להניח שעל-כל-פנים השניה בהן - זו שקדמה לתקנתו של יהושע בן גמלא - היא זו של שמעון בן שטח; על הראשונה סבורים רבים שהיא של אנשי כנסת הגדולה.

ויש מי שסובר³³ שהתקנה הראשונה להושיב מלמדי תינוקות בירושלים היא תקנת עזרא הסופר, שתיקן להושיב "סופר בצד סופר"³⁴. אם כן, תקנת יהושע בן גמלא באה לתקן את החסרונות שבתקנת שמעון בן שטח בשאלת מספר בתי הספר וגיל החינוך, כפי שפירטנו לעיל.

ג. מעניינת במיוחד היא גישתו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (ארץ ישראל, המאה הכ')³⁵. לדעתו, לא באה תקנת יהושע בן גמלא לתת מענה 'טכני' לבעיות שלא באו על פתרונן בתקנת שמעון בו שטח, אלא יש הבדל מהותי בין שתי התקנות. תקנת שמעון בן שטח הותירה את חובת החינוך כחובה אישית של האב: האב חייב לשלוח את בנו לבית הספר; ואילו תקנת יהושע בן גמלא שינתה מהותית את הגדרת החיוב, ומכאן ואילך "הממשלה עצמה מושיבה מורים ומכניסה תלמידים לבתי הספר" [ההדגשה שלי - נ"ס]. לפי שתי ההצעות הראשונות, ניתן להבין הן את תקנת שמעון בן שטח הן את תקנת יהושע בן גמלא הן כתקנה אישית הן כתקנה ציבורית; ואילו לדעת הרב עוזיאל, החידוש בתקנת יהושע בן גמלא הוא המעבר מחובה פרטית של האב ללמד את בנו תורה לחובה ציבורית להקים בתי ספר ללמד בהם את הבנים תורה.

סוף דבר

חשיבות החינוך והנחלת המסורת היו היסוד להרחבת החובה שהוטלה בתחילה רק על האב, ללמד את בנו תורה, והוטלה על כל חכם מישראל, עד להתקנת תקנות המרחיבות חובה זו מן הפרט אל הציבור. דברי הרב עוזיאל בדבר חובת חינוך ממשלתית, שנכתבו לאחר קום המדינה וחקיקת חוק חינוך חובה, מקשרים בין התקנות שתוקנו במהלך המסורת היהודית לבין חובותיה של מדינת ישראל כלפי אזרחיה.

הערות:

* דוקטורנטית במשפט עברי, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן
1. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, משנת 1966, שאישררה מדינת ישראל בשנת 1991, בסעיף 13. ראה: כתבי אמנה ‎1037, כרך 31, עמ' 205; האמנה בדבר זכויות הילד משנת 1989, סעיפים 29-28. ראה: כתבי אמנה 1038, כרך 31, עמ' 221, שאושררה אף היא על ידי מדינת ישראל בשנת 1991.
2. בג"ץ 7715,1554/95, עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נ(2) 24, דברי השופט אור. וראה גם בג"ץ 2599/00 יתד נ' שר החינוך, פ"ד נו(5) 834. הצדקה נוספת היא הצדקה "תועלתנית". לעניין זה, ראה י"מ אדרעי, "זכויות אדם וזכויות חברתיות", ספר ברנזון, כרך שני, בני סברה, עמ' 98-102.
3. על פער זה, עמדו רבים. ראה: הרב י' ברויאר, "משפט האשה העבד והנכרי", בתוך ציוני דרך, ירושלים תשמ"ב, עמ' 57-86; א' רביצקי, פרוטוקול מס' 10 מישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט, הכנסת השתים-עשרה, מושב רביעי, כה אלול התשנ"ב (23 ספטמבר 1992), עמ' 16; מ' ויגודה, "בין זכויות חברתיות לחובות חברתיות במשפט העברי", בתוך: זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (י' רבין וי' שני עורכים, תל-אביב, תשס"ד) 233, בעמ' 239-234; י' רבין, "הזכות לחינוך והחובה לחנך", פרשת השבוע, פרשת עקב, תשס"ד, גליון מס' 175, והפניותיו שם.
4. י' פלורסהיים, מדינת ישראל - חברה יהודית?, ירושלים תשמ"ו, עמ' 35.
5. ראה: רב סעדיה גאון, ספר המצות, מצווה טו; רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה יא; ר' אליעזר ממיץ, ספר יראים, סימן רנו (וילנא תרנ"ג, קיח ע"א-ע"ב); ר' משה מקוצי, ספר מצוות גדול, עשין יב; ר' יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן (סמ"ק - עמודי גולה), סימן קו (ירושלים תשל"ט, ד, עמ' מד); ספר החינוך, מצווה תיח (מהד' שעוועל, עמ' תקל-תקלא).
6. מדרש תנאים ו, ז.
7. משנה תורה להרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ב.
8. לעיל, הערה 5.
9. לעיל, הערה 5.
10. על תוקפן של תקנות הציבור בספרות התלמודית נכתב רבות בעת החדשה, כגון: מ' אֵלון, המשפט העברי, מהדורה שלישית, ירושלים תשנ"ב, עמ' 712-558; י' שציפנסקי, התקנות בישראל, ירושלים תשנ"א, כרך ד (מכאן ואילך: שציפנסקי), עמ' א-עז; ש' גליק, החינוך בראי החוק וההלכה, ירושלים תשנ"ט (מכאן ואילך: גליק), עמ' 18-14.
11. ירושלמי, כתובות, פרק ח, הלכה יא (לב ע"ג).
12. על הקושי שבנוסח הגמרא, אומר הרב תמר שהיא כנראה טעות סופרים, וצריך להיות: 'שמעון בן שטח התקין שלושה דברים' וכו'. ראה הרב י' תמר, עלי תמר, ירושלמי - סדר נשים, באורים למסכת כתובות, גבעתיים תשמ"ב (מכאן ואילך: הרב תמר), עמ' קנח.
13. א' שוחטמן, "דיני חינוך על פי המשפט העברי", עבודת גמר לתואר מוסמך, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשכ"ב (מכאן ואילך: שוחטמן), עמ' 18; גליק, עמ' 45-43; הרב תמר, עמ' קנח-קנט.
14. הרב תמר, עמ' קנט.
15. שוחטמן, עמ' 18.
16. ונחלקו ראשונים ואחרונים בשאלת זהותו של יהושע בן גמלא הנזכר כאן ונזכר בעוד מקומות: משנה, יומא ג, ט: בן גמלא "זכור לטוב", על שהחליף את שני הגורלות במקדש, שהיו עשויים מעץ אשכרוע, בגורלות של זהב, "והיו מזכירין אותו לשבח"; בבלי, יומא יח ע"א: מרתא בת בייתוס קנתה עבור יהושע בן גמלא את משרת הכהן הגדול מידי ינאי המלך; יהושע בן גמלא נזכר גם כידידו של יוסף בן מתתיהו, בסוף ימי בית שני (י' פלביוס, חיי יוסף (תרגם מ' שטין), תל אביב תרצג, עמ' נו). אי הבהירות בדבר זיהויו של האיש קובע ספק גם בשאלת זמן התקנת התקנה, והדבר משפיע על הבנת היחס בין תקנת יהושע בן גמלא לתקנת שמעון בן שטח. כך, למשל, ההבנה ששמעון בן שטח פעל בצוותא חדא עם יהושע בן גמלא, כפי שסובר בעל "עלי תמר" (ראה להלן), אפשרית רק על פי זיהוי אחד, ואינה אפשרית כלל וכלל על פי זיהוי אחר.
17. נראה שמאז תיקן יהושע בן גמלא את תקנתו, "(ש)חינוך עממי בעל אחריות ציבורית היה קיים כבר במאה הראשונה, ומאז הוא קיים ללא הפסק". ראה: ד' טאוב, "ייסוד וארגון מוסדות חינוך: תקופת חז"ל בהשוואה למערכת החינוך של מדינת ישראל", עיונים בחינוך 1 (תשנ"ו), עמ' 167-182.
18. בבא בתרא כא ע"א.
19. מ' ארנד מצא ארבעה שלבים בתולדות התמסדות בתי הספר בישראל: חינוך ביתי על ידי האב; חינוך אריסטוקראטי במוסד אחד בירושלים לבנים "שיש להם אב"; חינוך מוסדי בגיל ההתבגרות במוסד אחד בכל מחוז; חינוך יסודי ממוסד, מוסד בכל יישוב. ראה מ' ארנד, "פרק בתולדות החינוך של חז"ל", עדי עד, ירושלים תשנ"ד, עמ' 124.
20. שוחטמן, עמ' 19.
21. מילת פלך באה כבר במקרא (נחמיה ג, ט ועוד) בהוראת 'חבל ארץ גדול, מחוז'. ונראה שהיא שאולה מן פלכ שבאשורית בהוראה זו. וראה הרב ע' שטיינזלץ, בבא בתרא כא ע"א.
22. מהרש"א, חידושי אגדות, בבא בתרא כא ע"א.
23. משנה, אבות ה, כא. אמנם נראה שמקור זה אינו תנאי אלא תוספת מאוחרת. ראה: י"ד גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת-גן תשנ"ב, עמ' 31-19.
24. משנה, אבות ד, כ.
25. וראה למשל סיפורו של ר' אלעזר בן הורקנוס, שנאלץ לברוח מבית אביו, שבו נשא בעול הפרנסה, לבית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי. בראשית רבה (וילנא), פרשה מב ד"ה א, ויהי בימי.
26. פירוש קרבן העדה על הירושלמי, כתובות, פרק ח, הלכה יא (לב ע"ג), ד"ה ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר.
27. בעל "קרבן העדה" שואף בפירושו "להטיל שלום" בין התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, וכדבריו: "מצוה עלינו להשוותם בכל מאי דאפשר, שלא להרבות מחלוקת בישראל". וראה ע"צ מלמד, פרקי מבוא לספרות התלמוד, ירושלים תשל"ג, עמ' 528. ומכיוון שדברי שמעון בן שטח אינם באים בתלמוד הבבלי, אך דברי יהושע בן גמלא מקבילים להם, הוא זיהה את דבריו עם דברי יהושע בן גמלא.
28. ב"שיירי קורבן", מעיר הרב פרנקל שאין סתירה בין המסורות, משום ששני החכמים חיו בדור אחד, בימי ינאי המלך. וראה שציפנסקי, עמ' רפו. וראה לעיל, הערה 16, לשאלת זיהויו של יהושע בן גמלא.
29. הרב תמר, עמ' קנח-קנט.
30. שמעון בן שטח עצמו היה עני מרוד. ראה ירושלמי, בבא מציעא, פרק ב, הלכה ה (ח ע"ג).
31. שצ'יפנסקי, עמ' רפו ; גליק, עמ' 45; שוחטמן, עמ' 19.
32. שוחטמן, שם.
33. הרב י"מ לאו, שו"ת יחל ישראל, סימן ד, חלק א-ב, ירושלים תשנ"ב.
34. בבלי, בבא בתרא כא ע"ב.
35. הרב בצמ"ח עוזיאל, "שמעון בן שטח ותורתו", סיני לב (תשי"ג), עמ' שמח.

---

---