מבוא

פרשתנו פותחת בציווי להקים מערכת משפטית: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח), ודנה בהמשך גם בדיני עדות: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא, על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר" (שם יט, טו). בעניין העדות, אמר השופט ח' כהן באחד מפסקי הדין שלו את הדברים הבאים¹:

מעשה יום יום הוא בבתי-המשפט שהשופט בורר לו מתוך עדות אחת או מתוך הודעה אחת דברים שהוא מקבל ודברים שהוא דוחה; ולענין זה נוהגים אנו מנהג של פלגינן דיבורא. הברירה הזאת קשה היא ומסובכת למדי שעה שאין לפני בית-המשפט ראיה אחרת זולת הודעותיו של הנאשם; וכשכל ההרשעה כולה מושתתת אך ורק על מוצא פיו של הנאשם עצמו, אולי לא מן ההגינות הוא להתעלם מאותם הדברים שאמר הנאשם באותה הנשימה עצמה, ואשר יש בהם כדי לשנות את התמונה לטובתו (ההדגשה שלי - מ"ו).

המושג "פלגינן דיבורא" חוזר עשרות פעמים בפסיקת בתי המשפט בישראל². בדברים שאביא להלן, אני מבקש להצביע על הבדל בין משמעותו של מושג זה במקורו בתלמוד לבין השימוש בו בבתי המשפט במדינת ישראל. תקצר היריעה מלעסוק בסוגיה סבוכה זו במלוא היקפה, ולכן אסתפק בדברים אחדים, בחינת "תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט, ט).

סקירת מקצת מקורות התלמוד

התלמוד מביא מחלוקת אמוראים בשאלת קבילות עדות שהעד מפליל בה את עצמו לאור העובדה שלפי המשפט העברי, עבריין פסול לעדות:

אמר רב יוסף: פלוני רבעני... לרצוני - רשע הוא, והתורה אמרה: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס"... אמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע³.

רב יוסף אומר שאם העיד אדם שנרבע על ידי חברו "לרצונו", כלומר בהסכמתו, אין מקבלים את עדותו, משום שהיה שותף לעברה, והריהו נקרא רשע, ומשום כך הוא פסול לעדות. רבא חולק עליו, והוא סבור כי "אין אדם משים עצמו רשע", כלומר אין אדם יכול להפליל את עצמו, ואין מניעה לקבל רק את עדותו לגבי זולתו. וכן פירש רש"י⁴ את שיטתו:

אין אדם יכול לשים עצמו רשע, כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע, שהרי תורה פסלה קרוב לעדות, ונהרג הרובע [הנאשם], דפלגינן דיבורא [=משום שמפצלים את הדיבור, העדות], ומהמנינן ליה לגבי חבריה, ולא מהימנינן ליה לגבי דידיה לפסול לעדות [=ומאמינים אנו לו לגבי חברו, ואין מאמינים אנו לו לגבי עצמו לפסלו לעדות].

במילים אחרות. מאחר שהאדם אינו נאמן להרשיע את עצמו ולפסול את עצמו לעדות, הוא נותר בגדר עד כשר, ועדותו כנגד מי שרבע אותו מתקבלת כעדות כשרה, משום שמפצלים את עדותו: מקבלים את דבריו על חלקו של הנאשם, ומתעלמים מדבריו על חלקו.

חכמי ההלכה נחלקו בהבנת המחלוקת בין רב יוסף לרבא: יש מי שאומר⁵ שהם חולקים בשאלה אם אדם נאמן להפליל את עצמו; ויש מי שאומר⁶ שהכול מסכימים כי "אין אדם משים עצמו רשע", ולא נחלקו רב יוסף ורבא אלא בשאלה אם מפצלים את העדות, "פלגינן דיבורא", אם לאו.

התלמוד מביא הלכה נוספת של רבא בעניין זה:

ואמר רבא: פלוני בא על אשתי - הוא ואחר מצטרפין להורגו ולא להורגה⁷.

כידוע, האדם פסול להעיד על קרוביו, וראוי היה לפסול את כל עדות הבעל, על פי הכלל: "עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה"⁸. ברם, רבא מחדש שאפשר לפצל את עדותו, לקבל את החלק שהוא מפליל בו את הנאשם ולהתעלם מן החלק שהוא מפליל בו את אשתו. והתלמוד תמה: מה חידוש יש בהלכתו השנייה של רבא לעומת קודמתה? ומשיב:

מהו דתימא [=שמא תאמר]: אדם קרוב אצל עצמו אמרינן, אצל אשתו לא אמרינן - קא משמע לן [=משמיענו (רבא) שאין לומר כן].

וכבר נחלקו הראשונים בהבנת דברי התלמוד. לדעת הראב"ד⁹ (פרובנס, המאה הי"ב), החידוש שבדברי רבא הוא בקבלת חלק העדות הנוגע לבועל, אף שבאותה עדות יש גם דברים המפלילים את אשת העד¹⁰, וזאת שוב על פי שיטת "פלגינן דיבורא". ואולם רש"י¹¹ ובעלי התוספות¹² נוקטים גישה הפוכה. לדעתם, החידוש שבדברי רבא הוא שמכוח הכלל "פלגינן דיבורא" עדות הבעל אינה מתקבלת ביחס לאשתו¹³. כלומר, אלמלי היה כלל זה, ראוי היה לקבל את עדות הבעל על אשתו, כשם שמתקבלת עדותו על בועלה. ובלשון התוספות¹⁴: "מיגו [=מתוך] דמהימן להורגו, מהימן להורגה".

יסוד חילוקי הדעות בהבנת חידושו של רבא הוא תפיסה שונה בשאלת היקף תחולת הכלל "פלגינן דיבורא".

לדעת הראב"ד, כלל זה אמור רק באדם המפליל את עצמו, משום שלפי השקפת המשפט העברי, האדם אינו נחשב עד למעשים שעשה: "שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול, כדי שנּאמר: עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה". המסקנה המתבקשת מדברים אלו היא שחידושו של רבא הוא, שאדם המפליל את אשתו נחשב משפטית כמי שמפליל את עצמו, כנראה מתוך הרחבה של כלל אחר: "אשתו כגופו".

לעומת זאת, רש"י והתוספות סוברים שחידושו של רבא הוא בהרחבת היקף תחולת הכלל "פלגינן דיבורא". כלומר, הכלל אינו חל רק כשיש בעדות אדם נגד זולתו משום הפללה של עצמו, אלא גם כשיש בו משום הפללה של אחד מקרוביו. לולא אמר רבא את הלכתו השנייה, ניתן היה לומר שההלכה הראשונה, בעדות "פלוני רבעני לרצוני", מצומצמת למי שמפליל את עצמו, משום שאי פיצול העדות מונע את קבלתה כליל, שאם העד אמנם רשע, נשללת כשרותו כעד. לעומת זאת, העובדה שיש בעדות אדם נגד זולתו גם הפללה של אחד מקרוביו, כבעדות "פלוני בא על אשתי"¹⁵, אין בה כדי לפסול את העדות כליל, שהרי הפללת אשתו אינה שוללת את כשרותו כעד, ואין מניעה לקבל את עדותו בנוגע לבועל אשתו. אם עדות הבעל נגד הבועל כשרה, ניתן היה לומר שיש להסיק את כל המסקנות המשפטיות הנובעות ממנה ולהפליל גם את אשתו של העד. לכן מחדש רבא ואומר שמפצלים את העדות לא רק כשהיא כוללת בתוכה הפללה עצמית של העד, הפוסלת אותו לעדות, אלא גם כשכלולה בה הפללת אחד מקרוביו, אף על פי שההפללה אינה פוסלת אותו לעדות.

וכבר תמהו הראשונים על פירושם של רש"י והתוספות, והטיחו בהם קיתונות של ביקורת חריפה. וזה לשון הרמב"ן (ספרד, המאה הי"ג) בעניין זה¹⁶:

שלא אמרו בשום מקום, מתוך שנתקיימה [עדות] במקצת, נתקיימה כולה. אלא הפך הוא הדין, שכל עדות שבטלה מקצתה - בטלה כולה¹⁷.

החידוש בכלל "פלגינן דיבורא"

הרמב"ם¹⁸ אומר בעניין שטר שיש בו עדויות אחדות:

אם כתב בשטר אחד: "שנתתי לראובן חצר פלונית", ו"שנתתי לשמעון שדה פלונית", נמצאו העדים קרובים לזה ורחוקים מזה - זה שהם רחוקים ממנו, מתנתו קיימת, שאלו שתי עדויות אף על פי שהן בשטר אחד. למה זה דומה? לאומר: היו עלי עדים שנתתי לראובן כך וכך, ושנתתי לשמעון כך וכך, ושלויתי מלוי כך וכך, שאף על פי שכתב בשטר אחד, והמקנה איש אחד, הרי אלו שלוש עדויות שאינן תלויות זו בזו.

הלכה זו מקובלת על הכול, ולא נחלקו בה רב יוסף ורבא. אם כן, מדוע נתגלעו חילוקי דעות ביניהם בעניין "פלוני רבעני לרצוני" או "פלוני בא על אשתי"? לשון אחר, מה מחדש דין "פלגינן דיבורא"?

דומה שחידושו של דין "פלגינן דיבורא" הוא מפליג משום שמדובר בעד שתיאר מסכת עובדות אחת, שאמנם יוצרת שני אישומים נפרדים, אחד כנגד הרובע ואחד כנגד הנרבע (העד), אלא שמקורם בהתרחשות אחת במציאות. על כגון זה, נחלקו רב יוסף ורבא. כל המקורות העוסקים בעדויות שנאמר בהן "פלגינן דיבורא" מצטיינים בייחוד אחד¹⁹: כולם עוסקים בעדויות שניתן לראותן תאורטית כמורכבות משתי עדויות נפרדות²⁰ - אחת על הנאשם ואחת על העד עצמו²¹ - אבל עובדתית הן שזורות זו בזו מבלי יכולת להפריד ביניהן. העובדה שנאמרו על ידי העדים תוך כדי דיבור אינה תוצאה של צירוף מקרים, כבהלכת הרמב"ם בעניין השטר, אלא תוצאה של השתלשלות העובדות עצמה.

רבא סובר שאף על פי ששני נאשמים מעורבים במסכת עובדתית אחת, אם האישומים העולים נגד שניהם נפרדים במהותם, ואשמתו של האחד אינה קשורה מהותית באשמת חברו, די בכך כדי שנתייחס לעדות כאל שתי עדויות נפרדות. חידושו של רבא חידוש גדול הוא, שהרי כתוצאה מן הפיצול משתנה סיפור המעשה מכפי שנמסר על ידי העד עצמו. וזה לשון הרמב"ן בעניין זה:

דבעיקר המעשה עצמו שהן מעידין, אנו צריכים לומר: לא כך היה מעשה, שבא על אשתו... אלא על אשת איש [אחרת]²².

וזאת היא משמעות הכלל פלגינן דיבורא. ויש לומר שאף על פי שנידון כלל זה הרבה²³, טעמו עדיין לוט בערפל.

"פלגינן דיבורא" במשפט הישראלי

על פי התפיסה המודרנית, אין מניעה מלפצל תוכנה של עדות ולתת אמון רק בחלקה:

עדות שאיננה עקבית ואשר יש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות לברר בה את התבן מן הבר, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם²⁴.

לפי המשפט הישראלי, אף אין מניעה שיפליל אדם את עצמו, אף על פי שהוא נהנה מחסינות²⁵, ואינו חייב למסור עדות העלולה להפלילו, הרשות נתונה לו לעלות על דוכן העדים, ויוכל בית המשפט להסיק את כל המסקנות הנובעות מעדותו. מובן אפוא שהשימוש במושג זה במשפט הישראלי חוטא למשמעותו התלמודית הייחודית²⁶.

פסולי העדות היחידים לפי פקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 (מכאן ואילך: הפקודה), הם קרובי משפחה מדרגה ראשונה: בני זוג, הורה וילד. בעניינם של אלה, הפקודה מורה בסעיף 3:

במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו, ואין כופין אותו להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם בן זוגו בכתב אישום אחד.

ובסעיף 4:

במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו, ואין כופין אחד מהם להעיד לחובת אדם המואשם יחד עם משנהו בכתב אישום אחד.

הפסול בעדות בן זוג, הורה וילד מצומצם למשפטים פליליים ולעדויות מטעם התביעה. כדי למנוע עקיפת ההוראה על ידי התביעה, החוק קובע שאסור גם לכפות על העדת פסול עדות נגד נאשם בעברה יחד עם בן זוגו או אחד מהוריו או בנו.

ושאלה היא מה דין עדות קרובו של אדם נגד שותפו המערבת את קרובו בביצוע העברה. שאלה זו התעוררה בבית המשפט העליון²⁷, ונחלקו בה דעות השופטים שישבו בערעור. לכאורה, הועלה באותו פסק דין רעיון הקרוב מאוד ל"פלגינן דיבורא" התלמודי, אף כי לא בפירוש.

האדונים וידל ומטוסיאן הואשמו בקשירת קשר לביצוע פשע של סחר בסמים, והורשעו בבית המשפט המחוזי. בבית משפט קמא התנגדו סניגוריו של מטוסיאן להעדתה של אריקה וידל, אשתו של וידל, שהסכימה להעיד נגד מטוסיאן. טענתם הייתה שכל עדות נגד הקושר מטוסיאן היא גם עדות נגד השותף האחר לקשר, וידל, ועדותה של הגברת וידל לחובת מטוסיאן יש בה עדות לחובת בעלה.

בערכאת הערעור נחלקו השופטים שמגר וש' לוין בדרך אגב בשאלת כשרות הגברת וידל להעיד נגד מטוסיאן. ואלה דברי השופט שמגר²⁸, כשבא לדחות את טענת סניגוריו של וידל:

הנה כי כן, מאבחן סעיף 3 בין אי הכושר להעיד לבין היעדר זכות הכפייה, וההפרדה היא בין עדות לחובת בן הזוג לבין עדות לחובת אדם, המואשם יחד עמו: העדות ללא כפייה, לחובת מי שמואשם יחד עם בן הזוג, מותרת תמיד, ללא סייג, המעוגן בטיב האישום או בנסיבות אחרות...

המסקנה העולה מן האמור לעיל כי אמת המידה לצורכי סעיף 3 היא מהותה הכללית של העדות: עדות מטעם התביעה נגד בן הזוג איננה מותרת לעולם, אלא אם כן נתקיימו הנסיבות היוצאות דופן, הקבועות בסעיף 5 לפקודה. עדות נגד מי שמואשם יחד עם בן זוג היא לעולם כשרה, אך אין כופים את בן הזוג להעיד, אם אין רצונו בכך. הסכים לכך, הרי כשר בן הזוג להעיד, גם אם לדברי עדותו יכולה להיות השלכה עקיפה על בן הזוג, בדברים הנמסרים בעדותו. כל פירוש אחר היה מרוקן את הסיפא לסעיף 3 לפקודת הראיות [נוסח חדש] מכל תוכן, או, לפחות, מצמצם משמעותה באופן קיצוני ביותר, דבר הנוגד, כאמור, את המגמות, כפי שבוארו לעיל. למותר להוסיף, כי גם מבחינה מעשית היה בכך כדי לעורר בעיות, אשר קשה לפתרן בלי להפוך את הסיפא לסעיף 3 לאות מתה, שהרי איך יכול בית המשפט לבחון מראש, לפני ששמע את העדות, אם לא תשתרבב לדברים, המושמעים נגד השותף לעבירה, גם מסקנה אשר יכולה להשליך על בן הזוג המואשם יחד עם השותף.

ואילו השופט ש' לוין סבור²⁹:

השאלה, אם הייתה אריקה וידל כשרה להעיד נגד מטוסיאן, גם אם תוצאותיה העקיפות של העדות עשויות לשמש ראיה נגד בעלה אינה צריכה להתעורר במקרה שלפנינו... משום שאף אילו התברר בדיעבד, שעשויות להיות לעדותה תוצאות עקיפות לגבי הבעל - כשרה היתה כראיה כנגד מטוסיאן ולא היתה כשרה כראיה כנגד וידל.

והוסיף בהמשך דבריו:

טענתו של מטוסיאן, שמשמעותה, כי דבר עדותה של אריקה וידל אינם כשרים כראיה כלפיו, אינה מקובלת עלי, ושלושה טעמים לדבר: ראשית, מלכתחילה קשה היה להגדיר את עדותה של אריקה וידל, לפחות בקווים כלליים, כעדות לחובת בעלה. נהפוך הוא גם אם נתעלם מהעובדה, שוידל לא התנגד להשמעתה, היה ברור מלכתחילה, שהיא היתה אמורה לתמוך בגירסתו הבסיסית של בעלה, לחובת מטוסיאן, ואילו נתברר בדיעבד, שנשתרבבו לפרוטוקול קטעי עדות, שהם גם לחובת הבעל, הרי שהם היו פסולים לראיה כנגדו, להבדיל מאשר כנגד מטוסיאן, שנית, ובאותו ענין: יכול, שעד יהא כשר להעיד נגד פלוני ובלתי כשיר להעיד כנגד אלמוני.

במבט ראשון נראה שנחלקו שופטי בית המשפט העליון בשאלה שנחלקו בה בתלמוד רב יוסף ורבא. לכאורה, דעת השופט לוין היא שניתן לפלג את העדות, לקבלה ביחס לנאשם אחד ולדחותה ביחס לשני; ואילו השופט שמגר, המסתמך על פרשנות סעיף 3 לפקודת הראיות, הקובע שאסור לכפות על בן זוג להעיד נגד שותפו לעברה של בן זוגו, סבור שאם בן הזוג מעיד מרצונו הטוב, הרי שדברי עדותו כשרים, הן על שותפו של בן זוגו הן על בן זוגו המואשם יחד עמו.

ואולם עיון נוסף מעלה שהשופטים אינם עוסקים ב"פלגינן דיבורא" אלא ב"פלגינן נאמנות"³⁰. השופט לוין אינו מציע לדחות חלק מדברי העדה וידל, אלא פוסק שניתן לקבל את כולה כראיה קבילה נגד הנאשם מטוסיאן, ואילו נגד בעלה אין בעדותה משום ראיה כשרה, שהרי הוא חושש שתוצאותיה העקיפות עשויות לשמש ראיה נגדו, אלא שבנוגע לתוצאות מרשיעות אלה אי אפשר לקבל את עדותה.

סוף דבר

למעשה, כפי שכבר אמרנו, אין זה מפתיע שאין במשפט הישראלי עדות לשימוש במושג "פלגינן דיבורא" כמשמעותו המקורית בתלמוד, שהרי מכשיר משפטי זה מטרתו להתגבר על הכלל הנוקשה שבמשפט העברי: "עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה", שאינו מקובל במשפט המדינה בימינו. על פי פקודת הראיות, העדות היא אמצעי הוכחה אחד מני רבים, ואם יש מניעה לקבל ראיה לעניין מסוים, כגון עדות של קרוב, אין זה מחייב לפסול אותה אף לעניינים אחרים. לשון אחר: פלגינן נאמנות. במשפט העברי 'פלגינן נאמנות' אינה אפשרית בנוגע לעדים כלל. התורה קובעת "על פי שנים עדים... יקום דבר", ולכן יש חובה עקרונית להאמין לעדים על כל התוצאות המשפטיות שבעדותם³¹. אין אפשרות אפוא לומר שהעדים יהיו נאמנים לענין א' ולא לענין ב', שכן אם נתבטל חלק מעדותם, נתבטלה העדות כולה. אם מצאנו בכל זאת מקרים שבהם העד נאמן בנוגע לא' ואינו נאמן בנוגע לב', הרי זה משום שמכוח "פלגינן דיבורא" אפשר לפצל את העדות עצמה לשתי עדויות ולראות כל תוצאה משפטית כנובעת מעדות אחרת, שביטול האחת אינו גורר בהכרח את ביטול השנייה.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
1. ע"פ 439/73 רמי לבנה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 785, בעמ' 785.
2. חיפוש בתוכנת "דינים ועוד" העלה כתשעים היקרויות.
3. יבמות כה ע"א-ע"ב. וראה גם סנהדרין ט ע"ב.
4. רש"י, סנהדרין ט ע"ב, ד"ה רבא אמר.
5. רמב"ם, פירוש המשניות, יבמות ב, ט; מאירי, שם; ראב"ן, סימן כז. ועיין: תומים, כללי מיגו, ס"ק קד; רש"ש, יבמות, שם.
6. תוספות, יבמות כה ע"ב, ד"ה לימא; ועיין שם במהרש"א; שו"ת נודע ביהודה (מכאן ואילך: נודע ביהודה), מהדורא קמא, חלק אבן העזר, סימן עב, סתירת ההיתר השני.
7. סנהדרין י ע"א.
8. תוספתא (צוקרמנדל), בבא קמא, פרק ז, 23; בבא קמא עג ע"א.
9. מובא ברא"ש, מכות, פרק א, סימן יג-יד.
10. וכך נוקט גם ר' מאיר הלוי אבולעפיה: "ולעולם כי אהני דפלגי דיבורא לחיובה לבועל הוא דאהני לן" (יד רמ"ה, סנהדרין י ע"א, ד"ה ואמר).
11. רש"י, סנהדרין י ע"א, ד"ה אצל אשתו לא אמרינן.
12. תוספות, בבא בתרא קלד ע"ב, ד"ה פלוני בא על אשתי; תוספות, סנהדרין י ע"א, ד"ה אצל אשתו לא אמרינן.
13. וכן הוא לשונו של רש"י: "[מהו דתימא] אצל אשתו לא אמרינן: אדם קרוב, לענין 'פלגינן דיבורא'. והואיל ומהימן אההוא דיבורא למיקטליה לחבריה, ליקטליה נמי לדידה. קמ"ל!".
14. ראה לעיל, הערה 12.
15. תן דעתך שהאישה כאן היא רק דוגמה לקרוב, ולא קרוב מיוחד כהבנת הראב"ד.
16. חידושי הרמב"ן, מכות ז ע"א; חידושי הר"ן, סנהדרין י ע"א; יד רמ"ה, שם.
17. ומפי הרב שבתי רפפורט, ראש ישיבת "שבות ישראל", שמעתי פעם את התירוץ הבא לשאלה קשה זו: פסול קרבה נוגע לקבילותה של עדות, לא למהימנותו של העד. עדות קרוב אין להשמיעה בבית דין, לא משום שאין לתת בה אמון, אלא משום שהיא אינה קבילה. אין מתירים לאדם המבקש להעיד נגד אשתו לעלות על דוכן העדים. ואם עלה והעיד, עדותו נפסלת, משום שאינה קבילה. אולם אדם המבקש להעיד נגד בועל, תהיה הנבעלת אשר תהיה, עדותו קבילה, ומותר לו לעלות על דוכן העדים ולהשמיעה, ומרגע שעמדה במבחן הדרישות, יש לתת בה אמון מלא. לכן, אם מתברר שאשת העד נבעלה, יש להסיק את המסקנות המשפטיות המתבקשות ולהרשיעה, משום שעברה העדות את מחסום הקבילות. על פי תירוץ זה, צריך לומר שאם ביקש העד בעיקר עדותו להעיד נגד אשתו, כגון שאמר: "אשתי זינתה עם פלוני", ניתן היה להעלות על הדעת שכיוון שבטלה עדותו נגד אשתו, בטלה כולה. בא רבא וחידש שגם בעדות מעין זאת יש לפלג את דברי העד: להאמין לו בעדותו על הבועל ולהתעלם ממה שאמר על אשתו. והשווה לדברי השופט שמגר, המובאים להלן, ליד ציון הערה 28.
18. רמב"ם, הלכות עדות, פרק יד, הלכה ז.
19. יש בתלמוד מקורות שמושג זה בא בהם בלא זיקה לעדות. ראה: גיטין ח ע"ב; בבא בתרא קלד ע"ב. וראוי לציין שגם בתי המשפט משתמשים לעתים בביטוי זה בקשר להחלה חלקית של נורמה משפטית בלא קשר לדיני ראיות. ראה לדוגמה, בג"ץ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, נב(2) 542, בעמ' 553.
20. ראה חידושי הרא"ה, המובא בשיטה מקובצת לכתובות יח ע"ב; חידושי הריטב"א, שם.
21. או על קרובו, לדעת רש"י והתוספות, ראה לעיל, ליד ציון הערה 15.
22. לשון הרמב"ן בחידושיו למכות ז ע"א.
23. למקורות ביבליוגרפיים, ראה נ' רקובר, אוצר המשפט, בשני חלקיו.
24. ע"פ 71/76 מכלוף מרילי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2)813, בעמ' 819. וראה: ע"פ 228/54 דוד אפשטיין נ' היוע"מ, פ"ד ט, עמ' 720,719,718; ע"פ 507/79 מדינת ישראל נ' אליהו אסרף, פ"ד לג(3)620, בעמ' 624; ע"פ 334/74 אחמד עיד אסעד ג'מאמעא נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 29 ועוד.
25. פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א 1970, סעיף 47.
26. זאת ועוד. לפי המשפט העברי, יש עדויות שאינן ניתנות לפיצול. ראה לדוגמה תוספות, כתובות יח ע"ב, ד"ה ואין. ואין כאן מקום להאריך.
27. ע"פ 611/80 מטוסיאן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 85.
28. שם, עמ' 105-103.
29. שם, עמ' 117-116.
30. על מושג זה שנתחדש על ידי גדולי האחרונים, ראה לדוגמה: שערי יושר (לרב שמעון שקופ), שער ו, פרק יא; קובץ הערות (לרב אלחנן ווסרמן), יבמות, סעיפים רמד-רמו.
31. ראה דברי בית יוסף, חושן משפט, סימן לג: "אבל הכא ליכא אלא חד דיבורא, ולא אמרינן ביה דלהימן לגבי האי ולפסול לגבי האי".

---

---