פתח דבר

אחת המצוות שנאמרו לבני נח בפרשתנו היא האיסור שלא יאבד אדם עצמו לדעת: "ואך את דִּמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם" (בראשית ט, ה). ופסק הרמב"ם¹:

וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים, ואין בהן מיתת בית דין. ומניין שכן הוא הדין? שהרי הוא אומר... "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה) - זה ההורג עצמו... ובפירוש נאמר... לשון "דרישה", הרי דינם מסור לשמים.

יש הלומדים את האיסור לגרום מוות עצמי בדרך של דרשה מן הדיבר "לא תרצח" (שמות כ, יג), שנדרש: "לא תתרצח - לא תעשה הדם צורח עליך"², והטעם שניתן לכך הוא: "שלא תהא נרצח על ידי אותו ששפכת דמו"³.

נוסף על האיסור להתאבד והעונש בידי שמים למתאבד, יש תוצאות הלכתיות למי שמאבד עצמו לדעת, במיוחד בתחום דיני האבלות. כמו ששנינו⁴:

המאבד את עצמו בדעת - אין מתעסקין עמו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר: קורין עליו 'הוי נשלחה, הוי נשלה'. אמר לו רבי עקיבא: הנח לו בסתמו. אל תברכהו ואל תקללהו.

אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר: כל שהוא לכבוד החיים, הרבים מתעסקין בו; וכל שאינו לכבוד החיים, אין הרבים מתעסקין בו.

איזהו מאבד את עצמו בדעת? לא שעלה לראש האילן ונפל ומת, ולא לראש הגג ונפל ומת, אלא זה שאמר: 'הריני עולה לראש האילן או לראש הגג, ואפיל עצמי ואמות', וראוהו שעלה לראש האילן, ונפל ומת, או לראש הגג, ונפל ומת - הרי זה בחזקת המאבד את עצמו בדעת. וכל המאבד את עצמו בדעת, אין מתעסקין בו בכל דבר.

מצאוהו חנוק ותלוי באילן, הרוג ומושלך על גבי הסייף - הרי הוא בחזקת מאבד עצמו שלא לדעת. וכל המאבד עצמו שלא לדעת, אין מונעין הימנו כל דבר.

ומעשה בבנו של גורגיוס שברח מבית הספר, והראה לו אביו באזנו, ונתיירא מאביו, והלך ואיבד עצמו בבור. ושאלו לרבי טרפון, ואמר: אין מונעין הימנו כל דבר.

דברים אלה נפסקו להלכה⁵. וראוי לציין כי על אף הקביעות שנאמרו בעניין המאבד עצמו לדעת, שאין קורעים עליו ואין מספידים אותו, יש חובה לקבור את מי שמאבד עצמו לדעת⁶, משום שבעניין זה, עלינו לדאוג לכבוד החיים, בני משפחתו של המתאבד.

היסוד הרעיוני לאיסור ההתאבדות

נקודת המוצא של ההלכה היהודית ביחס למהות האדם, היותו נברא בצלם אלוקים, יכולה לשמש יסוד לאיסור על האדם לאבד עצמו לדעת ואפילו לחבול בגופו⁷. יש הרואים באיסור זה יישום של ערך "קדושת החיים", ויש מי שרואים בזה תוצאה הכרחית מן העובדה שהאדם נברא על ידי הקדוש ברוך הוא, ושחייו רק הופקדו בידיו על ידי האלוקים, ושהאדם אינו השליט היחיד על חייו לעשות בהם כראות עיניו, בניגוד למה שגורסים בעלי ההשקפה הליברלית, הדוגלים בחירות האדם ובאוטונומיה שלו.

לעניין זה, מן הראוי להביא את דבריו המפורסמים של הרדב"ז, רבי דוד בן שלמה אבן זמרא (מחכמי מצרים וצפת במאה הט"ז), שאמנם נאמרו בהקשר אחר, אך כוחם יפה גם לענייננו⁸. וזה לשונו:

לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה, שנאמר: "הנפשות לי הֵנה" (יחזקאל יח, ד)... וכי היכי [=וכמו] דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו⁹.

ראוי לציין שהגישה הליברלית רואה באוטונומיה של האדם מרכיב חשוב בערכי היסוד של החברה, ומשום כך יש מי שמוכן להתיר לאדם לאבד את עצמו לדעת, ובמיוחד כאשר הוא במצב רפואי קשה, וזאת כחלק מאותה זכות יסוד אנושית¹⁰. וראוי להשוות לעניין זה את גישתו של הרמב"ם, ולפיה מטילים בית הדין עונש מדרבנן, מכת מרדות, על מי שמסכן את עצמו לחינם, ואין מקבלים את טענתו שהוא רשאי לעשות כן, שהרי אינו פוגע באחרים, שהוא תמצית הרעיון הליברלי. וזה לשונו¹¹:

הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן, ואמר: "הריני מסכן בעצמי, ומה לאחרים עלי בכך" או "איני מקפיד על כך" - מכין אותו מכת מרדות.

סיפורי המקרא והאיסור להתאבד

כבר במדרשי האגדה לפסוק שבפרשתנו, יש התייחסות לשני סיפורי מקרא, שלכאורה, אינם מתיישבים עם האיסור להתאבד. כדי לפתור את הסתירה הזאת, בוחר בעל המדרש לשים את הדגש על המילה הראשונה שבפסוק, מילת "ואך", ולראות בה יסוד להנחה ששני המקרים הללו הם חריגים, ולכן לא חל בהם הכלל של איסור התאבדות. וכן שנינו במדרש בראשית רבה¹²:

"ואך את דִּמכם לנפשותיכם" - להביא את החונק עצמו. יכול כשאול? תלמוד לומר: "אך". יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר: "אך".

שאול מלך ישראל סיים את חייו במלחמה נגד הפלישתים. והמספר המקראי מתאר את הדרך ששם בה קץ לחייו, כדי שלא ייפול בידי האויב¹³:

ויאמר שאול לנשא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרֻני והתעללו בי, ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד ויקח שאול את החרב ויפּל עליה. וירא נשא כליו כי מת שאול ויפּל גם הוא על חרבו וימָת עמו¹⁴.

הרד"ק, ר' דוד קמחי (מחכמי פרובנס וממפרשי המקרא, המאה הי"ב-י"ג), מתייחס לשאלה העומדת במרכז דיוננו, והיא אם התאבדותו של שאול מתיישבת עם עקרונות ההלכה. וזה לשונו¹⁵:

ולא חטא שאול בהרגו עצמו. ואף על פי שכתוב: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה), כלומר: מידכם אדרוש אותו, אם תהרגו עצמכם. וכן "מיד כל חיה אדרשנו ומיד איש אחיו". אף על פי כן, לא חטא, לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה, כי כן אמר לו שמואל. ועוד, כי ראה כי מצאוהו המורים אנשים בקשת, ולא היה יכול להימלט מידם, טוב היה שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים. וכן אמרו רז"ל¹⁶: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", יכול כשאול? תלמוד לומר: "אך".

הסבר אחר בא בדברי הרש"ל, ר' שלמה בן יחיאל לוריא (מחכמי פולין, המאה הט"ז)¹⁷. וזה לשונו:

ואולי שאול ע"ה כיון על זה שנפל על חרבו (שמואל א לא, ד), שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו ויענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו, ויפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזירה שלא ימלט מהם. ועל זה אמר קרא: "פן יבואו הערלים ודקרני" (שם, ד), כלומר, שבסוף ידקרוני, וממיתים אותי, ויתעללו בי קודם מיתה. ולפיקוח נפש אחרים, מותר לחבול בעצמו. וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה', שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה' בדת אמונתנו¹⁸.

התאבדות וקידוש השם

ספרות הלכתית ענפה עוסקת בשאלה אם רשאי האדם לאבד את עצמו לדעת כדי להימנע מלעבור עברה. כשמדובר בשלוש העברות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - ודאי שחובה ליהרג ולא לעבור עליהן, אך השאלה היא אם מותר להתאבד כדי להימנע מרגע הניסיון של הכפייה לעבור אותן עברות? חלק מן המקורות מתבסס על סיפורם של חנניה מישאל ועזריה, שנכנסו לכבשן האש, על אף שעדיין לא היה מדובר באיום של ממש עליהם לעבוד עבודה זרה, שהרי נתבקשו רק להשתחוות לאנדרטה שנבנתה לכבוד המלך ולא לצלם ממש. ופירשו בעלי התוספות¹⁹ את המסופר עליהם בדינאל, שעשו כן לקידוש ה', ומסרו את עצמם למיתה, וה' הצילם.

התלמוד מספר על מעשי התאבדות אחדים בקשר לניסיונותיהם של השלטונות הנכריים לכוף על יהודים להמיר את דתם, ומן התיאורים בתלמוד עולה שיחס החכמים למעשיהם של אלה הוא חיובי, והוא אף משבח אותם. וכן נאמר בתלמוד²⁰:

מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: "אם אנו טובעין בים, אנו באין לחיי העולם הבא?". דרש להן הגדול שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" (תהילים סח, ג). "מבשן אשיב" - מבין שיני אריה אשיב; "ממצולות ים" - אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן, ואמרו: "מה הללו שדרכן לכך, כך, אנו שאין דרכנו לכך, על אחת כמה וכמה!". אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהילים מד, כג). ורב יהודה אמר: זו אשה ושבעה בניה. אתיוהו קמא לקמיה דקיסר [=הביאוהו, את הראשון, לפני הקיסר]. אמרו ליה: פלח [=עבוד] לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה: "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב). אפקוהו וקטלוהו [=הוציאוהו והרגוהו]. ואתיוהו לאידך לקמיה דקיסר [=והביאוהו את האחר]. אמרו ליה: פלח לעבודת כוכבים! אמר להו: כתוב בתורה: "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני" (שם, ג). אפקוהו וקטלוהו...²¹. אמרה לו [האם]: "בניי, לכו ואמרו לאברהם אביכם: 'אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות!'". אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: "אם הבנים שמחה" (תהילים קיג, ט).

בעלי התוספות הציעו שני הסברים למעשיהם של ארבע מאות הילדים הללו²²:

קפצו כולן ונפלו לתוך הים. והא דאמר במסכת עבודה זרה: "מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו?" (יח ע"א)²³. הכא [=כאן] יראים היו מיסורין, כדאמרינן: "אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא" (כתובות לג ע"ב) [=אילו היו מלקים את חנניה מישאל ועזריה, היו עובדים לצלם; כי האדם אינו מסוגל לסבול ייסורין]. ועוד, דע"כ היו מענין אותן, ולא היו הורגים אותן [והותר להם לאבד עצמם לדעת כדי להימנע מחיים באיסור].

מעשה מצדה

בדורנו התעורר ויכוח בשאלה אם ההתאבדות של נצורי מצדה, סמוך לחורבן הבית השני, תואמת את ההלכה. הרב שלמה גורן, מי שהיה הרב הראשי לצה"ל ולאחר מכן הרב הראשי לישראל, הגיע למסקנה חיובית²⁴. הוא מנתח את המקורות ההיסטוריים, ומתברר מהם בעליל שהנצורים חששו הן מפני לקיחת הנשים לקלון והגברים לכל מיני התעללויות וייסורי מוות הן מתהלוכות הניצחון של הרומאים בראש כל חוצות, כפי שעשו עם גולי ירושלים ברומא. השבי בידי הרומאים היה כרוך בכפייה לעבור על כל העברות שבתורה ובייסורי מוות בבוז ובקלון. לכן, על פי ההלכה, היו מצווים הללו להיהרג בידי עצמם, בכדי למנוע נפילתם בידי הרומאים שונאי נפשם, מבקשי רעתם והרס דתם וכבודם. הרב גורן מסיק מסיפור גבורת מצדה מסקנות הלכתיות אופרטיביות, מהן יישומיות בדורנו.

הרב משה צבי נריה מציג גישה הלכתית הפוכה²⁵, אלא שאין כאן מקום לפרט מחלוקת זו, אך אני מבקש לצטט רק קטע אחד מדבריו, שהוא רלוונטי לדורנו ולדור הקודם. וזה לשונו:

אף אם נניח שהמצב הצדיק את המעשה שלהם, חייבים אנו להסתייג במפורש מהנמקותיו של מפקדם אלעזר בן יאיר, אשר לדעתו ההתאבדות הכרחית היא לא רק לגיבורי מצדה אלא לעם כולו... מיותר להוכיח שדברים אלו אין בהם ממש, וכי חוקי תורתנו ציוו עלינו לשמור על קיומנו ועל חיינו, גם בתנאי כניעה ושבי... ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגטאות ובמחנות המוות, והיו צפויים לייסורים והתעללויות ולהעברה על דת, אילו היו נוהגים כפסק-דין זה, לא היה נשאר מהם שריד ופליט.

המתאבד במשפט הישראלי

סעיף 302 לחוק העושנין, התשל"ז-1977, אוסר לשדל או לסייע להתאבדות, אבל אינו אוסר את ההתאבדות גופה.

נושא ההתאבדות עולה בהקשרים נוספים במשפט הישראלי. כך לדוגמה, בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, נקבע בסעיף 7(1) שהנפגע אינו זכאי לביטוח, אם גרם לתאונה במתכוון²⁶. סעיף זה נתפרש בפסיקה כחל על מי שניסה להתאבד. בית המשפט המחוזי בחיפה ניתח תאונה שבה רץ אדם לעבר רכבת, וכתוצאה מכך נגרם לו נזק גופני, והחיל עליה את הוראות הסעיף האמור²⁷. בית המשפט התבסס בעיקר על מידע חיצוני, שעלה ממנו שהאדם נפצע בשעה שניסה להתאבד, כולל דברים שאמר הנפגע בבית החולים הפסיכיאטרי למחרת התאונה²⁸. ויש להדגיש שאילו היה מדובר בחולה נפש, שניסה להתאבד עקב התקף פסיכוטי, לא היה חל עליו סעיף זה, שהרי לא התכוון לגרום לתאונה²⁹.

מאידך גיסא, הכיר בית המשפט העליון בזכויותיהם של קרוביו של אדם שהתאבד לקבל גמלה מן המוסד לביטוח לאומי³⁰. בית המשפט נתן משקל רב למהותו של חוק הביטוח הלאומי, באמרו:

החוק שבו אנו עוסקים הינו בעל יעדים סוציאליים מובהקים. כאשר אנו נזקקים למונחים שונים המצויים בו, הקשורים במתן פיצוי לעובדים שנפגעו או לתלויים בהם, עלינו לפרשם בפרשנות תכליתית, לאורם של יעדים סוציאליים אלה. החוק מטיל חובת ביטוח על כלל העובדים במשק, במטרה לפרוש 'רשת' של ביטחון כלכלי מינימאלי, למקרה שבו העובד או התלויים בו יהיו נזקקים לכך... תשלום דמי הביטוח נכפה על כלל העובדים כאמור, מטעמים פאטרנאליסטיים, וכן מתוך מגמה לעודד יציאה לעבודה על אף הסיכונים הכרוכים בכך. ראוי כי שיקולים אלה יובאו בחשבון אף הם בפרשנות החוק³¹.

לאור זה, קבע בית המשפט:

מעשה ההתאבדות כשלעצמו הוא, לכאורה, מעשה מכוון ורצוני, ועל כן הוא מהווה ניגוד לתאונה שהיא פתאומית ובלתי רצונית... [עם זאת] במצב דברים שבו מוכח קשר סיבתי הדוק בין אירוע חריג בעבודה לבין מעשה ההתאבדות, ניתן לראות במעשה ההתאבדות ובתוצאת המוות שבסופו המשך ישיר של "תאונת עבודה". במצב כזה ההנחה היא, שתאונת העבודה הינה פגיעה נפשית שאירעה לעובד בעקבות האירוע החריג בעבודה, ופגיעה זו היא שגרמה להתאבדותו והביאה למותו³².

במקרה זה, הוכרה זכאות המשפחה לפיצוי, וזאת לאחר שבית המשפט קבע:

לאור נסיבות המקרה, נראה שהמבוטח "איבד את שליטתו העצמית" עובר להתאבדותו - יש לראות בכך אירוע "תאונתי", אשר גרם למעשה ההתאבדות ולתוצאת המוות. ראוי להדגיש כי מבחן זה, אשר באמצעותו יש לקבוע את קיומה של "פגיעה בעבודה אשר גרמה למותו" של המבוטח המנוח, מופעל רק לאחר שמוכח כי המנוח איבד את "שליטתו העצמית" תוך כדי "אירועים חריגים" במקום עבודתו ובעקבותיהם, וכאשר נראה כי השפעתם של אלה לא הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים, כאמור בסיפא לסעיף 39 לחוק. האירועים שפקדו את המנוח במקום עבודתו, ברצף הימים עובר להתאבדותו, היו אכן "חריגים", ולא הוכחה כלל השפעת גורמים אחרים, חיצוניים למקום העבודה. ממילא אף לא הוכח כי השפעת האירועים החריגים בעבודה הייתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים³³.

בית המשפט הוסיף ואמר:

כאשר מוכח קשר סיבתי הדוק בין אירועים חריגים בעבודה לבין מעשה ההתאבדות ותוצאת מותו של המבוטח, כפי שנקבע בעניין שלפנינו, אין לראות במעשה ההתאבדות (אשר התרחש עקב האירועים בעבודה), משום "גורם זר מתערב"³⁴.

הערות:

* השופט משה דרורי, שופט בית המחוזי בירושלים
1. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכות ב-ג.
2. פסיקתא רבתי, שמות, פרשה כד.
3. פרוש מאיר עין, שם, שהובא ברשימתו של ד"ר ישראל צבי גילת, "על הדיבר השישי: 'לא תרצח-לא תתרצח', שפורסם בדף השבועי של המרכז ללימודי יסוד ביהדות בבר-אילן, פרשת במדבר וחג השבועות, תשס"א; נמצא באתר: www.biu.ac.il/jh/parasha/bamidbar/gil.html
4. מסכת שמחות, פרק ב, משניות א-ד.
5. ראה: רמב"ם, הלכות אבל, פרק א, הלכה יא; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמה, סעיפים א-ג. וראה את הדגשים המופיעים בערך "suicide", מאת השופט חיים כהן, Encyclopaedia Judaica(=M. Elon, The Principles of Jewish Law,1975, pp. 477-479, at 478), בין מתאבד שלא לדעת לבין מתאבד לדעת.
6. ראה: שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תשסג; לחם משנה על הרמב"ם, שם; ש"ך על שולחן ערוך, שם, ס"ק א. יש מן האחרונים הסבורים שדיני אנינות חלים על המתאבד. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב ,עמ' סו, ערך אנינות.
7. לעניין החובל, כתב הרמב"ם: "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו" (הלכות חובל ומזיק, פרק ה, הלכה א).
8. רדב"ז, על הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ו.
9. הדברים נאמרו כהסבר לכלל לפיו אין אדם נאמן להפליל את עצמו ("אין אדם משים עצמו רשע"), אבל ראוי לציין שגם לאחר הסברו, הרדב"ז מסיים את דבריו במילים: "ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם, ואין להרהר".
10. ראה בהרחבה: ל' שלף, "בין קדושת החיים לכבוד האדם - על ייסורי הגוף, הקדמה הרפואית, רגישות אנושית והמשפט הפלילי", משפטים כד (תשנ"ד), עמ' 207. וראה את הערותיו על פסק דינו של השופט אֵלון בפרשת שפר, שם, עמ' 232 ואילך. וראה לסוגיה זו גם את הערותיי, "רצח מתוך רחמים - היבטים משפטיים", אסיא, כרך ה, חוברת ד (תשל"ח), עמ' 32-31.
11. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק יא, הלכה ה. וראה גם את דברי השופט חיים כהן בעניין זה, הנזכר לעיל, בהערה 5.
12. שמות רבה (וילנא), פרשה לד, יג.
13. שמואל א' לא, א-ו.
14. והשווה לתיאור מותו של שאול בשמואל ב' א, א-י, שנאמר בו שנהרג בידי גר עמלקי. וראה פירוש הרד"ק, המובא להלן, בהערה 15.
15. רד"ק לשמואל א' לא, ה.
16. ראה הציטוט המלא לעיל, ליד ציון הערה 12.
17. ים של שלמה, בבא קמא, פרק ח, סימן נט.
18. וראה לעניין זה, אנציקלופדית תלמודית, כרך טו, עמ' שנו, ערך חילול השם, הערה 236. פרשנויות אחרות המצדיקות את התאבדותו של שאול באות במאמרו של הרב שלמה גורן, "גבורת מצדה לאור ההלכה", מחניים פז (המאמר מופיע גם באתר www.daat.ac.il)
19. תוספות, עבודה זרה ג ע"א, ד"ה שלא השתחוו לצלם; כתובות לג ע"ב, ד"ה אלמלי; פסחין נג ע"ב, ד"ה מה ראו.
20. גיטין נז ע"ב.
21. התלמוד ממשיך ומספר כיצד סירב כל אחד מן הבנים לעבוד עבודת כוכבים, והביא פסוק אחר מן המקרא לביסוס סירובו.
22. תוספות, גיטין נז ע"ב, ד"ה קפצו. וראה גם תוספות, עבודה זרה יח ע"א, ד"ה ואל יחבל עצמו.
23. אלו הם דברי ר' חנינא בן תרדיון, כמסופר במקום אחר בתלמוד: "מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האור. והביאו ספוגין של צמר ושראום במים, והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה... אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים" (עבודה זרה יח ע"א).
24. ראה לעיל, הערה 18.
25. קונטרס "התאבדות אנשי מצדה בהלכה" (קיץ תשכ"א) [=צניף מלוכה - בירוי הלכות, ועיוני הלכות, כפר הרוא"ה תשנ"ב, עמ' 198-196), המובא ברשימתו של ד"ר י' צ' גילת, הנזכר לעיל, בהערה 3.
26. וראה גם חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, סעיף 50, הקובע: "בביטוח חיים מגיעים תגמולי הביטוח גם אם האדם שחייו מבוטחים התאבד כעבור שנה או יותר מכריתת החוזה". וזאת בחריג לכלל שנקבע בסעיף 26 לאותו חוק, לפיו אם "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".
27. ת"א 1427/87 עיזבון המנוח צייכנר נ' מדינת ישראל, פ"מ תשנ"ה(1) 89, מפי השופט ח' אריאל.
28. השווה לעניין זה את ההבדל בין מתאבד לדעת לבין מתאבד שלא לדעת, הבא במסכת שמחות, כמובא לעיל, ליד ציון הערה 4.
29. ראה ת"א (עכו) 209/90 רוחמה נ' קופמן (הובא בפסקה 14 לפסק הדין בפרשת צייכנר), מפי השופט ברלינר (כיום סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה).
30. בג"צ 1199/92, 4118 לוסקי ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז(5) 734, מפי השופט ד' לוין.
31. שם, עמ' 751.
32. שם, עמ' 752.
33. שם, עמ' 754.
34. שם, עמ' 755. תודתי נתונה לעו"ד י' יונגר, שהפנה את תשומת לבי לפסקי הדין הללו, והוא שייצג את משפחת לוסקי בבג"ץ הנזכר לעיל.

---

---