על זכויות וחובות

אחד ההבדלים הבולטים בין מערכת המשפט העברי לבין מערכת המשפט הישראלי גורר אחריו תוצאות מרתקות בשדה המשפט. בעוד אנו מוצאים בהלכה היהודית שיח של חובות, הרי שבמשפט הישראלי, כבמשפט הליברלי-מערבי בכללו, אנו מוצאים שיח של זכויות.

כך, למשל, קובעת ההלכה היהודית את התוכחה והמוסר כחובה וכמצווה המוטלת על כל אדם. כל אדם הרואה שחברו עובר עברה כלשהי חייב להוכיחו ולהשתדל למנעו מלעשותה. לעומת זאת, במשפט הישראלי, למעט חריגים אחדים, יש לאדם זכות להוכיח את חברו, אך אינו חייב לעשות כן.

בדומה לכך, המשפט העברי מדבר על "חובות האדם", והמשפט הישראלי והמודרני על "זכויות האדם". המשפט העברי מדבר על "חובת הביטוי", והמשפט הישראלי מדבר על "חופש הביטוי"¹. במילים אחרות, ההלכה עוסקת בחובת היחיד, והמשפט הישראלי על "זכות הפרט" ו"חופש הפרט".

גם בתי המשפט נוהגים לא פעם לשגר דברי תוכחה גלויים יותר או פחות הן לעומדים לדין לפניהם הן לרשות המחוקקת או המבצעת ואף לרשות השיפוטית עצמה, למשל במסגרת ערעור על פסק דין.

דרך משל, השופט חשין אמר דברים נוקבים על בית הדין הרבני שחרג מסמכותו והתערב בהליכי בחירת רב ראשי לעיר תל-אביב. וזה לשונו²:

לו גופי-משפט אחרים במדינה היו נוהגים כמעשה בית הדין הרבני בענייננו, כי אז היתה מתבקעת האדמה עליה עומדים אנו כולנו. ותוקף משפטי כי ניתן להכרעתו של בית-הדין הרבני בענייננו, תהא הכרעתנו שקולה כנגד הקריאה: איש לאוהליך ישראל. זו הדרך הבדוקה להקמתה של מדינה בתוך מדינה. זו הדרך לפירוד ולהתפוררות. הדרך, דרך עקלקלות היא. דרך רעה היא. המעשה הזה, אל נא נעשנו. לא טוב הוא.

והוסיף על דבריו עמיתו השופט טירקל:

קראתי את פסקי הדין של כבוד בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו והרהרתי בדברים שנאמרו במסכת יבמות (סה ע"ב): "ואמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". ופירש רש"י שם: "לומר דבר הנשמע דכתיב (ויקרא יט, יז): "'הוכח תוכיח', להוכיח מי שמקבל הימנו"... כלל גדול זה היה נר לרגלי גדולי הפוסקים מדורי דורות בתשובותיהם בענינים שונים, ובזמנו אמר על כך החפץ חיים במשנה ברורה (סימן תרח, סעיף ב): "ואם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן".

דומה שאחריתם של פסקי דינו של בית הדין הרבני היתה צפויה מראשיתם... מכיוון שכך, טוב היה לו לבית הדין הרבני, משום כבוד התורה, משום כבודו ומשום כבודם של הדיינים, אילו היה חושׂך עצמו מדין זה.

אכן, "תוכחה" זו היא וולונטרית ואינה חלק מתפקידו הרשמי של השופט, שהרי אין בחוק הישראלי "חובת תוכחה"³.

הדברים נאמרים על דרך ההכללה, כיוון שניתן למצוא גם במשפט הישראלי חובות שניתן לראותן "מעין תוכחה", כגון בסעיף 262 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המדבר על עברה של "אי מניעת פשע"⁴, הקובעת לאמור:

מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע, ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו מאסר שנתיים.

ברור שחלק מאותם "אמצעים סבירים" למניעת פשע צריכים להיות הוכחת מתכנן העברה וניסיון למנעו מביצועה.

גם בדיני הנזיקין, ייתכן שפלוני צריך, כ"אדם סביר", להוכיח את חברו, כגון רופא מנתח הרואה במהלך הניתוח שחברו עומד לעשות פעולה רשלנית העשויה לגרום נזק למנותח, ואם לא יעשה כן, ניתן יהיה לתבוע אותו בגין רשלנות⁵.

וכן גם בדיני החברות. חברי הדירקטוריון צריכים להתריע מפני פעולות בלתי אחראיות שעומדת לבצע החברה. ואם לא יעשו כן, אפשר שיחובו באחריות לתוצאות הפעולה⁶.

נוסף על כך, ניתן לדבר על "חובת תוכחה" של הורים לילדים מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ובמיוחד סעיף 15, הקובע שאפוטרופסות ההורים כוללת את: "החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו..."⁷.

מוסד מיוחד הקרוב לענייני תוכחה הוא שלוש השלוחות של מוסד הביקורת: ביקורת המדינה, ביקורת הרשויות המקומיות וביקורת פנים.

מצוות התוכחה

אחד המקורות הראשונים המשמשים בסיס לחובת התוכחה במשפט העברי בא בפרשתנו. יוסף מושלך לבור, נמכר לעבדות, אך עולה לדרגת משנה למלך. הוא שב ונפגש עם אחיו הבאים למצרים לקנות מזון. הוא הכיר את אחיו, אך הם "לא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב, ח). יוסף מתחיל להכביד עליהם בדרכים אחדות: הוא מאשים אותם בריגול, אוסר את שמעון ומבקש מהם להביא את אחיהם הקטן בנימין למצרים. שיא האירועים הוא כשיוסף מורה להטמין את גביע הכסף שלו בשקו של בנימין כדי "להפלילו". פגישת יוסף ואחיו, שהתוודע בה אליהם, מתוארת במקרא בצבעים עזים: "ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו" (בראשית מה, ג).

ומצינו בתלמוד שכשהגיע רבי אלעזר לפסוק המתאר את תגובת האחים, "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו", בכה ואמר: "ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה"⁸.

להלן נבחן את מקומה של מצוות התוכחה במשפט העברי ונעמוד על גדריה והשפעותיה.

נאמר בתורה: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז). מכאן למדו חכמים שהרואה בחברו דבר מגונה, חייב להוכיחו⁹. על מצוות התוכחה, כותב הרמב"ם בספר המצוות. וזה לשונו¹⁰:

שצונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה... אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה.

וכן פסק הרמב"ם להלכה¹¹:

הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך".

ערך התוכחה

עד כדי כך הייתה חשובה התוכחה בעיני חז"ל, עד שאמרו¹²: "לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא הוכיחו זה את זה". ויש להוסיף על דבריהם אלה את יסוד אהבת ישראל והכלל ה"גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח )¹³; וגם את האמרה: "כל אהבה שאין עמה תוכחה, אינה אהבה"¹⁴; ואף את עקרון היסוד: "כל ישראל ערֵבים זה בזה"¹⁵. ויש במצוות התוכחה גם יסוד של הצלת הזולת מפני "אבדת רוחו"¹⁶. ונאמר גם שהתוכחה מביאה לידי שלום ולידי אהבה¹⁷. על האדם לאהוב את התוכחה¹⁸. ומצינו במדרש שמקבל התוכחה זוכה לברכה¹⁹.

הנה כי כן, תוכחה הנעשית בדרך הנכונה משכינה שלום, והיעדרה גורם לחורבן. התוכחה חשובה גם למוכיח, שלא ישמור בלבו שטנה על חברו, אך גם כדי שלא ייענש, ומשום כך נאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא שם). ויש מפרשים שאי הוכחת החוטא גורמת לו לשאת בעונש²⁰.

ונאמר בתלמוד בעניין זה ²¹:

כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו, נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו, נתפס על כל העולם כולו. אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא.

מי מוכיח את מי ועל מה?

כל אדם מישראל²², בין "פשוט" בין בעל תפקיד ציבורי²³, חייב להוכיח כל איש מישראל, הן עוברי עברות שבין אדם למקום הן עברות בין אדם לחברו²⁴, בין מצוות עשה ובין מצוות לא תעשה²⁵.

הרב עוזיאל אומר שהמצווה חלה גם על מי שעושה "דבר מגונה" ועל "נבל ברשות התורה", כלומר אדם הנוהג בדרך לא טובה, אף אם אינה מפורשת בתורה, כל זמן שיש בה "נדנוד של עברה"²⁶. לא כן ב"דבר שאינו הגון" אך אין בו "נדנוד של עברה". וזה לשונו²⁷:

אולם דבר שאינו הגון אינו מחייב במצות תוכחה, ולא מטיל עונש על המנעו מתוכחה, אלא מחייב את כל האדם מבחינה לאומית דתית ומוסרית להיטיב את עצמנו ואת כל סביבתנו, כדי שיתקיים בנו: "ועמך כולם צדיקים", ויתקדש על ידי כל אחד ואחד מאתנו שם שמים ושם ישראל, ותתעלה על ידי כך האנושיות כולה לרמת השתלמות מדותית ומוסרית הראויה ומחוייבת לכל אדם הנברא בצלם אלוקים.

לאורך הדורות, דנו הפוסקים במצוות התוכחה. דיון זה נמשך גם בזמננו בהקשרים אחדים: ציבורית, כגון בעניין הפגנות ומחאות²⁸; ובשאלות "פרטיות", כגון בשאלת חיוב אחות להתריע על חריגת צוות רפואי המביאה לקירוב מותו של גוסס²⁹.

מתי אין חובת הוכחה?

לכאורה, מצוות תוכחה אינה חלה בימינו, משום שכבר בימי התנאים אנו מוצאים ש"לא ידעו" לקיים את המצווה, שהרי "אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח"³⁰.

לכאורה, אם כך היה בימי התנאים הגדולים, קל וחומר בימינו, שאין מי שיודע להוכיח. ויש מי שמוסיף מימרות חז"ל אחרות, המבטלות לכאורה את מצוות התוכחה, כגון: "קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים"³¹. ואולם כבר דנו בעניין זה, וברור כי "היתרים" אלו אינם עוקרים את מצוות התוכחה ממקומה, והיא חלה אף בימינו³².

אמנם, אין להוכיח אדם שאינו מקבל תוכחה³³, כלשון התלמוד:

אמר רבי אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. רבי אבא אומר: חובה. שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח)³⁴.

נוסף על כך, לעתים האדם פטור מלהוכיח משום הכלל "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין"³⁵ או משום שהחוטא הוא אדם אלים העשוי לאיים על המוכיח או לפגוע בו³⁶. ונאמר במדרש³⁷ על הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך", שעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות אתה חייב להוכיח אותו. אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו.

ואומר רבנו בחיי³⁸: "שלש כיתות ציוה שלמה שלא להוכיחם: כסילים, לצים, רשעים". ומצינו גם "פטור" הקשור למוכיח עצמו בדברי הגר"ח וולוז'ין: "אם אין טבעו בשום אופן לדבר רכות, פטור הוא מלהוכיח"³⁹. מקצת מן העניינים הללו קשורים לעקרון המידתיות שיידון להלן.

דרך התוכחה ויסוד המידתיות בדיני התוכחה

גבול בל יעבור בתוכחה נאמר כבר בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתֶך, ולא תשא עליו חטא". הפירוש ההלכתי המקובל של "ולא תשא עליו חטא" נועד לדרך התוכחה ולמניעת מצב של הכלמה⁴⁰. ונשאלת השאלה: מהי הדרך ומהי המידה? ונחלקו בדבר חכמי התלמוד:

עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה. ושמואל אמר: עד קללה. ורבי יוחנן אמר: עד נזיפה⁴¹.

ופסק הרמב"ם להלכה⁴²:

צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה⁴³, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו, להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו, מוטב. ואם לאו, יוכיחנו פעם שנייה ושלישית. וכן תמיד. חייב אדם להוכיחו, עד שיכהו החוטא ויאמר לו: איני שומע [=איני מסכים]. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפש בעון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם.

המידה "עד שיכנו" מבוארת אצל מקצת מן הפוסקים כמצב של "קרוב להכאה"⁴⁴, ויש האומרים שהיא "עד נזיפה", אך יותר מכן, לא יוכיחנו⁴⁵.

סוף דבר

בניגוד למשפט הישראלי, שהתוכחה נתפסת בו כזכות, אך לא כחובה, יש במשפט העברי חובה ממשית להוכיח את החוטא, ויש לדבר גם תוצאות משפטיות.

חובה זו אינה מעיבה על מידת האחווה והרעות שצריך אדם לנהוג בחברו. ויפים לעניין זה דבריו הנוקבים של הראי"ה קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל. וזה לשונו⁴⁶:

האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חפשית, נקייה מכל מום. כולך יפה רעייתי ומום אין בך.

הערות:

* עו"ד שלמה רבינוביץ הוא תלמיד מחקר לתואר שלישי במשפטים; חבר המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו, ומורה למשפט עברי במכללת "שערי משפט".
1. ראה א' הכהן, "המשפט העברי וחירות הביטוי", פרשת השבוע, מצורע, גיליון מס' 205.
2. בג"ץ 816/98 אליהו אמינוף ואח' נ' שמואל אלטלף ואח', פ"ד נב(2) 785.
3. לעניין זה, ראה פסק דינו המקיף של השופט מ' דרורי, בת"א (ירושלים) 1484/99 הרטי זבולון ואח' נ' קיבוץ קלי"ה, תק-מח 2005(2) 4819, בעמ' 4843, הדן בין השאר באי-חובתו של הבעל להוכיח את אשתו.
4. על פרשנותה של עברה זו, ראו בהרחבה: ע"פ (תל-אביב-יפו) 4253/98 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(2) 2560; ע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 735.
5. סעיף 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
6. ראה למשל פסק הדין הנודע בפרשת בנק צפון אמריקה, ע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 289.
7. וראה גם סעיף 362 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לעניין הזנחת ילדים. החובה לדאוג לצרכי הילד הקבועה בחוק כוללת גם צרכים נפשיים חינוכיים, ובוודאי אינה מתמצית רק בצרכים החומריים. ראה ע"א 2034/98 יצחק אמין נ' דוד אמין ו-2 אח', פ"ד נג(5) 69, שהוטלו בו פיצויים בגין מניעת יחס ורגש שגרמה נזקים נפשיים.
8. חגיגה ד ע"ב.
9. ערכין טז ע"ב. וראה מדרש תנחומא (ורשא), משפטים, סימן ז; ברכות לא ע"א-ע"ב: "'ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין' וגו'. אמר רבי אלעזר: מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון, צריך להוכיחו".
10. רמב"ם, ספר המצוות רה.
11. רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ז. לפי מנחת חינוך (מצווה רלט ס"ק ד, ד"ה ור"מ), המבטל את מצוות התוכחה עובר על לא תעשה של "לא תעמד על דם רעך" מלבד שעובר על עשה, ואין כאן מקום להאריך.
12. שבת קיט ע"ב.
13. ירושלמי, נדרים, פרק ט, הלכה ד; ספרא קדושים, פרשה ב. וכבר נאמר במקרא: "כי את אשר יֶאֱהַב ה' יוכיח, וכאָב את בן ירצה" (משלי ג, יב), ונזכר הדבר גם במדרשים.
14. בראשית רבה (וילנא), פרשה נד, ג. וראה תמיד כח ע"א. ונאמר באבות דרבי נתן כט: "הוא היה אומר: יש לך חבירים, מקצתן מוכיחין אותך ומקצתן משבחין אותך, אהוב את המוכיחך ושנא את המשבחך, מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם". וכתב מהר"י עמדין: "אות אמת לאהבת הבריות הנאמנה היא התוכחה... מה שאין כן המחניף אותך לייפות מעשיך, בין רע ובין טוב, בהראות אהבה מזויפת, תדע שהוא שונאך הגמור אין רע הימנו" (מגדל עוז, עליית אהבה, י).
15. סנהדרין כז ע"ב; שבועות לט ע"א. על יסוד התוכחה והערבות, ראה למשל שו"ת מהר"ם שיק, אורח חיים, סימן שג. וראה דברי הראי"ה קוק, "ערבות ותוכחה", תחומין ה (תשמ"ד), עמ' 283. לכאן ולעניינים נוספים ברשימה זו, שייך עניין המחאה, אך אין כאן מקום להאריך. ראה הרב י' לוי, "מחאה והפרשת העבריין מעבירתו", תחומין יד (תשנ"ד), עמ' 238.
16. ראה מנחת חינוך, מצווה רלט, אות ד.
17. בראשית רבה שם. וראה ספר החינוך, סימן רלט.
18. ראה למשל משנה, אבות ו, ו והמקורות הנזכרים בהערה הקודמת.
19. דברים רבה (וילנא), פרשה א, ט.
20. ראה אונקלוס, רמב"ן ואבן עזרא שם. וראה רלב"ג למלכים א יא, ד, ד"ה ויהי לעת זקנת שלמה. וראה שבת נה ע"א, לעניין מי שאינו מוכיח, שהוא כשותף לעברה שהיה צריך להוכיח עליה. ואולם הפירוש ההלכתי הרגיל של "ולא תשא עליו חטא" נועד לדרך התוכחה ולמניעת מצב של הכלמה, כפי שנראה להלן.
21. שבת נד ע"ב. וראה עוד בהמשך הסוגיה שם. וראה עבודה זרה יח ע"א. ועיין בדברי הרמ"א, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קנז, סעיף א: "ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס באותו עון. מכל מקום, בדבר שיש חשש סכנה, אין צריך להוציא ממונו על זה". וראה הרב מ' הכהן קפלן, ספר מצוות התוכחה (ירושלים תשי"א), פרק ז. ויש לעיין גם בהבחנה בין תוכחה למחאה.
22. הרמב"ם (הנזכר לעיל, הערה 10) כותב: "שחיוב מצוה זו על כל אדם, ואפילו הפחות לנכבד הוא חייב להוכיחו". וגם התלמיד חייב להוכיח את רבו, ראה מדרש תנחומא, שם. אבל ראה להלן, הערה 42.
23. אמנם על המנהיגים מוטלת חובה גדולה יותר. ראה למשל דברי שו"ת כתב סופר, אבן העזר, סימן מז: "אבל מי שיושב על כסא הרבנות ונתקבל לפקח על עסקי העיר להורותם דרך החיים, להוכיח וליסר אותם בדברים, ולהעמיד הדת כל האפשר, לא יחוס על עצמו, רק על כבוד ה' יהי' עיניו ולבו תמיד. וזהו בכלל מה שאמרו רז"ל: 'האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מתא לא מפני דמעלי רק מפני שלא הוכיחן במילי דשמיא'".
24. ראה בעניין זה, הרב י' שציפאנסקי, "תוכחה וערבות במצוות שבין אדם למקום ובמצוות שבין אדם לחבירו", אור המזרח כ (תשל"א), עמ' 292.
25. רמב"ם, ספר המצוות, שם.
26. כך אפשר לדייק גם מלשון הרמב"ם (הנזכר לעיל, הערה 11): "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה". וראה הרב י"ה הנקין, "תוכחה בדברים שאינם עבירות", הפרדס סא י (תמוז, תשמ"ז), עמ' 23.
27. שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד, עניינים כלליים, סימן ג.
28. ראה לדוגמה, הרב י' זילברשטיין, "החובה להפגין נגד חילול שבת", תחומין ז (תשמ"ו), עמ' 117; ותגובת הרב מ' מלכה, "הפגנות ותוכחות", תחומין ח (תשמ"ז), עמ' 4.
29. י' לויט, "החיוב של אחות להתריע על קירוב מותו של גוסס - מצוות תוכחה או דין הרודף?", ספר אסיא ט (תשסד), עמ' 49, בעקבות תשובת הרב זילברשטיין שם, עמ' 39; ראה שם, עמ' 56, תשובת הרב זילברשטיין להשגות.
30. ערכין טז ע"ב.
31. בבא בתרא ס ע"ב.
32. ראה: שו"ת משפטי עוזיאל, שם; שו"ת מנחת יצחק, חלק ד, סימן פ; דברי הרב צוריאל באוצרות המוסר, חלק ב (ירושלים תשס"ג), עמ' 1023-1022. להרחבה בעניין מצוות תוכחה, ראה שם, שער "תוכחה, קנאות, חנופה" המביא הרבה מן המקורות שהבאנו כאן. אך ראה דברי הרב י' גרשוני, "מצוות תוכחה ליחיד ולצבור", בצומת התורה והמדינה ב (תשנ"א), עמ' 110.
33. אלא אם מדובר על איסור מפורש שבתורה (רמ"א, אורח חיים, סימן תרח, סעיף ב, בשם הר"ן והרא"ש בשם העיטור), אולם יש מחלוקת בעניין זה (כגון אם מדובר בעניינים הנעשים בשוגג על ידי אנשים שימשיכו במעשיהם גם לאחר התוכחה במזיד או שלא ניתן להפריש מן האיסור בכוח. וראה למשל לגבי נשים, שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן פג, ובעניינים שבמחלוקת בשו"ת תומת ישרים, סימן כז). על פי המהרש"א (יבמות סה ע"ב), אם סירב אדם לקבל תוכחה בדבר אחד, מותר שלא להוכיחו בדברים אחרים.
34. יבמות סה ע"ב. וראה: הרב י' לוי, "מחאה למי שאינו רוצה לקבלה", המעיין כו (תשמ"ח), עמ' 14; הרב י"מ לאו, "בגדרי מצוות תוכחה", תורה שבעל פה לו (תשנ"ה), עמ' טו.
35. כגון: ביצה ל ע"א; בבא בתרא ס ע"ב. ההסבר המקובל הוא שכלל זה חל כשידוע בוודאות שלא יישמעו לתוכחה. ראה מאמרו של הרב י"ה הנקין, "'מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין' בזמן הזה", תחומין ב (תשמ"א), עמ' 272.
36. ספר החינוך רלט.
37. אליהו רבה, פרשה יח. וראה ביאור הלכה, סימן תרח, ד"ה אבל אם; ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תרח, סעיף ז; שם, סימן קנו, סעיף ט. לפטור מחובת התוכחה בכגון זה, ראה גם פסק דינו השופט ח' ארמון שניתן בביה"ד האזורי לעבודה, בתיק ע"ב (נצרת) 1693/98 יפה רוזנבאום נ' מדינת ישראל - משרד החינוך, תק-עב 99(1) 253, בעמ' 272: "גם החובה: 'הוכח תוכיח את עמיתך' איננה חובה אבסולוטית, ולעתים היא נסוגה מפני החובה לדאוג למניעת שנאה".
38. רבנו בחיי, ראש פרשת לך-לך.
39. כתר ראש, ס"ק קמג.
40. ראה למשל רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ח.
41. ערכין טז ע"ב. ומעיר שם התלמוד שכבר נחלקו בכך חכמי המשנה. וראה: ד' הנשקה, "'עד היכן תוכחה' - בין מסורת לפרשנות", סיני קכא (תשנ"ח), עמ' ל; א' שמש, "עדות, תוכחה והתראה: עיון משווה בהלכת כת מדבר יהודה והלכת חז"ל", תרביץ סו (תשנ"ז), עמ' 149. שניהם עוסקים בשאלה "מי מכה את מי?", דהיינו האם מדובר בהפסקת התוכחה כשהמוכח מכה או שמא הדברים בתלמוד מוסבים על מה שצריך לעשות המוכיח.
42. רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ז. שולחן ערוך הרב, אורח חיים, סימן קנו, סעיף ח, מוסיף: "מכאן שאסור לאדם להכלים את חבירו אפילו בינו לבינו... במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחבירו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו, צריך להוכיחו ברבים עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל. וכל זה בעבירה שבסתר. אבל אם עבר עבירה בגלוי, יוכיחנו מיד, שלא יתחלל שם שמים. ותלמיד שראה את רבו עובר עבירה, יאמר לו: למדתני רבינו כך וכך, להזכירו, אולי שוגג הוא. ואם אינו שומע לו, לא יוכיחנו עוד. מה שאין כן בחבירו, כמו שנתבאר".
43. ובספר אורחות צדיקים, כתב: "בתחילה תוכיח אותו בנחת ובסתר... אבל אם תוכיח את חבירך מתחילה בקול רעש ובזעם ותבייש אותו, אז תקבל עליו חטא, ואותו חבר לא יקבל תוכחה ממך, כי כן דרך בני אדם, כשאדם בא על חבירו בחזקה אז חבירו מתקשה כנגדו ולא ייכנע תחתיו" (שער הכעס, ד"ה כללו של).
44. ביאור הלכה, סימן תרח, ד"ה עד שיכנו (על פי ספר החינוך רלט).
45. משנה ברורה, סימן תרח, ס"ק יא.
46. אורות ישראל, אהבת ישראל, פרק ד, אות ג.

---

---