|
|
|
חובת הגילוי הנאות וסייגיה
"וטמא טמא יקרא"
תומר מוסקוביץ*
פרשת תזריע-מצורע, תשס"ו, גיליון מס' 248
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
פתח דבר
והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג, מה-מו).חז"ל הביאו שני טעמים לחובת המצורע לקרוא "טמא, טמא": להודיע צערו ברבים, כדי שיבקשו עליו הבריות רחמים1; ולהזהיר את הבריות שיפרשו ממנו משום שהוא טמא. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה:
ולא המצורעים בלבד, אלא כל המטמאים את האדם, חייבין להודיע לכל שהן טמאין, כדי שיפרשו מהן, שנאמר: "וטמא טמא יקרא" - הטמא מודיע שהוא טמא2.הנה כי כן, התורה מטילה על המצורע חובת גילוי מיוחדת, להודיע ברבים שהוא טמא, כדי שיימנעו הבריות מלקרב אליו ומלהיטמא ממנו. חובת גילוי זו אינה מתמצית בענייני טומאה. המשפט העברי מחייב את האדם לגלות פגמים או מומים או כשלים גם בתחומים אחרים בחיי המסחר ובענייני משפחה. בדברים שנביא להלן, נעסוק בהיקפה של חובת גילוי הפגמים בתחומים הללו על פי המקורות.
חובת הגילוי במסחר
מי שנתערב מים ביינו, לא ימכרנו בחנות, אלא אם כן הודיעו [=את הלקוח שהיין מעורב במים]; ולא לתגר [=לסוחר], אף על פי שהודיעו שאינו אלא לרמות בו3.ההלכות שנאמרו במשנה זו, מחייבות את המוכר להודיע על איכותו הנחותה של הממכר, כגון מים המעורבים ביין הנזכרים במשנה, ונפסקו להלכה הן ברמב"ם4 הן בשולחן ערוך5. אכן, מדברי שניהם אין ברור אם חובת הגילוי חלה גם כשהפגם שבממכר אינו מוריד ממחיר השוק של המוצר. בעל "ערוך השולחן", הרב יחיאל מיכל ב"ר אהרן הלוי עפשטיין (רוסיה, המאה הי"ט), פוסק בעניין זה במפורש6:
ופירש רבנו עובדיה מברטנורא על אתר:
לפי שאינו לוקחו אלא לרמות ולמכרו בחנות.
אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו, אף שאין בזה אונאת ממון, כגון ששווה המקח גם במומו [שהמום אינו מפחית מערך הממכר]. מכל מקום מחייב [=מחויב] להודיע להלוקח, בין שהלוקח הוא ישראל בין שהוא עכו"ם. ואדרבא בעכו"ם יש עוד חילול השם.מדבריו של בעל "ערוך השולחן" עולה כי החובה לגלות את המומים שבממכר חלה גם כאשר הפגם אינו מוריד את ערכו. במילים אחרות: חובת גילוי המומים חלה גם כאשר אי גילוי המום אינו עולה כדי מתן זכות לצד השני לבטל את המיקח או לשנות את סכום העסקה. מדובר אפוא בחובה דתית שהפרתה אינה כרוכה בסנקציה אזרחית7. ייתכן גם שהיקפה הרחב של חובת הגילוי ביחסים מסחריים נובע מן העובדה שהמשפט העברי רואה את המוכר כמעין "דיין", ומשום כך הוא מחויב לנהוג באובייקטיביות מלאה ביחסים שבינו לבין הקונה ולפרוס בפני הקונה תמונה מלאה של טיב הממכר, כולל פגמיו, גם אם לדעתו, ואפילו לדעת אחרים, אין הפגמים הללו משפיעים על שוויו של המכר8.
גם המשפט הישראלי מכיר בחובתו של עוסק למסור לצרכן את כל המידע הנוגע למוצר שהוא מציע למכירה, לרבות פגמים ומומים הקיימים בו. חוק הגנת הצרכן קובע שהעוסק חייב לגלות לצרכן "כל פגם או איכות נחותה או תכונה אחרת הידועים לו, המפחיתים באופן משמעותי מערכו של הנכס"9.
ואולם יש שני הבדלים משמעותיים בין המשפט העברי לבין המשפט הישראלי: הראשון - המשפט הישראלי מחייב את גילוי הפגמים רק ביחסים שבין עוסק לצרכן10, ולא ביחסים מסחריים אחרים, כגון בין סיטונאי לבעל חנות11; והשני - התנאי לחובת הגילוי בחוק הגנת הצרכן הוא שהפגם מפחית "באופן משמעותי מערכו של הנכס", ואילו במשפט העברי חובה לגלות פגם גם אם "שווה המקח גם במומו", כהגדרת בעל "ערוך השולחן", שהובא לעיל.
נראים הדברים שיסוד ההבדל בין שתי שיטות המשפט הללו הוא שהמשפט העברי הוא משפט דתי, המטיל חובות גם אם הפרתן אינה גורמת בהכרח נזק לצד השני, ואילו המשפט הישראלי, ככל שיטת משפט שאינה דתית, מסדיר את הפעילות העסקית רק כדי למנוע מן הצדדים לעסקה נזק כלשהו, אך אינו מטיל על הפרט חובה שהפרתה לא תגרום נזק לצד השני12.
חובת הגילוי בדיני משפחה
משפחה שנתערב בה פסול, ואינו ידוע לרבים, כיון שנטמעה נטמעה, והיודע פסולה אינו רשאי לגלותה, אלא יניחנה בחזקת כשרות, שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשרים לעתיד לבא13.ואולם עדיין יש לשאול אם מי שייחוסו פגום חייב לדווח עליו למי שהוא מבקש לבוא עמו בקשרי נישואין.
בתלמוד הבבלי14 נידונה שאלת כשרותו של מי שאביו עובד כוכבים ואמו מישראל לבוא בקהל, ושם נאמר שמדברי רב יהודה עולה שהוא כשר לבוא בקהל. וזה לשונו:
דכי אתא לקמיה דרב יהודה [=כשבא אדם שאביו עובד כוכבים ואמו מישראל לפני רב יהודה וביקש ממנו עצה להינשא]. א"ל: זיל איטמר או נסיב בת מינך [=אמר לו: לך התחבא או התחתן עם אחת כמוך].ופירש רש"י על אתר: "לך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל, שאילו יכירוך, לא יתנוה לך".
מעצתו של רב יהודה לשואל, להסתיר את ייחוסו כדי שלא יימנעו הבריות מלהתחתן עמו, מסיקים בתלמוד הבבלי שרב יהודה סבור שאדם זה כשר לבוא בקהל, שהרי לא מתקבל על הדעת שהוא משיא לזולתו עצה העלולה להכשילו בנישואין עם איסורי ביאה. לכאורה, ניתן ללמוד מדברי רב יהודה גם עניין אחר: מותר לאדם להסתיר פגם בייחוסו, אם הפגם אינו הופך את הנישואין לעברה15. אולם רבים תמהו על סוגיה זו, "וכי אין בזה משום אונאה לא לגלות שהאבה הוא גוי אע"ג שהולד כשר לגמרי?", כדברי הרב שלמה זלמן אוירבך לדוגמה16. אשר על כן קבעו, שאין להסיק מסקנה זו הלכה למעשה מן הסוגיה17.
שאלה אחרת בעניין זה היא: האם מי שגרם לפסול במשפחה אחרת, כשחי באיסור עם אשת איש, חייב לגלות את הדבר לבעלה של האישה כדי שיפרוש ממנה, מדין "אסורה לבעלה ולבועלה", אף על פי שהוא חושף את פגמו שלו ומבייש את עצמו. ועוד שאלה: האם הוא חייב לגלות את הדבר גם לבית הדין, אם הבעל אינו מאמין לדבריו ואינו פורש ממנה.
וכבר נשאל רבי יחזקאל לנדא (פולין, ראשית המאה י"ח), בעל ה"נודע ביהודה", בעניין זה18. וזה לשון השאלה:
והנה שורש השאלה שאחד נכשל באשת איש כמה שנים שלש שנים רצופות שהיה בביתה, ועתה נתעורר בתשובה, ואשרי לו שתורתו עמדה שלא ישתקע בטומאה, ונפשו לשאול הגיע, שהוא עתה חתן האשה הזאת, שנשא בתה, אם מחויב להודיע לחמיו שיפרוש מאשתו הזונה או שתיקתו יפה, כי המה אנשי השם, ויש להם בנים חשובים בתורה, ובמשפחה יקרה, ויש לחוש לפגם משפחה, ומשום כבוד הבריות רשאי הבעל תשובה להיות בשב ואל תעשה שלא להודיע לחמיו כלל... ושוב שאל: אם יתן הדין שמחוייב להודיע, אם יודיע לחמיו ולא ישגיח, אם מחוייב לבוא לבית דין.הנודע ביהודה מסתמך בתשובתו גם על חובתו של המצורע לפרסם את טומאתו ולהזהיר את הבריות שלא יתקרבו אליו. וזה לשונו:
כן יש להעיר ממה שחייבה תורה את המצורע, "וטמא טמא יקרא", שהוא משום שיפרשו ממנו ולא יכשלו בו.בהמשך תשובתו, לאחר משא ומתן ארוך בהלכה, פסק הנודע ביהודה:
אם כן, פשוט הדבר שחייב להגיד לבעל האשה, להודיעו שאשתו זנתה, שיפרוש ממנה. אלא שעתה איכא לספוקי [=יש להסתפק] במה שנסתפק גם מעלתו במכתבו לו יהיה שחייב להודיע, שמא דוקא במקום שיועילו דבריו בודאי, והמשל כגון חבירו לבוש כלאים, דיכול להראות לו, או אם זנתה האשה בשני עדים [כלומר, גם אם נניח שיש חובת גילוי, אפשר שהיא חלה רק אם המדווח יכול להוכיח את דבריו]. אבל כאן, הלא גם אם יגיד, אולי לא יהיה מהימן בעיני הבעל כבי תרי [=כשני עדים], ואז לא יועילו דבריו, כי אין האשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה או בעדים ברורים, ומנא לן [=מניין לנו] שיהיה מוטל עליו בזה להודיע כלל. נראה שגם זה אינו, שהרי כיון שאם היה ברור לו שיאמינו הבעל, ויעשה פעולה להפרישו מהאיסור, היה חייב להודיעו כנ"ל. א"כ, גם עתה, שאינו ברור לו, איהו מחויב למעבד [=הוא חייב לעשות] את שלו, ולא גרע ממצות "הוכח תוכיח", שאמרו במס' שבת: אם לפניך גלוי, לפניהם מי גלוי?! עיין שם דף נה ע"א. וכל זה להתלמד במקום אחר, כגון איש נכרי היודע באשת איש שזנתה. אבל כאן, בעובדא הדין [=במעשה זה שלפנינו], שזהו עצמו הנואף, והוא עצמו הוא המכשיל את בעל האשה, שהוא בעבירה עם אשתו כל הימים, ובא לחזור בתשובה, פשיטא שמחויב להסיר המכשלה אשר הכשיל, וכל טצדקי דאפשר ליה למיעבד [=וכל השתדלויות שהוא יכול לעשות] שלא יחטא עוד חבירו על ידו, מחויב לעשות.ואשר לשאלה אם חייב אותו אדם לדווח על הפגם גם לבית הדין, פסק הנודע ביהודה שאינו חייב לעשות כן. וזה לשונו:
אמנם מה שנסתפק מעלתו אם יודיע להבעל ולא יקבל את דבריו, אם מחויב לבא לפני בית דין ולהודיע גם להבית דין, הדבר פשוט, שסגי [=שדי בכך] שיודיע להבעל לבדו. וממה נפשך, אם יקבל הבעל דבריו, יפרוש מן האשה וטוב לו, ואם לא יקבל הבעל דבריו ולא יאמינו, מה תועלת בפועל ריק, שיבוא לפני הבית דין, הלא אין הבעל מחויב להאמינו, ומה יעשו הבית דין בזה?!ניתן אפוא לסכם את חובת הדיווח על פגמי משפחה כך: האדם חייב לדווח על פגמי ייחוס האוסרים עליו לבוא בקהל, אך אינו חייב לדווח על פגמים בייחוסו העלולים לפגוע בסיכויו להינשא אם אינם הופכים את נישואיו לנישואין אסורים.
נוסף על כך, מי שיצר פגם במשפחה אחרת, חייב לדווח על הדבר לבני אותה משפחה, אף על פי שעל ידי זה הוא חושף את פגמו-שלו, אך אינו חייב לדווח על כך לבית הדין אם בית הדין אינו מוסמך לנקוט בצעדים מעשיים בעקבות הדיווח. גם במקרה זה ברור שיסוד חובת הדיווח הוא מוסרי-דתי, המצווה להפריש את הבעל מהאיסור. לכן, חובת הדיווח בכגון זה קיימת גם כשאינה יוצרת זכות משפטית הניתנת לאכיפה.
סיכום
הערות:
* עו"ד תומר מוסקוביץ, היועץ המשפטי של משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה.
1. שבת סז ע"א; ילקוט שמעוני, תזריע, פרשה תקנב, ועוד.
2. רמב"ם, הלכות טומאת צרעת, פרק י, הלכה ח; רמב"ם, ספר המצוות, עשה קיב; רש"י בפירושו לתורה על אתר.
3. משנה, בבא מציעא ד, יא.
4. רמב"ם, הלכות מכירה, פרק יח, הלכה א, לעניין האיסור הכללי לרמות; שם, הלכה ו, לדין המיוחד ביין.
5. חושן משפט, סימן רכח, סעיף ו, לעניין האיסור הכללי; שם, סעיף יב, לעניין היין.
6. ערוך השולחן, חושן משפט, סימן רכח, סעיף ג. וראה א' ורהפטיג, "הגנת הצרכן לאור ההלכה - הליכות מסחר, מקח טעות וגניבת דעת", תחומין ג (תשמ"ב) 334, בעמ' 361-355.
7. חובה על בית הדין להעניש את העושה כך כחלק מחובתו לפקח על השווקים, כמו שנפסק ברמב"ם: "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שנאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". 'שופטים' - אלו הדיינים הקבועין בבית דין, ובעלי דינין באים לפניהם. 'שוטרים' - אלו בעלי מקל ורצועה, והם עומדים לפני הדיינין, המסבבין בשווקים וברחובות ועל החנויות לתקן השערים והמדות ולהכות כל מעוות, וכל מעשיהם על פי הדיינים, וכל שיראו בו עוות דבר מביאין אותו לבית דין ודנין אותו כפי רשעו" (רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק א, הלכה א). וראה: י' בלידשטיין, "השוטר בהלכות הרמב"ם: תכנים ומקורות", שנתון המשפט העברי יד-טו, עמ' 89. יש להעיר שאין עונש מלקות למי שעובר על לאו זה, משום שהוא ניתן להישבון. ראה טור, חושן משפט, סימן רכח.
8. "המודד נקרא דיין" (ספרא, קדושים, פרשה ג, פרק ח). אמנם הדברים נאמרו במודד, אך מאחר שהמדידה היא אחת מפעולות המכר השגרתיות, נראים הדברים שיסודה של ראיית המודד כדיין הוא בראיית המוכר כמעין-דיין, שמחויב לצדק מוחלט בפעילותו. וראה ת' מוסקוביץ, "על המידות והמשקלות", פרשת השבוע, כי תצא, תשס"ד, גיליון מס' 178.
9. חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, סעיף 4 (א)(1). והשווה: הצעת חוק הליכות המסחר, תשל"ב-1972 (ה"ח תשל"ב 202). והשווה גם חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, הקובע בסעיף 2(א): "לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או שהיה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע, נכס או שירות, שלו או של עוסק אחר". אם כי אין מדובר כאן בחובת גילוי כי אם באיסור פרסום.
10. עוסק מוגדר בחוק כ"מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן"; ואילו הצרכן מוגדר בו כ"מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי".
11. על יחסים אלה (המכונים יחסי Business to Business, B to B), חלים דיני החוזים הכלליים. אמנם הדינים הללו מחייבים את הצדדים לעסקה לנהוג בתום לב זה כלפי זה, ואוסרים יחסים של "אדם לאדם זאב", אך ברור שחובת הגילוי של הספק כלפי צרכן רחבה יותר מחובת הגילוי ביחסים עסקיים שווי כוחות.
12. לעניין זה אין נפקא מינה אם הפרת החובה היא עוולה אזרחית או שהיא מגיעה לכדי עברה פלילית. קביעת ההטעיה כעברה פלילית נועדה בדרך כלל להרתיע מפני גרימת נזק לאחד מן הצדדים בעסקה עתידית.
עם זאת, מן הראוי לציין, שאפשר שניסוחו של החוק החדש, חוק עוולות מסחריות (המוזכר לעיל, בהערה 9), יביא לתוצאה שקרובה יותר למשפט העברי, שכן סעיף 13 שבו מאפשר לבית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
13. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ב, סעיף ה, בהגהת הרמ"א. יחד עם זאת, הרמ"א אומר שכשר הדבר לגלות את הפגם לצנועין.
14. יבמות מה ע"א.
15. גם אם ברור שיש מי שיעדיף שלא להתחתן עמו בגלל פגם זה. וכך מבקש להסיק מכאן הרב ש' אבינר, "כמה עצות למשתדך/משתדכת", באהבה ואמונה, פרשת במדבר, גיליון מס' 410, פורסם גם באתר "דעת", www.daat.ac.il/daat/mishpach/kama-2.htm. הוא מסתמך על דברי הרב קניבסקי, קהלות יעקב, יבמות, סימן לח: "שכל כהאי גוונא שבדיעבד לא ירצה לוותר על הקנין, אע"פ שיש בו מום, לא חשיב גונב דעת במה שלא סיפר כל מומין". מובא אצל נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 26, הערה 57.
16. מובא בנשמת אברהם (לרב פרופ' אברהם-סופר אברהם), אבן העזר, סימן ב, עמ' כו.
17. ראה שו"ת ציץ אליעזר (לרב אליעזר וולדינברג, חבר בית הדין הרבני הגדול לשעבר), חלק יז, סימן מט, ס"ק ג. הוא מצמצם מאוד את משמעות הסוגיה וקובע הלכה למעשה שבכגון זה יש חובה להודיע. וראה עוד שו"ת ציץ אליעזר, חלק ז, סימן מח, קונטרס אורחות המשפטים, פרק ה, ס"ק טו-טז, הדן בחובת הגלוי של "מי שהותר בדוחק לבא בקהל", ובחובת הגילוי של אישה שהושתל בגופה רחם מאישה אחרת.
18. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, אורח חיים, סימן לה.
