פתיחה

בפרשתנו מובא המעשה במקושש עצים שחילל את השבת כשהיו בני ישראל במדבר, ושם נאמר:

ויקריבו אתו... אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אתו במשמר, כי לא פרש מה יֵעשה לו (במדבר טו, לב-לד).

כלומר, מאחר שלא ידעו משה ובית דינו כיצד לנהוג במקושש, שמו אותו בבית מעצר עד שיתברר דינו. המשמר נזכר פעם נוספת במקרא, בפרשת בן האישה הישראלית, שגידף את ה': "ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי ה'" (ויקרא כד, יב). בשני המקרים הללו נעצר חשוד בביצוע עברה לפני הרשעתו בדין עד לבירור משפטו. המעצר עד תום ההליכים קרוי בתלמוד חבישה. על גדריה של חבישה זו נייחד את דברינו להלן¹.

על אלו עברות חובשין

בתלמוד מובא מקרה נוסף של חבישת אדם לפני הרשעתו. המשנה במסכת סנהדרין² דנה במי שהיכה את חברו מכה שאמדוה בית דין כמכת מוות, אלא שבניגוד לצפוי, הוטב מצבו של המוכה, אך החמיר שנית כעבור זמן מה ומת. ונחלקו חכמי התלמוד בשאלת הדין בכגון זה³: האם המכה נושא באחריות למיתת המוכה? או שמא קטעה ההטבה הזמנית במצב המוכה את הקשר הסיבתי בין המכה למיתה, והוא פטור מעונש. חכמים אומרים שהמכה חייב אך רבי נחמיה סבור שהמכה פטור מטעם "רגליים לדבר"⁴.

בתלמוד נאמר שרבי נחמיה מסתמך על הפסוק: "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה" (שמות כא, יט), שלפי פשוטו, הוא מיותר לכאורה: וכי תעלה על דעתך שאם הבריא המוכה, ואף הילך בשוק, שייהרג המכה? משום כך, נאלץ רבי נחמיה לומר שהפסוק מדבר במי שאמדוהו למות, אך הוטב מצבו, והתהלך בחוץ, ואחר כך החמיר מצבו ומת, ובא הפסוק להשמיענו שהמכה פטור ממיתה: "ונקה המכה".

לשאלה כיצד ידרשו חכמים פסוק זה, המשמש מקור לרבי נחמיה בר פלוגתם, נאמר בתלמוד שחכמים למדים מן "ונקה המכה" שחובשין את המכה, עוצרים אותו עד שיתברר אל נכון מצב המוכה: אם החלים מן המכה - ישוחרר ממעצרו; ואם לאו - ייענש על שהרג את הנפש.

ומניין למד רבי נחמיה את דין החבישה? התלמוד אומר תחילה שלמד זאת מפרשת המקושש שבפרשתנו, אך בהמשך נדחתה אפשרות זו מן הטעם שלא ניתן ללמוד מפרשת המקושש את דין החבישה בכללותו, מאחר שמדובר במקרה מיוחד, משום שידע בית הדין שהמקושש חייב מיתה, ורק לא ידע איזו מיתה. לכן הסיק התלמוד שרבי נחמיה לומד את דין החבישה מפרשת בן האישה הישראלית שקילל את השם, שלא היה ידוע כלל אם יתחייב מיתה על מעשהו, ואף על פי כן הושם במשמר⁵.

על כל פנים, מוסכם על הכול שעקרונית, ניתן לעצור אדם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, רק אם עבר עברה חמורה שעונש מוות בצדה, כמפורש במדרש ההלכה: "'ויניחו אותו במשמר' - מגיד שכל חייבי מיתות נחבשים"⁶. זאת, אף שבשעת המעצר עדיין יש ספק אם ייגזר עליו עונש מוות⁷.

גם הרשב"א, רבי שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג)⁸, אומר באחת מתשובותיו שנתייחדה החבישה לדיני נפשות בלבד:

אלא שאין הנדון דומה לראיה. ולא מצינו דבר זה, אלא בדיני נפשות, דכתיב: "ונקה המכה", ואמרינן: מלמד דחובשין אותו. אבל בדיני ממונות, עד שיתחייבו אין תופסין ממנו כלום, וסוף הדין גבי מלוה ולוה: אין בית דין נזקקין להם, עד שיגיע זמנן.

במאה הי"ד אנו עדים להרחבת מעגל העברות שניתן לעצור בגינן עד תום ההליכים המשפטיים. הריב"ש, ר' יצחק בר ששת (ספרד, צפון-אפריקה, המאה הי"ד) אומר שניתן לעצור אדם גם כשהוא חשוד בעברות שאין עונשן מוות, בתנאי שהעונש עליהן הוא גופני. בתשובתו⁹ הדנה בשאלה אם ניתן לשחרר בערבות מי שנחשד במלשינות, הוא אומר:

אין ספק שכל שיש בעובר העבירה חשש חיוב עונש [כלומר, עונש הגוף ולאו דווקא מיתה], שבית דין¹⁰ חייבים לחבשו ולאסרו בבית האסורים, עד שיתברר להם שאין בדבר חיוב עונש, רק חיוב ממון לבד. ואין נותנין אותו בערבים... ולכן אם ראו בית דין שיש ממש בדברי התובע, ושאם יתברר הדבר שיהיה העובר חייב עונש בגופו - אין נותנין אותו בערבים.

"פלוני גזל" או "פלוני גדף" - גלגולה של טעות סופר

האם ניתן לעצור אדם עד תום ההליכים נגדו, גם אם נחשד בעברות שאין בהן חיוב מיתה או עונש גופני? יש מי שכתב שגם בעברות קלות יחסית, כגון גזל¹¹, יש לבית הדין סמכות לעצור אדם עד תום ההליכים המשפטים נגדו. וכן נאמר בספר "משפט המלוכה בישראל"¹²:

אכן, לא רק בדיני נפשות בלבד, אלא אף בשאר משפטים, יש רשות לבית דין לאסור את הנאשם באופן זמני עד בירור דינו. וכן הכריע הר"ן¹³ בענין גזל: "שמכיוון שבאו עדים ואמרו לבית הדין: פלוני גזל, אף על פי שלא קבלו עדותם, חובשים אותו. אבל אם לא באו עדים לפנינו, אינו בדין לחבשו ולבזותו חנם".

ובמקום אחר נאמר¹⁴:

מעצר לצורך חקירה יכול להיות לא רק בגין עבירות שדינן מיתה אלא גם בעבירות קלות יותר. ראה דברי הר"ן בסנהדרין נו,א: "נראה מתוך הירושלמי שמכיוון שבאו עדים ואמרו לבית הדין פלוני גזל, אף על פי שלא קבלו עדותם חובשים אותו. אבל אם לא באו עדים לפנינו, אינו בדין לחבשו ולבזותו חנם (ההדגשה במקור; צ"א).

קביעה זו, המתבססת על דברי הר"ן, נשנתה גם במקומות אחרים¹⁵, ובכולם נאמר שהר"ן, רבנו נסים גירונדי (ספרד, המאה הי"ד) דן בשבאו עדים לבית הדין ואמרו: "פלוני גזל", שאף שעדיין לא נשמעה עדותם, יש חשד מבוסס שפלוני ביצע את העברה, וניתן לעצרו. מכאן הסיקו שיש לבית הדין סמכות לעצור חשוד עד תום ההליכים המשפטיים גם בעברות שהעונש עליהן אינו לא מיתה ולא עונש גופני.

וכבר אמרו חכמים: תורה היא וללמוד אנו צריכים. לכן, אנו מתירים לעצמנו לומר שאין אנו מסכימים לקביעה זו מן הטעמים שנביא להלן.

ראשית לכול, עיון במהדורות חידושי הר"ן¹⁶ מעלה שאין כתוב בו "פלוני גזל", כי אם "פלוני גדף", ושניתן ללמוד מדבריו רק שכדי לעצור חשוד בעברה חמורה, כגון גידוף, שעונשה מוות, אין די בשמועה, אלא יש צורך בתשתית ראייתית רצינית.

שנית, עיון בסוגיית הירושלמי, שממנה שאב הר"ן את דבריו, מעלה שהנוסח "פלוני גזל" אינו אפשרי כלל ועיקר, ואף אם יימצא בדברי הר"ן, אינו אלא טעות סופר, כפי שנראה להלן:

התלמוד הירושלמי¹⁷ דן במשנה העוסקת בחיובו של המגדף, שמובאת בה דעת רבי יהושע בן קרחה: "היו דנים את העדים בכינוי". כלומר, בשעה שבא בית דין לגבות עדות מן העדים, להבדיל משלב גמר הדין, אסור לעדים לחזור על דברי הגידוף כלפי שמיא ששמעו מפי המגדף, אלא עליהם לתאר את דברי הגידוף בקודים מוסכמים¹⁸. מדברים אלו מסיק שם רבי ירמיה: "זאת אומרת שדנים מספק". כלומר, הדיון בעניין החשוד מתנהל אף שעדיין לא שמעו הדיינים את דברי הגידוף במפורש, אלא "בכינוי", ברמז. והתלמוד שואל: "היאך עבידא?", כלומר מה בא רבי ירמיה לרבות נוסף על דין המגדף? והשיב: "'פלוני הרג את הנפש' - יהא נדון עד שיבואו עדיו ויעידו", כלומר אם יצאו קול או שמועה שפלוני הרג את הנפש, ניתן לתפסו¹⁹ עד שיבואו עדים ויעידו, אף שעד אז אשמתו מוטלת בספק. על קביעה זו, תמה רבי יוסי:

ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין ליה?! [=וכי תופסים אדם בשוק ומבזים אותו רק בגלל שיצא עליו קול!?]. אלא כיני [=כן היא]: 'פלוני הרג את הנפש, והרי עדיו שהרג את הנפש' - יהא תפוש עד שיבואו עדיו.

את ההיגד "והרי עדיו שהרג את הנפש" מפרש רבי משה מרגליות (ליטא, המאה הי"ח) בפירוש "פני משה" לירושלמי: "אם יש עדים שהרג את הנפש, אף על פי שעדיין לא חקרו ודרשו להעדים, תופסין אותו, עד שיבואו עדים לבית דין, ובודקין אותו". לשון אחרת, אין לעצור חשוד בהריגה על סמך חשד בעלמא, קול או שמועה, כיוון שאפשר שיתברר שהוא זכאי, ונמצא שנתבזה חינם. אך מותר לעצור חשוד אם יש חשד ממשי שביצע את העברה, כגון שיש עדים היכולים להעיד על הדבר, אף אם עדיין לא העידו העדים נגדו בבית דין²⁰.

משנת המגדף נידונה גם בתלמוד הבבלי²¹, אלא שנעדרת ממנו השקלא והטריא שבירושלמי. הר"ן מעיר בחידושיו לסוגיית הבבלי שמן הירושלמי ניתן להסיק שהאמור שם בעניין מעצר חשוד ברצח נכון גם במי שנחשד בגידוף, שניתן לעצרו אם באו עדים והעידו שגידף. וזה לשון הר"ן:

נראה מתוך הירושלמי, שמכיון שבאו העדים ואמרו לפני בית דין: "פלוני גדף", אף על פי שלא קבלו עדותם [משום שעדיין לא נחקרו העדים כדבעי]- חובשין אותו. אבל אם לא באו העדים לפנינו, אינו בדין לחבשו ולבזותו חנם.

ראוי לציין שפירושו של הר"ן לסוגיית הירושלמי מחמיר יותר מפירושו של בעל "פני משה". לדבריו, אין די בעדים היכולים להעיד נגד חשוד כדי לעצרו, ויש צורך שיבואו ויעידו שפלוני עשה את העברה, ורק אז ניתן יהיה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ההבדל היחיד בין המעצר לבין הדיון המשפטי הוא: לצורך המעצר, אין צורך שיעמדו העדים בכל כללי הדרישה והחקירה; אך לא כן בבירור המשפטי עצמו.

מכל האמור לעיל עולה שאין יסוד לדברי מי שאומר שהר"ן סבור שניתן לעצור חשוד עד תום ההליכים המשפטיים נגדו גם בעברות קלות. אדרבה, הוא מחמיר יותר בעניין מעצר מסוג זה, ודורש לא רק שיהא מדובר בחשד לביצוע עברה חמורה, רצח או גידוף, אלא אף שיהיה החשד ממשי ביותר, כגון שיש עדים הבאים לבית הדין ומעידים על הדבר.

אין לנו הסבר כיצד נשתרבבו המילים "פלוני גזל" לדברי הר"ן. אפשר שניתן למצוא מקור כלשהו ובו גרסה מעין זו בדבריו, אך אנו לא מצאנוהו. מכל מקום, ברי לנו מן הסוגיה שגם אם יש גרסה מעין זו, ודאי שמקורה בטעות סופר. גרסה זו באה לראשונה, לפי הידוע לנו, במאמרו של הרב וולדנברג משנת תש"י (1950), העוסק בשאלת המאסר²². במאמרו זה, הוא מפנה לירושלמי, שכפי שכבר אמרנו, עולה ממנו דווקא שלא ייתכן לעצור אפילו חשוד בעברת רצח בגלל חשד בעלמא. במאמרו הוא מעיר בצדק שראה דברים דומים בחידושי הר"ן לסנהדרין. הא, ותו לא! ברור אם כן, שלא ראה בדברי הר"ן מקור לדעה החדשנית, ולפיה ניתן לעצור חשוד גם בגין עברת גזל, כפי שנקטו אחרים. ייתכן שהטעות שנתלו בה רבים נתגלגלה ממאמרו²³.

יחד עם זאת, מן המפורסמות הוא שהמשפט העברי מתיר סטייה מן הדין לצורך שעה. לכן, אפשר שניתן להתיר חבישה כהוראת שעה ולמגדר מילתא גם בעברות שהעונש עליהן אינו מיתה או עונש גופני, אם הן עברות שהדור פרוץ בהן או שהפכו למכת מדינה.

תכלית החבישה והשחרור בערבות

ומאליה עולה השאלה: מה תכלית המעצר עד תום ההליכים המשפטיים? האם חשש מפני בריחת החשוד או שמא יש בו עניין לעצמו ואינו רק אמצעי למטרה אחרת²⁴. יש מי שפירש, כגון רש"י, שהמעצר בא למנוע את בריחת החשוד. וזה לשונו²⁵: "אם אמדוהו למיתה - חובשין את המכה שלא יברח, עד שנראה אם ימות אם לאו". אכן, החשש שיברח החשוד קיים בעברות שעונשן חמור במיוחד, שהרי "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו"²⁶. עמדה זו מתיישבת יפה עם ההשקפה שהצגנו לעיל, ולפיה ניתן לעצור לפני משפט רק מי שנחשד שעבר עברה חמורה במיוחד. לפי גישה זו, אם יעמיד החשוד בטוחה מתאימה שלא יברח, כגון צו עיכוב יציאה מן הארץ וערובה כספית של החשוד ושל צד ג', אין מניעה לכאורה מלשחררו.

דעה שונה מובאת במכילתא²⁷. וזה לשונה: "שומע אני: יתן ערבים ויטייל בשוק? תלמוד לומר: 'אם יקום ויתהלך בחוץ' - מגיד שחובשין אותו עד שיתרפא". מן המכילתא עולה אפוא שהערבות אינה יכולה להיות בשום פנים חלופה למעצר. מכאן שלשיטה זו, לא החשש מפני הבריחה עומד ביסוד מעצר החשוד²⁸. גם הריב"ש²⁹ שלל את האפשרות שישתחרר בערבות מי שנחשד בעברה חמורה שעונשה גופני³⁰. לדבריו, בכגון זה, ערבות אינה יעילה וגם אינה ישימה, "שהרי העובר, אם יראה שיתחייב בדין... ברוח יברח, ומה יעשו בית דין לערבים? ומה יועילו כי יפגעו בהם והם לא עשו עבירה? טוביה חטא וזיגוד מינגיד?! ³¹".

עוד אומר הריב"ש שמלבד הרצון למנוע את בריחת החשוד, יש עניין ציבורי לעצור את מי שנחשד בעברות חמורות, כי "מי שעבר עבירה שיש בה חשש חיוב עונש, אין ראוי שילך ויטייל בשוק בעוד שבית דין מעיינין ונושאין ונותנין בדינו". בפסק דינו המפורסם בעניין מעצר עד תום ההליכים, מצטט השופט אֵלון את דברי הריב"ש ואומר³²:

לא יתכן שהחשוד בעבירה חמורה "יטייל בשוק" בעוד בית-הדין מעיין בדינו. נימוק זה ניתן לפרשו מבחינת "דעת הציבור", שתתמה על הסתירה שבקיום משפט על עבירה חמורה בה בשעה שהחשוד מטייל בשוק. וניתן גם לראות בו את הנימוקים המקובלים עלינו, ש"טיול בשוק" של החשוד עלול לטשטש חומר ראיות, להטיל אימה על העדים, להוות סכנה לציבור מחשש של ביצוע עבירות נוספות וכיוצא באלה.

בפסיקה מאוחרת הוכר אינטרס ציבורי זה כחלק ממכלול שיקולים בשעה שדנים בשאלת שלילת חירות אדם לפני שנשפט³³.

חבישה בשבת

לפי ההלכה, אין דנין דין בשבת ויו"ט, גזרה שמא יכתוב הדיין³⁴, ושאלה היא אם מותר לעצור חשוד בשבת. שאלה זו עלתה כבר בתקופת הגאונים, ומצאנו בה מחלוקת בין רב שרירא גאון לבין רב פלטוי גאון. רב שרירא גאון נשאל בעניין מי שעבר עברה בשבת, ויש חשש שיברח, אם מותר להכניסו לבית הסוהר בשבת. והשיב:

אין מלקין ואין מכניסין לבית הסוהר ביו"ט, וכל שכן בשבת. דהני מילי דינא [=שהדברים האלו הם משפט], ואין דנין בשבת ויו"ט. ואם ברח - אין עלינו כלום³⁵.

ואילו רב פלטוי גאון כותב באחת מתשובותיו³⁶:

אדם שעבר עבירה וניכר בשבת... ומתייראין למוצאי שבת שמא יברח... ודאי שיכניסוהו לבית הסוהר... ואל תחושו להכניסו לבית הסוהר, שלא יהיה צוואר הדיינים תחת צווארו, ומותר.

אם כן, לפנינו שתי גישות קוטביות ביחס למאסר בשבת: רב שרירא אוסרו, ומשחרר את הדיינים מכל אחריות; ואילו רב פלטוי מתיר לאסור אדם בשבת, ואף מחייב לעשות זאת, כדי "שלא יהיה צוואר הדיינים תחת צווארו".

אפשר לומר שנקודת המחלוקת בין שתי הדעות מתמצית בשאלת מהותו של מעצר לפני בירור הדין: האם הוא חלק מן הדין או שלב מקדים לדין. אפשר גם שנחלקו בתכלית המעצר: האם מניעת החשוד מלברוח היא השיקול העיקרי אם לאו.

מכל מקום, האפשרות שלא ניתן יהיה לעצור חשוד בשבת עלולה להביא להפיכת השבת ליום חסין מעצרים, יום מקלט לפושעים. משום כך, סובר הרב וולדנברג שניתן לאסור אדם בשבת משום "מגדר מילתא", עשיית תיקון לדבר, "כגון שלא ירבו עוברי עבירות בשבת ותכנוני בריחות לבו ביום"³⁷.

ראוי לציין שיש שהתירו את המעצר אף בשבת שלא במסגרת ההליך הפלילי, כגון רבי יעקב בן יוסף רישר (גרמניה, המאה הי"ז), המעיד על עצמו שהתיר לעצור בשבת אדם שרצה לברוח ולעגן את אשתו, "דמשום עגונא מותר לדון בשבת היכי דהוי [=שזה] כשעת הסכנה"³⁸.

הערות:

* עו"ד ציון אילוז, ממונה בכיר (אכיפת דיני מקרקעין), פרקליטות המדינה
1. על המאסר כעונש, ראה הרב א' וולדנברג, "מאסר כאמצעי וכעונש", התורה והמדינה ב (תש"י), עמ' כח; מ' אֵלון, "המאסר במשפט העברי", ספר היובל לפ' רוזן, ירושלים תשכ"ב, עמ' 171; הרב ל' קמינר, "עונש המאסר בישראל", תחומין ט (תשמ"ח), עמ 134 (להלן: קמינר); הרב א' בקשי דורון, שו"ת בניין אב, חלק א, סימן עד; הרב א' וייס, "עונש המאסר בהלכה", מנחת אשר, בראשית (תשס"ג), סימן נז (להלן: מנחת אשר); א' בן יצחק, "על עונש המאסר במשפט העברי", פרשת השבוע, בהעלותך, תשס"ג, גיליון מס' 125 (להלן: בן יצחק).
2. משנה, סנהדרין ט, א.
3. סנהדרין עח ע"א-ע"ב.
4. כלומר, ההטבה שחלה במצבו של המוכה מוכיחה ("רגליים לדבר") שלא מת מן המכה. כך פירש רש"י וכפשטות לשון המשנה. והשווה, רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכה ה, מדבריו משמע שלדעתו המילים "רגליים לדבר" באים לנמק את דעת חכמים, כלומר "רגליים לדבר" שמת מחמת המכה. וכבר תמה כסף משנה על הרמב"ם הסוטה מפשט המשנה.
5. עיין בסוגיה: מדוע לא למדו חכמים את דין החבישה מפרשת המגדף.
6. ספרי, במדבר, פסקה קיד.
7. בין אם הספק הוא ספק בדין, האמנם הוא חייב מיתה, כפי שעולה ממקורו של רבי נחמיה בעניין המקלל, ובין אם הספק הוא ספק בעובדה, כפי עולם מן המקור של חכמים בעניין המכה את חברו ולא מת מיד.
8. שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קע (הובאה בשו"ת הרמב"ן, סימן כה).
9. שו"ת הריב"ש, סימן רלו.
10. בית הדין של העיר טירואל, שממנה נשלחה השאלה, נהנה מאוטונומיית שיפוט גם בתחום הפלילי. ראה פסק דינו של השופט אֵלון ב"ש 71/78 מדינת ישראל נ' רבקה אבוקסיס, פ"ד לב(2) 240 , פסקה 15.
11. על עברת הגזל אין לוקין, משום שהוא ניתן להשבה. ראה: רמב"ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק א, הלכה א; הלכות סנהדרין, פרק יח, הלכה ב.
12. ש' פדרבוש, "משפט המלוכה בישראל", ירושלים תשל"ג, עמ' 75.
13. הכותב מפנה לר"ן, סנהדרין נו ע"א, ד"ה בכל יום דנים את העדים.
14. קמינר (לעיל, הערה 1), עמ' 138.
15. מנחת אשר, ובן יצחק (לעיל, הערה 1).
16. בדקנו כמה מהדורות של חידושי הר"ן למסכת סנהדרין, ובכולן הגרסה היא "פלוני גדף": חידושי הר"ן, הוצאת מוסד הרב קוק (תשס"ד); חידושי הר"ן המודפסים בסנהדרי קטנה; חידושי הר"ן, הוצאת ר"ן פרנקל, מכון הראשונים והשו"ת (תשנ"ה); חידושי הר"ן, בתוך ילקוט מפרשים למסכת סנהדרין. דברי הר"ן צוטטו על ידי השופט אֵלון בב"ש 71/78 (לעיל, הערה 10 פיסקה 14 של פסה"ד), ושם גרס גם: "פלוני גדף".
17. ירושלמי, סנהדרין, פרק ז, הלכה ח.
18. בלשון "יכה יוסי את יוסי", כדי להימנע ככל האפשר מהשמעת דברי גידוף, ולהסתפק בהשמעתם רק בסוף ההליך השיפוטי.
19. הנחת הירושלמי היא שכשם שהתירו לדון אדם מספק, כן התירו לאסרו מספק.
20. כך הבין השופט אֵלון את דברי "פני משה". ראה לעיל, הערה 10. אך אין הדבר מוכרח.
21. סנהדרין נה ע"ב-נו ע"א.
22. הובא לעיל, הערה 1.
23. ולא דבר רחוק הוא, שהרי יש דמיון בין המילים גזל וגדף כשהן נכתבות בכתב יד.
24. ראה צפנת פענח, סנהדרין עח ע"ב, ד"ה מלמד שחובשין אותו.
25. סנהדרין עח ע"ב, ד"ה ורבנן האי ונקה המכה מלמד שחובשין אותו.
26. מרגליות הים, סנהדרין עח ע"א, אות א, על פי המקרא: "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב, ד).
27. שמות, פרשת משפטים, פרשה ו.
28. צפנת פענח, סנהדרין עח ע"ב, מעיר על דברי המכילתא, "זה אינו מובן", ונראה שהוא סבור שניתן להבטיח את אי בריחת החשוד או למזער עד מאוד את החשש מפני בריחתו.
29. לעיל, הערה 9.
30. יש לציין שלפי סעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בעברות חמורות, כגון רצח, לא ניתן לשחרר את החשוד בערובה. סעיף זה בוטל בשנת תשנ"ו עם חקיקת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק). על השיקולים בקביעת ערבות, ראה סעיף 46 לחוק.
31. היינו: טוביה, שחטא, לא ייענש כלל; ואילו זיגוד, שלא עבר כל עברה, ילקה?! (על פי פסחים קיג ע"ב).
32. ב"ש 71/78 (לעיל, הערה 10).
33. ראה פסק דינו של השופט בך, ב"ש 1044/82 מד"י נ' אריה בן שלמה, תק-על 83(1) 1045, עמ' 1048. על המעצר עד תום ההליכים במשפט הישראלי, ראה סעיף 13 לחוק; וכן דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת נ' מד"י, פ"ד מט(4) 589, בעמ' 606-605; וכן בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מד"י, פ"ד נ(2) 133.
34. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שלט, סעיף ד.
35. התשובה מופיעה בבית יוסף, אורח חיים, סוף סימן רסג. וכן פסק הלכה למעשה הרמ"א, שם, סימן שלט, סעיף ד.
36. הלכות פסוקות, סימן קלה (=שו"ת הגאונים, שערי תשובה, סימן קפב).
37. שו"ת ציץ אליעזר, חלק יא, סימן לג. וראה גם שם, חלק יט, סימן כח.
38. שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן יד.

---

---