פתח דבר

פרשת פינחס מוכרת גם בשם "פרשת הנחלות", משום שחלק נכבד ממנה עוסק בסדר הירושה ובחלוקת נכסי המת.

לפי דין תורה, רק הבנים יורשים את אביהם, כדי שיתקיים הקשר משפחה-שבט-נחלה, כפי שקובעת התורה בעניין היובל: "ושבתם איש אל אחֻזתו ואיש אל משפחתו תשֻׁבו" (ויקרא כה, י).

בפרשת "בנות צלפחד", המקרא מעיד כי: "וצלפחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות" (במדבר כו, לג). באו בנותיו אל משה וביקשו לרשת את אביהן בטענה: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחֻזה בתוך אחי אבינו" (שם כז, ד). הפתרון שהתורה מציעה הוא נישואין תוך שבטיים, וכך יישמר הקשר המשפחתי לנכסים, ובד בבד לא תיגרע הנחלה מן השבט.

דברים אלה אמורים בירושה הנובעת מכוחו של קשר דם (קרבת משפחה), אך אינם ישימים בקשר מכוח נישואין. לכאורה, מן הדין אין מקום לזכות ירושה מכוח נישואין בין בני הזוג, לא לבעל בנכסי אשתו ולא לאישה בנכסי בעלה.

ירושת הבעל

בניגוד לירושת הבנים, הקביעה בדבר ירושת הבעל את נכסי אשתו אינה מפורשת במקרא. אף על פי כן, הלכה מוסכמת היא שבעל יורש את נכסי אשתו ואילו אישה אינה יורשת את נכסי בעלה. והשאלה היא: מהיכן נלמדת זכות ירושת הבעל? בעניין זה נחלקו חכמי התלמוד¹: "רבן שמעון בן גמליאל סבר: ירושת הבעל דאורייתא, ורב סבר: ירושת הבעל דרבנן".

היסוד המקראי לדעה זו בא בפרשתנו: "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אתה" (במדבר כז, יא). ודרשו חז"ל²:

תנו רבנן: "שארו" - זו אשתו. מלמד שהבעל יורש את אשתו. יכול אף היא תירשנו? תלמוד לומר: "וירש אותה" - הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו.

אך יש פוסקים הסוברים שירושת הבעל היא מדרבנן ושהפסוק אינו אלא אסמכתא בעלמא. לדעתם, תיקנו חז"ל את ירושת הבעל כנגד חיוב הבעל לטפל בקבורת אשתו לאחר פטירתה, כעולה מן התלמוד: "תנו רבנן: תקנו מזונותיה תחת מעשי ידיה וקבורתה תחת כתובתה"³, ופירש רש"י: "תחת הנדוניא שהכניסה לו והיא כתובה בשטר הכתובה והוא יורש". אף לפי דעה זו, אין מדובר בתקנה רגילה הניתנת לעקיפה או להתניה, אלא בדין קוגנטי. חז"ל נתנו תוקף וחיזוק לתקנת ירושת הבעל כשל דברי תורה, הואיל וירושה היא דבר שיש לו שורש מן התורה⁴. מסיבה זו אין הצדדים יכולים, במסגרת הסכם ביניהם, לבטל את זכות הבעל לרשת את אשתו. כמו כן, אין הבעל יכול לוותר על זכותו לרשת את אשתו חד-צדדית: זכות הירושה אינה ניתנת לוויתור, כדין כל יורש, שאינו יכול למחול על זכותו לרשת ולבטל את מה שזיכתה לו התורה.

בין קשר דם לקשר נישואין - שמירה על רכוש האישה

ואולם יש לסייג קביעה זו. וכאן טמון הבדל מהותי בין יורש מכוח קרבת דם לבין יורש מכוח קשר נישואין. אבחנה זו חשובה כדי לשמור על רכוש האישה ולאפשר לה להורישו כרצונה.

מן התלמוד עולה שקרוב מכוח קשר דם אינו יכול להסתלק מירושתו. וזה לשונו⁵: "האומר: מה שאירש מאבא מכור לך, מה שתעלה מצודתי מכור לך - לא אמר כלום". והסביר הרמב"ם: "דבר שאין ברשותו של מַקנה אינו נקנה, והרי הוא כדבר שלא בא לעולם. כיצד? מה שאירש מאבא מכור לך... לא קנה כלום. וכן כל כיוצא בזה"⁶.

ההסתלקות מירושה אינה מועילה, משום שבעת ההסתלקות אין ליורש מאומה בנכסי המוריש, ולכן אינו יכול לבצע קניין או הסתלקות מדבר שעדיין לא בא לעולם.

שונה הדין בהסתלקות מירושה הבאה לאדם מכוח נישואין, כעולה מסוגיית התלמוד⁷: "אמר רב כהנא: נחלה הבאה לאדם ממקום אחר, אדם מתנה עליה שלא יירשנה". ומהו "מקום אחר"? כך פירש רש"י: "שאינה ירושת אבותיו, אלא על ידי מעשיו תבוא לו, כגון נחלת אשתו הבאה לו על ידי נישואין שלו, דהואיל ומשום תקנתא דידיה [=תקנתו שלו] תיקנו רבנן, והוא בא למחול עליה - מוחל".

דין זה טעון ביאור: הן לסוברים שירושת הבעל היא מדאורייתא הן לסוברים שהיא מדרבנן, אלא שאינה ניתנת להתניה או ביטול, כיצד ניתן ל"עקוף" דין זה? יתר על כן, כפי שצייננו לעיל, אין אפשרות להסתלק מירושה שהיא דבר שלא בא לעולם?

לנוכח זאת נקבע שהסתלקות הבעל מנכסי אשתו יכולה להתבצע רק בשלב מסוים, קריטי, בין הקידושין לבין הנישואין. כי לפני הקידושין, אין לבעל כל שייכות בנכסים; ואילו לאחר הקידושין, יש לו זיקה כלשהי בנכסי האישה, אף על פי שעדיין לא רכש בהם זכות קניינית מושלמת, ולפיכך הוא רשאי לסלק את זכותו לפני שיגיעו לידו⁸.

וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך: "זה שאמרנו שאין תנאי מועיל להסתלק מירושה, היינו במתנה עמה אחר שנשאה או קודם שאירסה, אבל במתנה עמה בעודה ארוסה - מהני"⁹.

אפשרות אחרת לעקיפת זכות הירושה של הבעל היא יצירת התחייבות של הבעל כלפי האישה שהוא מתחייב להשיב ליורשי האישה כל ממון שיירש ממנה. כאן מדובר בהתחייבות שהיא לאחר הנישואין, כפי שפסק הרמ"א¹⁰: "והא דלא מהני [=שאין מועיל] תנאי לאחר שנישאת, דווקא לאמר שלא יירשנה. מכל מקום, אם מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שיורש ממנה - צריך לקיים".

התחייבות זו צריכה קניין ככל התחייבות אחרת, והיא מועילה בנכסים ידועים שהיו קיימים בזמן ההתחייבות, כגון בעל שמעוניין להשיב לאשתו את הנכסים המיוחדים שהכניסה לו בעת הנישואין¹¹.

כחלק מן המגמה לשמור על זכותה של האישה להוריש את רכושה כרצונה, העלו הפוסקים אפשרויות נוספות, שהלן שתיים מהן.

א. האישה תכתוב שטר מתנה שבו היא מעבירה את כל נכסיה ליורשיה "מהיום ולאחר מיתה", ויקיים הבעל את מתנתה. ואם הלכה לבית עולמה, יורשיה זוכים במתנתה למפרע ולא יישאר עיזבונה בחזקת בעלה. ויש לומר שהסכמת הבעל לצוואת אשתו היא תנאי יסודי ומהותי, משום שהיא מקנה תוקף למתנה ולקניין האישה¹², כפי שנפסק בשולחן ערוך בדין אישה שמכרה בנכסי מלוג¹³: "אם הבעל מודה או שיש עדים שברשותו מכרה - אינו מוציא מידי לקוחות, דכשלוחו דמיא".

ב. הסתמכות על תקנות הקהל. ברבות הימים תוקנו תקנות קהל בעניין זה. הידועות בהן הן תקנות שו"ם (שפירא ורמייזה ומגנצא) ותקנות טוליטולא. התקנה החשובה שתוקנה בעניין זה באה לשמור על זכויות האישה ברכוש שהכניסה לבעלה במסגרת הנישואין, ולפיה אם מתה האישה בשנה הראשונה לנישואיה, ישוב הרכוש שהביאה עמה לבית בעלה למשפחת הוריה, כדי למנוע את החשש המוצדק של הוריה מפני ירידת רכושם לטמיון אם יימשכו הנישואין זמן קצר בלבד. וכן פסק הרמ"א¹⁴:

עוד תקן רבנו תם וחכמי צרפת, שאף אם כבר נתן האב הנדוניא, אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע של קיימא - הכל חוזר לאב או ליורשי המת. ויש אומרים עוד שאף בשנה השניה יחזרו חצי הנדוניא. וכן מנהג פשוט במדינות אלו, שנוהגים בזה כתקנת קהילות שו"ם¹⁵.

עד כאן דברנו בדרכים ההלכתיות שנמצאו למנוע מן הבעל זכויות ירושה בכנסי אשתו. להלן נדון בדרכים ההלכתיות שנמצאו כדי להבטיח לאישה זכויות ירושה בעיזבון בעלה.

התקנות בעניין ירושת האישה

כפי שביארנו בתחילת דברינו, מדין תורה האישה אינה יורשת את בעלה, אך כמובן אינה אמורה להישאר בחוסר כול. משום כך תיקנו חז"ל לאישה זכות מזונות המעוגנת בכתובה, כולל זכות למדור בבית בעלה עד סוף ימי אלמנותה, כאמור בשטר הכתובה: "את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מגר אלמנותיך"¹⁶. לחילופין היא זכאית לתבוע את כתובתה.

אך אין די בכך. אישה שכל ימיה נשאה בעול יחד עם בעלה, נאלצת עם מותו להיאבק על מחייתה ופרנסתה, ואינה יכולה ליהנות מהרכוש הרב שצברו שניהם יחדיו. בעיקר אמורים הדברים כשיש לבעל ילדים מנישואין אחרים ונוצר מאבק עיקש בין ילדיו לבין אלמנתו.

מטעם זה, ראוי שישמור הבעל על זכויות אשתו ויבטיח לה חלק בירושתו, לשם כך הוצעו על ידי הפוסקים שני פתרונות עיקריים (וראוי לציין שפתרונות אלה נכונים גם לגבי ירושת הבת):

א. שטר חצי-זכר

לנוכח חשיבות שמירת זכויות האישה גם לאחר מות בעלה, הגדירו חכמים את הדבר כ"מצווה". חכמים אף עודדו שיור רכוש לטובת האישה, אף על פי שהדבר נוגד את דין תורה ועלול לפגוע ביורשים על פי דין. לשם כך התירו הפוסקים לבעל להשתמש בקניין "אודיתא", קניין מיוחד שמהותו הודאת בעל דין, על אף הספקות ההלכתיים שבקניין זה. פתרון הלכתי זה נקרא בשם "שטר חצי-זכר"¹⁷: הבעל "מודה" שהוא חייב לאשתו סכום כסף גבוה, ומציין שיוכלו יורשיו על פי דין לפטור את עצמם מחוב זה, אם יתנו לה סך מסוים מנכסיו שנפלו להם בירושה (המקובל היה לכתוב סך השווה לחצי מחלקו של זכר היורש, אבל בעיקרון אין מניעה לקבוע חלק הזהה לחלקו של הזכר - זכר-מלא). פתרון זה עדיף על פתרון ההתחייבות שנזכר לעיל כאחד האמצעים למנוע מן הבעל זכויות ירושה בנכסי אשתו, משום שבאמצעותו הבעל יכול לתת לאשתו חלק בלתי מסוים מסך הנכסים שיהיו לו בשעת מותו, בניגוד להתחייבות, שהיא יכולה לחול רק על נכסים מסוימים. לכאורה, מדובר בשקר, שהרי מדובר ב"חוב" שלא היה ולא נברא. ואולם רוב הפוסקים הסכימו להשתמש במנגנון זה אף לכתחילה לצורך הורשת נכסים לאישה¹⁸.

ב. מתנת בריא

הפתרון האחר הוא על דרך מתנת בריא שהבעל כותב לאשתו, שבאמצעותה הוא מעביר לה את הזכויות בנכסיו לפני מותו. העברת הנכסים חייבת להיעשות בדרך זו של הקנייה מחיים, שכן כידוע המשפט העברי אינו מכיר בתוקפה של צוואה במובן המקובל בימינו¹⁹. יחד עם זאת, העדפת האישה במסגרת "צוואה" מעין זו עשוי להיות לרועץ, אם הבעל נותן לה את כל רכושו, וקובע הסדר, ולפיו בעת מותו יעבור כל רכושו לאשתו, ורק אחר כך יחולק בין ילדיו. שתי בעיות מרכזיות עולות כאן:

ראשית, יש בכך משום העברת נחלה מן היורשים על פי דין למי שאינו זכאי לה, כדברי המשנה: "הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשה, אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. רשב"ג אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה, זכור לטוב"²⁰. יש פוסקים הסוברים שאין זה רק צו מוסרי, אלא איסור של ממש, להדיר את היורשים על פי דין²¹.

שנית, יש הנחה, ולפיה: "הכותב כל נכסיו לאשתו, לא עשאה אלא אפוטרופא"²². כלומר, האישה לא תזכה בנכסים ותיאלץ להשתמש בהם לטובת היורשים על פי דין, ילדיהם. הרשב"ם מסביר: "דאומד הדעת, שאין אדם מניח בניו ונותן את הכל לאשתו, ולא נתכוין אלא לעשותה אפוטרופא, כדי שיחלקו לה בניו כבוד, משום שהעמיד אביהם את נכסיו ברשותה כדי לפרנסם מהם כפי אומד דעתה, ויהיו כפופים לה". הרשב"ם מודה שהסבר זה קשה, שכן סוף סוף הרי כתב הבעל במפורש שהוא מעוניין לתת את כל נכסיו לאשתו, וחתמו עדים על הדבר, ונעשה קניין הלכתי כדת וכדין. אשר על כן מוסיף הרשב"ם שאכן התלמוד²³ מונה הלכה זו כאחת מן ההלכות שאין להם טעם.

פתרון אפשרי לשתי בעיות אלו עשוי להימצא בתוכן הצוואה ובאופן ניסוחה. מתן סכום "חשוב" ליורשים על פי דין, עשוי לפתור את בעיית "העברת הנחלה". רוב הפוסקים מסכימים שאם השאיר המוריש ליורשיו חלק חשוב מן הירושה, ונתן רק מקצתה לאחרים או שהשאיר בידם שיעור שאינו מועט, אינו נכלל בכלל האיסור להעביר נחלה. לעניין זה, יפים דברי הרב וייס בשו"ת "מנחת יצחק"²⁴: "שאם הבעל רואה שאם לא יחזק את זכויותיה באיזה אופן חוקי אז תישאר אלמנה נודדת בלי משענת, בוודאי אין כאן משום העברת נחלה אם משייר מנה יפה ליורשיו".

מהו חלק חשוב זה? בעל "קצות החושן"²⁵ אומר בשם התשב"ץ כי שיור של "ארבעה זוזים" נחשב כחלק חשוב. מכאן למד הרז"נ גולדברג²⁶ כי בעת כתיבת צוואה, צריך שיכתוב המצווה שהוא מותיר ליורשיו שלא קיבלו חלק בצוואתו סך של ארבעה זוזים או ארבעה דולרים.

ר' משה פיינשטיין, בעל "איגרות משה"²⁷, סבור שבימינו סך של 1,000 נחשב דבר חשוב, ואף הביא את דברי בעל "הנחלת שבעה" בדבר המנהג להשאיר לבנים את דירת המגורים, שהיא בגדר דבר חשוב.

לעניין האומדנא, פתרון אפשרי לבעיה זו הוא, שיכתוב הבעל בצוואתו: "מתנה זו שאני נותן, מתנה גמורה היא, ולא כאפוטרופא", כעולה מן השולחן ערוך²⁸: "ואם פירש בשטר שמקנה לו הקנאה גמורה, ולא בתורת אפוטרופוס, או שפירש בשטר שיהא רשאי למכור ולתת לאחרים... וכן כל שכתוב בשטר המתנה לשון שאפשר להוכיח ממנו דלמתנה גמורה התכוון - קנה".

המשפט הישראלי והשלכתו על המשפט העברי

המחוקק הישראלי אינו מבחין לעניין הירושה בין בנים לבנות, והן נחשבות כ"צאצא" שווה זכויות מלא ויורשות חלק שווה לחלק שיורשים הבנים.

כמו כן נקבע בדין הישראלי שהאישה יורשת את בעלה. סעיף 11 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע שבן הזוג נוטל את המיטלטלין, כולל המכונית, השייכים לפי המקובל ולפי הנסיבות למשק הבית המשותף. נוסף על כך, יורש בן הזוג מחצית מן הנכסים, אם יש לבני הזוג ילדים או צאצאים אחרים, נכדים או נינים, או הורים. ואם אין להם ילדים או הורים, ויש למוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים, יירש בן הזוג שני שלישי הנכסים. ואם אין למוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים, בן זוגו יורש את כל העיזבון ודודי הנפטר אינם מקבלים מאומה (סעיף 14 לחוק הירושה).

הדין הדתי וסמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים תלויים בהסכמת הצדדים להחיל עליהם את הדין הדתי ולקבל על עצמם את סמכות בית הדין. דבר זה מעוגן בסעיף 155(א) לחוק הירושה. וזה לשונו:

על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151 מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך.

הסכמה זו צריכה להיות הסכמה "אקטיבית". כל הצדדים חייבים לחתום על מסמך שהם מאשרים בו את סמכות בית הדין. די בחוסר שיתוף פעולה של אחד הצדדים כדי למנוע מבית הדין לדון בחלוקת העיזבון. במקרה זה, הסמכות נותרת בידי בית המשפט האזרחי, בית המשפט לענייני משפחה, והוא מחלק את העיזבון על פי הוראות החוק.

חקיקה זו, ככל חקיקה אזרחית אחרת שהיא "דינא דמלכותא", מיטיבה עם הנשים גם כלפי ההלכה, ופותחת להן פתח לדרוש ולקבל זכויות כמקובל ומוסכם בדין תורה.

הפוסקים מציינים שהאישה אינה צריכה להסכים למהלך העשוי לנשלה מזכויותיה. ואם היורשים מבקשים לקבל את הסכמתה, עליהם "לשלם" ולהציע לאישה את המגיע לה.

בהסתמכו על פוסקים רבים, מביא בעל שו"ת "רב פעלים"²⁹, הידוע בכינוי "בן איש חי" (עירק, המאה הי"ט), שני טעמים עיקריים כמקור לדרישת האישה כלפי היורשים וכאפשרות לעיגון זכויותיה בירושת הבעל:

א. שכר תמורת הבושה, "זילותא" בארמית, עקב הצורך שלה להגיע ולהתדיין בבית הדין, לאחר שידוע שקיבלה חלק בירושה ושהיא עתידה להפסידו בדיון שייערך בבית הדין. וזה לשון הטור בעניין זה³⁰: "שייך בזה האי טעמא דזילותא, כי אחר שיצא שם בעיר שהוא שלו, אזי גנאי הוא לו שידעו העולם אחר שהוחזק על שמו, דמעיקרא לא היה שלו".

ב. שכר תמורת חתימתה על כתב הוויתור, על פי דברי הרמ"א³¹: "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר לו: בחנם עשית עמדי, הואיל ולא צויתיך; אלא צריך ליתן לו שכרו".

על קביעתה של הלכה זו למעשה, כתב בעל "פתחי חושן". וזה לשונו³²: "ודעת הרבה פוסקים שאם צריכה הבת לחתום בערכאות על ויתור בירושה - אין כופין אותה לחתום אלא בשכר או בפשרה".

סוף דבר

בכל האמור לעיל, אין משום הדרכה לאישה בלבד אלא גם עצה לדיינים היושבים על מדין ועוסקים ב"אסוקי שמעתתא אליבא דהלכה" או לרבני קהילות, שעליהם לפקוח עיניהם ולדאוג לכך שיקבלו האישה והבת את חלקן בירושה³³.

הערות:

* הרב עו"ד יובל בדיחי, ראש מכון "צוואה כהלכה".
1. כתובות פד ע"א. וראה גם בבא קמא מב ע"ב (דעת ר' עקיבא), ובכורות נב ע"ב (דעת ר' מאיר וחכמים).
2. בבא בתרא קיא ע"ב. ועיין בדעות המובאות שם כיצד דורשים פסוק זה. ויש מי שלומד את דין ירושת הבעל מדין הסבת נחלות.
3. כתובות מז ע"ב.
4. ראה תוספות, בבא בתרא מט ע"א וע"ב, ד"ה וכדרב כהנא. וראה תוספות, כתובות פג ע"ב, ד"ה קסבר, המסביר מדוע תנאי המגביל את הבעל מאכילת פירות נכסי מלוג של אשתו תקף, ואילו תנאי בירושה אינו תקף.
5. בבא מציעא טז ע"ב.
6. רמב"ם, הלכות מכירה, פרק כב, הלכה ה; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ריא, סעיף א.
7. כתובות פג ע"א.
8. שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתקס.
9. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן סט, סעיף ז; שם, סימן צב, סעיף ג וסעיף ז, ציין לדעה החולקת בשם י"א [=יש אומרים].
10. רמ"א, אבן העזר, סימן צב, סעיף ז.
11. התחייבות זו אינה נותנת מענה לגבי נכסים לא ידועים במועד הנישואין, כגון שבמהלך הנישואין נפלה לה ירושה ממקום אחר או קיבלה פיצויי נזיקין. לעניין זה ראה הפתרון המובא להלן בעניין "שטר חצי זכר".
12. שו"ת הרדב"ז, חלק ו, סימן ב אלפים עד.
13. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן צ, סעיף י.
14. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן נג, סעיף ג. וראה פד"ר, חלק ה, עמ' רכה, דאין הבעל יכול לטעון שלא ידע על תקנה זו. ואין מדובר רק בתקנות שהיו נפוצות רק באשכנז. לתקנות מעין אלה בקהילות ספרד, עיין בספר כרם חמר לר"א אנקווא, שהובא בשו"ת ציץ אליעזר, חלק טז, סימן נב.
15. על נושא זה ראה בהרחבה ש' אסף, "התקנות והמנהגים השונים בירושת הבעל את אשתו", מדעי היהדות א (תרפ"ו), עמ' 79.
16. משנה, כתובות ד, יב. תנאי זה הוא מתנאי בית דין. לכן, אף אם לא כתב לה כן בכתובה, חוב זה מוטל על היורשים. וראה חוק
הירושה, התשכ"ה-1965, פרק רביעי, "מזונות מן העיזבון". יש לציין שיש לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות האלמנה מכוח סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג- 1953.
17. לעניין זה, ראה סקירתו המאלפת של פרופ' ריבלין, דיני ישראל יז (תשנ"ג-תשנ"ד), עמ' קנח-קסב. וראה ספרו, הירושה והצוואה במשפט העברי, ירושלים תשנ"ט, פרק שלישי, עמ' 49. ביטולה של התקנה לגבי הבנות נבע לדעת המחבר מן העובדה שנתן האב לבתו נדוניה גדולה מזו שנתן לבנו. והוא מביא שם בשם תשובת הגאונים "שרוב בני האדם מניחים את בניהם בלא מחיה ומתקנים את בנותיהם" (שם, עמ' 50).
18. שו"ת מנחת יצחק, חלק ח, סמן קמא.
19. לעניין זה ראה: ב' גרינברגר, "למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו", פרשת השבוע, מטות-מסעי, תשס"ב, גיליון מס' 82; מ' ויגודה, "על הצוואה", פרשת השבוע, ויחי, תשס"ג, גיליון מס' 104.
20. בבא בתרא קלג ע"ב, ונפסקה הלכה כתנא קמא.
21. ירושלמי, בבא בתרא, פרק ח, הלכה ו.
22. בבא בתרא קלב ע"ב. וכך נפסק בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן קז, סעיף א, ושם הדגש הוא על אשתו הנשואה, מה שאינו כן בכותב לגרושתו. עיין שם בסעיף ב. ועיין תורת חסד, סימן רלט, המביא את מחלוקת הרי"ף ורב האי על פי הרמב"ן בעניין אם אמר בעל פה, אך לא כתב.
23. בבא בתרא קמד ע"א.
24. שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן קלה.
25. קצות החושן, סימן רפב, סעיף ב.
26. הובא בספר שורת הדין, חלק ב, עמ' שס, הערה יא.
27. שו"ת איגרות משה, חלק ב, סימן נ, אות ב; חלק אבן העזר, הלכה א, סימן קי. וכן ראה פתחי חושן, להרב יעקב ישעיה בלויא, הלכות ירושה ואישות, עמ' קיא.
28. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רמו, סעיף ד; מקורו בטור, שהביאו בשם רבנו יונה.
29. שו"ת רב פעלים, חלק ב, חושן משפט, סימן טו.
30. טור, סימן ס; שולחן ערוך, סימן ס, סעיף ט.
31. בהגהתו לשולחן ערוך, חו"מ, סימן רסד, סעיף ד.
32. פתחי חושן (מוזכר לעיל, הערה 27), פרק א, הלכה ד.
33. וראה בעניין זה דבריו הנחרצים של הרב א' וולדנברג, שו"ת ציץ אליעזר, חלק טז, סימן נב.

---

---