אקדמות מילין

בפרשת שופטים מפורטות רשויות השלטון וההנהגה האמורות לפעול לאחר שיגיע עם ישראל לארצו - המלך¹, הנביא, הכוהנים, השופטים והשוטרים - תוך הגדרת התפקידים ופירוט הדינים הנוגעים להם.

במאמר זה, לא נעסוק בכל אלה וגם לא במערכות היחסים בין כל המנויים לעיל². נבקש להתמקד בשאלות הקשורות לכהונה ולמלוכה, ובמיוחד בשאלת "הפרדת הרשויות" בין שתי המערכות האלה³.

הפרדת רשויות - כללי

רעיון הפרדת רשויות השלטון נוסח במאות הי"ז והי"ח במשנתו של האנגלי ג'ון לוק, ובעקבותיו שרל מונטסקייה הצרפתי. המניעים שהנחו אותם בגיבוש תפיסה זו היו שאיפה למנוע ריכוז כוח בידי גורם אחד והמחשבה שפיצול הכוח בין גופים אחדים ימנע את ניצולו לרעה, על ידי יצירת מערכת יחסים של איזון ובלימה הדדיים בין גופי השלטון⁴. דומה כי מדינות רבות בונות את מערכות השלטון שלהן כשעקרון הפרדת הרשויות משמש נר לרגליהן. כבר נאמר כי "מודל עיוני טהור... של הפרדת רשויות אינו מתקיים בשום שיטה מודרנית"⁵, וכל מדינה החותרת להפרדת רשויות, פועלת כפי שהיא מוצאת לנכון בעניין זה⁶.

הפרדת רשויות - כהונה ומלוכה

לעניין "הפרדת רשויות" בין הכהונה לבין המלוכה אנו מוצאים התייחסות כבר בתקופות קדומות. כך, למשל, כותב פלוטרכוס, הפילוסוף, הסופר והמדינאי היווני שחי במאה הא' והב' לספה"נ⁷, על המשפט הרומי: "מפני מה אסור (ברומי) לכהנים לתפוס שררה... שמא מפני שאי אפשר לאותו אדם עצמו להיות נוכח באותה שעה עצמה בשניהם [בשני תפקידים] כשהם חלים בבת אחת, אלא עליו להזניח אחד מהם כששניהם דוחקים, ולפיכך יש שהוא חוטא כלפי האלים ויש שהוא גורם נזק לאזרחים. או שמא... סבורים היו [הרומאים] שאין זה ממידת החסידות שאותו איש המקריב קרבנות לאלים ירשיע אזרחים בדין ויוציא פסקי דין של מוות עליהם"⁸.

אכן, במרוצת הדורות, לא הכול הקפידו הקפדה דומה לזו המיוחסת לרומאים. כך, למשל, מוסד הקיסרות ביפן איחד בראשיתו תחת קורת גג אחת את הכהונה והמלוכה, עד שבהדרגה נשמט הכוח הפוליטי מידי הקיסרים: "קדושתם ועיסוקיהם הפולחניים הרבים הביאו לידי כך שהקיסרים הוצאו בהדרגה מתחום השלטון המעשי, והוגבלו לתחום הטקסי"⁹. בדומה לכך, מצינו בעידן המודרני שהארכיהגמון הקפריסאי מקריוס כיהן בתפקיד כפול, ארכיהגמון ונשיא, עד שהודח במרס 1973 על יד הגמוני הכנסייה מכהונתו הדתית, "בטענה שאין הוא יכול לשמש בכתר כהונה ובכתר נשיאות כאחד"¹⁰. בוותיקן מכהן האפיפיור הן כראש הכנסייה הן כראש המדינה-עיר הוותיקן¹¹. בבריטניה, המלך הוא גם ראש הכנסייה הממנה גם בעלי תפקידי דת, והכמרים נשבעים אמונים לכתר¹². ניתן למצוא דוגמאות אחרות לכאן ולכאן בעניינים אלה¹³.

בתולדות הציונות, ידועים דבריו של חוזה המדינה, הרצל, שכתב בספרו "מדינת היהודים" את הדברים האלה¹⁴:

האם ניתן את כהני דתנו למשלו בנו? לא!... נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי א-ל... ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרת כהונתם אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת ענייני המדינה אשר בכבודה יתיימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ.

הפרדת רשויות במשפט העברי

לגבי התייחסותו של המשפט העברי להפרדת רשויות במשמעותו המודרנית, כבר נאמר כי: "רעיון הפרדת הרשויות אינו תופס בדין היהודי המסורתי"¹⁵, וכי "תורת הפרדת הרשויות אינה מצוייה בהסטוריה של שלטון ומשפט עבריים"¹⁶. יחד עם זאת, אנו מוצאים במסגרתו מקורות שעניינם הפרדת רשויות בין המלוכה לבין הכהונה.

מברכתו של יעקב לשבט יהודה, "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט, י ), נלמד האיסור להמליך מלך משאר שבטי ישראל, זולת שבט יהודה¹⁷. נוסף על האיסור הכללי הזה, בא בתלמוד הירושלמי איסור מפורש נוסף, ולפיו: "אין מושחין מלכים כהנים"¹⁸. ואכן, הרמב"ן מזכיר את דברי הירושלמי כקובעים איסור מפורש נוסף. הוא עושה זאת במסגרת טיעוניו נגד מלכותם של הכוהנים מבית חשמונאי, באמרו:

ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא, מפני שהיו כהנים, ונצטוו: תשמרו את כהונתכם... ולא היה להם למלוך, רק לעבוד את עבודת ה'... שהוא מנוע מן התורה שלא יהיה לכהנים... חלק ונחלה במלכות¹⁹.

לעומת הרמב"ן, הרמב"ם אינו מדבר בהלכות מלכים על בעיה כלשהי בהמלכת מלך שהוא כוהן²⁰. הרמב"ם גם אינו מותח ביקורת על מלוכת החשמונאים. יתרה מזו, הוא אף מציין כי העמדת מלך מן הכוהנים היא אחת התשועות שנחוג עליהן חג החנוכה, באמרו:

וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה, עד החורבן השני²¹.

נוסף על המחלוקת שתיארנו לעיל, ברור כי כשנדרשת הפרדה בין המלוכה לבין הכהונה, הטעם לכך יסודו באופיין השונה של שתי המערכות האלה ובתכונות האופי הנדרשות ממי שמכהן בכל אחת מהן. כך, למשל, כותב ר' חיים בן עטר (מרוקו - ארץ ישראל, המאה הי"ח) שיעקב ייעד לבניו תפקידים שונים, ובירך אותם בהתאם לייעודם:

כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה. יש במעלתה כהונה ויש מלכות... ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה - המלך במלכות והכהן בכהונה²².

כך מסביר גם המהר"ל מפראג²³ (המאה הי"ז), כשהוא מתייחס גם לדברי התלמוד הירושלמי ולדברי הרמב"ן שהובאו לעיל²⁴:

הפירוש הברור בזה, כי אלו שני כתרים אין זה כזה, והם מחולקים... והמוכן לאחד מהם אינו מוכן אל השני שהוא כנגדו, כאשר הם מחולקים.

ואכן, הכהונה היא מסגרת דתית מובהקת שעקרונותיה קבועים ומוגדרים מראש לפרטי פרטים, וכל שינוי וחידוש נאסרים בה בתכלית האיסור. הכהונה קרויה "משמרת"²⁵, ובדיניה אנו מוצאים אף משמרת למשמרת²⁶. כל שינוי וחידוש נאסרים בה בתכלית האיסור: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל"²⁷, "ומגיד שבחו של אהרן שלא שינה"²⁸, ושל אהרן ובניו "שלא היטו ימין ושמאל"²⁹. נוסף על אלה, בולטת סגירותה של הכהונה והתכנסותה בתוך עצמה בשני תחומים: בכוהן הגדול, שנצטווה: "ומן המקדש לא יצא" (ויקרא כא, יב)³⁰; ובמקדש עצמו, ש"חלוני שקופים אטומים", חלונות שאינם חשופים לאור הבא מבחוץ³¹, הם מסימני ההיכר הבולטים שלו.

לעומת הכהונה, עולמה של המלוכה פתוח לעולם הגדול ולהתרחשויות שבו, והוא מניח כר נרחב למציאות ולתנאיה, שיהו קובעים כיצד לנהוג בכל מצב³². לשיאם מגיעים הדברים במלך הפורץ גדר, הפועל לפי ראות עיניו את המצב בשטח, והמוסמך לחרוג מן הדין "ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה"³³. בדרך כלל, הכהונה מתאפיינת בקדושה ובפרישות, ואילו המלוכה - במעשיות ובפתיחות³⁴.

דוגמה יפה לחשיבות ההפרדה בין הכהונה לבין המלוכה עולה מן הסיפור המקראי על אודות המלך עוזיהו. בספר דברי הימים ב (פרק כו) מסופר על מלך זה, שחיזק את ירושלים והצליח מאוד בתחום הצבאי ובביסוס ממלכתו, אלא שהכתוב מספר עליו שלאחר מכן: "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, וימעל בה' אלקיו, ויבוא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת" (דברי הימים ב כו, טז), פעולה המיועדת לכוהנים בלבד. ונאמר בפירוש המיוחס לרש"י, בעקבות חז"ל, שביקש עוזיהו להקטיר קטורת משום שחשב ש"נאה למלך לשרת למלך הכבוד"³⁵. הכוהנים שצפו במעשהו התריסו נגדו ואמרו: "לא לך עוזיהו להקטיר, כי לכהנים בני אהרון המקודשים להקטיר. צא מן המקדש, כי מעלת, ולא לך לכבוד מה' אלקים" (שם, יח), אלא שעוזיהו המשיך בשלו וסופו שנצטרע בשעת ההקטרה³⁶.

בדוננו בהתייחסותם של מקורות המשפט העברי להפרדה בין מוסד המלוכה לבין מוסד הכהונה, ראינו עוד כי הדוגלים בה רואים בה הכרח, והם סבורים כי הימנעות מהפרדת הרשויות היא בעייתית ומסוכנת. יחד עם זאת, ניתן להראות שמקורות המשפט העברי מתייחסים אל הפרדה זו כאל מצב שבדיעבד, אך הם ערים לכך שהשאיפה היסודית היא שלא יהיה הכרח בהפרדת הרשויות.

כך, למשל, מצינו שרבותינו אומרים שיעקב אבינו מוכיח את ראובן על שהחמיץ את ההזדמנות לכהן בשלושה תפקידים, הבכורה, הכהונה והמלכות:

הבכורה היתה שלך, והכהונה היתה שלך, והמלכות היתה שלך, ועכשיו שחטאת, ניתנה הבכורה ליוסף, והכהונה ללוי, והמלכות ליהודה³⁷.

אמור מעתה, שהכוונה הבסיסית הייתה, שהמלוכה והכהונה תהיינה שתיהן מופקדות בידי שבט אחד, ופיצולן בין שני שבטים נעשה רק בלית ברירה ובדיעבד³⁸.

במקרא נאמר אף יותר מכן. מצינו כי בראשית ימי עולם לא הייתה הפרדה בין הרשויות שעסקינן בהן, עד כדי כך שהופקדו המלוכה והכהונה לעתים בידיו של אדם אחד. המקרא מספר על "מלכי-צדק מלך שלם... כהן לאל עליון" (בראשית יד, יח). כלומר, אדם אחד כיהן ככוהן וכמלך גם יחד³⁹. יחד עם זאת, חכמי המשפט העברי מלמדים אותנו כי בשל הדגשת קרבתו היתרה לצד המלוכה הארצי שבו, איבד את כהונתו, ונותר מלך בלבד⁴⁰.

והנה אנו מוצאים שבספר תהילים, מזמור קי, שלפי רוב הדעות, הוא מיוחס לדויד⁴¹, ו"מסתבר שמעיקרו נועד המזמור להיאמר בחגיגת הכתרת המלך דוד עצמו"⁴², נאמר על דויד: "נשבע ה' ולא ינחם, אתה כהן לעולם על דברתי מלכי-צדק" (תהילים קי, ד). וההסבר לשבועה זו הוא, שדוד נתפס כמי שנכנס לנעליו של מלכי-צדק, הראשון שנכרכו בדמותו המלוכה והכהונה כאחת. על רקע דמותו המיוחדת של דויד, גם אין בכך כל קושי. דמותו של דויד כוללת בתוכה תכונות המרוחקות מאוד זו מזו, ואף סותרות לכאורה האחת את רעותה: יודע נגן ומשורר הקודש מזה, וגיבור חיל ומצביא מנצח - מזה; ענו וחסיד, לעומת חכם מדינה ומייסד מלוכה רבתי ועוד הרבה⁴³. כשמדובר בדמות מיוחדת שכזאת, אין חשש להשפעה שלילית של שתי המערכות - שלכל אחת מותאמות תכונות נפש ההולמות אותה - וניתן רק לצפות להפרייה הדדית, שתהיינה לה תוצאות חיוביות ורצויות⁴⁴.

סוף דבר

עמדנו על סוגיית הפרדת הרשויות בהקשריה השונים באומות העולם ובישראל. בכלל זה, ותוך התייחסות למקורות מעולמו של המשפט העברי, נוכחנו לדעת כי מדובר בנושא מורכב שיש לו היבטים אחדים ושיש לגביו אפשרויות אחדות. תם, אך לא נשלם.

הערות:

* שופט בית משפט השלום בירושלים.
1. לפי מה שנפסק להלכה, מינויו אינו רשות אלא מצווה. ראה רמב"ם, הלכות מלכים, פרק א, הלכה א, כדעת ר' יהודה בתלמוד, סנהדרין כ ע"ב. וראה עוד: הרב י' יעקבסון, בינה במקרא, עמ' 200-197; י' בלידשטיין, עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם (תשמ"ג), עמ' 22-20, ושם בהערות.
2. לגבי השופטים והשוטרים המופיעים בתחילת הפרשה, הרי שהשופטים הם "דיינים הפוסקים את הדין", והשוטרים הם הדואגים לאכיפת פסקי הדין (ראה רש"י דברים יז, יח). לעניין הכוהנים והנביאים, ראה מאמרו של אחד העם, "כהן ונביא", בתוך כל כתבי אחד העם (דביר, תשי"ט), עמ' צ-צב), המאפיין בדרכו את ייחודו וייעודו של כל אחד משני אלה.
3. ראה גם ר' יעקובי, "אבן יסוד בסוגיית המלכים הנוטלים כתר כהונה והכהנים המתעטרים בכתר מלוכה", בתוך תהילת שפר (תשמ"ט), עמ' 84. בעניינים אחדים, יש במאמר הנוכחי יותר ממה שיש באותו מאמר. בעניינים אחרים, יש באותו מאמר דיון נרחב ומקורות נוסף על אלה המובאים כאן.
4. ראה אנציקלופדיה עברית: כרך כב, עמ' 503-502; שם, עמ' 268-267; כרך יב, עמ' 778; כרך טו, עמ' 529-528; כרך כא, עמ' 702; א' רובינשטיין וב' מדינה, המשפט החוקתי של מדינת ישראל (תשס"ה) כרך א, עמ' 172-127; י' בן נון, "נחלת בנימין - נחלת שכינה", לפני אפרים ובנימין ומנשה (תשמ"ה), עמ' 41, הערה 59.
5. א' ברק, שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז), עמ' 278.
6. על קיום או אי-קיום הפרדת רשויות, הלכה למעשה, ראה רובינשטיין ומדינה (הנזכרים לעיל, הערה 4), כרך א, עמ' 129-127, ושם בהערות; כרך ב, עמ' 822.
7. ראה עליו, אנציקלופדיה עברית, כרך כז, עמ' 830-829.
8. מוראליה, עמ' 291ב ואילך. וראה גם צ"א וולפסון, פילון (תש"ל), חלק ב, עמ' 208-207.
9. ב"ע שילוני, "כהונה ומלוכה ביפן", בתוך כהונה ומלוכה - יחסי דת ומדינה בישראל ובעמים (הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל), עמ' 105 ואילך. ויש לציין שאפלטון היה זה אשר ראה בעיני רוחו את המלך-הפילוסוף, דהיינו איש הרוח, כשליט המדינה האידיאלי, וניסיון חייו שלו עצמו טפח על פניו והוכיח לו את טעותו. ראה אנציקלופדיה עברית, כרך ה, עמ' 226; כרך ז, עמ' 674. וראה גם א' מגד, שלחן הכתיבה (תשמ"ט), עמ' 45-42.
10. אנציקלופדיה עברית, כרך כט, עמ' 1006.
11. שם: כרך טז, עמ' 32-30; כרך כ, עמ' 920 ואילך.
12. שם, כרך כג, עמ' 830.
13. בהמשך לאמור בהקשר אחר, ראה לעיל, הערה 6.
14. בפרק: ממשלת הדת. וראה גם ז' ורהפטיג, חוקה לישראל דת ומדינה (תשמ"ח), עמ' 52. לעניין התערבות רבנים בשאלות פוליטיות, ראה א' ינון וי' דוד, הרבנות הממלכתית: בחירה, הפרדה וחופש ביטוי, ירושלים תש"ס.
15. י' אנגלרד, "מעמדו של הדין הדתי במשפט הישראלי", משפטים ב (תש"ל), עמ' 537.
16. השופט מ' אֵלון, בג"ץ 620/85 מיעארי נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מא(4) 169, בעמ' 250ז.
17. ראה רמב"ן, שם. אף שמדברי הרמב"ם, ספר המצוות, מצוות לא תעשה שס"ב (עמ' שמה במהדורת הרב קאפח) עולה שהאיסור נובע ממקור אחר. וראה לעניין זה גם: בלידשטיין (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 37-36; א' הכהן, "שבטיות, שוויון וחירות ההתאגדות", פרשת השבוע, במדבר, תשס"ו, גיליון מס' 252.
18. שקלים, פרק ו, הלכה א; סוטה, פרק ח, הלכה ג; הוריות, פרק ג, הלכה ב. על דברים אלו שבירושלמי, ראה למשל, הרב ש' גורן, "מלכות בית החשמונאים לאור ההלכה", מחניים 20 (תשכ"ב), עמ' 7: "מסורת היתה בידי חכמי ישראל שיש להפריד בין הרשות השלטת לבין הכהונה הגדולה".
19. רמב"ן (הנזכר לעיל, בהערה 17). בגישת הרמב"ן לעניין זה, מחזיקים למשל רבנו בחיי, בפירושו לבראשית, ואבודרהם. ראה אבודרהם השלם (תרכ"ג), עמ' רא.
20. ראה גם בלידשטיין (הנזכר לעיל, בהערה 1), עמ' 43, הערה 109; הרב י"א הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי ההלכה (תשמ"ט), עמ' 7. וראה גם תורה תמימה, בראשית מט, אות יג.
21. הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג, הלכה א. וראה גם הרב י"א ברומברג, "ענייני הלכה בפירושי הראב"ע", תורה שבעל פה ד (תשכ"ב), עמ' סד. וראה גם יעקובי (הנזכר לעיל, בהערה 3), עמ' 100, הערות 106, 107, ושם, עמ' 103-100, לגישות אחדות למלוכת הכוהנים מבית חשמונאי.
22. בפירושו לתורה, אור החיים, בראשית מט, כח. וראה גם פירושו של ספורנו לפסוק זה.
23. דרך חיים על פרקי אבות, פרק ד, משנה יד, האומרת: "שלושה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות".
24. בטקסט, ליד ציון הערות 18-19.
25. במדבר יח, ד, ה, ז.
26. מועד קטן ה ע"א.
27. דברי הימים א כח, יט; עירובין קד ע"א; זבחים לג ע"א.
28. רש"י, במדבר ח, ג, על פי הספרי.
29. רש"י, ויקרא ח, לו.
30. וראה רמב"ם, הלכות כלי המקדש, פרק ה, הלכה ז.
31. מלכים א ו, ד, ושם ברד"ק, על פי התלמוד, מנחות פו ע"ב. וראה עוד עולת ראייה, חלק א, עמ' רנט-רס.
32. וראה דברי הראי"ה קוק, שכשנשאל בעניין ציבורי, השיב: "הנני מוציא להודיע לכבודם בזה שדעתי נוטה בדרך הקרוב לדין תורה, כי דין תורה גמור קשה להעמיד בעסקים ציבוריים" (איגרות הראי"ה, חלק א, עמ' סג). וראה גם שו"ת משפט כהן, לראי"ה קוק, עמ' שטז.
33. רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג, הלכה י. על סמכויות המלך, ראה למשל מ' אֵלון, המשפט העברי (תשמ"ח), עמ' 42 ואילך; שם, עמ' 837 ואילך. להקצנת הדברים, מובא שם בשם אברבנאל, כי ממהותו של בעל שררה, ובמיוחד המלך, שהוא עובר על כל עשרת הדיברות (ראה פירושו, נחלת אבות למסכת אבות, פרק א, משנה י. וראה: י' ליבוביץ, שיחות על שמונה פרקים לרמב"ם (1986), עמ' 65; י' בער, "דון יצחק אברבנאל ויחסו אל בעיות ההסטוריה והמדינה", תרביץ ח (תרצ"ז), עמ' 241; הנ"ל, "דון יצחק אברבנאל ויחסו אל בעיות המדינה", בתוך המדינה בהגות היהודית (תשמ"ב), עמ' 69; ל' סמולר ומ' אברבך, "המלוכה בהשקפת עולמו של אברבנאל", הגות עברית באמריקה ב (תשל"ג), עמ' 134. גם אם יש בדברים משום הפלגה, ברור שגם התנהלות פחות קיצונית, אינה מתיישבת עם קדושת הכוהנים ועם פרישותם.
34. ראה גם: משך חכמה, ויקרא ד, כא-כב; י' בן-ששון, "תורת ההנהגה של בעל משך חכמה", ספר זיכרון למרדכי וייזר (תשמ"א), עמ' 346 ואילך.
35. שם, שם.
36. שם, יט-כג.
37. בראשית רבה צח, ד. וראה גם הרב מ"צ נריה, צניף מלוכה, עמ' 183.
38. כך עולה גם מתרגומו של אונקלוס לפסוק: "יתר שאת ויתר עז" (בראשית מט, ג): "לך הוה חזי למיסב תלתא חולקין: בכירותא כהונתא ומלכותא" - 'לך היה ראוי ליטול שלושה חלקים: בכורה, כהונה ומלכות'.
39. וכן כתב ש' אברמסקי, "מלכי-צדק מלך שלם", בית מקרא יג (ניסן תשכ"ב), עמ' 107: "כבר בימים קדומים היה מלך בירושלים שכרך בו כתר כהונה וכתר מלכות"; ומעין זה גם ב' מזר: "מלכי-צדק הוא מלך שלם וכהן לאל עליון קונה שמים וארץ. שליט בעל שני כתרים: כתר מלכות וכתר כהונה". ראה ב' מזר, "ירושלים - מקדש מלך ובית ממלכה", בתוך יהודה וירושלים, עמ' 28.
40. נדרים לב ע"א; הראי"ה קוק, אורות הקודש, חלק ג, עמ' שלז.
41. פ' מלצר, פני ספר תהלים (תשמ"ג), עמ' שג.
42. דעת מקרא, תהילים, חלק ב, עמ' שכז. וראה גם שם, עמ' שכח.
43. ראה: אברבנאל, שמואל א טז, יח; דעת מקרא, שמואל, מבוא, עמ' 117 ואילך; הרב י' יעקבסון, חזון המקרא, חלק א, עמ' 128 ואילך, ובעיקר עמ' 139, וכן שם, עמ' 255 ואילך; י' בכרך, יפיות מלכות וזמירות, עמ' 29-27.
44. דוגמאות לכך יש בהשקפת חכמי המשפט העברי על המאורע שאכל בו דויד מלחם הפנים, בנסיבות מיוחדות שנתקל בהן, אכילה המותרת בדרך כלל לכוהנים בלבד. ראה: שמואל א כא, ז; מנחות צה ע"ב - צו ע"א; ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק, עמ' 72; הראי"ה קוק, שמועות ראי"ה, פרשת אמור תרפ"ט; ויותר מכולם, דברי בעל בית יעקב האיז'ביצאי, פרשת תצווה, אות ה: "כי הכהנים שאכלו מלחם הפנים... כאשר דוד המלך הגיע למדרגה זו, ואכל הלחם בקדושה כזאת, אז נבחר להיות מלך ישראל למעשה".
וראה על הביטוי "ובני דוד כהנים היו" (שמ"ב ח, יח), שהיה מי שפירש אותו: "שהיתה להם קדושה מצד המלכות כדוגמת הכהונה, ובזה נבין מה שלא אמר הכתוב בפירוש: ובני דוד שרים, ולמה נקט כהנים". ראה באר משה (אוז'רוב), ויקרא, עמ' קכא. וראה גם אברמסקי (הנזכר לעיל, בהערה 39), עמ' 106. לעניינים נוספים המוסברים ביחס לדויד, ראה יעקובי (הנזכר לעיל, בהערה 3), עמ' 98-97. אפשר שבהמשך לקו מחשבה זה, מצא גם יוספוס פלביוס לומר על יוחנן הורקנוס, שהיה מופת למלוכת הכוהנים מבית חשמונאי, "כי הוא זכה לשלושה דברים העולים על כל: למעלת השלטון בעם (כתר מלכות), לכהונה גדולה ולנבואה (לרוח הקודש), כי רוח אלקים (השכינה) היתה קרובה אליו" (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים ספר א, ב, ח). וראה גם א"א אורבך, חז"ל - אמונות ודעות (תשכ"ט), עמ' 508-507. ומעין זה לעניין מלוכת החשמונאים בכללותה, ראה: שם משמואל (סאכטשאב), בראשית, כרך ב, עמ' קעט-קפ.

---

---