מבוא

פרשתנו מספרת על מעשי שכם, שאנס את דינה והחזיק אותה בביתו, אשר בגללם הרגו שמעון ולוי את כל תושבי העיר ושחררו את אחותם. הפרשה מתארת גם את הביקורת של יעקב אבינו על מעשיהם של בניו¹. סיפור זה משמש יסוד לדיון הלכתי בדרכי הענישה הנוהגות במשפט הפלילי של העמים, שבע מצוות בני נח².

למן המאה הי"ח, אחד מן המאפיינים המרכזיים של הענישה במשפט הפלילי של העמים הוא הגמישות ושיקול הדעת שיש לשופט בקביעת גזר הדין. אמנם נקבע לכל עברה ועברה עונש מסוים, אלא שעונש זה הוא לרוב העונש המרבי על אותה עברה, שאסור לשופט היושב על מדין להטיל על הנאשם עונש כבד ממנו. במסגרת אותו עונש שנקבע בדין, השופט רשאי להשית על המורשע כל עונש הנראה לו הולם ומתאים למקרה. שיקול דעת זה קיים הן לגבי סוג העונש שהשופט בוחר הן לגבי מידתו.

מטרת שיקול הדעת היא לאפשר לשופט להתאים את העונש לעברה ולעבריין. הגדרת העברה בחוק היא כללית, עד שאפשר שיהיה ביצועה בדרגות חומרה אחדות. העונש שנקבע בחוק אינו משקף את החומרה האמיתית של העברה כפי שהיא במקרה הפרטי המסוים. שיקול הדעת של השופט מאפשר לו לקבוע עונש ההולם חומרה זו. ועוד, לא כל העבריינים "אשמים" במידה שווה, גם כשהם מבצעים עברה דומה: עבריין אחד חי על העבריינות ומתפרנס ממנה; חברו מעד פעם אחת בלבד; את האחד צריך להעניש כדי להרתיעו; ואילו חברו עשוי להיות מועמד טוב לשיקום. שיקול הדעת של השופט מאפשר לו להתאים את העונש גם לעבריין.

כן הוא הדבר במשפט הישראלי. לכל עברה נקבע בספר החוקים עונש הנמדד בתקופת מאסר מסוימת. אך סעיף 35(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אומר:

בית המשפט שהרשיע אדם בשל עבירה, רשאי להטיל עליו כל עונש אשר אינו עולה על העונש שנקבע בדין לאותה עבירה.

וגם בישראל הדברים אמורים הן באשר למידת העונש, תקופת המאסר שיטיל השופט על המורשע, הן לסוגו. השופט רשאי להטיל על נאשם שהורשע בדין קנס, נוסף על תקופת מאסר או במקומה³, מאסר על תנאי⁴, צו שירות לתועלת הציבור⁵, ועונשים אחרים לפי ראות עיניו⁶. הוא אף רשאי לקצוב למורשע תקופה שיעמוד בה למבחן ולדחות את קביעת העונש כדי לברר אם אמנם קיים המורשע את תנאי המבחן שנקבעו לו⁷.

והשאלה העולה היא: האם הסדרים אלה עומדים במבחן ההלכה היהודית? מעשי שכם בדינה, פעולתם החמורה של שמעון ולוי ותגובת יעקב - כל אלה משמשים מוקד לדיון בשאלה זו בנוגע להתייחסות התורה לדיני בני נח. נדון בשאלה שהעלינו תחילה לפי ההלכה הנוגעת לישראל, ומשם נעבור לדין החל על העמים.

שיקול הדעת בענישת עבריין מישראל

שלא כבמשפטי העמים בימינו, עונשי התורה קבועים, ואין לבית הדין שיקול דעת בקביעתם ובהשתתם על נאשם שהורשע. עונשי התורה הם בעיקרם ארבע מיתות בית דין⁸ ומלקות⁹. התורה קובעת עונשים אלה לגבי עברות מסוימות, וכאשר בית הדין מרשיע את הנאשם בדין, הוא מצוּוה ומחויב לבצע את העונש שנקבע בתורה. ואם לא ביצע בית הדין את העונש שנקבע, הרי הוא בגדר מי שעובר על מצוות עשה "ובערת הרע מקרבך"¹⁰. אמנם קשה עד מאוד להרשיע נאשם בעברה בהתאם לדיני התורה, בגלל הדרישות הקפדניות שהתורה מציבה בתחום הדין המהותי וסדרי הדין, כגון דרישות ההתראה, וכן שיבואו שני עדים כשרים ויעידו שראו את עצם מעשה העברה, כיוון שלפי דין תורה, אין די בראיה נסיבתית, והודאת הנאשם פסולה מלשמש כראיה. אך כאשר אשמת הנאשם מוכחת בהתאם לדרישות האמורות לעיל, אחת דינו להיענש כמצוות התורה ואין לבית הדין כל שיקול דעת בעניין.

אך אין בכך כדי להציג תמונה שלמה של הדין. לצד מערכת דיני ענישת החובה שתיארנו לעיל, עומדות שתי מערכות אחרות שהצד השווה להן הוא שיקול הדעת. המערכת הראשונה היא סמכות בית הדין להעניש עבריינים שלא על פי דין תורה, על פי הכלל: "בית דין מכין ועונשין שלא כדין", תוך חריגה מדרישות התורה הקפדניות, כאשר נראה לבית הדין שהדבר חיוני כדי להגן על שמירת המצוות בחברה¹¹. והמערכת השנייה, סמכות המלך להעניש עבריינים שלא על פי דיני התורה כדי להגן על החברה מפגיעתם ולשמור על "התיקון המדיני", כדי שלא יישחת העולם¹².

יוצא אפוא שבנוגע לבן ישראל, ההלכה היהודית מכירה בשני מודלים של ענישה: האחד, בעברות על מצוות התורה, העונשים הם חובה; והשני, הכולל כנראה הן עברות נגד מצוות התורה והן עברות נגד החברה שאינן מנויות בתורה, העונשים בו נקבעים לפי שיקול דעתם של בית המשפט או הקהילה¹³.

שיקול הדעת בענישת עבריין מבני נח

ומה הדין היהודי באשר לדינם של העמים, המכונים במקורותינו בני נח? בני העמים חייבים בשבע מצוות, שהן למעשה שבע קטגוריות של מצוות המכילות מספר גדול יותר של מצוות¹⁴. דרך משל, אחת משבע מצוות בני נח היא האיסור לגנוב, הכוללת גנבה וגזלה, שליחת יד ברכוש הזולת ומרמה, ואפילו הלנת שכר שכיר. ייחודן של שבע מצוות בני נח הוא, שדינו של מי שעובר עליהן הוא מיתה, ובלשון הרמב"ם: "בן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו - יהרג בסייף"¹⁵.

לענייננו, עולה השאלה: מה משמעות כלל זה שכללו חכמים? האם כוונתם לומר שעונש מוות לבן נח שעובר על אחת משבע המצוות המנויות הוא חובה, כמו מצוות התורה בנוגע ליהודים, ובתי המשפט של העמים חייבים להטיל על כל מי שהורשע בדין עונש מוות, ואך ורק עונש זה, ואין להם שיקול דעת להטיל עונש אחר? או שמא פירוש דבריהם הוא שעונש מוות הוא העונש המרבי, כבמשפט של מלך ישראל. לפי פירוש זה, בתי המשפט של הגויים צריכים להטיל עונש מוות רק במקרים החמורים ביותר, והם רשאים במקרים קלים יותר להטיל על העבריין עונש קל יותר.

חכמי ישראל חלוקים בדעותיהם בשאלה זו: יש מי שסבור שעונש מוות בדיני בני נח הוא בגדר חובה, ואין לבית המשפט שיקול דעת לסטות ממנו; אך יש מי שסבור שעונש המיתה הוא העונש מרבי, אך בתי המשפט מוסמכים לקבוע ולבצע כל עונש אחר הנראה להם במקרה המסוים הנידון לפניהם. הדעה הרווחת היא שעונש המיתה הוא בגדר חובה, וכן היא דעת בעל "ספר החינוך"¹⁶ וכנראה גם דעת רש"י. אך נראה שאחד מן הראשונים, הרמ"ה, הרב מאיר הלוי אבולעפיה מטולדו (המאה הי"ג), חולק על דעה זו, והוא סובר כי יש לבית המשפט שיקול דעת אם להשית על המורשע עונש מוות ובאלו מקרים. אמנם הדברים לא נאמרו על ידו במפורש, אולם הם משתמעים מדבריו החולקים לקולה על דברי רש"י בסוגיית ענישת בן נח¹⁷. בקרב הפוסקים האחרונים, החל מסוף המאה הי"ט, הולכת וגוברת הדעה כי העונשים בבני נח הם בגדר רשות¹⁸.

שיטות הרמב"ם והמאירי בענישת אנשי שכם

נבחן כאן את דעותיהם של הרמב"ם והמאירי הדנים בשאלה זו, כשהם דנים במעשי שמעון ולוי וחובת בני נח לאכוף את הדין. דברי הרמב"ם הגיעו לידינו בשתי גרסאות שרב ההבדל ביניהן: האחת, הקצרה, באה בדפוסי "היד החזקה" להרמב"ם; והארוכה יותר באה בכתבי היד התימניים של חיבור זה. ואלה דברי הרמב"ם, כשהקטע המצוי בכתבי היד אך לא בדפוסים נתון בתוך סוגריים מרובעים¹⁹:
וכיצד הן מצווין על הדינים? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, יהרג בסייף [כיצד? אחד העובד עבודה זרה או שברך את השם, או ששפך דם, או שבעל אחת משש עריות שלהם, או שגזל אפילו פחות משווה פרוטה, או שאכל כל שהוא מאבר מן החי או בשר מן החי, או שראה אחד שעבר על אחת מאלו ולא דנו והרגו - הרי זה יהרג בסייף]. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו²⁰.
גרסת הדפוסים פשוטה יחסית. חברת בני נח חייבת להושיב דיינים לדון את העם על המצוות שהם חייבים בהן²¹. מצוות דינים מוטלת על החברה ככלל ולא על היחיד. בית הדין, לא היחיד, הוא הדן את הנאשם על העברה שהוא מואשם בה. חברת בני נח שאינה דואגת להושיב דיינים ולאכוף את קיום המצוות חייבת מיתה. לכן, היו בני שכם חייבים מיתה, ואף נהרגו, כי לא דנו את שכם על העברות שעשה, כשחטף את דינה ואנס אותה. ודוק. בני שכם חטאו משום ש"לא דנוהו [את שכם בן חמור]" כלל, לא מפני שלא דנוהו למיתה דווקא. את דברי הרמב"ם בדפוסים ניתן לפרש כהולמים את שתי הדעות, הן את דעת מי שגורס שעונש מוות הוא בגדר חובה הן את דעת מי שגורס שהוא בגדר רשות.

גרסת כתבי היד שונה. לפיה, חובת בני נח להעניש את העבריינים מוטלת על היחיד הרואה את חברו עובר עברה. יחיד הרואה את חברו עובר על אחת ממצוות בני נח חייב להרוג אותו בעצמו, וכנראה אף בלי להביאו לפני בית דין. ואם לא יעשה כן, אף הוא ייהרג. מכאן משמע שעונש מוות בעברות הללו בבני נח הוא בגדר חובה ולא בגדר רשות²².

לא נעמיק כאן בפרטי הגרסאות. הקשיים שבגרסת כתבי היד ברורים. אם חובת הענישה מוטלת על היחיד הרואה את ביצוע העברה, מה טעם להושיב בתי דין ומה תפקידם של אלו? ועוד. הייתכן שהתורה מצווה על בן נח להרוג עבריינים בלא משפט? איפה הצדק? ומי יכריע אם אמנם מי שעבר עברה הוא אכן אשם, כי שמא עומדת לו טענת הגנה כלשהי? דין יחיד הוא מרשם בטוח למעשי נקמה ולהפקרות חברתית²³.

בכל מקרה, אנו רואים שהרמב"ם הצדיק את מעשיהם של שמעון ולוי בנימוק שתושבי העיר היו חייבים מיתה על שידעו שעבר שכם עברה, ולא דנוהו. בהתאם להנחה המקובלת, שעונש מוות בדין בני נח הוא בגדר חובה, הקשה הרמב"ן על דברי הרמב"ם ואמר: אם כן, במה חטאו שמעון ולוי? ולמה מתח עליהם יעקב ביקורת ואף קילל אותם על המעשה, הרי מעשיהם היו כדין. הם היו חייבים להרגם.

הרב אהרן סולובייצ'יק הציע הסבר חדש לדברי הרמב"ם. הוא סבור שעונש מוות בבני נח הוא בגדר רשות, וגם הרמב"ם סבור כן. על כן, הוא סבור שבית דין אינו חייב לפסוק עונש מוות ולבצע אותו בכל מקרה ומקרה, אלא צריך לשקול בדעתו מהו העונש ההולם את המקרה הנידון לפניו. יש לשמור את העונש המרבי, מיתה, למקרים החמורים ביותר. במקרים שהם חמורים פחות, על בית הדין להסתפק בעונש קל יותר ההולם את חומרת העברה. ואם השית בית הדין על עבריין עונש חמור מן הנדרש, יהיה פסק הדין שלו חוקי אך אכזרי. לדעת הרב סולובייצ'יק, כך סבר גם יעקב אבינו כשביקר את מעשיהם של בניו: אף על פי שהריגת בני שכם הייתה חוקית, היה זה דין אכזרי ובלתי ראוי²⁴.

ונסיים את דברינו בדברי המאירי (פרובנס, המאות הי"ג-י"ד). הוא אומר²⁵:

חייבין בני נח להושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר על הדרך שנצטוו ישראל, כדי שיהו להם בתי דינין קבועים לדון בדין שבע מצוות אלו ולהזהיר את עממיהם. ומאחר שנצטוו בכך, כל שראו באחד שעבר ולא דנוהו, כולם נהרגים. וזו היא סבת מה שנתחייבו בני שכם הריגה... ששכם גזל, והם ראו ולא דנוהו. וזהו דעת גדולי המחברים [הרמב"ם]... ולדעתי, הושבת דיינים בכלל [מצוות] דינין, והדינין הוא מניעת העוול והחמס ואזהרה היא. ולא קללם [יעקב את שמעון ולוי] אלא שהיה רוצה לעמוד בדבורו ובבריתם ולעשות עמהם לפנים משורת הדין.

דברי המאירי מבוססים על דברי הרמב"ם, והם לקוחים כנראה מן האמור בגרסת כתבי היד, אלא שהמאירי מחק מגרסתו האחרונה כל התייחסות לחובת היחיד להעניש את העבריינים. על הקהילה למנות דיינים שיהיו זמינים לדון בדין שבע המצוות. ואם ראו אחד שעבר ולא דנוהו, הכול בלשון רבים, הם חייבים מיתה. לא היחיד הרואה את ביצוע העברה דן את העבריין כי אם בית הדין, שרק הוא דן ומעניש.

נראה שהמאירי סבור שעונש מוות בדין בני נח הוא בגדר חובה. על כן, גם הוא שואל: למה קילל יעקב את בניו על שהרגו את בני שכם? ותשובתו: יעקב ביקש לעשות לפנים משורת הדין, להימנע מלהעניש את בני שכם כדי לעמוד בדיבורו ובברית שכרת עמהם. וגם זו מידת-מה של שיקול דעת והקלה בדין, שהרי בדין תורה אין הקלה לפנים משורת הדין בענישת ישראל.

סוף דבר

לסיכום, הדעה המקובלת במקורותינו הייתה שעונש מוות בדיני בני נח הוא בגדר חובה כעונש מוות בדין התורה בבן ישראל. אף לא הועלתה האפשרות שידמו דיני הענישה של בני נח דווקא למשפט המלך הנוהג בישראל, המכיר בענישה גמישה בשיקול דעת. בדורות האחרונים הציעו חכמים שעונש מוות בבני נח הוא עונש מרבי ושבית דין של בני נח רשאי להטיל עונשים קלים יותר במקרים מסוימים. ראינו שיש סימנים לדעה אחרונה זו גם בתקופת הראשונים.

הערות:

* פרופ' אהרן אנקר, פרופסור אמריטוס, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן, ומרצה למשפט פלילי במכללה האקדמית נתניה. ספרו "עיקרים במשפט הפלילי העברי" רואה אור בימים אלה בהוצאת אוניברסיטת בר אילן.
1. בראשית לד. ואף שתגובת יעקב בפרשתנו נשמעת קצת מגומגמת ולא חד-משמעית, ראה דבריו החריפים לפני מותו בפרשת ויחי (בראשית מט, ה-ז).
2. לפרטים בעניין זה, ראה ספרי, עיקרים במשפט הפלילי העברי, בר-אילן תשס"ז, פרק 2.
3. חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיפים 71-61.
4. שם, סעיפים 60-52.
5. שם, סעיפים 71א-71ו.
6. כולל ריצוי מאסר בעבודת שירות, שם סעיפים 51א-51יב.
7. פקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969.
8. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכות א-ג.
9. רמב"ם, שם, פרק טז, הלכה א.
10. רמב"ם, שם. אזהרה זו מופיעה שבע פעמים בתורה, כולן בספר דברים, כגון בדברים יג, ו.
בית הדין קובע אמנם את מספר המלקות שהעבריין לוקה, אלא שמספרן נקבע לפי כוח הסיבולת הפיזית שלו, כדי שלא ימות בשעת הלקאתו, אך אין כאן שיקול דעת לקבוע כמה מלקות ראוי שילקה לפי חומרת העברה שעבר.
11. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכות ד-י.
12. דרשות הר"ן , דרשה יא (מהדורת פלדמן, ירושלים תשל"ד), עמ' קפט-קצג; רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג, הלכה י. באשר לשאלה אם יש מחלוקת בין הרמב"ם והר"ן בשאלת היקף הסמכות הפלילית של המלך וטיבה של מחלוקת זו, ראה ספרי, עיקרים במשפט הפלילי העברי, פרק 3.
13. ראה: ש' אסף, העונשין אחר חתימת התלמוד, ירושלים תרפ"ב; א' שמש, עונשים וחטאים: מן המקרא לספרות חז"ל, ירושלים תשס"ג.
14. ספר החינוך, מצווה תכד (ירושלים תשמ"ח), עמ' תקמג. וראה Aaron Lichtenstein, The Seven Laws of Noah (2nd ed. New York, 1981).
15. רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה יד. למעשה חלים על בני נח גם איסורים נוספים על שבע המצוות, שהעובר עליהם אינו נענש בעונש מוות. ראה רמב"ם, הלכות מלכים, פרק י, הלכות ו-ט.
16. מצווה כח (ירושלים תשמ"ח), עמ' פא; ומצווה קצב, עמ' רצג.
17. רש"י סבור שבן נח שהרג בשוגג נהרג, משום ש"אזהרתן זו היא מיתתן" (מכות ט ע"א, ד"ה "לפיכך"). הרמ"ה חולק עליו, וסובר כי הדין שבן נח נהרג בלא התראה נאמר רק כשיש ראיה שהרג במזיד, "אבל בשוגג ממש, ליכא מאן דאמר דליתחיב מיתה" (יד רמה, סנהדרין נז ע"א, ניו-יארק תשי"ג, עמ' 109).
רש"י סבור שבן נח נהרג אף על גנבת פחות משווה פרוטה משום שאינה "בר הישבון... שכל דינו למיתה" (סנהדרין נז ע"א, ד"ה "צערה בשעתא מי לית ליה"). הרמ"ה מעיר "ולא מסתבר", ומסביר שבני נח אינם מוחלים אף על פחות משווה פרוטה (יד רמה, שם, עמ' 109).
רש"י מסביר את הכלל "אזהרה שלהן זו היא מיתתן" בלשון זו: "כל אזהרה דתנא תנא גבי בני נח, זו היא מיתה שלהם" (סנהדרין נז ע"א, ד"ה "אזהרה שלהם"). הרמ"ה אומר שדברים אלה הם "לאו מילתא", ואומר שהם "ראוין" לעונש מוות אם הם עוברים עברה (יד רמה, שם, ד"ה "ומקשינן עלה", עמ' 108).
18. הרב יואב ויינשטיין, שו"ת חלקת יואב, מהדורה תניינא, סימן יד (ירושלים תשנ"ה), לעניין עברת גנבה; הרב מאיר דן פלוצקי, חמדת ישראל (פיעטרקוב תרס"ג), קונטרס נר מצווה, על הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ד (עמ' 177), לעניין רצח שבוצע בעקיפין; הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, אור שמח על הלכות מלכים, פרק ג, הלכה י; הנ"ל, משך חכמה, על דברים כב, כב; הרב יוסף אליהו הענקין, לב איברא (תשי"ז), עמ' 125; הרב אהרן סולובייצ'יק, "בענין בני נח", בית יצחק (תשמ"ז), עמ' 335. ויש לציין גם את דברי הרב אליהו בן אמוזג, שהלך לעולמו בשנת 1900. ספרו בצרפתית Israel et l'Humanite התפרסם רק בשנת 1914. גם הוא כתב שעונש מוות בעברת גנבה הוא העונש המרבי, ובית המשפט יכול להטיל עונש קל יותר במקרים מסוימים. וראה את התרגום המקוצר לעברית, ישראל והאנושות (ירושלים תשכ"ז), עמ' 317.
19. הדברים לקוחים ממשנה תורה, מהדורת פרנקל, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה יד. ומעין זה במהדורת הרב קאפח.
20. על ענישת העיר כולה בשל חטאו של היחיד, ראה: י' בלידשטיין, "מעשה שכם - ענישה קולקטיבית וההגות ההלכתית בת זמננו", עט הדעת א (תשנ"ז), עמ' 48; א' הכהן, "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?", פרשת השבוע, וישלח, תשס"א, גיליון מס' 5; א' דרשוביץ, "על האונס ועל העונש - מעשה שכם", פרשת השבוע, וישלח, תשס"ג, גיליון מס' 100; מ' פינקלשטיין, "'טוהר הנשק' בימים ההם בזמן הזה", פרשת השבוע, וישלח, תשס"ו, גיליון מס' 235.
21. על כך ראה בהרחבה, נ' רקובר, שלטון החוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, שער ראשון: המשפט כערך אוניברסלי - 'דינים' ב'בני נוח', עמ' 57-17.
22. הרמב"ן חולק על דברי הרמב"ם. הוא סבור שמצוות דינים היא מצוות עשה שהעובר עליה אינו נענש. מחלוקת זו בין הרמב"ם והרמב"ן נידונה לפני שנה על ידי השופט מנחם פינקלשטיין, הנזכר לעיל, בהערה 20, ולא נחזור כאן על דבריו. נציין רק שהרמב"ן הכיר את שיטת הרמב"ם מכתבי היד. לכן, נראה שקוראיו בדורות מאוחרים שהכירו את הרמב"ם מן הדפוסים בלבד, לא ידעו שדבריו הם ציטוט מכתבי היד, והניחו שהם פירוש לאמור בדפוסים. הראשון שעמד על ההבדל בין דברי הרמב"ם בדפוסים לדבריו כפי שהם מובאים בפירוש הרמב"ן היה הרב חיים דב שעוועל במהדורתו לפירוש הרמב"ן על התורה, בראשית לד, יג, עמ' קצא, הערה 42.
23. חזון איש על נזיקין, ליקוטים למסכת סנהדרין, סימן ב, סעיף קטן ב (בני-ברק תשכ"ו), עמ' רד.
24. "בענין בני נח", בית יצחק (תשמ"ז), עמ' 337-336.
25. בית הבחירה על סנהדרין נו ע"א (מהדורת אברהם סופר, ירושלים תשל"א), עמ' 224-225.

---

---