מבוא

בשנת 1999 פסל בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ¹ את ההיתרים של ועדת לנדוי, לפיהם, בנסיבות של פצצה מתקתקת, רשאים חוקרי שב"כ להפעיל כוח כנגד עצירים ביטחוניים. ואף שיש לשב"כ סמכות חוקית לחקור עצירים אלה (אף שאלה זו נבחנה בפסק הדין), "הסייגים החלים על חקירת משטרה חלים גם על חקירת שב"כ" (פסקה 32 לפסה"ד), ואסור גם לחוקרי שב"כ לנקוט אמצעי חקירה שיש בהם כדי לפגוע בגופם, בנפשם או אפילו בכבודם של הנחקרים, והדברים אמורים גם כשהנחקר מסרב לגלות מידע חיוני על "פצצה מתקתקת" (פסקה 33 לפסה"ד).

אכן, בדיעבד, אם יתברר שפעלו החוקרים מתוך צורך דחוף להציל חיי אדם, אפשר שייקבע שלא היה במעשיהם משום מעשה פלילי. הגנה זו מפני אישום בפלילים ידועה כהגנת "צורך", והיא קבועה בסעיף 34יא לחוק העונשין, התשל"ז-1977:

לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו.

אולם הנשיא ברק קובע בפסק דינו:

עצם העובדה שפעולה מסוימת אינה מהווה עבירה פלילית (בשל הסייג של "צורך"), אין בה, כשלעצמה, כדי להסמיך את המנהל לבצע אותה פעולה ובכך לפגוע בזכויות האדם. עקרון שלטון החוק (הפורמלי והמהותי גם יחד) מחייב שפגיעה בזכויות אדם תעוגן בהוראת חוק המסמיכה את המינהל לכך. שלילת אחריות פלילית אינה משמשת הסמכה לפגיעה בזכויות אדם (פסקה 36 לפסה"ד).

אך הוא אומר עוד:

היועץ המשפטי לממשלה יכול להדריך עצמו באשר לנסיבות בהן לא יועמדו לדין חוקרים, אשר לפי הטענה פעלו במקרה בודד מתחושה של "צורך".

התשתית הנורמטיבית לגישת בית המשפט היא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו משנת 1992, שנקבע בו בסעיף 2: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". אמנם יש שהמדינה פוגעת בזכויות יסוד אלה, כשהיא פוגעת בכבודו של אדם בניהול חקירה נגדו, אבל הדבר אינו אפשרי אלא כשיש הוראת חוק מפורשת המסמיכה אותה לעשות כן, כמצוות סעיף 8 לחוק היסוד, הידוע בכינוי "פסקת ההגבלה": "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש...". ומאחר שאין חוק המתיר לנקוט אמצעי חקירה כגון אלה הנקוטים בידי שב"כ, ראה עצמו בית המשפט נאלץ להגיע לתוצאה שהגיע אליה, כעולה מדבריו בסיום פסק הדין:

ההחלטה בעתירות אלה קשתה עלינו. אמת, מנקודת המבט המשפטית דרכנו סלולה. אך אנו חלק מהחברה הישראלית. יודעים אנו את קשייה וחיים אנו את תולדותיה. איננו מצויים במגדל שן. חיים אנו את חייה של המדינה. מודעים אנו למציאות הטרור הקשה בה שרויים אנו לעתים. החשש כי פסק דיננו ימנע התמודדות ראויה עם מחבלים וטרוריסטים מטריד אותנו. אך אנו שופטים. דורשים אנו מזולתנו לפעול על פי דין. זו גם הדרישה שאנו מעמידים לעצמנו. כשאנו יושבים לדין גם אנו עומדים לדין. עלינו לפעול על פי מיטב מצפוננו והכרתנו באשר לדין" (פסקה 40 לפסה"ד).

ומה הייתה עמדת בית המשפט אילו פנה אל המשפט העברי?

בדברים שנביא להלן, נבקש להתמקד בדין תורה הצרוף, ורק בסיומם של דברים, נביא את הסטיות מדין תורה לצורך שעה שהובאו בהלכה, המתאימות להצליח במלחמה האכזרית שארגוני הטרור כופים עלינו. במודע ובמכוון, אנו מבקשים לצאת מנקודת הנחה זהה לזו שנקט בית המשפט: מיטב הכרתנו את הדין הצרוף.

נעסוק להלן בשלושה מצבי יסוד: הנחקר הוא המחבל שהניח את הפצצה או שותפו (הוא יוצר את הסיכון באופן ישיר); הנחקר אינו המחבל עצמו או שותפו הישיר אך יש בידו מידע ישיר או עקיף על הפצצה המתקתקת; חוקרי שב"כ פועלים באי-וודאות שאמנם הנחקר מסתיר מידע חיוני.

הפעלת כוח נגד גורם המסַכן חיים - "דין רודף"

הצלת חיים היא מן הערכים הנעלים ביותר במסורת היהודית. הצלת חיי נרדף מיד תוקפו היא כה חשובה, עד כי הותר אפילו להרוג את הרודף כדי להצילו מיד רודפו, אם אין בררה אחרת. וזה לשון המשנה²: "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו...". הפוסקים קבעו שדין זה חל לא רק על מי שמסכן את זולתו ישירות אלא גם על מי שמסכן אותו בעקיפין ("גרמא"), היינו השותף ³.

לכאורה, הלכה זו סותרת הלכה יסודית אחרת, ולפיה איסור "לא תרצח" הוא אחד משלושת האיסורים החמורים שאינם נדחים בשום אופן, אפילו לא מפני פיקוח נפש, אלא "ייהרג ואל יעבור"⁴. כלומר, גם אם אדם נתון בסכנת חיים, הוא אינו רשאי להציל את עצמו על ידי פגיעה בזולתו. וכשנשאל האמורא רבא על ידי פלמוני⁵, כיצד לנהוג בדילמה הנוראה שהועמדה בפניו: "הרוג את פלוני, ואם לא נהרוג אותך", אמר לו: "יהרגו אותך, ואתה אל תהרוג. מי אומר שדמך אדום יותר? שמא דמו של אותו אדם אדום יותר?". לפי עיקרון זה, נקבע גם ש"אין דוחים נפש מפני נפש"⁶. כלומר, אסור להציל את חיי האדם במחיר פגיעה בחיי זולתו. וכיצד נסביר אפוא את ההיתר להציל את הנרדף אפילו במחיר הריגת רודפו? נראה שיש להבחין בין הצלת חיים במחיר של פגיעה בחף מפשע, ואינו מהווה סיכון, לבין הצלת חיי אדם במחיר פגיעה בתוקף המסכן את חיי זולתו החף מפשע⁷.

אמנם לאחר מעשה, כגון לאחר שכבר התפוצצה הפצצה, אין להפיל אף לא שערה אחת משערות ראשו של מחבל, ורק בית המשפט מוסמך לגזור את דינו, כדברי הרמב"ם⁸:

"רוצח שהרג בזדון - אין ממיתין אותו העדים ולא הרואים אותו, עד שיבא לבית דין וידינוהו למיתה, שנאמר: "ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה לַמשפט" (במדבר לה, יב).

כלומר, העובדה שמדובר בפושע אינה גורעת מזכותו למשפט הוגן, אלא שהדין שונה אם הוא מאיים על שלומם של אחרים וניתן למנעו מלבצע את הפשע, כמו שכתב הרמב"ם⁹:

במה דברים אמורים? בשעבר ועשה העון שחייב עליו מיתת בית דין. אבל הרודף אחר חבירו להרגו... הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף.

העובדה שאדם מאיים על חיי זולתו גורעת מזכויותיו, עד כדי אפשרות שייפגע ביקר שבערכים¹⁰. אין כאן ענישה אלא הצלה, אך בלא מעשה עוול מצדו של התוקף, אין זכות להציל אדם במחיר פגיעה באדם אחר¹¹.

ויש להטעים שגישת המשפט העברי אינה שמי שעשה מעשה פלילי נגד התוקף, כגון שחבל בו או הרגו, כדי להציל את הנתקף, זכאי ליחס סלחני בלבד. גישתו היא שמוטלת חובה יסודית על כל אדם להציל את חברו הנתון בסכנה שמקורה במעשה עוול. וזה לשון הרמב"ם¹²:

הרואה רודף אחר חבירו להרגו... ויכול להציל, ולא הציל - הרי זה ביטל מצות עשה, שהיא "וקצותה את כפה". ועבר על שני לאוין, על "לא תחוס עינך" ועל "לא תעמוד על דם רעֶך". אף על פי שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין בהן מעשה, חמוּרים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל¹³ כאילו אִבד כל העולם כולו. וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולו.

עוד אומר הרמב"ם¹⁴:

כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף.

גישת הרמב"ם אומצה למעשה על ידי המחוקק הישראלי כשתיקן את ניסוחה של "הגנת הצורך". לפנים, נוסחה הגנת הצורך בלשון זו: "ניתן לפטור אדם מאחריות פלילית..."¹⁵, על פי מסורת המשפט האנגלי; ואילו עתה ניסוחו של סעיף ההגנה העצמית (הכולל גם הגנת הזולת) הוא: "לא ישא אדם באחריות פלילית..." (סעיף 34י לחוק) המתאים למסורת המשפט העברי¹⁶.

מכאן שאם חוקרי שב"כ מחזיקים מחבל שהיה שותף להנחת פצצה העומדת להתפוצץ, ואין זה משנה מתי היא עתידה להתפוצץ, והדרך היחידה למנוע את האסון היא להפעיל נגדו כוח כדי להוציא ממנו מידע חיוני, הרי אין ספק שעל פי מקורות ישראל, לא זו בלבד שמותר להפעיל נגדו כוח אלא אף חובה לעשות כן¹⁷. על כגון זה נאמר: "לא תחוס עינך".

וכאן נעיר על גישת בג"ץ, ולפיה "עצם העובדה שפעולה מסוימת אינה מהווה עבירה פלילית (בשל הסייג של "צורך"), אין בה, כשלעצמה, כדי להסמיך את המנהל לבצע אותה פעולה ובכך לפגוע בזכויות האדם" (פסקה 36 לפסה"ד; ההדגשה שלי; מ"ו).

נראה לנו שסמכות זו טבועה ומוקנית לכל אדם מעצם החובה האנושית היסודית המוטלת על האדם שלא להישאר אדיש למצוקת זולתו. שלילת זכותו המוסרית של אדם להפעיל כוח כדי להציל את זולתו מפני תוקפו היא פגיעה בכבוד האדם ובזכותו היסודית לנהוג באופן מוסרי. עוד יש לזכור, שהגנה על חיי האדם גם היא מערכי היסוד הקבועים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהרי סעיף 4 לחוק קובע: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". על כן, אין לקבל את דעת מי שסבור שיש לעגן סמכות זו בהוראת חוק מפורשת. זאת ועוד, לפי מה שהראינו לעיל, השקפת המשפט העברי היא שמי שמאיים על חיי זולתו אינו זכאי לתבוע בד בבד שיכובדו זכויותיו. ואכן, יש חוקות הקובעות במפורש שפגיעה בחיים לא תיחשב לפגיעה בזכות החוקתית לחיים, אם נעשתה לצורך הגנה עצמית מפני אלימות¹⁸.

הפעלת כוח נגד מסתיר מידע

א. רודף במחדל - נניח שיש בידי שב"כ לא ה"הרודף" עצמו או שותפו הישיר אלא מי שבידו מידע חיוני. לכאורה, ספק אם אפשר לראות בו משום רודף ולהחיל עליו את המסקנות שהגענו אליהן בפרק הקודם, שהרי לא יצר את הסכנה בעצמו אלא נמנע מלהציל, והשאלה היא: האם דין רודף חל גם על מחדל, הימנעות מהצלה שיש בה רדיפה פסיבית?¹⁹ מלשון הרמב"ם²⁰, הקורא למי שנמנע מלהציל "מאבד נפש", ניתן אולי להסיק שהוא מכיר במושג של "רודף במחדל", שלא יצר את הסכנה, ואם לא הציל, בדיעבד אין מענישים אותו. אבל כל זמן שיש בידו להציל והוא נמנע מלהציל, הריהו בגדר עבריין "מאבד נפש", ונראה שמצווה לפגוע בו כברודף אקטיבי, אם אין דרך אחרת להציל את הנרדף²¹.

ב. הגנת צורך - אף מי שאינו מסכים להחיל דין רודף בכגון דא, אפשר שיתיר לפגוע בנחקר על יסוד "הגנת צורך"²², שהרי פעולת חוקרי שב"כ באה למנוע דברים המסכנים את חייהם של חפים מפשע? נראה לי שיש להבחין בעניין זה בין פגיעה פיזית בנחקר לבין פגיעה בכבודו.

אם אין רואים במסתיר המידע משום רודף, נראה שפגיעה פיזית בו אסורה, משום שהעובדה שאנשים חפים מפשע נתונים בסכנה אינה מתירה לפגוע בגופו של הנחקר, כי "אסור להציל את עצמו בחבלה [בגופו] של חברו", כדברי הרב א"י אונטרמן²³. והרמב"ם פוסק שגם מי שהרג מתוך צורך, "עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו"²⁴, והוא הדין גם במי שפגע בשלמות גופו.

לעומת זאת, פגיעה בכבוד הנחקר על ידי השפלתו, אף על פי שהיא עברה חמורה, אינה עולה לכדי פגיעה בחייו²⁵. האיסור לפגוע בכבוד הנחקר נדחה אפוא כשהערך העומד נגדו הוא הצורך להציל חיים, משום שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש, חוץ משלוש העברות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, כפי שפסק הרמב"ם²⁶:

ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים.

הפעלת כוח או לחץ בנסיבות של אי-וודאות

כל מה שאמרנו לעיל בעניין החלת "דין רודף", המתיר לפגוע בגופו של הנחקר, אינו אמור אלא כשברור מעל לכל ספק שהאיש שבידי החוקרים הוא אכן מחבל השותף להנחת פצצה, כולל שותף לקשר עתידי²⁷, והוא מסתיר מחוקריו מידע חיוני בעניין זה. אולם צירוף מקרים זה נדיר הוא. על פי רוב, החוקרים פועלים בחוסר ודאות, ובכגון זה התמונה משתנה מכול וכול, משום שאין דין "ספק רודף" כדין "רודף", ואסור לפגוע במי שיש ספק שהוא מאיים על חברו²⁸.

אם עולה מן הנסיבות שהמחבל שבידי החוקרים היה שותף להנחת הפצצה, והספק הוא רק אם יש בידו מידע חיוני להציל או שמא אין בידו מידע זה, נראה שהפעלת כוח בכגון זה מותרת, אף שעדיין יש לעיין בדבר.

ולעניין פגיעה בכבודו של מי שחשוד בהסתרת מידע, המותרת כאמור בעת "צורך", יש להבחין בין שני מצבים. אם אין ודאות קרובה בדבר קיומה של סכנה, אסור לפגוע בו, משום שאיסורי התורה אינם נדחים אלא מפני סכנה ממש ולא מפני סכנה משוערת²⁹. לכן, הגנה מעין זו אינה יכולה לחול במסגרת פעילות איסוף המידע השגרתית של כוחות הביטחון והמשטרה. לעומת זאת, אם הסיכון הוא ממשי, כגון שידוע שכבר הונחה הפצצה, ויש רק ספק אם יש בידי הנחקר מידע חיוני בעניין זה, אולי יש מקום להקל על החוקרים ולהתיר להם לפגוע בכבודו של הנחקר, אף שאין ודאות שהוא מסתיר מידע חיוני, ובלבד שיש יסוד סביר להניח כן.

סוף דבר

העולה מן המקובץ הוא שבמקרים נדירים, כשהשלטונות מחזיקים תחת ידם את המעוול עצמו היוצר את הסכנה לפגיעה בחפים מפשע בעתיד, על החוקרים לנקוט בכל הפעולות הנחוצות לחלץ ממנו את המידע החיוני למניעת האסון, כולל פגיעה בגופו, אם אין בררה אחרת, משום שהם חייבים להציל את האזרחים העומדים להיפגע. דומה שכך עליהם לנהוג גם בנחקר המסתיר מידע חיוני, אף אם לא היה שותף ליצירת הסכנה. אולם זכות הפגיעה בנחקר מצטמצמת והולכת ככל שהחוקרים אינם בטוחים שהנחקר אכן מסתיר מידע חיוני, והלוא יש להניח שכן הוא המצב ברוב המקרים. אמנם אפשר שפיסת מידע שיצליחו החוקרים לחלץ ממנו תשמש קצה חוט לחשיפת התארגנות טרוריסטית, ובסופו של דבר להצלת חיי אדם. אבל על פי כללי ההלכה הצרופים, אפשרות עקיפה זו אינה מצדיקה פגיעה אפילו לא בכבודו של הנחקר.

המסקנה שהגענו אליה על יסוד מקורות המשפט העברי מצמצמת אפוא גם היא במידה רבה את דרכי החקירה נגד מחבלים, אף כי פחות מפסיקת בג"ץ. כפועל יוצא מכך, הן מצרות את צעדיו של שב"כ במלחמתו נגד הטרור ולמען סיכול פיגועים רצחניים. אולם חשוב להדגיש שהתעלמנו בדברינו מן העובדה שהתמודדות שב"כ אינה בעבריינות רגילה אלא נגד ארגונים ששמו להם למטרה להרוס את מדינתנו, והדבר מחייב התייחסות מיוחדת למעשיהם, ואפשר שהם דורשים סטייה מן הכללים התאורטיים, כשם שהכללים החלים על לוחם לובש מדים בשעת מלחמה שונים מן הכללים החלים על אזרח רגיל בעידן שלום. ואמנם ממקורות המשפט העברי, עולה כי "לצורך שעה", כלומר בשעת חירום, רשויות החברה, כלומר הממשלה ובתי המשפט, רשאיות לסטות מן הכללים התאורטיים³⁰.

אולם עניין זה מציב בפנינו אתגר קשה במיוחד, משום שהשיקולים לקביעת גבולותיה של הוראת שעה מורכבים הם וסבוכים והם חורגים מן המסגרת שקבענו לעצמנו במאמר זה, אך לא נימנע מלהביע דעתנו בעניין זה, מפני שיש לדחות גישה פשטנית ומסוכנת מבחינה מוסרית, ולפיה במלחמה הזו המטרה יכולה לקדש את כל האמצעים³¹, כפי שכתב הרמב"ם³² בענישה לצורך שעה:

כל אלו הדברים, לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה. ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו.

הערות:

* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
גיליון זה הוא עיבוד מקוצר של חוות הדעת "חקירות השב"כ לאור מקורות המשפט העברי", שכתבתי בשנת תש"ס במסגרת תפקידי, ראה: www.justice.gov.il/MOJHeb/MishpatIvri/HavotDaat
1. בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד נג(4) 817.
2. סנהדרין ח, ז.
3. ראה: הרב א"י אונטרמן, שבט מיהודה (תשמ"ד), עמ' כח; הרב ש' ישראלי, "פעולות תגמול לאור ההלכה", צומת התורה והמדינה, ג (תשנ"א), עמ' 267.
4. סנהדרין עד ע"א.
5. שם.
6. סנהדרין עב ע"ב.
7. לכן, אין פלא שרבא עצמו הוא שטבע את האמרה המפורסמת: "הבא להרגך השכם להורגו" (סנהדרין עב ע"א). לסיכום שיטות הראשונים וניתוח הסוגיות התלמודיות בעניין זה, ראה מאמרו המצויין של ד' פרימר, "הגדרת דין רודף", אור המזרח לא (תשמ"ג), עמ' 325.
8. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכה ה.
9. שם, הלכה ו.
10. אין כאן מקום לדון בסוגיה המרתקת של הרודף החף מפשע. לעניין זה, ראה ד' פרימר, "הרודף ללא אשמה", אור המזרח לד (תשמ"ו), עמ' 94.
11. קיומם של שני היסודות, הצורך בהצלה לנוכח פעולתו של מעוול, באים לידי ביטוי בדברי הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג, פרק מ).
12. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכות טו-טז.
13. על פי המשנה, סנהדרין ד, ה. הירושלמי וכ"י מינכן אינם גורסים "מישראל".
14. שם, הלכה ו.
15. סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
16. בעקבות פסק דינו של השופט מנחם אלון בע"פ 496/73 אפנג'ר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 141. ראוי להעיר שבעקבות פסק דינו זה של השופט אֵלון, תוקן סעיף הצורך בנקודה חשובה נוספת, ונקבע שהוא משמש הגנה לא רק למי שפעל להגנת עצמו או "זולתו שהגנתו עליו", אלא גם למי שהגן על "זולתו" סתם.
עוד נעיר שכאשר תוקן החוק (בתשנ"ב וכן בתשנ"ד), נעשתה הבחנה בין "הגנה עצמית", היינו עשיית מעשה אסור לשם הצלה מפני תקיפה שלא כדין (סעיף 34י), ובין "צורך", היינו עשיית מעשה אסור לשם הצלה מפני מצב דברים (סעיף 34יא).
17. אם כי הפרתה של חובה זו אינה מלווה בסנקציה.
18. ראה לדוגמה האמנה האירופית לזכויות אדם, 1950, סעיף 2:
"Deprivation of life shall not be regarded as inflicted in contravention of this article when it results from the use of force which is no more than absolutely necessary: (a) in defence of any person from unlawful violence".
19. ראה הערת העורך על מאמרו של א' ורהפטיג, "חקירות השב"כ לאור ההלכה", תחומין כ (תש"ס), עמ' 145, הערה 3.
20. רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק א, הלכות טו-טז (הובא לעיל, ליד ציון הערה 12).
21. ועדיין שאלת הרודף במחדל צריכה עיון. אך ראה שו"ת מהרשד"ם, חושן משפט, סימן שמד, שעולה ממנו שהוא מחיל דין רודף גם בכגון דא. מהרשד"ם דן באדם שהתעקש שלא לוותר על זכויות כספיות כלפי שודדים ומנע בכך את שחרורם של חבריו מן השבי וסיכן את חייהם. במשפט הישראלי, אין ספק שהנמנע מלהציל בנסיבות אלה מוגדר כתוקפן, שכן לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977, בצירוף סעיף 262 (אי-מניעת פשע) וסעיף 305(2) (נסיון לרצח), התנהגותו מוגדרת כניסיון לרצח.
מקור נורמטיבי נוסף לשימוש בכוח כנגד מסתיר המידע הוא הכלל "כופין על המצוות", אך אין מקום לדון בכך במסגרת קצרה זו.
22. להגנת הצורך במשפט הישראלי, ראה סעיף 34יא לחוק העונשין, שהובא במבוא.
23. שבט מיהודה (תשמ"ד), עמ' נג. מסקנה זו תואמת גם את גישת הרב ישראלי. ואף שהוא מרחיב מאוד את הגדרת "רודף", הוא מתקשה להתיר פעולה נגד "רודף" שיש בה סיכון של פגיעה במי שאינם בגדר "רודף" כי "הרי הצלה זו - בנפשם של אחרים [שאינם בגדר "רודף"] - אסורה".
24. רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה, הלכה ו. זאת, להבדיל ממי שפעל מתוך "כורח", כלומר שאנסו אותו לפגוע בזולתו, כדברי הרמב"ם בהלכה ד: "ואעפ"כ, מפני שעבר באונס - אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה".
25. אמנם נאמר בתלמוד: "נוח לו לאדם שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (בבא מציעא נט ע"א ועוד), אבל כבר העיר המאירי (בית הבחירה, ברכות מג ע"ב), שדברי התלמוד לא נאמרו כדברי הלכה אלא "דרך צחות" כדברי אגדה. והשווה תוספות, סוטה י ע"ב, ד"ה נוח.
26. שם.
27. ראה, שו"ת הרא"ש, כלל יז, סימן א, בעניין החלת דין רודף על מי שהוחזק שלוש פעמים כ"מוסר".
28. ראה: הרב ח"ד הלוי, "דין 'הבא להרגך השכם להרגו' בחיינו הציבוריים", תחומין א (תש"ם), עמ' 343; מנחת אשר, בבא קמא, סימן ג. וראה גם, הרב י"ש בלס, מנפת צוף - עיונים במורה נבוכים, נוה צוף תשס"ו, כרך ב, עמ' 619, "על גנב הבא במחתרת ודין רודף".
29. שאלת הגדרת מצב נתון כפיקוח נפש היא שאלה עדינה ומורכבת. ראה פרופ' אברהם שטינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ד, ערך פקוח נפש, עמ' 395; וראה במיוחד עמ' 400 (ושם ליד ציון הערה 69), שההגדרה משתנה בעת סכנה לציבור, והיא אף נוטה להתרחב. והדברים ארוכים.
30. ומעין זה כתב א' ורהפטיג (לעיל, הערה 19). גבולות הסטייה, כגון האפשרות לפגוע בגופו של אדם על סמך חשד בלבד וכיוצא בזה נקבעים לפי צורך השעה, לפי סיכוי ההרתעה והשבת הסדר על כנו, ולפי כללי המשפט המקובלים על החברה, ודינא דמלכותא דינא.
31. וראה ד' סטטמן, "שאלת המוחלטות המוסרית של האיסור לְעַנות", משפט וממשל ד (תשנ"ז), עמ' 197-161.
32. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכה י.

---

---