מבוא

בחלק ממדינות העולם קיימת חובה לדווח לרשויות על אלימות של הורים או בני משפחה או מי שמוגדרים כאחראים אחרים על ילדים. חובה זו יסודה ברצון להגן על שלום קטינים והצלתם ממעשים קשים הנעשים בהם בחדרי חדרים, אף במחיר של פגיעה בפרטיות ובאוטונומיה של המשפחה. במרבית מן המדינות שנקבעה בספר החוקים שלהן החובה לדווח על אלימות כלפי ילדים, הוטלה חובה זו רק על הגורמים העוסקים בטיפול במשפחה. רק במדינות אחדות, הורחבה החובה לכלל האזרחים. במדינות רבות אין כלל חובת דיווח על אלימות כלפי קטינים.

חובת הדיווח בדין הישראלי

במדינת ישראל, נחקקה בשנת 1989 חובת הדיווח על אלימות כלפי קטינים או חסרי ישע גם על כלל הציבור, ולא רק על אחראים ואנשי מקצוע¹. החוק מחייב לדווח על כל אחת משורה של עבירות המבוצעות בקטין או בחסר ישע על ידי הורה או מי שהוגדר בחוק כאחראי על הקטין. עבירות אלה כוללות: סיכון חייו או בריאותו של הקטין או חסר הישע, נטישתו או הזנחתו, תקיפה הגורמת לו חבלה של ממש או חבלה חמורה והתעללות בו².

חובת הדיווח מוטלת כאמור על הכל (למעט קטין³), אבל לעניין היקף החובה ולעניין העונש בגין הפרתה, מבחין המחוקק בין אדם מן השורה, בין אנשי מקצוע הבאים במגע עם הקטין או עם חסר הישע⁴ ובין הורים ואחראים.

אדם מן השורה אינו חייב לדווח אלא אם היה לו "יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו". העונש המרבי על הפרת חובת הדיווח הוא שלושה חודשי מאסר⁵.

חובה מוגברת מוטלת על אנשי מקצוע לדווח כש"עקב עיסוקם במקצועם או בתפקידם היה להם יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין או חסר ישע בידי אחראי עליו", ולא רק כשנעברה העבירה "זה מקרוב". העונש המרבי על הפרת החובה הוא ששה חודשי מאסר⁶.

ורחבה עוד יותר היא חובת הדיווח המוטלת על הורים ואחראים, שכן אלה חייבים לדווח כל אימת שיש להם "יסוד סביר לחשוב כי אחראי אחר על קטין או חסר ישע עבר בו עבירה", ואילו הדרישה הקיימת לגבי אנשי מקצוע שהדבר נודע להם "עקב עיסוקם או תפקידם" אינה רלוונטית לגביהם. גם כאן העונש המרבי הוא ששה חודשי מאסר⁷.

החוק קובע שני מסלולי דיווח, האחד למשטרה והאחר לפקידי הסעד. אף שפקיד הסעד, כשאר בעלי המקצוע, חייב לדווח למשטרה על כל מעשה אלימות כלפי קטין או חסר ישע בהתאם לסעיף, נקבע⁸ שהוא יכול להסתפק בהעברת המידע שיש בידו על ביצוע עברה לוועדה מיוחדת ולבקש שתפטור אותו מלדווח למשטרה על המעשים. פקיד הסעד ינהג כך כאשר הוא סבור שדיווח למשטרה עלול להחמיר את המצב. זאת ועוד, על פי החוק⁹, אם הגיע למשטרה מידע, עליה להעבירו קודם לפקיד הסעד המטפל בקטין, ולא לנקוט בשום פעולה לפני שהיא נועצת בו, אלא אם נדרשת "פעולה מיידית שאינה סובלת דיחוי". וגם אז, חובה על המשטרה להתייעץ לאחר מכן עם פקיד הסעד המטפל בו.

המדווח בתום לב ובהתאם לדרישות החוק מוגן מפני תביעה פלילית או אזרחית נגדו. לעומת זאת, המדווח דיווח כוזב למשטרה עובר עבירה פלילית¹⁰, ויש להניח שיהיה חשוף גם לתביעה נזיקית.

בספרות המקצועית האמריקאית, נמתחה ביקורת קשה על חובת הדיווח¹¹. נטען כי במקום לטפל במי שנפגעו מן האלימות, רשויות האכיפה והטיפול מכלות את זמנן בהליכי חקירה והעמדה לדין של מי שאינם מדווחים עליה ומי שמבצעים אותה. עוד נטען שחובת הדיווח מנוגדת לחופש הפרט והיא עלולה גם להרתיע פציינטים קיימים ופוטנציאליים מלפנות לקבלת שירותיו של בעל מקצוע מחשש שעניינם לא יישמר חסוי.

במדינת ישראל, הלכה למעשה, מעטים הם מאוד מספר האנשים שהועמדו לדין על הפרת חובת הדיווח¹². זאת ועוד, באחד המקרים¹³ אף הביע בית המשפט המחוזי בתל-אביב את דעתו שאין להעמיד לדין אֵם שנמנעה מלדווח כי בן זוגה מתעלל בילדיה הקטינים מנישואין קודמים. בית המשפט מצא שבן זוגה של אישה זו התנהג כלפיה כאל "שפחה חרופה", והעובדה שלא הגנה על ילדיה מעידה על תלותה בו או על פחדה מפניו. משום כך, קבע בית המשפט כי האינטרס הציבורי מחייב שלא להגיש נגדה כתב אישום מלכתחילה, משום שהיא משענתם היחידה של הילדים והרשעתה בדין עלולה למוטט את התא המשפחתי. זאת ועוד, גם אם כתב אישום כבר הוגש במקרה כזה, ראוי שימשוך בית המשפט את ידיו ולא ידון בעניין ושיחזיר את העניין לטיפול מוסדות הרווחה.

על רקע הדברים שראינו עד כה, מעניינת גישתו המאוזנת של המשפט העברי. מחד גיסא, מוטלת חובה על כלל הציבור לדווח על מעשים חמורים המסכנים את הזולת, לאו דווקא מעשים הנעשים כנגד קטינים וחסרי ישע ולאו דווקא מעשים שנעשים בהם על ידי מי שאחראי עליהם. מאידך גיסא, העדיפות ניתנת לדיווח ולטיפול בתוך הקהילה כל אימת שאין מדובר בסכנה מיידית המחייבת את התערבותם של גורמי האכיפה. גישה זו נסמכת בעיקר על המבנה המסורתי של הקהילה היהודית ועל החשש ששיתוף הפעולה עם השלטונות הלא יהודיים עלולים להזיק לקהילה.

חובת הדיווח מפני סכנה במשפט העברי

הדין העברי מטיל חובה על כלל הציבור לדווח אם ידוע שאדם מסכן את זולתו או עלול לסכנו. הפוסקים קבעו שהדיווח צריך להתבצע ביזמת המדווח ולא רק כאשר הוא מתבקש על ידי הרשויות להעיד. המקור לחובה זו הוא בראש ובראשונה חובת העדות הנזכרת בפרשתנו: "והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, א)¹⁴. אף נאמר בתלמוד שבין השלושה שהקב"ה שונאן נמנה גם "היודע עדות לחבירו ואינו מעיד"¹⁵. אבל אפשר לבסס את חובת הדיווח על מצוות נוספות: "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו ); "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח ); "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז ); ובנסיבות של סכנה לחיים אף על מצוות "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט, טז)¹⁶.

למעשה, המשפט העברי מחייב את האדם לדווח על כל התנהגות העלולה להזיק ליחיד או לרבים כגון נהיגה ברשלנות או בלא כשירות רפואית. הרב וולדנברג¹⁷ זצ"ל דן בשאלת רופא המתלבט אם לדווח על אדם שאינו כשיר לנהיגה המבקש לקבל רישיון נהיגה או לחדש את רשיונו. הוא פוסק שהרופא חייב לדווח על כך למשרד הרישוי ביזמתו ולא רק למסור את המידע שברשותו כשנדרש לכך על ידי השלטונות, ואין בזה משום עברה על איסור לשון הרע.

הרב עובדיה יוסף¹⁸ מחיל חובה זו על כלל הציבור, ומטעים גם הוא שהחשש מפני סכנה גובר על איסור לשון הרע או רכילות. הוא מסביר ברוח זו את הנאמר בפסוק "לא תלך רכיל בעמֶּיך לא תעמד על דם רעֶך אני ה'", וכורכו עם המצווה להעיד הנזכר בפרשתנו. וזו לשונו:

אף על פי שאסור לך להיות רכיל ולגלות סוד חבירך... מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע לחבירך כדי שישמר מנזק וסכנה... וכמו שאמרו בתורת כהנים מנין שאם אתה יודע עדות לחבירך שאין אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך... ולפי זה יוצא שגם כשיש הפסד ממון בלבד רשאי לגלות אוזן חבירו, כדי להשמר מהחושבים עליו רעה. וכל שכן כאן שיש חשש סכנה ליחיד ולרבים.

מאחר שחובת הדיווח באה למען הצלת חיים ושלמות הגוף והיא נובעת גם ממצוות "לא תעמוד על דם רעך" ולא רק ממצוות הגדת עדות, הרי אין אדם רשאי להיפטר ממנה אפילו לא כאשר הדיווח עלול להסב לו נזק כספי כלשהו, אבל דומה שאינה חלה כאשר הדיווח כרוך בסיכון¹⁹.

חובת הדיווח על אלימות במשפחה

ומן הכלל אל הפרט. בשני העשורים האחרונים, נדרשו פוסקי הלכה לשאלת החובה לדווח על אלימות כלפי קטינים. לדידם, יש לעודד את הדיווח ואף להטילו כעניין שבחובה, הן על ידי אזרחים הן על ידי בעלי מקצוע, אך רק בתנאים מסוימים.

הרב מנשה קליין²⁰ (ארה"ב, יליד 1925), רואה בפתרון הקהילתי עיקר, והוא ממליץ לדווח לרשויות רק על מקרים קשים של אלימות. הוא מביא כדוגמה לסכנה שבדיווח לשלטונות על אלימות כלפי קטינים מקרה של אלימות במשפחה יהודית בארצות הברית, שהיה חשש שאם ייודע הדבר לשלטונות, הם יוציאו את הילד המוכה מביתו למסגרת חילונית, ולא יוכל אביו לקיים בו מצוות חינוך, ואילו הוא לא יוכל לקיים את מצוות כיבוד אב ואם, ואף יש חשש לגילוי עריות, שהרי הוא עלול לשאת בעתיד את אחותו לאישה. נוסף על זה, יש כאן חשש לדין מוסר, שהרי מדובר בדיווח לרשות נכרית, ואסור לעשות כן אלא אם מדובר בפיקוח נפש או בהורים חולי נפש העלולים להזיק לילדם הקטין, וגם אז אסור לדווח על האלימות לשלטונות אלא באישורם של פוסקי הלכה מומחים לדבר. הרב קליין אומר שיש לנסות ולפתור את הבעיה במסגרת קהילתית תוך העמדת ההורים על חומרת מעשיהם, לשכנעם לשנות את דרכיהם ולהודיעם שלפי חוקי המדינה, ניתן להוציא מחזקתם את הקטין שנפגע מאלימות. ואולם הוא אינו פוסל את האפשרות להוציא את הילד ממשמורת הוריו לתקופה מסוימת אם השלטונות מתחייבים להחזירו לחיק משפחתו מיד כשיתאפשר הדבר.

אף שבמדינת ישראל, החשש שמא לא יימצא הקטין במסגרת המתאימה לו מבחינה דתית קטן יותר מבחוצה לארץ, הרב וולדנברג²¹ סבור שעדיין יש לחשוש להוצאת ילד ממשפחה שומרת מצוות למשפחה שאינה שומרת מצוות. לדבריו, מותר במקרים קשים לדווח לרשויות על אלימות במשפחה אם מדובר במדינה מודרנית שבה צפוי אדם למשפט הוגן, ואף עומדת חובה לעשות כן. אך יש מקרים שעדיף הטיפול במסגרת הקהילתית. בתשובתו דן הרב וולדנברג בין השאר בחובת הרופא לדווח על אלימות כלפי קטנים, אך ניתן ללמוד מדבריו גם לעניין חובתו של כל אדם לדווח על אלימות כלפי קטינים. וזה לשונו:

אם קיים ממש חשש מבוסס שהורי הילד ישובו קרוב לודאי להכותו שוב במכות אכזריות כאלה, ועוד יותר מזה עד למות, במקרה כזה, מכיון שהרופא רק מוסר על המצב למשטרה עם בקשה לראות להציל את הילד מידי הוריו, אזי חייב הרופא לעשות זאת כדי להציל נפש אחת מישראל מרדת שחת, ומה שיעשה לאחר מיכן המשרד הממשלתי כדי להצילו, הרי הרופא בזה רק בבחינה של גורם בלבד, ואין לפני עִור [=איסור "ולפני עִור לא תתן מכשול"] ממש, כי הרי לא בטוח במאה אחוז שיעבירו אותו דוקא למוסד של עכו"ם או לא דתי... נוסף על זה, הרי הילד עד שיגדל איננו עובר על ידי כך שום עבירה, וכשיגדל, הרי יתכן גם שיחזירוהו למקום שיוכל לשמור על יהדותו. אולם אם לא קיים חשש מבוסס ממשי של פיקוח נפש... אז אסור להתלונן... למשטרה, כאשר הסיכויים מבוססים שיוציאו על ידי כך את הילד מבית הוריו הדתיים או המסורתיים ויעבירוהו למוסד עכו"ם, או לא דתי, או לא מסורתי.

עוד דן הרב ולדנברג בתשובתו בשאלה כיצד לנהוג באב הבא על בתו, היינו במקרה של אלימות מינית ועריות בתוך משפחה. הוא קובע שמדובר כאן בחשש לפיקוח נפש, "ויש חיוב להציל את הקטנה מנזק פיזית ונפשית", שהרי מי שרודף אחר הערווה דינו כדין רודף אחר חברו להרגו. אף יש חובה להפריש את האב הבא על בתו בגלל איסור הכריתות שבדבר, ש"הוא יותר גרוע מהכאה, ואם כן יכולים למוסרו הן מפני שזה דומה למכה, ועוד יותר מזה, כדי שלא יוסיף עשות זאת. ובית דין אביהם של קטנים"²². והוא מוסיף שאם מדובר בפיקוח נפש, יש לדווח על הדבר אפילו לשלטונות נוכרים, אם מדובר במדינה מודרנית:

אם הוא צורך השעה ומשום מיגדר מילתא [=לגדור פרצה], מותר למוסרו בידי עכו"ם שיחבשוהו בתפיסה, וזה ברשות בית דין, ואז בדין קרינא ביה [=נחשב כדין].

הרב עזריאל אריאל²³, הדן בשאלת הדיווח על אלימות בין בני זוג, מצדד מאוד בטיפול במסגרת הקהילה, למשל על ידי רב הקהילה, או דיווח כללי על המקרה לשירותי הרווחה, ורק אם מתברר שהם מתכוונים לטפל בו, לחשוף בפניהם את זהות המשפחה. לדעתו, קשה במקרים רבים להאמין ביכולת המשטרה לפעול, במיוחד כשמדובר בנפגע בוגר הבוחר שלא להגיש תלונה בעצמו ויש חשש לדיווחי שווא שיובילו למעצרי שווא ולפרסומי שווא בעיתונות. לא ברור אם הייתה תשובתו שונה אילו היה מאמין בכוחה של המשטרה לסייע במקרים אלה או אילו היה מדובר בקטין.

הרב שלמה אבינר²⁴ פוסק כי כל היודע על אלימות כלפי קטינים במשפחה יכול, ואף חייב, לדווח למשטרה או לעובד סוציאלי. הרב אבינר גורס אף הוא כי אין בדיווח משום לשון הרע, מכיוון שהוא נעשה כדי להגן על קטין חסר ישע. הוא נסמך על דברי הגרש"ז אויערבאך, שקבע שיש חובה להציל קטין מוכה מיד הוריו, משום שדינם כדין רודף, וחובה על כל אדם להציל את הקטין הנרדף מידיהם, כי מי שנמנע מלדווח על אלימות כלפי קטין הוא שותף פסיבי לדבר עברה. ואף על פי שהכובש עדותו פטור מדיני אדם, הוא חייב בדיני שמים.

ואולם גם הוא מעדיף את הפתרון הקהילתי על פני עירוב הרשויות, משום שמדובר לעתים קרובות במה שמכונה בשם "המעגל הבין-דורי": ההורים הוכו בילדותם כחלק מחינוכם, ואינם מכירים דרך חינוך אחרת, ואפשר שהדרכה מתאימה על ידי בן משפחה או גורם אחר בקהילה עשויה להעמידם על טעותם וללמדם לנקוט דרך חינוך אחרת. אבל אם מדובר בהתעללות חמורה, חובה לדווח לרשויות. אם בעל תפקיד חושש שהדיווח לרשויות עלול לפגוע באמון הילד בו, עליו להתייעץ עם אדם מנוסה ממנו מבלי לחשוף את זהות הילד, לאחר בקשת רשות מפורשת מן הילד לעשות כן. הרב אבינר גם קובע כי חובה על המחנכים לנסות לאתר מקרים של אלימות כלפי קטינים ולא להסתפק בדיווח על מקרים שנודעו להם. ועוד, אם נודע לחברו של הקטין על האלימות, מותר לו לספר את הדבר למדריך או למורה.

סוף דבר

מטרת החובה לדווח על אלימות בילדים להביא להפסקת האלימות כלפיהם, אלא שהדיווח עשוי להביא לחקירת משטרה או להוצאת צו הרחקה מן הבית או למעצר המכה והגשת כתב אישום נגדו. במקרים שמדובר באלימות במשפחה, הדבר עלול להביא לערעור או אף להרס התא המשפחתי כולו. אף על פי כן, יש בדיווח משום ברכה לקטינים המוכים שאין זעקתם נשמעת והוא תקוותם היחידה. מצד שני, ראוי לנסות במקרים של אלימות קלה וכאשר קיים סיכוי לשינוי דרכיהם של הגורמים האלימים לחייב לדווח, עד כמה שהדבר אפשרי ויעיל, דווקא לגורמים במסגרת הקהילה.

המחוקק הישראלי ניסה לאזן בין הצורך למגר את נגע האלימות כלפי קטינים ולחייב את כלל הציבור בדיווח, מצד אחד, לבין הצורך לשמור על התא המשפחתי, מצד שני. משום כך המחוקק צמצם את החובה לדווח לשלטונות רק על אלימות קשה והתיר לדווח גם לפקיד הסעד ולא רק למשטרה. בכך תואמת גישת החוק את גישת המשפט העברי. גישת המחוקק עולה בקנה אחד עם גישת המשפט העברי גם בכך שמתוך דאגה לשלום הילד הוא חייב את כלל הציבור לדווח על מקרי אלימות כלפי קטינים, בשונה מן המקובל ברוב מדינות העולם.

בשתי השיטות אין מחלוקת בדבר עצם החובה לדווח. השאלה היא רק למי לדווח - האם להסתפק בדיווח לגורמים בקהילה או לדווח לרשויות האכיפה והרווחה. התשובה לכך אליבא דפוסקים בדין העברי נגזרת משילוב בין בחינה כללית של טיבם של החוקים הרווחים במדינה הרלוונטית ובחינה ספציפית איזה טיפול יהיה עדיף ויעיל יותר בנסיבות העניין.

הערות:

* מרצה ומנהל (משותף) של המרכז לזכויות הילד והמשפחה במכללת "שערי משפט"; מרצה אורח ועמית מחקר באוניברסיטת דיוק, צפון קרוליינה 2006-2007; מרצה אורח באוניברסיטאות תל-אביב ובר-אילן ובמכללה האקדמית נתניה.
תודות לאסף פונקלשטיין על סיוע באיתור מקורות.
1. זאת במסגרת תיקון 26 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (מכאן ואילך: החוק), סעיפים 368א-368ה.
2. סעיף 368ד(ח) לחוק.
3. סעיף 368ד(ה) לחוק.
4. אלה מוגדרים בסעיף 368ד(ב): "רופא, אחות, עוסק במקצוע פרה-רפואי, עובד סוציאלי, עובד שירותי רווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג וכן עובד חינוך ומנהל או איש צוות במעון או במוסד שבו נמצא קטין או חסר ישע".
5. סעיף 368ד(א) לחוק. ההדגשות כאן ובהמשך הן שלי.
6. סעיף 368ד(ב) לחוק.
7. סעיף 368ד(ג) לחוק.
8. בסעיף 368ד(ו) לחוק.
9. סעיף 368ד(ז).
10. ראה סעיף 243 לחוק, בעניין המוסר ידיעה כוזבת. עם זאת צריך לציין, שהחוק אינו מגדיר כעבירה אלא מסירת ידיעה כוזבת למשטרה ולא לפקיד סעד.
11. הן זו המופנית כלפי אנשי המקצוע והן זו המופנית כלפי כלל הציבור (בארצות-הברית בחלק מהמדינות החובה כוללת את שני המגזרים ובחלקן רק את בעלי המקצוע). על כך ראה: Gary B. Melton, Mandated Reporting: A Policy without Reason, 29 Child Abuse & Neglect 9-18 (2005). תודתי לרינה לאור מ"אשלים" על הפניית תשומת לבי למקור זה; Richard Gelles, The Book of David 153-155 (1996). לגישה הפוכה ראה Victor I Vieth, Passover in Minnesota: Mandated Reporting and the Unequal Protection of Abused Children, 24 WM. Mitchell L. Rev. 131 (1998).
12. מן התיקים הבודדים האלה ראה ע"פ 1110/00 מדינת ישראל נ' פלונים (לא פורסם).
13. תפ"ח (ת"א) 1021/01 מדינת ישראל נ' פלוני, לא פורסם.
14. קשה למצוא עדים לאלימות במשפחה, מכיוון שזו נעשית בחדרי חדרים, ולכן אם יימצאו עדים כאלה הם יוכשרו לעדות אף אם מדובר בקרובים, הפסולים בדרך-כלל לעדות. ראה שו"ת אבן השהם, סימן יז.
לשאלה אם מותר לדווח לשלטונות כאשר ידוע שבתי המשפט אינם דנים לפי דין תורה, ראה הרב נפתלי בר-אילן, "עדות על תאונת דרכים בבית-משפט", תחומין י (תשמ"ט), עמ' 179; הרב יונה פודור, "'הלשנה' ודיווח על עבירות תנועה", תחומין כא (תשס"א) עמ' 193, בעמ' 196-195.
15. פסחים קיג ע"ב.
16. וראה רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, א, יד-טז.
17. שו"ת ציץ אליעזר, חלק טו, סימן יג.
18. שו"ת יחווה דעת, חלק ד, סימן ס.
19. ראה הרב פודור, לעיל, הערה 14.
20. שו"ת משנה הלכות, חלק טז, סימן יח.
21. שו"ת ציץ אליעזר, חלק יט, סימן נב.
22. שם.
23. הרב עזריאל אריאל, "אם לא יגיד...", באהבה ובאמונה 399, פרשת ויקרא-זכור, יא באדר א התשס"ג, 5. תודה למר אליעזר שמואלי מערוץ מאיר של מכון מאיר בירושלים על סיועו באיתור המקור.
24. הרב שלמה חיים הכהן אבינר, "אלימות הורים במשפחה כלפי ילדיהם", עטורי כהנים 163 (התשנ"ח), 6.

---

---