אקדמות מילין

חירות הביטוי, "ציפור הנפש של הדמוקרטיה", היא ערך על בדמוקרטיה בת ימינו¹. יחד עם זאת, הכול מסכימים שהיא מוגבלת², ויש לאזן בינה לבין ערכים חשובים אחרים כגון: ביטחון המדינה, שלום הציבור וההגנה על שמו הטוב של האדם ועל זכותו לפרטיות. מלאכת איזון זו אינה קלה כלל ועיקר, ובתי המשפט התחבטו בה רבות.

אחד המבחנים הקשים ביותר לחופש הביטוי נוגע לדברים שיש בהם כדי להסית ולהדיח, לפגוע ולהשמיץ, לחרף ולנאץ מוסדות ואנשים³. בשל חשיבות חופש הביטוי, אומץ בארץ הכלל שאין למנוע מראש השמעת ביטוי כלשהו, פרט למקרים קיצוניים. רווחת גם המגמה למעט בהשתת איסורים פליליים על ביטויים שאינם מלווים במעשה, ולטפל בהם באפיקים אחרים, כגון המשפט האזרחי⁴. קל וחומר, כשמדובר בקללה בעלמא⁵. במשפט הישראלי, בשונה מן המשפט העברי, היא מהווה דרך כלל עילה לתביעה אזרחית לפיצויים, ורק לעתים רחוקות ביותר, אם בכלל, מועמד אדם לדין פלילי על שקילל את הזולת.

פרשת המקלל

ב"פרשת המקלל" (ויקרא כד, י-כג), מתוארת אמירה שיצאה מפיה של דמות אנונימית שנענשה עליה עונש מוות. וזה לשון המעשה במקרא:

ויצא בן אשה ישראלית⁶ והוא בן איש מצרי⁷ בתוך בני ישראל, וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקּב⁸ בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה, ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן⁹. ויניחֻהו במשמר, לפרשׁ להם על פי ה'¹⁰.

וידבר ה' אל משה לאמר. הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השׁמעים את ידיהם על ראשו, ורגמו אתו כל העדה. ואל בני ישראל תדבר לאמר, איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה, כגר כאזרח בנקבו שם יומת...

וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אתו אָבן, ובני ישראל עשו כאשר צִוה ה' את משה.

פרשה זו עוררה שאלות קשות¹¹, הן ביחס לפרטים שנכללו בה, כגון מה היה טיב ה"קללה"¹², הן בטעם הנחתו "במשמר לפרש להם על פי ה'"¹³. וכבר תהו חכמים הראשונים על פשר המילים "ויצא בן אשה ישראלית", מה הייתה מהותה של יציאת המקלל¹⁴. תהייה זו משתקפת בקשת הדעות המובאת במדרש האגדה, וממנו בפירוש רש"י על אתר:

"ויצא בן אשה ישראלית" - מהיכן יצא? רבי לוי אומר: מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר: מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר: "ביום השבת יערכנו" - דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום או שמא פת צוננת של תשעה ימים?! ומתניתא אמרה: מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אוהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו: מה טיבך לכאן? אמר להם: מבני דן אני. אמרו לו: 'איש על דגלו באותות לבית אבותם' כתיב (במדבר ב, ב). נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב. עמד וגידף.

לפי הדעה האחרונה, יש לפנינו תיאור שכיח של "בעל דין קשה" שנתחייב בדין, והוא עומד ומטיח דברים כלפי השופט שדן אותו.

איסור "ברכת השם" - קלל ופרט

לפי המתואר במקרא, לא הסתפק המקלל בנקיבת שם ה', והוסיף עליה את "קללת ה'", עברה שנוסחה בלשון נורמטיבית מובהקת, "איש איש כי יקלל... מות יומת", ואף נסמך עונשה למעשה.

קללה זו המכונה בפי חכמים "ברכת השם" בלשון סגי נהור, נמנית במניין מצוות לא תעשה שבתורה, ונתפסת כחילול שם השם וביזויו¹⁵. לדברי בעל "ספר החינוך" (ספרד, המאה הי"ד), המקלל את השם משתמש לרעה בכוח הדיבור שניתן לו, שהוא מותר האדם מן הבהמה¹⁶.

עדות על אכיפת נורמה זו בתקופת המקרא עולה בעקיפין גם ממעשה התככים ובידוי הראיות בידי איזבל ואחאב, שהעמידו את נבות היזרעאלי למשפט שקר בתואנה דומה: "בֵּרך [=קילל] נבות אלהים וָמלך, ויצאֻהו מחוץ לעיר ויסקלֻהו באבנים וימת" (מל"א כא, יג). איסור ברכת השם נתפס כאיסור חמור כל כך, עד שגם בני נח נצטוו עליו, והוא נמנה במניין שבע מצוות בני נח¹⁷.

נוסף על נורמה מיוחדת זו, איסור "ברכת השם", יש נורמה מיוחדת האוסרת על האדם לקלל את הוריו: "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז).

לצד נורמות פרטניות אלה, מצויה גם נורמה כללית המכוונת נגד האיסור לקלל כל אדם. וזה לשון המכילתא בעניין זה: "'ונשיא בעמך לא תאר' - שאר כל אדם מניין? תלמוד לומר: 'בעמך לא תאר' - מכל מקום". ונוסף עליה שם הציווי "לא תקלל חרש" (ויקרא יט, יד), ונאמר שאף הוא מכוון כלפי כל אדם¹⁸, "אלא שדיבר הכתוב בהווה". והחרש קללתו מצויה יותר, משום שהבריות סבורים שאינו שומע ואינו מתבזה על ידי דבריהם של אחרים¹⁹. טעמו של איסור זה ברור: הקללה אינה נכללת מלכתחילה במסגרת חירות הביטוי, שהרי יש בה כדי לפגוע בכבוד האדם ובשמו הטוב²⁰.

"אלהים לא תקלל"

לצד האיסור המיוחד של "ברכת השם", בא במקרא איסור מיוחד לקלל את אנשי הרָשות השופטת או הרָשות המבצעת: "אלהים לא תקלל, ונשיא²¹ בעמך לא תאר²²" (שמות כב, כז). לפי פשוטו של מקרא, הכוונה במילת "אלהים" בפסוק זה לשופטים היושבים בדין²³.

בפירושו על אתר, מביא הרשב"ם, רבי שמואל בן מאיר (צרפת, המאה הי"ב)²⁴, את הטעם לקביעת איסור מיוחד זה. וזה לשונו: "דיבר הכתוב בהווה. לפי שהמלכים והדיינין דנין דיני ממונות ונפשות, רגילים בני אדם לקללם. וכן הוא אומר: 'גם במדעך מלך אל תקלל' (קוהלת י, כ). וכן הוא אומר: 'כי קללת אלהים תלוי' (דברים כא, כג). כשרואין את האדם תלוי - מקללין את הדיינין [=שדנוהו למיתה]".

בעל "ספר החינוך"²⁵ מדגיש שאיסור זה בא לשמור על עצמאות הרשות השופטת ולמנוע הסתה נגד אנשיה, העלולה להביא לפגיעה אנושה בשלטון החוק. וזה לשונו:

משורשי המצוה, להסיר מעל הדיינין יראת הנדון וקללתו, כדי שיוציאו הדין לאמיתו... ועוד נמצא תועלת אחר במצוה, כי בקללת הדיין תקלות רבות, כי המון העם בסכלותם שונאים אותו, ואם לא יוזהרו על קללתו, אולי יקללוהו ויתעוררו מתוך כך לקום עליו, כמו שאמר החכם למלך על המון העם: הזהר שלא יאמרו, שאם יאמרו - יעשו, ויהיה בזה רעה רבה, כי הוא במשפט יעמיד ארץ.

הענשת מי שמקלל את אנשי הרשות, בין השיפוטית בין הפוליטית-הנהגתית, נועדה אפוא למנוע את ביזוים בעיני ההמון ולסכן את מעמדם בהנהגת החברה.

החטא ועונשו

העונש החמור שהושת על המקלל, מוות בסקילה²⁶ על ידי כל ישראל, טעון גם הוא עיון²⁷. חכמים הוסיפו ואמרו שלאחר סקילת המקלל, תולים את גופתו כדין עובד עבודה זרה, וקוברים אותה בסוף היום. ואם קילל את השם רק באחד מכינוייו, אינו חייב מיתה, אלא עובר על איסור חמור שעונשו כרת.

את התיאור המפורט של ענישת המקלל, יש לראות על רקע דרכי הענישה הכלליים במקרא. מכל מקום, חכמים ופרשנים למדו מפרשה זו כללים גדולים במשפט העברי בכלל²⁸ ובתורת הענישה שבו בפרט.

כך, למשל, עולה מן המקרא שבית הסקילה היה מרוחק מן המחנה, שהרי נקטה התורה לשון יציאה: "הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה"²⁹. וכל כך למה? דברים נכוחים בעניין זה, אומר בעקבות חז"ל, הרש"ר הירש, הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט), בפירושו על אתר:

אמרו בתלמוד: "בית הסקילה היה חוץ לשלוש מחנות" (סנהדרין מב ע"ב), מחוץ לעיר. ואם בית הדין ישב [=מלכתחילה] מחוץ לעיר, היה מקום ההריגה מחוץ לבית הדין ורחוק הימנו. זאת "כי היכי דלא מתחזי [=כדי שלא ייראו חברי] בית דין רוצחין" - לבל ייראה הדבר³⁰ כאילו עיקר תפקידו של בית הדין לאחוז בחרב נוקמת.

עיקר תפקידו של בית הדין היה לא לחייב את הנאשם אלא לזכות אותו. גזר הדין, המטיל את העונש, כבר הובא לידי בית הדין על ידי התראת העדים המאשימים. וזה תפקידו העיקרי של בית הדין: עליו לבדוק אותו גזר דין מוכן ולחפש נימוקים המזכים את הנאשם. "אי נמי" [=או גם כן] - משום כך היה מקום ההריגה רחוק מבית הדין, "כי היכי דתיהוי ליה הצלה" [=כדי שתהא לנאשם הצלה]. על פי דין יש להרוג את החוטא מיד לאחר שנגמר דינו, אך המרחק שבין המקומות גרם שיעבור זמן בין ההרשעה לבין הריגה. באותו זמן אפשר למצוא נימוקים המזכים את הנאשם והמבטלים את גזר הדין.

דברים נכוחים אלה משקפים את תורת הענישה היהודית, המטילה חובה חמורה הן על הדיינים הן על כל הנוכחים למצוא זכות לנאשם ולמנוע את הוצאתו להורג.

ביצוע גזר הדן נעשה בפומבי, כדי לבטא את אחריותה של העדה כולה לתוצאה הקשה, הנעשית בשמה ולמענה.

במשפט בן ימינו

כאמור בראש דברינו, כל שיטות המשפט, והמשפט הישראלי בכללן, מגבילות את חירות הביטוי. קללה שפרסומה עלול להשפיל אדם אחר בעיני הבריות או "לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם", מוגדרת כ"לשון הרע", בהגדרות שנקבעו בראש חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, וניתן לפתוח בגינה בהליך פלילי או להגיש תביעה אזרחית. לצדה, הוקדש בדין העונשים הישראלי פרק שלם ל"פגיעה ברגשי דת ומסורת"³¹. בין השאר, נכלל בו סעיף 173 לחוק העונשין, העוסק בעברות הנוגעות לחירות הביטוי, וקובע בהאי לישנא:

העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שנה אחת: מפרסם פרסום שיש בו כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים; משמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מלה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים.

ניתוח הסעיף מלמד כי כדי להרשיע בעברה, די שיתקיים היסוד העובדתי, עצם ה"פרסום" שיש בו פוטנציאל של פגיעה גסה באמונתם או ברגשותיהם הדתיים של אחרים, ואין צורך ביסוד נפשי מיוחד, כגון כוונה או צפיית התוצאה.

על אף האיסור המפורש בחוק, כמעט לא העמידו לדין מי שעבר עברה זו. גם בתחום האזרחי, קופצים בתי המשפט את ידם, ואינם ממהרים לפסוק פיצוי גבוה למי שקילל את זולתו, ולעתים אף אינם פוסקים פיצויים על המקלל, בין פגע בדתו וברגשותיו הדתיים של הזולת בין פגע בכבודו או בשמו הטוב³².

שורשיה של עברה זו בעברת ה"ניאוץ" (Blasphemy) שבמשפט האנגלי. ואולם ככל שגברה תופעת החילון, שינה המשפט האנגלי את יחסו לעברה זו. במאה הי"ט אף הותר להכחיש את אמיתת הנצרות, אם הדבר נעשה באופן תרבותי ומתון. האיסור בכללו נתפס כאיסור הבא להגן על רגשות המאמינים ולא על הדת עצמה או החברה. חכמי המשפט התחבטו בדבר תחולת עברה זו גם במשפט האזרחי. כך, למשל, בעניינו של הסופר הנודע סלמן רושדי, שפרסם ספר, ובו לכאורה קטעים הפוגעים בדת האסלאם. צמצום תחולת העברה הביא את בית המשפט באנגליה להסיק שהחוק נועד להגן רק על הדת השלטת, הנצרות, ואינו מכוון לפגיעה בדתות אחרות. בשלב מסוים אף נעשו ניסיונות למחוק את עברת ביזוי הדת מספר החוקים של אנגליה, בין השאר בגלל הקושי להגדיר מהי "דת" ומהי "פגיעה ברגשי דת".

איסור פלילי זה עוגן בחקיקה הישראלית עוד בתקופת המנדט וקיבל חיזוק סמוך למאורעות תרפ"ט. הנציב העליון הבריטי, שחשב שהפרעות היו על רקע דתי, הזדרז לחוקק את "פקודת הנאצה (גידוף דת) מס' 43 לשנת 1929", הקובעת: "כל אדם המפליט כל מלה או קול ברבים או לאוזניו של כל אדם אחר העלולים או מכוונים לפגוע ברגשותיו הדתיים או באמונתו של אותו אדם, יהא צפוי בצאתו חייב בדינו לעונש מאסר לשנה אחת". לדעת מלומדי משפט בני ימינו, הרחבת האיסור הפלילי להגנה על רגשי דת היא מיותרת. על אף שברור, בעיקר לנוכח ההקשר ההיסטורי, כי הערך העיקרי שפקודה זו באה להגן עליו הוא שלום הציבור וביטחונו והגנה על חיי אדם, הוא אינו נזכר בין יסודות העברה³³.

גישה זו בוודאי עולה בקנה אחד עם הגישה הרווחת בארצות הברית, שניתן בה משקל רב ומכריע לחופש הביטוי גם במחיר הפגיעה בערכי דת או ברגשות דתיים. כך, למשל, פסק בית המשפט העליון האמריקני³⁴ כי חוק שנתקבל במדינת וירג'יניה, שבא לאסור במוחלט שרפת צלבים, אינו חוקתי. לדעת בית המשפט, הפגיעה ברגשות בני אדם מאמינים הנחשפים לשרפת הצלב אינה עילה מספקת לאיסור גורף של המעשה כל זמן שלא הוכח בהסתברות גבוהה שיש סכנה לאלימות בעקבות המעשים האלה³⁵.

בין כך ובין כך,לצד הצמצום הרב שנוהג המשפט העברי עקרונית בחירות הביטוי במשמעותה המודרנית³⁶, פרשת המקלל, ובדומה לה איסורי ביטוי אחרים, מעידים שהוא נוקט דרך אחרת בסוגיה זו. בשל עקרונות דתיים, נאסר השימוש בשם השם, ולא כל שכן לקללו, אפילו אם אין הדבר פוגע בזולת. גישה זו מנוגדת תכלית הניגוד למשפט המודרני, המרחיב מאוד את חירות הביטוי ומגביל אותה רק במקרים קיצוניים של חשש לפגיעה ממשית בשלומו של הזולת במידה של "ודאות קרובה".

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. וטעמו של דבר מובן, שהרי לדברי השופט אגרנט: "זכות עילאית זו [=חופש הביטוי], ביחד עם בת זוגתה - הזכות לחופש המצפון - מהווה את התנאי המוקדם למימושן של כמעט כל החירויות האחרות" (בג"צ 73/53 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 878). וראה גם דברי הנשיא שמגר, בע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 294.
2. ראה למשל דברי השופט לנדוי: "אכן, זכות ההבעה החופשית של האזרח היא אחת מזכויות היסוד של האזרח, אבל גם היא אינה יכולה להתקיים ללא כל הגבלה. חרות הופכת לאנרכיה, אם אין היא מלווה חוש מידה וריסון עצמי של אזרח בן חורין" (ד"נ 39/66 זאב אלתגר נ' מועצת עיריית רמת גן, פ"ד כא(1) 418).
3. כך, למשל, אמר השופט ברק לעניין ביטוי הפוגע פגיעה קשה בניצולי שואה: "חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא או לשמוע דברים המקובלים על הכל. חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, אשר הציבור סולד מהן ושונא אותן" (בג"צ 399/85 כהנא נ' הועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 280).
4. ראה למשל מ' קרמניצר, הסתה, לא המרדה (ירושלים תשנ"ז).
5. אכן, למותר לומר שגם המשפט הישראלי אינו רואה בעין יפה ניבול פה. ראה למשל דברי השופט מ' חשין: "לשון של קסרקטין לא נשמע ולא נדבר בבית משפט. בסביבותינו יש שלשונם נקיה ויש המנבלים פיהם; אל ראשונים נחבר, מאחרונים נרחק" (בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות (1981) נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 29).
6. הכינוי הכפול, "בן אשה ישראלית... בן איש מצרי", עורר את שימת לבם של הפרשנים, שהרי לפי הדין העברי, ייחוסו של אדם נקבע לפי אמו, ונמצא שהיה המקלל יהודי לכל דבר. מדרש ההלכה התנאי, "תורת כהנים", מפטיר כלאחר יד: "מלמד שנתגייר", ואף כאן נתחבטו המפרשים בשאלה מי נתגייר? האב או בנו? ראה: פירוש הרמב"ן על אתר; רש"י ותוספות, יבמות יז ע"א; קידושין סח ע"ב.
7. חז"ל, ורש"י בעקבותיהם, זיהו את אבי המקלל עם אותו "איש מצרי" שנהרג על ידי משה רבנו במצרים.
8. הפועל נק"ב אין משמעו 'קללה' דווקא אלא לשון 'ביטוי, הבעת דבר בפה', כגון: "וקרָא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו" (ישעיהו סב, ב). רק לעתים בא פועל זה במשמעות 'קללה', כגון האמור בבקשת בלק או בדברי איבו: "יקבֻהו אררי יום" (איוב ג, ח).
9. על אף שבדרך כלל, המקרא אינו מרבה לפרש בשמותיהן של נשים, חרג כאן הכתוב ממנהגו, והזכיר את שם האישה שהיו לה יחסי אישות עם "איש המצרי". חז"ל, ובעקבותיהם רש"י, דרשו זאת כדרכם לשבח, ואמרו: "שבחן של ישראל. שפרסמה הכתוב [=רק] לזו, לומר שהיא לבדה, ולא שאר בנות ישראל, הייתה זונה". בד בבד, תלו קלקלה באמו של המקלל, ואמרו: "'שלומית' - דהות פטפטה [=פטפטנית]: שלום עליך, שלום עליכון! מפטפטת בדברים. שואלת בשלום הכל. 'בת דברי' - דברנית הייתה, מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה".
10. הנחה זו במשמר מזכירה ביותר את מעשה מקושש העצים ביום השבת. לניתוח פרשת המקושש, ראה בהרחבה: א' הכהן, "'כי לא פורש' - פרק בהלכות מחללי שבת - בימים ההם, בזמן הזה", ספר היובל לרב ישעיהו הדרי, כתלנו טז (תשס"ד), עמ' 41-15.
11. האברבנאל, כדרכו, מנה בה לא פחות מעשר שאלות.
12. בספרות ההלכה הבחינו בין קללה "סתם", שנזכר בה "כינוי" שמו של האל, לבין קללה שנזכר בה אחד משמותיו המפורשים של האל, שעונשה חמור פי כמה. ואמרו חכמים שאין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד בן ארבע אותיות, ראה: סנהדרין נו ע"א; רמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק ב, הלכה ז.
13. בפירושו "העמק דבר", למד מכאן הנצי"ב מוולוז'ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, עקרון יסוד חשוב: על אף שבמושגי הימים ההם, ראוי היה המקלל למות על אתר בידי הרואים אותו על שביזה את האל וניאצו, התורה מדגישה שלא נעשה בו מעשה לינץ' ואף לא משפט שדה, אלא הליך שיפוטי מסודר, "על פי השם". לפיכך, גם בתיאור ביצוע העונש, מדגיש הכתוב: "כאשר צוה ה' את משה" (ויקרא כד, כג), "לפי התורה והקבלה בדיני סקילה". בדרך זו הלכו גם פרשנים אחרים. ראה: אור החיים על אתר; נ' לייבוביץ, עיונים חדשים בספר ויקרא (ירושלים תשמ"ג), עמ' 387-386.
14. בניגוד לפירוש הפשוט, דוגמת פירוש אבן עזרא, "מאוהלו יצא", או פירושו של הרמב"ן, האומר שכוונת הכתוב ל"יציאה בתוך בני ישראל", ממקום מושבו אל תוך העיר, בדומה למה שנאמר במרדכי: "ויצא בתוך העיר" (אסתר ד, א). לפי פירושו של החזקוני, "יציאה" פירושה 'ריב' מעין האמור בפרשת דתן ואבירם: "יצאו נצבים" (במדבר טז, כז). וראה נ' לייבוביץ' (לעיל, הערה 13), עמ' 389-378.
15. כדרכן של נורמות אחרות, הורחבו גם תחומיה של נורמה זו ברבות השנים. איסור ה"גידוף" התייחס במקורו רק לקללה מפורשת נגד האל, אך הורחב לימים ונכלל בו כל דיבור העשוי להיתפס כ"זילות" כלפי שמים, כגון בדברי התלמוד: "ומי איכא חברותא כלפי שמיא?" (בבא בתרא טז ע"ב). כלומר, אסור לאדם ל"פנות" אל האל ולהטיח בו דברים כדרך שהוא נוהג בחברו.
16. ספר החינוך, מצווה ע.
17. ראה רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ג.
18. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כו, הלכה א.
19. לעניין זה, ראה: א' הכהן, "מעמדו של ה'אַחֵר' במשפט העברי - על יחסם של רש"י ורמב"ם לקבוצות מיעוט בחברה היהודית", מים מדליו 17 (תשס"ו), עמ' 154-119; הנ"ל, "'כל איש אשר בו מום לא יקרב?' - למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל", במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ' 25-16.
20. איסור זה מצטרף לסדרה ארוכה של איסורים התלויים בפה, המגבילים לכאורה את חירות הביטוי, כגון: "לא תשא את שם ה' א-להיך לשווא"; איסורי לשון הרע ורכילות; איסור הסתה והדחה (לעבודה זרה) ועוד. יש מהם תלויים בזמן, כגון האיסור לדבר דברי חולין בשבת; ויש מהם תלויים במקום, כגון האיסור לדבר דברי חולין בבית הכנסת או לדבר בדברי תורה במקום שאינו נקי.
21. כפי שנתפרש בדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק כו, הלכה א), והביאו ע' חכם ב"דעת מקרא" על אתר, "נשיא בעמך" משמעו הנכבד והמרומם שבבני עמך, והוא ראש סנהדרין גדולה או המלך.
22. אבן עזרא אומר שהגאונים הבדילו בין לשון "לא תקלל" לבין לשון "לא תאר", אך לא פירש את ההבדל ביניהם. לדעת המלבי"ם, לשון "קללה" מורה על ביזוי, ואילו לשון "מארה" מורה על חסרון ונזק שהדיבור עושה, "ועל כן בכל המקרא כולו אין לשון 'ארור' נאמר אלא בבני אדם". ראה פירושו של ע' חכם, "דעת מקרא", לפסוק זה.
23. כך עולה מן ההקשר ומסמיכות הציווי לתקבולת "ונשיא בעמך לא תאר". אך מדרש ההלכה התנאי, המכילתא, והתלמוד (סנהדרין סו ע"א), וגם הרמב"ם (הלכות עבודה זרה, פרק ב, הלכה ח), ראו גם בשם זה קודש, ופירשו את האיסור כמכוון גם כלפי חירוף "דיין של מעלה".
24. פירוש הרשב"ם לשמות כב, כז.
25. ספר החינוך, מצווה סט.
26. ואם היה בן נח, נהרג בסיף (סנהדרין נז ע"א; רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ג).
27. מעניין להשוות מעשה ענישה זה בידי אדם לאמירתו של ג"ס מיל: "לעלבון האלים ידאגו האלים בעצמם".
28. ראה למשל דברי רש"י: "'כל העדה' - (מכאן) ששלוחו של אדם כמותו" (פסוק כד), והרי כלל זה הוא היסוד לכל דיני השליחות במשפט העברי.
29. ושמא יש כאן מידה כנגד מידה, כנגד "ויצא בן האשה הישראלית" שבראש הפרשה.
30. על חשיבותה של תדמית בעולמו של המשפט העברי, ראה: א' הכהן, "'למה יאמרו הגוים' - על 'דעת המקום' ועל 'דעת הקהל' כשיקול בהכרעת הדין", פרשת השבוע, שלח, תשס"ה, גיליון מס' 212. וראה בהרחבה: א' הכהן, "'למה יאמרו בגויים? - תדמית ישראל בעיני העמים כשיקול בהכרעת ההלכה והדין במשפט העברי", בתוך עם לבדד, בעריכת ב' לאו (ירושלים תשס"ו), עמ' 123-88.
31. על הניסיון להגדיר את המונח העמום "רגשי דת ומסורת" ועל הצדקה אפשרית לקביעת עברה דווקא בפגיעה ברגשי דת לעומת פגיעה ברגשות אחרים, כגון רגשות מיעוטים או משפחות חללי צה"ל או ניצולי שואה, ראה: ד' סטטמן, "פגיעה ברגשות דתיים", בתוך רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, ספר הזיכרון לאריאל רוזן-צבי, בעריכת מ' מאוטנר, א' שגיא ור' שמיר, עמ' 133 ואילך; א' כשר, "פגיעה ברגשות וטובת הכלל", משפט וממשל ב (תשנ"ד), עמ' 289-302; א' הכהן, 'התחיינה העצמות האלה?' - חופש המדע הארכיאולוגי, חופש הדת וכבוד האדם", מאזני משפט ד, ספר שאקי, נתניה תשס"ה, עמ' 260-219.
32. ראה א' שנהר, דיני לשון הרע (ירושלים תשנ"ז), עמ' 132-131. וראה למשל: ע"א 534/65 דיאב נגד דיאב פד"י כ(2) 269; ע"א 211/82 זנס נגד פלורו פד"י מ(1) 210; רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר [=כינוי התובע "נאצי מלוכלך"]; ת.א. (י-ם) 2189/05 נועם פדרמן נ' יאיר לפיד, מפי השופט שחם [=על האמירה שהתובע "אינו יהודי"]; ע"א (ת"א) 1145/95 קליין ואח' נ' אמסלם; ת.א. (ת"א) 11138/05 שלו נ' שפע סהר [=כינוי התובעת כאישה שחורה, נחותה, מטומטמת ואפס], מפי השופטת אלמגור; ת.א. (ראשל"צ) 133/06 שלגי נ' רון, מפי השופטת יעקובוביץ; ת"א (חיפה) 18676/01 עו"ד תאופיק נ' אחמד מפי השופט גנון; ת.א. (חיפה) 8907/04 בן גלים נ' דואק, מפי השופטת נאות-פרי.
33. ראה מ' קרמניצר, ש' גולדמן, ע' טמיר, רגשות דתיים, חופש הביטוי והמשפט הפלילי, ירושלים תשס"ד.
34. Virginia v. Black, 123 S. Ct. 1536 (2003).
35. גם באוסטרליה, הותר להציג יצירת אמנות שהשפילה את ישו על ידי הצגתו טבול בשתן. ראהArchbishop of Melbourne v. The Council of Trustees of the National Gallery of Victoria (1997) 96 A CRIM R 575.
36. לעניין זה, ראה א' הכהן, "המשפט העברי וחירות הביטוי - על עקרונות חופש הביטוי ומגבלותיו במשפט העברי", פרשת השבוע, שלח, תשס"ה, גיליון מס' 205.

---

---