חובות הילד כלפי הוריו

פרשתנו עוסקת בין השאר בדינו החמור של "בן סורר ומורה" ש"איננו שׁמע בקול אביו ובקול אמו" (דברים כא, יח). בעל כתר יונתן¹ אומר כי "בן סורר ומורה" הוא "בן סרבן ומורד". מרידתו מתבטאת בזה שאינו סר למרות הוריו, והתנהגותו חסרת כל רסן - "זולל וסובא" (פסוק כ).

שתיים הן המצוות העוסקות בחובות הילד כלפי הוריו, מצוות כיבוד אב ואם ומצוות מוראם. מצוות כיבוד אב ואם באה במניין עשרת הדיברות, שנאמר בהם: "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב); ואילו מצוות היראה באה בפרשת קדושים, וזה לשונה: "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט, א).

התלמוד² מבאר את ההבדל בין שני הציוויים כך: הכיבוד עניינו עשיית מעשה ומתן שירות להורה; ואילו היראה עיקרה הימנעות ממעשה הפוגע בהורים, מביושם או ביזוים³. וכתב הרמב"ם בעניין זה⁴:

ומצוות האב על הבן [כלומר, מצוות שהבן חייב כלפי אביו] רבים מלספור, והדיבור עליהם יארך מאוד. אלא ששני יסודות כוללים אותם: מורא וכבוד⁵.

פשוט וברור אפוא כי בכלל חובות הילד כלפי הוריו נמנית החובה לכבד את רצונם ובכלל זה את חפצם של ההורים לראות את ילדם ולשהות בחברתו.

נשאלת השאלה: האם ההורה חייב לפרנס את בנו אף אם הוא מתנכר לו ומסרב ליצור עמו קשר? או שמא ההורה נפטר מחובתו לזון את ילדו אם אינו מקיים את חובתו כלפיו ומורד בו?

לרוב עולה סוגיה זו כשילדים העוברים למשמורת אצל אמם במהלך הליך גירושין או בסיומו מסרבים להיפגש עם אביהם⁶.

חיוב האב במזונות ילדו הקטין

נעמוד תחילה על מהות חיובו של האב לזון את ילדיו. מעיקר הדין, חיובו של האב במזונות ילדיו הוא עד הגיעם לגיל שש, ובלשון התלמוד - כשהם "קטני קטנים". וזה לשונו⁷:

דרש רבי עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה: אף על פי שאמרו: אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד בן שש.

ונחלקו חכמים בשאלה אם חיוב זה הוא מדאורייתא או מדרבנן⁸. מכל מקום, ברי כי החיוב במזונות קטנים מגיל שש עד שהם נעשים גדולים, הבן בהיותו בן שלוש-עשרה ויום אחד והבת בת שתים-עשרה ויום אחד, הוא מדרבנן, מדין צדקה. וזה לשון התלמוד בעניין זה⁹:

אמר רבי אילעא, אמר ריש לקיש משום רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.

ופסק הרמב"ם¹⁰:

מכאן ואילך, לאחר גיל שש, מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים. ואם לא רצה - גוערין בו, ומכלימין אותו, ופוצרין בו... אבל אם היה אמיד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה המספקת להן - מוציאין ממנו בעל כורחו משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו.

והיו מי שביקשו ללמוד מדברי הרמב"ם כי "תקנת אושא" נועדה להוסיף ולחזק את חובת מזונות הקטינים מדין צדקה וליתן לה נופך חזק ומוסרי יותר כדי שיהיה אפשר לאכוף על ידי בית דין את ביצועה¹¹.

בשנת תש"ד תוקנה תקנת הרבנות הראשית, שהרחיבה את חיוב המזונות של אב כלפי ילדיו עד גיל חמש-עשרה. ואולם לאחר שתוקנה התקנה, רבתה המבוכה בקרב דייני בית הדין הרבני, שהתלבטו אם כוונתה להאריך את החובה מעיקר הדין כחובת האב לקטני קטנים או שמא נועדה להאריך את תקופת החיוב מדיני צדקה בלבד¹².

בשנת תשל"ו, האריכה מועצת הרבנות הראשית בנשיאותו של הרב גורן זצ"ל את תחולת תקנת הרבנות משנת תש"ד למזונות ילדים עד גיל שמונה-עשרה. ואולם על החלטה זו קמו עוררין ולא כל דייני בתי הדין הרבניים נוהגים לאורה.

פגיעה במזונות קטינים עקב מרידתם

מלשון המשנה ניתן ללמוד לכאורה כי חובת האב לזון את ילדיו חלה אף אם אינם שוהים אצלו¹³: "לא יאמר [הבעל] הראשון: לכשתבוא [הבת] אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה". כלומר, אין האב יכול להתנער מחובת מזונות הבת בטענה שהיא חיה עם גרושתו¹⁴.

לפיכך, יש מי שסבור שהאב אינו יכול למנוע מזונות מבנו הקטין שלא הגיע לבגרות, בין השאר כיוון שחיובי האב והבן אינם עומדים במישור אחד: האב חייב לזון את בנו ולחנכו לכיבוד אב, ואילו בן שעדיין אינו בן שלוש-עשרה ויום אחד, אינו חייב במצוות, וממילא אינו חייב בכבוד אביו¹⁵.

יחד עם זאת, יש לכאורה בדברי הרמב"ם פתח לפגוע במזונות ילדים עקב מרידתם באביהם. וזה לשון הרמב"ם בעניין זה¹⁶:

ואחר שש שנים, יש לאב לומר: אם הוא [בני] אצלי - אתן לו מזונות; ואם הוא אצל אמו - איני נותן לו כלום.

מן הדברים הללו ביקשו כמה מן האחרונים ללמוד כי גם בגלל מניעת קשר חלקי בין האב לבנו קמה לאב הזכות שלא לזון אותו, והבחינו בין דין הבת שראינו לעיל, שהמשמורת עליה נתונה בעיקרון לאם, ובין דין הבן שהרמב"ם מדבר עליו, שהמשמורת עליו מגיל שש נתונה בעיקרון לאב¹⁷.

כך, למשל, הבהיר בעל "חלקת מחוקק" (ר' משה לימא, ליטא, המאה הי"ז) בדעת הרמב"ם¹⁸:

כשהבן אינו רוצה להפרד מאימו, יש לאב לומר: אין עלי חיוב צדקה לפרנסו, כל זמן שאינו שומע לקולי להיות אצלי ללמוד תורה ושאר דברים¹⁹.

ראוי לציין שיש מי שחולק עליו²⁰ וגורס שאין לפגוע במזונות בן מרדן, משום שלא מצאנו מקור תלמודי הקובע שקונסים בן מרדן ומפסידים ממנו את מזונותיו. ויש להבין את דברי הרמב"ם לפי גישה זו כלשונם, היינו שהאב יכול לתבוע שהבן ישהה אצלו ולא אצל האם, אבל האב אינו יכול להיפטר מחובתו לזונו, לא רק כשנמנעה ממנו המשמורת על בנו על פי קביעת בית הדין²¹, אלא גם כשהבן אינו שוהה עמו למרות החלטת בית הדין.

נימוקים למניעת מזונות בן מרדן

פוסקים ודיינים מצאו טעמים אחדים למניעת מזונות מבן מרדן.

הרב עובדיה יוסף אומר שחובת המזונות של האב כלפי בנו נובעת בין השאר מעצם מגוריו אצלו או למצער מכוח הסדרי הראיה שנקבעו לאב עם בנו, ומשעה שהפר הקטין את החובה הבסיסית הזאת, נשמט המקור לחיוב אביו לזונו²².

הרב ש' דיכובסקי סובר שהסיבה לאי חיוב האב לזון את בנו המרדן היא משום שחיובו של האב הוא מדין "תקנת אושא", שניתנו לה גדרי צדקה. ומכיוון שלא ניתקנה התקנה לטובת בן מרדן, אין חלים בה דיני הצדקה במתכונתם החמורה והאב אינו חייב לפרנס בנו המרדן יותר מגדרי הצדקה הרגילים²³.

סברה אחרת לגישתם של האוחזים בדעה שחובת המזונות כלפי ילדים בני שש שנים ומעלה היא מכוח דיני צדקה, היא כי אין דיני הצדקה חלים כשנתינת הצדקה היא מעשה לא חינוכי למקבל ועלולה לגרוע מהתנהגותו הרוחנית של הבן²⁴.

ויש גם מי שסובר כי הזכות לפגוע במזונות קטין מרדן נובעת מכוח מצוות חינוך הילדים המוטלת על האב, שבמסגרתה האב רשאי "ליסרו ללמוד תורה אפילו ברצועה ובהחסרת לחמו"²⁵. אם כן, נראה שהאב רשאי לחנך את בנו המרדן אף במניעת מזונותיו. ודוק: בפסיקת בית הדין הרבני הודגש שחובת החינוך המוטלת על האב כלפי בנו אינה רק ללמדו תורה אלא אף דרך ארץ. לכן, "למידות טובות שבין אדם לחברו ולישובו של עולם"²⁶, רשאי האב לנהוג מנהג כפייה בילדיו לצורך חינוכם, כולל במניעת מזונותיהם.

בסופו של יום, נמצאנו למדים שיש ידיים רבות במשפט העברי לגישה המאפשרת לשלול מזונות מבן מרדן שהוא גדול מגיל שש, כמו שאומר הרב שלמה דיכובסקי במאמרו²⁷:

אמנם, כאשר קובע ביה"ד שטובת הילד להמצא אצל אימו, אין הבן נחשב כמורד באבא, אלא כשומע בקול בי"ד, ובכגון זה אין להפסיד לו מזונות - ועיין פד"ר א, 157-158 בדברי הרב א' גולדשמיט. יחד עם זאת כאשר ביה"ד מצווה על הבן להפגש עם אביו לצורך חינוכו ועיצוב דמותו - וגם באב לא דתי יש דין חינוך שלא יצא לתרבות רעה... יש מקום... למנוע ממנו מזונות.

יחד עם זאת, ראוי לציין כי הרב דיכובסקי סבור שאם מרידת הילד היא פועל יוצא וברור של "ניכור הורי" והסתת האם את ילדיה נגד האב, הילדים הם בגדר "תינוקות שנישבו", ואין להפסידם את מזונותיהם.

הדין הישראלי

על אף הוראתו הברורה של סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו", מיעטו בתי המשפט לבחון הסוגיה על פי מקורות ההלכה היהודית, ועל כך ראוי לתמוה. מכל מקום, ההלכה שהשתרשה בדין האזרחי מזה עידן ועידנים היא כי "מבחינה משפטית ניתן לצמצם את חובת המזונות כולה או מקצתה, כאשר המדובר בילד מורד"²⁸. יחד עם זאת, בית המשפט אינו מביט בעין יפה על אב המבקש להסדיר את יחסיו עם ילדיו בעזרת שוט המזונות ומפקפק ביעילותו וכנותו של הנימוק החינוכי שהזכרנו לעיל במסגרת סקירת המשפט העברי. בפרשת משכיל²⁹, קבע בית המשפט:

אין למדוד התנהגותו של ילד בגיל זה - בקנה מידה של אדם מבוגר. בעיני דבר חמור הוא מבחינה חינוכית להשתמש בענין המזונות כדי להשפיע על הילד שישמע לצו בית הדין. ספק רב אם זו הדרך לקרב את לב הילד אל אביו, אדרבא, יש לחשוש שדרך זו עוד תעמיק את הקרע ביניהם.

ובפרשת קטן³⁰, הבהיר בית המשפט כי הילד אינו יכול להשתחרר מחובתו לנהוג באביו במידת הכבוד המקובלת ובכללה חובתו לקיים קשר עם הוריו. יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט שיש לנהוג ב"זהירות ובריסון" קודם להסקת מסקנה כי דחיית הקשר על ידי הבן מצדיקה את הפחתת מזונותיו. בית המשפט מגדיר את קיצוץ המזונות כסנקציה חמורה וכאמצעי קיצוני שאין לאחוז בו אלא במקרים של מרדנות בעלת ביטויים בולטים גסים ועולבים.

בית המשפט מעמיק אפוא בבחינת הגורמים בניתוק הקשר, וכל זמן שאינו מגיע למסקנה שמדובר באשם המוטל בעיקרו על שכמו של הילד הסרבן אינו מטיל את סנקציית ביטול המזונות. וכך מציין בית המשפט בפרשת אזולאי³¹:

אין לשכוח שהמרירות ויחסי הניכור נובעים בראש ובראשונה מן הטורא שגבהה בין ההורים... הילד לא הרס את בית ההורים אלא הם שעשו זאת, ואל להם לכן להתפלא אם הנזק הוא בעל השלכות על גישתו של הקטין שגדל באווירה בלתי נורמלית.

לפיכך, מצאנו שסירב בית המשפט לנקוט בסעד של פגיעה במזונות, כיוון שראה שעדיין יש סיכוי, אפילו קלוש, לחידוש הקשר בין האב לילדיו³²:

נראה לי, לאור התסקירים שבתיק, כי דווקא יחס סובלני וסלחני מצד האב יביא בעתיד להתחדשות הקשר עם התבגרות נוספת של הבת... לאור האמור לעיל, אני מוצא שאין מקום להכריז על משיבה מס' 1 כעל בת מורדת ולשלול את מזונותיה.

גם באשר לעצמת הפעלת הסעד, מבהיר בית המשפט שיש לנהוג באיפוק מרבי. כך, למשל, נאמר באחד מפסקי הדין³³:

אין מבטלים מזונות של ילד מורד לחלוטין ניתן להורות על צמצומם. החובה לספק את מזונותיו ההכרחיים שרירה וקיימת. לא דנים אותו לחרפת רעב. בוודאי כאשר אין לתלות את האשם בקטין.

מאידך, בפסק דין זה מדגיש בית המשפט כי כשמדובר בילד בוגר העומד על דעתו, אין להימנע מהפחתת מזונותיו אך ורק מן הטעם שהאשם ביחס המתנכר לאב הוא באם. וזה לשונו:

בנסיבות אלה בהן בגר הבן, בנסיבות אלה בהן אין כל קשר בינו לבין אביו התובע אני סבור שיש בהחלט מקום, בשל התנהגות מחפירה כלפיו, להפסיק את חיוב התובע במזונותיו.

כבוד השופטת ע' מילר שקללה בפסיקתה את הקווים המנחים לעניין פגיעה במזונות בן מרדן, וקבעה שילד בוגר העומד על דעתו מסרב להיפגש עם אביו, יש להפחית במזונותיו, אבל רק עד לרמה של צרכים חיוניים ולא פחות. וזה לשונה:

לא בקלות מחליט בית המשפט לקבוע כי מזונות יבוטלו בגלל העדר קשר. הנטיה הטבעית היא לחשוב שילדים אינם אחראים להתנהגות הוריהם במהלך גירושין ולא לתוצאות הנגרמות כתוצאה מההליך הזה ובוודאי לא אמורים לשלם את המחיר על ידי צמצום רווחתם הכלכלית. מאידך, אב איננו "כספומט" וכאשר ילדים בגילאים 15-14 מסרבים לכל קשר עם האב ולכל טיפול שמטרתו ליצור קשר ופועלים כלפי האב בעלבון והשפלה, אינם יכולים לצפות ממנו לרווחה כלכלית.

מהטעמים שציינתי ובשל גילם של הילדים וחוסר יכולתם לספק לעצמם את צרכיהם, אין מקום לקבוע כי הילדים נכנסים להגדרת "בן מרדן" ואינם זכאים כלל למזונות וחשוב לציין כי האב גם לא בקש זאת. האב חייב במזונותיהם אולם כדי סיפוק צרכים הכרחיים בלבד ולא עבור הוצאות שהן בבחינת מותרות או רמת חיים³⁴.

סיכומו של דבר: הן דעת הרוב בפסיקת בית הדין הרבני והן פסיקתו של בית המשפט מאפשרות פגיעה במזונותיו של בן מרדן מטעמים אחדים, אלא שסנקציה זו תינקט רק במקרים חריגים ובולטים של התנכרות חמורה של ילד כלפי אביו.

הערות:

* השופט צבי ויצמן, בית משפט לענייני משפחה, כפר סבא.
1. יעקב מנחם ורטיהמר, שתרגם את יונתן הארמי ללשון הקודש.
2. קידושין לא ע"ב.
3. וראה לעניין זה גם: ירושלמי, פאה, פרק א, הלכה א; קידושין, פרק א, הלכה ז. וראה גם מסכת דרך ארץ, פרק ו, הלכה ג.
4. בפירושו למשנה קידושין א, ז.
5. וראה בספר החינוך, מצווה לג: "ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל". וראה קידושין ל ע"ב, על כך שהשווה הכתוב בין כיבוד הורים ומוראם לכבוד הקב"ה ויראתו!
6. לא פעם עולה החשש שהורתו של סירוב זה בהשפעתה של האם ובהסתתה המכוונת המבקשת להשחיר את פניו של האב בפני ילדיו.
7. כתובות סה ע"ב.
8. רוב הראשונים סבורים שהחיוב אינו אלא מדרבנן, כגון הרמב"ן הכותב בפירושו על התורה: "ואע"פ שלא היה הוא מחויב במזונותם מדין התורה, כמו שנתבאר בתלמוד בכתובות, אבל כיוון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים, ציווה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם" (שמות כא, ג). מאידך, יש מי שסובר שהחיוב הוא מדאורייתא. ראה: שו"ת משפטי שמואל, סימן יד; ספר ארעא מדרבנן למהר"י אלגאזי, ערך מזונות ח-ט. והשווה שיטת הר"ן בכתובות, סוף פרק אף על פי, הסובר שחיוב מזונות לקטני קטנים הוא מדין מזונות אמם, "כיוון שהם נגררים אחריה, אי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם. אבל כשאין אמם קיימת, אינו חייב במזונותיהם"! ומעין זה כתב גם ר' משה פיינשטיין, שו"ת איגרות משה: אבן העזר, חלק א, סימן קו; יורה דעה, חלק א, סימן קמג. וראה בהרחבה זרח ורהפטיג, "למקורות החובה למזונות ילדים", תחומין א (תש"ם), עמ' 255; בן ציון אליאש, "החקיקה הרבנית בפסיקה הרבנית - התעלמות ושברה", דיני ישראל י-יא (תשמ"ג), עמ' קעט.
9. כתובות מט ע"ב.
10. רמב"ם, הלכות אישות, פרק יב, הלכות יד-טו.
11. הגהות מימוניות שם, אות ט.
12. ראה דברי בית הדין הרבני: "בשנת תש"ד תקנה מועצת הרבנות הראשית לישראל לחייב במזונות עד גיל חמש עשרה. ובזה רבתה המבוכה בפס"ד של בתי הדין בארץ - יש מחייב לפי תקנה זו, ויש שאינו מחייב; יש שמחייב מכוח הדין מחמת התקנה, ויש שמחייב מדין צדקה, ויש שרק בהשפעה על בעל הדין. והבודק בעיון גם פסקים המודפסים רואה שאין אחידות דעות בזה. וגם בשיחות בע"פ עם חברינו הדיינים, אומר זה בכה ואומר זה בכה, ולמה לא יהיה בזה קו ברור ומנחה?" (פד"ר, כרך יא, עמ' 216-215).
אך השווה חוות דעת הרב הרצוג והרב עזיאל בפסק דין המופיע באוסף פסקי הדין של הרבנות הראשית לארץ ישראל, בית הדין הגדול לערעורים, בעריכת ז' ורהפטיג, חלק א, עמ' קנ, לפיה: "מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות הנ"ל מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה עצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה. שהיא אינה נובעת מדיני הצדקה כלל, ואינה מוגבלת אפוא ע"י ההיקף המצומצם של דיני הצדקה. תקנת הרה"ר באה להעלות את גיל הילדים שהאב מחויב במזונותיהם - ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב במזונות בניו ובנותיו". וראה פד"ר, כרך ג, עמ' 306-307. והשווה פד"ר, כרך ב, עמ' 93-92. וראה פסק דיני בתמ"ש 28050/04 א.ג ואח' נ' א.מ, המביא את הגישות בהבנת תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, ובו יישמתי את הצעתו של פרופ' דב פרימר, ולפיה בנסיבות מסוימות יש להבין את תקנת הרבנות כבאה לחזק את חיוב המזונות מדין צדקה בלבד ולאכוף על קיומו. וראה לעניין זה פסק דינו של כבוד השופט בן ציון גרינברגר, בתמ"ש (ירושלים) 2480/04 ב.ס נ' נ.מ., והשווה לפסק דינה של כבוד השופטת נילי מימון, בתמ"ש 1886/04 א.ל ואח' נ' פ.ל.
13. משנה, כתובות יב, א (קא ע"ב).
14. ראה פירוש רש"י שם. מאידך, ראה פירוש המאירי שם, האומר כי "לכשתבוא אצלי - אזונה" אינו מדבר בהכרח במצב שלאחר גירושין.
15. ראה הרב י' כהן, "יסודות החזקת הילדים והתלות במזונות", שורת הדין - מאמרים ופסקים, כרך ג (תשנ"ה), עמ' ק.
16. רמב"ם, הלכות אישות, פרק כא, הלכה יז. וכן נפסק גם בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן פב, סעיף ז.
17. נדגיש כי על פי הדין העברי, בעת פירוד בין ההורים, נשארת הבת במשמורת האם עד בגרותה, ואילו הבן נמצא בחזקת אמו עד גיל שש ואחר כך עובר לחזקת האב. ראה שולחן ערוך, אבן העזר, סימן פב. והרמב"ם בפירושו למשנה בכתובות: "העיקר אצלנו בת אצל אמה... ולה הבחירה בבת. ולאב הבחירה בבן אחר שש שנים. ואם רצה, יאמר לה: לא אתן הפרנסה אלא אם כן הוא אצלי". יחד עם זאת, בפסיקת בתי הדין הרבניים נוסף סייג חשוב בעניין זה, והוא: כשבית הדין קובע כי טובת הילד לשהות אצל אמו. מקור הדברים בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן לח, ולפיו: "לעולם צריך לדקדק בכלל לדברים אלו אחר מה שיראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום... לחזור אחר תקונן". וראה גם שו"ת מהרשד"ם (לר' שמואל די מודינה, סלוניקי, המאה הט"ז), אבן העזר, סימן קכג: "וכללא דמלתא כי כל זכות שאז"ל [=שאמרו (חכמים) זיכרונם לברכה] בדבורם 'הבת אצל האם'... בזכותה דברו, לא בזכות האם, כמו שכתב הר"ן... וכן בבן, בזכות הבן דברו" (מובא בפד"ר, כרך א, עמ' 159-157). בכגון זה, אין הבן נחשב כמורד באביו אלא כשומע בקול בית הדין, ואין בכך להביא להפסד מזונותיו. וראה מאמרו של א' רוט, "חיוב מזונות בילד מורד", www.ynr.org.il/union/article.asp?ArticleID=1087
עו"ד רוט משאיר בצריך עיון את השאלה: מה הדין כשבית הדין מורה לבן להיפגש עם אביו וקובע לו הסדרי ראיה, אם יש מקום למנוע ממנו מזונות, אם הבן מסרב לעשות זאת. וראה להלן.
18. וראוי לציין שרבו החולקים בעניין משמעות דברי הרמב"ם. כך לדוגמה, שו"ת מהריב"ל, חלק א, סוף סימן עד, סבור כי משמעות דברי הרמב"ם היא: לאחר גיל שש, יכול האב למנוע מזונות מבן מרדן אך אינו יכול לכוף עליו את משמורתו. לעומתם סוברים המבי"ט (רבי משה בן יוסף טראני, סלוניקי-צפת, המאה הט"ז), שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן קסה; ומהרשד"ם, שו"ת מהרשד"ם, אבן העזר, סימן קכג - שהאב יכול למנוע מזונות מילדיו המרדנים וגם לכוף אותם לעבור למשמורתו.
19. חלקת מחוקק , אבן העזר, סימן פב, ס"ק ט. ואולם הטעים בעל "חלקת מחוקק" שאין להסיק מהלכה זו שהאם זכאית להחזיק בבן, אם היא מוותרת על מזונותיו. וראה בית שמואל, שם, ס"ק ח, שהסכים לדבריו.
20. ראה בהרחבה בעניין זה: הרב ח' איזירר, "חיוב מזונות לילדים המתנכרים לאביהם", תחומין ח (תשמ"ז), עמ' 69; הרב א"א כהנא שפירא, "מזונותיו של בן מרדן", תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 1.
21. דבר המקובל גם על הדעה הקודמת, ראה לעיל, הערה 17.
22. פד"ר, כרך יג, עמ' 20.
23. ש' דיכובסקי, "מזונות הבנים תקנת חכמים מיוחדת בדיני צדקה", תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 87.
24. ראה פסק דינו של הרב ברוך רקובר, פד"ר, כרך יג, עמ' 6.
25. רש"י, כתובות נ ע"א, ד"ה "יורד עמו לחייו".
26. ראה פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בחיפה, כרך יג, עמ' 3; וראה פסק דינו של ביה"ד האזורי בתל אביב, פד"ר, כרך ב, עמ' 298.
27. לעיל, הערה 23.
28. ע"א 4322/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו(1) 289, בעמ' 290. וראה עוד: ע"א 86/84 למברג נ' למברג, פ"ד לח(3) 315, בעמ' 317; ע"א 574/83 חג'ג נ' חג'ג פ"ד לח(3) 331; מ"א 652/93 פלוניות קטינות נ' אלמונית, פס"מ נה(2) 205.
29. ע"א 425/68 משכיל לאיתן נ' משכיל לאיתן, פ"ד כג(1) 309.
30. ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מ"ט(1) 215.
31. ע"א 1741/93 אזולאי נ' אזולאי, תק-על 1748(2) 94.
32. תמ"ש (חיפה) 12460/97 ל.ש. (קטינה) ואח' נ' ר.ש., תק-מש 99(2), 44, בעמ' 45. וראה בדומה החלטת ביהמ"ש במ"א (ירושלים) 1117/94 פלוני נ' אלמוני קטין, תק-מח 97(3) 3188, בעמ' 3194.
33. תמ"ש (תל-אביב-יפו) 49073/98 פלוני נ' פלונית ואח', תק-מש 2004(3) 8, בעמ' 12.
34. תמ"ש (תל-אביב) 14652/97 א' ע' נ' א' ר' (קטין), תק-מש 2003(1) 21, בעמ' 28.

---

---