|
|
|
סמכות חובה ורשות, "ייצוג הולם",
תורת ההגינות וזכות התגובה
משלחת מלאכי רָעִים
אביעד הכהן*
פרשת שלח, תשס"א, גיליון מס' 30
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
אקדמות מלין
פרשת המרגלים נקבעה בתודעה ההיסטורית כאחד הכְּשָלִים החמורים ביותר בתולדות עם ישראל.
הסיפור המקראי מתאר את שליחתם של מרגלים, "איש אחד למטה אבותיו, כל נשיא בהם... כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", שמטרתה: "לתור את ארץ כנען".
משה רבינו לא הותיר ספק באשר למטלות הספציפיות של המרגלים, ופירט אותן אחת לאחת:
עלו זה בנגב ועליתם את ההר. וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין. והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (במדבר יג, יז-כ).
סופה של הפרשה, בקביעת הכתוב שממנה עולה כי המרגלים מעלו בשליחותם: "ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה " (יג, לב). המשכה, בבכיינות קולקטיבית, שנמשכה כל הלילה: "ותשא כ ל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (יד, א). וסופה, בהפניית אצבע מאשימה לעבר משה ואהרן, ובהתרסה חריפה כלפי שמים:
לו מתנו בארץ מצרים... ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה (שם, ב-ג).
עוצמתו הקשה של האירוע באה לידי ביטוי כבר בפשט הכתובים. הן בתגובתם של יהושע וכלב - "אך בה' אל תמרודו" (שם, ט); הן בסגנון התגובה של ה': "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו" (שם, יא).
שיאה, ברצון לכלות את העם ולהשמידו כליל - "אכנו בדבר ואורישנו" (יב), וסופה בעונש "מרוכך" קצת יותר, שמלווה בשבועה: "ואולם חי אני... כי כל האנשים הראים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר, וינסו אותי זה עשר פעמים, ולא שמעו בקולי. אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם, וכל מנאצי לא יראוה" (כא-כג).
בספרות חז"ל ובהגות היהודית המאוחרת יותר, העצימו עוד יותר חטא זה, ואף תלו בו עונשים שבאו על עם ישראל מאות ואלפי שנים לאחר מכן. כך, לדוגמא, אמרו בתלמוד (סוטה לה, ע"א), שאף חורבן בית המקדש - מכוח אותו חטא בא: " 'ותשא כל העדה, ויתנו את קולם ויבכו' - אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום, תשעה באב היה. אמר הקדוש ברוך הוא: הן בכו בכיה של חינם, ואני אקבע להם בכיה לדורות".
הרבה שאלות ניצבות לפתחה של פרשה זו: מי יזם את השליחות? כיצד נבחרו ה"אנשים" ומה טעם נשלחו כולם? מה בדיוק היה החטא? האמנם העונש הכבד הולם את רמת העבירה? מה היחס בין "דעת הרוב" של המרגלים, לבין "דעת המיעוט" של כלב ויפונה?
פרשה זו הציתה את דמיונם של פרשני המקרא לדורותיהם1. הם עמלו קשות בניסיון ליישב את הסתירות המתגלעות בה, וביקשו לפענח את צפניה וצפונותיה. כל אחד מהם, לפי דרכו, הציע פירוש משלו, שלא אחת יותר מִשֶמְשַקֵף הוא את פשט הכתובים, נותן הוא ביטוי לנורמות שנשתרשו בזמנו, מקומו וחֶבְרָתו של הפרשן. ננסה ללכת בעקבותיהם ולעמוד על כמה נקודות מעניינות, שיש בהן עניין לתורת הנורמות הציבוריות גם בימינו.
מי נתן את ההוראה?
פרשני המקרא עמלו קשה בניסיון להבין את השוני בין תיאור האירוע בפרשתנו לבין תיאורה בספר דברים. לפי הנאמר בפרשתנו (יג, ב), ה' ציווה על משה: "שלח לך אנשים... איש אחד למטה אבותיו תשלחו". כך גם בהמשך: "וישלח אותם משה ממדבר פארן, על פי ה' ".
לעומת זאת, מספר דברים (א, כב) עולה כי היזמה הייתה של בני ישראל: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו ל נ ו את הארץ, וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן". רק אז אמר להם משה: "וייטב בעיני הדבר".
רש"י, מנסה ליישב סתירה גלויה זו, בדרך דומה לתורת הסמכות2 שבמשפט המנהלי בן ימינו:
'שלח לך' - ל ד ע ת ך, אני איני מצווה לך, א ם ת ר צ ה - שלח!
הווי אומר: ניתנו למשה הכוח והרשות, מעין סמכות לשלוח מרגלים כדי להשיג מידע על ארץ כנען. ומכל מקום, לדעת רש"י, סמכות זו, סמכות של רשות היא, ולא סמכות של חובה3. זאת, על אף לשונה המצוָוה: "שְלַח לך!"4.
יש להעיר, שגם בשיטת המשפט הישראלית, נקבע שאפילו כאשר נוקט המחוקק ב"לשון חובה", לעתים יש לפרש את הנורמה כסמכות של רשות, ולהיפך5.
כולם אנשים
אחד הנושאים המעניינים בפרשתנו לא זכה למלוא תשומת הלב הראויה: דרך מינויה והרכבה של המשלחת. בניגוד לצוות הריגול היעיל של יהושע (ב, א), שֶמָנָה שני אנשים בלבד, שזהותם אנונימית, הייתה משלחת המרגלים שבפרשתנו "מנופחת" במספר חבריה ובתוארם. כמעשה משלחות לחו"ל בנות ימינו6, היו חברים בה לא פחות מ12- אנשים, כדי להבטיח שלכל "שבט"-סקטור, יהיה בה "יצוג הולם"7.
יתר על כן: בעוד שלפי הציווי המקורי - הן על פי המתואר בפרשתנו8, הן על פי המתואר בספר דברים9 היו אמורים להישלח "אנשים" סתם, אנונימיים, בסופה של הפרשה נאמר שנשלחו ראשי כל שבט ושבט, "כל נשיא בהם", והכתוב טורח להדגיש זאת שוב ושוב: "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה". וכאילו לא די בכך, פירטה תורה - שבדרך כלל מקַמֶצֶת היא במִלותיה - שמו של כל אחד מהם. וכאן הבן שואל: וכי הגיוני הדבר שלמטרת "ריגול", תהא אשר תהא משמעותו המדויקת10, יישלחו "נשיאי העדה"?
רש"י, כדרכו, ביקש ליישב תמיהה זו, בהשוותו את שני המונחים, "נשיאים" ו"ראשים": "'כלם אנשים' - [כל אנשים שבמקרא11] לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". וכיוצא בו פירש הספורנו: "כלם אנשים - אנשי חיל, כענין 'הלא איש אתה' (שמואל א, כו, טו), וכן 'וחזקת והיית לאיש' (מלכים א, ב, ב).
מאלפת לעניין זה הערתו של רבי שלמה אפרים לונטשיץ, בעל ה"כלי יקר" (פראג, 1619 - 1550), שיש בה יותר מרמז לביקורתו על דרכי המינויים בזמנו ובמקומו-שלו12. הוא מצביע על כך שבחירת ה"אנשים" למשלחת ריגול מעין זו צריכה הייתה להיעשות על פי כישורים רלבנטיים למילוי המשימה, לא על פי קשרים13, ומוסיף: "'שלח לך אנשים' - דווקא אתה [=משה] תחזה ברוח הקודש אם האנשים כשרים לזה השליחות, כי רוב העולם טועים באנשים חניפים, המראים את עצמם כשרים, ולובשים אדרת שער למען כַּחֵש. על כן אמר "לך אנשים" דווקא, אותם שהם בעיניך אנשים חשובים ולא אותן שהם אנשים בעיני זולתך, כי יכול להיות שאין תוכם כברם".
גישה זו עולה בקנה אחד עם תורת המשפט המנהלי בן ימינו. משנמסר שיקול הדעת לבעל הסמכות, עליו לשקול את כל השיקולים שלעניין (relevant considerations), ואותם בלבד, תוך בדיקה הוגנת ושיטתית שלהם, ולא להישען על שיקולים זרים ופסולים של יחוס, תואר וקרבה14.
שוויון בין המינים ו"ייצוג הולם"
בעל ה"כלי יקר" מוסיף ומעיר על הרכבה של המשלחת, שהיה על טוהרת המין הגברי:
לכך פרט אנשים דווקא, לפי שאמרו רז"ל האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו 'נִתְּנָה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד, ד), אבל הנשים היו מחבבות הארץ, ואמרו [=בנות צלפחד] 'תנה לנו אחוזה' (במדבר כז, ד).
ועל כן אמר הקב"ה: לפי דעתי, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך, לדעתך [=משה], תשלח אנשים15.
לדעתו של רבי אפרים מלונטשיץ, חסרון היצוג של הנשים במשלחת המרגלים והיעדרן המוחלט הימנה - הוא שגרם לחטא!
פרשנות זו, שנכתבה לפני כ - 450 (!) שנה נראית מתבקשת בימינו, אך היא מפתיעה בחדשנותה ובנועזותה לנוכח התפישה שהייתה מקובלת בזמנו. התפישה שרווחה בימי הביניים במשפט העברי, כמו בשיטות משפט אחרות, הייתה: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד), לאמור: מקומן של הנשים הוא בין כותלי הבית ולא במסחר או בעסקנות ציבורית, בוודאי לא ביציאה למשימות ריגול. הפתגם העממי שמימי הביניים, מייצג את התפישה שרווחה באותה עת באירופה הנוצרית, לגבי מעמד האשה ביחס לגבר: "אל תקרקר התרנגולת לפני התרנגול". דֶגֶם הירארכי זה, התבטא, בין השאר, בראיית האישה ככפופה למרותו של בעלה (sub virga sui). לדברי המשפטן האנגלי בראקטון, חייבת הייתה האשה לציית לבעלה בכל, ולעתים היה רשאי אף לנקוט נגדה באמצעי משמעת חמורים כדי לכפותה לעשות כן. הדברים תוארו בהרחבה על ידי ההיסטוריונית פרופ' שולמית שחר:
על פי בומנואר, רשאי הבעל לנקוט בכל אמצעי שייראה לו על מנת לתקן דרכיה של אשתו, להענישה בכל עונש שיבחר, למעט פציעתה והריגתה. באוסף החוקים של העיר ארדנבורג (Aardenburg) שבפלאנדריה מן המאה הי"ד נקבע שהבעל רשאי להכות את אשתו, לפוצעה, לחתוך חתכים בגופה מכף רגלה ועד ראשה ולחמם רגליו בדמה. אם יעלה בידו לאושש אותה אחר כל זאת והיא תישאר בחיים, לא תהיה בכך משום עבירה על החוק16.
כפי שתיאר פרופ' א' גרוסמן, במחקרו המרתק על הנשים היהודיות בימי הביניים17, כבר בתקופות קדומות יחסית, ניכרו במקורות המשפט העברי, בעיקר באשכנז, ניצניה של גישה שונה לחלוטין, שהעניקו לאשה מעמד טוב יותר מזה שנהג בחברה הסובבת. ביטויו ניכר גם במישור המשפטי. דבריו של ה"כלי יקר" משתלבים יפה במגמה זו, ויש בהם הֵד להשפעת הרנסנס החברתי והתרבותי שפקד את אירופה.
כידוע, עיקרון זה, של ייצוג הולם ומתן הזדמנות שווה לבני שני המינים, זכה לפיתוח רב במשפט בן ימינו18. כך, לדוגמא, בעניין חבֵרוּת במועצה דתית19, בגוף הבוחר רבנים ראשיים20, בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות21, ועוד. חלק גדול מעקרונות אלו נקבע לראשונה בפסיקת בתי המשפט, וחלקו עוגן גם בחקיקה22.
דיווח הוגן וזכות התגובה
אחת השאלות הגדולות בפרשת המרגלים היא: מה היה חטאם. והלוא המרגלים נדרשו למסור דין וחשבון על שראו עיניהם, וכך עשו, ומה טעם יצא עליהם הקצף? גם כאן הציעו הפרשנים הצעות שונות23. לפי פרשנות אחת, חטאם הגדול של המרגלים התבטא בחריגתם מסמכות ובמסירת דיווח שאינו הוגן על שראו עיניהם. "האסון נגרם בעטיה של מלה אחת בלבד, שהוסיפו לדיווח האובייקטיבי שלהם", כותב פרופ' פינחס פלאי ע"ה, " 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו', הם אומרים למשה, 'וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה'. את עדותם הם מאששים בראיות מוחשיות: פירות משובחים שהביאו מן הארץ. ואז הם מוסיפים מלה אחת: 'אפס' - ומיד ממשיכים בעדותם העובדתית - 'כי עז העם היושב בארץ, והערים בצורות, גדולות מאד'. אלמלא הוסיפו את המילה 'אפס', היו נשארים בגבולות הדיווח העובדתי: ארץ זבת חלב ודבש, אנשים עזים, ערים בצורות וגדולות. כאשר הוסיפו את המלה 'אפס', חדל דיווחם להיות דיווח עובדתי והפך לניסיון להשפיע על דעת הקהל. כן... אפס"24.
"תורת ההגינות" נופחת חיים ונשמה בכללי האתיקה של רשויות המופקדות על מסירת מידע לציבור. כמובן, הבעת דעות מותרת היא, ואף רצויה, אולם על מוסר המידע להקפיד על הפרדה ברורה בין דיווח עובדתי לבין הבעת דעתו-שלו. כך, לדוגמא, קובע סעיף 6 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות: "עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות לבין דעות... פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטיה"25. כיוצא בדבר, קובע כלל 18 לכללי האתיקה של רשות השידור:
תפקידם העיקרי של עובדי האינפורמציה ברשות הוא לספק למאזינים ולצופים מידע מהימן, בדוק ושלם כמה שאפשר, ולהניח להם להגיע למסקנה מעצמם, ולא להביא עובדות עם מסקנות מוכנות בצדן. מכל מקום, יש להפריד הפרדה ברורה לאוזן ולעין בין אינפורמציה עובדתית וישירה (straight news) מכאן, לבין פרשנות (commentary) וניתוח (news analysis) מכאן26.
זאת ועוד. המרגלים הציגו את תיאורם כאילו משקף הוא את דעת הכל: "וישיבו אתם דבר... ויספרו לו ויאמרו" (יג, כו-כז). לדעת המיעוט, של כלב בן יפונה ויהושע בן נון, לא ניתן כל מקום. רק משהתפרץ כלב ונטל לעצמו את רשות הדיבור, "ויהס כלב את העם אל משה" (שם, ל), נודע לשומעים כי אכן קיימת גם עמדה אחרת, ואף אם דעת מיעוט היא - ראוי לה שתישמע. יתר על כן: לדעת חכמים (סוטה לה, ע"א), לא ניתנה לכלב כלל רשות הדיבור, ורק לאחר שנקט, כרטוריקן מומחה, בתכסיס של עורמה, יכול היה להשמיע דבריו: "עמד ואמר להם: וכי זו בלבד עשה לנו ב ן עמרם27? היו סבורים [=השומעים] בגנותו הוא מספר, ושתקו. אמר להם: הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו את המן. אם יאמר 'עשו סולמות ונעלה לרקיע', לא נשמע לו?"
"תורת ההגינות" (The Fairness Doctrine) וחשיבות השמירה עליה קיבלו ביטוי גם בפסיקה הישראלית. את מהותה, תיאר השופט שמגר כ"מערכת כללים, הבאים להבטיח את קיום זכותו של הציבור בקבלת מידע מלא ורב גוני, ואשר נועדה לפעול נגד שרירות וחד צדדיות אפשריים של עורכי התוכניות והשדרים"28. הצגה מעוותת של העמדות, תוך השתקת "קולות שאינם רצויים", נוגדת בעליל את "תורת ההגינות"29.
חטאם הגדול של המרגלים לא היה אפוא רק אמירת אי אמת, או ניסיון להסתירה. נצטרפו אליהם ניסיונם להתעטף באצטלה של "פרשנות אובייקטיבית" כביכול, תוך הסתרת דעתם האישית שהוטמעה בתיאור העובדתי, השתקת ה"קול האחֵר", התנערותם מאחריות משנתגלה סרחונם ועמידתם על דעתם הראשונה, והבכיינות שליוותה אותם. עיון בפרשה זו, יש בו לֶקַח גדול, הן לשעה, הן לדורות.
הערות:
* אביעד הכהן מלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ו"בר אילן"; מנהל המרכז להוראת המשפט העברי במכללת "שערי משפט".
1. ראו, לדוגמא: ת' ומ' ורדיגר, "פרשת המרגלים - סיפור בהמשכים", מגדים ל (תשנ"ט), 21 - 9; א' פרדס, "לדמיין את הארץ המובטחת: שנים עשר המרגלים בארץ הנפילים", תיאוריה וביקורת 6 (1995), עמ' 115 - 105.
2. למותר לומר, שבהשוואה מעין זו יש יותר מחשש של אנכרוניזם. הדברים אמורים כאן על דרך ההיקש וההשראה, ולא על דרך הגזרה השווה.
3. על האבחנה ביניהן, ראו: י' זמיר, הסמכות המנהלית (ירושלים, תשנ"ו), 226 - 221.
4. על הקושי ללמוד מלשון ההוראה המסמיכה על אופייה של הסמכות, החובה היא אם רשות, ראו, לדוגמא: ד"נ 16/61 רשם החברות נ' כרדוש, פ"ד טז, 1217; בג"צ 161/52 חברת המזקקים נ' ראש עירית ראשון לציון, פ"ד ז, 113; בג"צ 217/80 סגל נ' שר הפנים, פ"ד לד(4)429.
5. ע"ב 1/65 ירדור נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הששית, פ"ד יט(3)365; א' ברק, פרשנות במשפט, חלק שני: פרשנות החקיקה (ירושלים, תשנ"ג), 120.
6. ראו, לאחרונה, דו"ח מבקר המדינה 51ב (2001), עמ' 220-161.
7. על נקודה זו העמידני דודי ז"ל, פ' פלאי, וראו דבריו, תורה היום (ת"א, תש"ן), עמ' 139: "שמותיהם צוינו בהבלטה. איש איש ושם אביו, כראוי לנציגות מנהיגותית מיוחסת כזאת. אילו היו בתורה איורים, היינו זוכים מן הסתם לראות גם את תמונותיהם של המרגלים הנכבדים הללו. חברי משלחת אח"מים כזאת חשבו בוודאי שאין זה מכובד ומתאים בשבילם להתאכסן [כמעשה המרגלים ששלח יהושע] בביתה של זונה ענייה".
8. במדבר יג, ב: "שלח לך אנשים... איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו", אך תוך כדי דיבור מופיע כבר "כל נשיא בהם". והשווה שם, טז: "אלה שמות האנשים אשר שלח משה", ודוק: "אנשים" ולא "נשיאים".
9. דברים א, כב: "נשלחה אנשים לפנינו... ואקח מכם שנים עשר אנשים, איש אחד לשבט".
10. אכן, הכתוב חוזר שוב ושוב על כך שמטרת הביקור הייתה ל"תור" את הארץ בעלמא: "ויתורו את הארץ" (יג, ב), וראו עוד שם, פסוקים טז, יז, כה, לב; פרק יד, פסוקים ו, לו, לט. אבל בדברים א, כב: "ויחפרו"!
11. המלים המוסגרות אינן מופיעות בדפוסים הראשונים.
12. פירושו מאופיין ברגישות מיוחדת לסוגיית הפערים החברתיים ולתיקון אורחותיה של ההנהגה הציבורית. ראו: ח"ה בן-ששון, "עושר ועוני במשנתו של המוכיח רבי אפרים איש לנצ'יץ", ציון יט (תשי"ד), עמ' 166 - 142; ח"ר רבינוביץ, "רבי שלמה אפרים לונטשיץ, 'המוכיח בשער' ", סיני נט (תשכ"ו), עמ' קעד-קפד.
13. לעניין זה ראו, בהרחבה: א' הכהן, "כישורים ולא קשרים", דף פרשת השבוע מס' 18, משרד המשפטים, תשס"א.
14. ראו, לדוגמא: בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3)49; זמיר (לעיל, הערה 3), עמ' 749 - 740.
15. אכן, בדבריו מוצע גם פירוש אחר, מנוגד בתכלית, ולפיו נשלחו דווקא גברים, כיוון שהנשים סתמן "פטפטניות ודברניות" הן, שהרי "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, ונשים נטלו תשעה מהם" (קידושין מט, ע"ב), והראיה מסוף הפרשה הקודמת, שבה לקתה מרים על שדיברה לשון הרע על משה. ומנגד, אפשר שדווקא משום כך נסמכו הפרשיות, ללמדנו שֶאַל יעלה על לב איש שקלקלת לשון הרע מצויה רק בנשים, ואילו הגברים - טלית שכולה תכלת הם.
16. ש' שחר, האשה בחברת ימי הביניים-המעמד הרביעי (ת"א, תשנ"א), עמ' 86.
17. א' גרוסמן, חסידות ומורדות - נשים יהודיות באירופה בימי הביניים (ירושלים, תשס"א).
18. ראו, לדוגמא: פ' רדאי, "על העדפה מתקנת", משפט וממשל 3(1993), 172 - 145; הנ"ל, "על השוויון", משפטים כד (תשנ"ד), 281 - 241; ד' דורנר, "הבחנה משווה ומעמד האשה", עיוני משפט כ (תשנ"ז), 549 - 541; פ' רדאי, "זכויות נשים", ירושלים, 1989; י' עצמון, "נשים בפוליטיקה בישראל", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 33 (תשנ"א), עמ' 18 - 5.
19. בג"צ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד מב(2)221.
20. בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עירית ת"א-יפו, פ"ד מב(2)309.
21. סעיף 18א לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה - 1975; בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מח(5)501; י' תירוש, "יצוג הולם לבני שני המינים", משפטים ל (תשנ"ט), 245 - 183.
22. ראו, לדוגמא: חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א1951-; חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988.
23. להרחבה בנושא זה, ראו: נ' ליבוביץ, עיונים בספר במדבר (ירושלים, תשנ"ו), עמ' 175 - 167.
24. תורה היום (לעיל, הערה 7), עמ' 140 - 139.
25. תקנון האתיקה המקצועית של העתונות, מיום 16.5.96. פורסם בתוך: א' הכהן, מ' נגבי, דיני תקשורת, חלק ג (ירושלים, תשנ"ח), עמ' 1445.
26. נ' רוגל, ע' שכטר, "מסמך נקדי - תדריך חדשות ואקטואליה", (ירושלים, תשנ"ה), עמ' 24 - 23; וראו בהרחבה: מ' רונן, אתיקה עיתונאית (ת"א, 1998), עמ' 513 - 345.
27. כפי שהעיר ר' ברוך הלוי עפשטיין, בעל "תוספת ברכה", בכוונה נקטו כאן לשון "בן עמרם", שהיא לשון ביזוי, ולא קראו בשמו "משה". וכיוצא בו, בדברי שאול: "מדוע לא בא בן ישי היום אל הלחם", אבל יונתן, רעו של דוד, משיבו: "נשאל נשאל ד ו ד" (שמואל א, כ, כז-כח). וכיוצא בו בדברי חז"ל: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא!" (ברכות י, ע"א).
28. בג"צ 1/81 שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3)378. ראו גם: בג"צ 243/82 זכרוני נ' הועד המנהל של רשות השידור ואח', פ"ד לז(1)775-773; בג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2)533.
29. מסמך נקדי (לעיל, הערה 26), עמ' 30.
תורת ההגינות וזכות התגובה
אביעד הכהן*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
|
אקדמות מלין הסיפור המקראי מתאר את שליחתם של מרגלים, "איש אחד למטה אבותיו, כל נשיא בהם... כולם אנשים ראשי בני ישראל המה", שמטרתה: "לתור את ארץ כנען". משה רבינו לא הותיר ספק באשר למטלות הספציפיות של המרגלים, ופירט אותן אחת לאחת: |
עלו זה בנגב ועליתם את ההר. וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה, הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין. והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (במדבר יג, יז-כ).
|
|
סופה של הפרשה, בקביעת הכתוב שממנה עולה כי המרגלים מעלו בשליחותם: "ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה " (יג, לב). המשכה, בבכיינות קולקטיבית, שנמשכה כל הלילה: "ותשא כ ל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא" (יד, א). וסופה, בהפניית אצבע מאשימה לעבר משה ואהרן, ובהתרסה חריפה כלפי שמים:
|
לו מתנו בארץ מצרים... ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה (שם, ב-ג).
|
|
עוצמתו הקשה של האירוע באה לידי ביטוי כבר בפשט הכתובים. הן בתגובתם של יהושע וכלב - "אך בה' אל תמרודו" (שם, ט); הן בסגנון התגובה של ה': "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו" (שם, יא).
שיאה, ברצון לכלות את העם ולהשמידו כליל - "אכנו בדבר ואורישנו" (יב), וסופה בעונש "מרוכך" קצת יותר, שמלווה בשבועה: "ואולם חי אני... כי כל האנשים הראים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר, וינסו אותי זה עשר פעמים, ולא שמעו בקולי. אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם, וכל מנאצי לא יראוה" (כא-כג). בספרות חז"ל ובהגות היהודית המאוחרת יותר, העצימו עוד יותר חטא זה, ואף תלו בו עונשים שבאו על עם ישראל מאות ואלפי שנים לאחר מכן. כך, לדוגמא, אמרו בתלמוד (סוטה לה, ע"א), שאף חורבן בית המקדש - מכוח אותו חטא בא: " 'ותשא כל העדה, ויתנו את קולם ויבכו' - אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו היום, תשעה באב היה. אמר הקדוש ברוך הוא: הן בכו בכיה של חינם, ואני אקבע להם בכיה לדורות". הרבה שאלות ניצבות לפתחה של פרשה זו: מי יזם את השליחות? כיצד נבחרו ה"אנשים" ומה טעם נשלחו כולם? מה בדיוק היה החטא? האמנם העונש הכבד הולם את רמת העבירה? מה היחס בין "דעת הרוב" של המרגלים, לבין "דעת המיעוט" של כלב ויפונה? פרשה זו הציתה את דמיונם של פרשני המקרא לדורותיהם1. הם עמלו קשות בניסיון ליישב את הסתירות המתגלעות בה, וביקשו לפענח את צפניה וצפונותיה. כל אחד מהם, לפי דרכו, הציע פירוש משלו, שלא אחת יותר מִשֶמְשַקֵף הוא את פשט הכתובים, נותן הוא ביטוי לנורמות שנשתרשו בזמנו, מקומו וחֶבְרָתו של הפרשן. ננסה ללכת בעקבותיהם ולעמוד על כמה נקודות מעניינות, שיש בהן עניין לתורת הנורמות הציבוריות גם בימינו. מי נתן את ההוראה? לעומת זאת, מספר דברים (א, כב) עולה כי היזמה הייתה של בני ישראל: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו, ויחפרו ל נ ו את הארץ, וישיבו אותנו דבר, את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן". רק אז אמר להם משה: "וייטב בעיני הדבר". רש"י, מנסה ליישב סתירה גלויה זו, בדרך דומה לתורת הסמכות2 שבמשפט המנהלי בן ימינו: |
'שלח לך' - ל ד ע ת ך, אני איני מצווה לך, א ם ת ר צ ה - שלח!
|
|
הווי אומר: ניתנו למשה הכוח והרשות, מעין סמכות לשלוח מרגלים כדי להשיג מידע על ארץ כנען. ומכל מקום, לדעת רש"י, סמכות זו, סמכות של רשות היא, ולא סמכות של חובה3. זאת, על אף לשונה המצוָוה: "שְלַח לך!"4.
יש להעיר, שגם בשיטת המשפט הישראלית, נקבע שאפילו כאשר נוקט המחוקק ב"לשון חובה", לעתים יש לפרש את הנורמה כסמכות של רשות, ולהיפך5. כולם אנשים יתר על כן: בעוד שלפי הציווי המקורי - הן על פי המתואר בפרשתנו8, הן על פי המתואר בספר דברים9 היו אמורים להישלח "אנשים" סתם, אנונימיים, בסופה של הפרשה נאמר שנשלחו ראשי כל שבט ושבט, "כל נשיא בהם", והכתוב טורח להדגיש זאת שוב ושוב: "כולם אנשים, ראשי בני ישראל המה". וכאילו לא די בכך, פירטה תורה - שבדרך כלל מקַמֶצֶת היא במִלותיה - שמו של כל אחד מהם. וכאן הבן שואל: וכי הגיוני הדבר שלמטרת "ריגול", תהא אשר תהא משמעותו המדויקת10, יישלחו "נשיאי העדה"? רש"י, כדרכו, ביקש ליישב תמיהה זו, בהשוותו את שני המונחים, "נשיאים" ו"ראשים": "'כלם אנשים' - [כל אנשים שבמקרא11] לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". וכיוצא בו פירש הספורנו: "כלם אנשים - אנשי חיל, כענין 'הלא איש אתה' (שמואל א, כו, טו), וכן 'וחזקת והיית לאיש' (מלכים א, ב, ב). מאלפת לעניין זה הערתו של רבי שלמה אפרים לונטשיץ, בעל ה"כלי יקר" (פראג, 1619 - 1550), שיש בה יותר מרמז לביקורתו על דרכי המינויים בזמנו ובמקומו-שלו12. הוא מצביע על כך שבחירת ה"אנשים" למשלחת ריגול מעין זו צריכה הייתה להיעשות על פי כישורים רלבנטיים למילוי המשימה, לא על פי קשרים13, ומוסיף: "'שלח לך אנשים' - דווקא אתה [=משה] תחזה ברוח הקודש אם האנשים כשרים לזה השליחות, כי רוב העולם טועים באנשים חניפים, המראים את עצמם כשרים, ולובשים אדרת שער למען כַּחֵש. על כן אמר "לך אנשים" דווקא, אותם שהם בעיניך אנשים חשובים ולא אותן שהם אנשים בעיני זולתך, כי יכול להיות שאין תוכם כברם". גישה זו עולה בקנה אחד עם תורת המשפט המנהלי בן ימינו. משנמסר שיקול הדעת לבעל הסמכות, עליו לשקול את כל השיקולים שלעניין (relevant considerations), ואותם בלבד, תוך בדיקה הוגנת ושיטתית שלהם, ולא להישען על שיקולים זרים ופסולים של יחוס, תואר וקרבה14. שוויון בין המינים ו"ייצוג הולם" |
לכך פרט אנשים דווקא, לפי שאמרו רז"ל האנשים היו שונאים את הארץ ואמרו 'נִתְּנָה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד, ד), אבל הנשים היו מחבבות הארץ, ואמרו [=בנות צלפחד] 'תנה לנו אחוזה' (במדבר כז, ד).
ועל כן אמר הקב"ה: לפי דעתי, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך, לדעתך [=משה], תשלח אנשים15. |
|
לדעתו של רבי אפרים מלונטשיץ, חסרון היצוג של הנשים במשלחת המרגלים והיעדרן המוחלט הימנה - הוא שגרם לחטא!
פרשנות זו, שנכתבה לפני כ - 450 (!) שנה נראית מתבקשת בימינו, אך היא מפתיעה בחדשנותה ובנועזותה לנוכח התפישה שהייתה מקובלת בזמנו. התפישה שרווחה בימי הביניים במשפט העברי, כמו בשיטות משפט אחרות, הייתה: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה, יד), לאמור: מקומן של הנשים הוא בין כותלי הבית ולא במסחר או בעסקנות ציבורית, בוודאי לא ביציאה למשימות ריגול. הפתגם העממי שמימי הביניים, מייצג את התפישה שרווחה באותה עת באירופה הנוצרית, לגבי מעמד האשה ביחס לגבר: "אל תקרקר התרנגולת לפני התרנגול". דֶגֶם הירארכי זה, התבטא, בין השאר, בראיית האישה ככפופה למרותו של בעלה (sub virga sui). לדברי המשפטן האנגלי בראקטון, חייבת הייתה האשה לציית לבעלה בכל, ולעתים היה רשאי אף לנקוט נגדה באמצעי משמעת חמורים כדי לכפותה לעשות כן. הדברים תוארו בהרחבה על ידי ההיסטוריונית פרופ' שולמית שחר: |
על פי בומנואר, רשאי הבעל לנקוט בכל אמצעי שייראה לו על מנת לתקן דרכיה של אשתו, להענישה בכל עונש שיבחר, למעט פציעתה והריגתה. באוסף החוקים של העיר ארדנבורג (Aardenburg) שבפלאנדריה מן המאה הי"ד נקבע שהבעל רשאי להכות את אשתו, לפוצעה, לחתוך חתכים בגופה מכף רגלה ועד ראשה ולחמם רגליו בדמה. אם יעלה בידו לאושש אותה אחר כל זאת והיא תישאר בחיים, לא תהיה בכך משום עבירה על החוק16.
|
|
כפי שתיאר פרופ' א' גרוסמן, במחקרו המרתק על הנשים היהודיות בימי הביניים17, כבר בתקופות קדומות יחסית, ניכרו במקורות המשפט העברי, בעיקר באשכנז, ניצניה של גישה שונה לחלוטין, שהעניקו לאשה מעמד טוב יותר מזה שנהג בחברה הסובבת. ביטויו ניכר גם במישור המשפטי. דבריו של ה"כלי יקר" משתלבים יפה במגמה זו, ויש בהם הֵד להשפעת הרנסנס החברתי והתרבותי שפקד את אירופה.
כידוע, עיקרון זה, של ייצוג הולם ומתן הזדמנות שווה לבני שני המינים, זכה לפיתוח רב במשפט בן ימינו18. כך, לדוגמא, בעניין חבֵרוּת במועצה דתית19, בגוף הבוחר רבנים ראשיים20, בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות21, ועוד. חלק גדול מעקרונות אלו נקבע לראשונה בפסיקת בתי המשפט, וחלקו עוגן גם בחקיקה22. דיווח הוגן וזכות התגובה "תורת ההגינות" נופחת חיים ונשמה בכללי האתיקה של רשויות המופקדות על מסירת מידע לציבור. כמובן, הבעת דעות מותרת היא, ואף רצויה, אולם על מוסר המידע להקפיד על הפרדה ברורה בין דיווח עובדתי לבין הבעת דעתו-שלו. כך, לדוגמא, קובע סעיף 6 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות: "עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות לבין דעות... פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטיה"25. כיוצא בדבר, קובע כלל 18 לכללי האתיקה של רשות השידור: תפקידם העיקרי של עובדי האינפורמציה ברשות הוא לספק למאזינים ולצופים מידע מהימן, בדוק ושלם כמה שאפשר, ולהניח להם להגיע למסקנה מעצמם, ולא להביא עובדות עם מסקנות מוכנות בצדן. מכל מקום, יש להפריד הפרדה ברורה לאוזן ולעין בין אינפורמציה עובדתית וישירה (straight news) מכאן, לבין פרשנות (commentary) וניתוח (news analysis) מכאן26. זאת ועוד. המרגלים הציגו את תיאורם כאילו משקף הוא את דעת הכל: "וישיבו אתם דבר... ויספרו לו ויאמרו" (יג, כו-כז). לדעת המיעוט, של כלב בן יפונה ויהושע בן נון, לא ניתן כל מקום. רק משהתפרץ כלב ונטל לעצמו את רשות הדיבור, "ויהס כלב את העם אל משה" (שם, ל), נודע לשומעים כי אכן קיימת גם עמדה אחרת, ואף אם דעת מיעוט היא - ראוי לה שתישמע. יתר על כן: לדעת חכמים (סוטה לה, ע"א), לא ניתנה לכלב כלל רשות הדיבור, ורק לאחר שנקט, כרטוריקן מומחה, בתכסיס של עורמה, יכול היה להשמיע דבריו: "עמד ואמר להם: וכי זו בלבד עשה לנו ב ן עמרם27? היו סבורים [=השומעים] בגנותו הוא מספר, ושתקו. אמר להם: הוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והאכילנו את המן. אם יאמר 'עשו סולמות ונעלה לרקיע', לא נשמע לו?" "תורת ההגינות" (The Fairness Doctrine) וחשיבות השמירה עליה קיבלו ביטוי גם בפסיקה הישראלית. את מהותה, תיאר השופט שמגר כ"מערכת כללים, הבאים להבטיח את קיום זכותו של הציבור בקבלת מידע מלא ורב גוני, ואשר נועדה לפעול נגד שרירות וחד צדדיות אפשריים של עורכי התוכניות והשדרים"28. הצגה מעוותת של העמדות, תוך השתקת "קולות שאינם רצויים", נוגדת בעליל את "תורת ההגינות"29. חטאם הגדול של המרגלים לא היה אפוא רק אמירת אי אמת, או ניסיון להסתירה. נצטרפו אליהם ניסיונם להתעטף באצטלה של "פרשנות אובייקטיבית" כביכול, תוך הסתרת דעתם האישית שהוטמעה בתיאור העובדתי, השתקת ה"קול האחֵר", התנערותם מאחריות משנתגלה סרחונם ועמידתם על דעתם הראשונה, והבכיינות שליוותה אותם. עיון בפרשה זו, יש בו לֶקַח גדול, הן לשעה, הן לדורות. |
הערות:* אביעד הכהן מלמד משפט עברי ומשפט חוקתי באוניברסיטה העברית ו"בר אילן"; מנהל המרכז להוראת המשפט העברי במכללת "שערי משפט". 1. ראו, לדוגמא: ת' ומ' ורדיגר, "פרשת המרגלים - סיפור בהמשכים", מגדים ל (תשנ"ט), 21 - 9; א' פרדס, "לדמיין את הארץ המובטחת: שנים עשר המרגלים בארץ הנפילים", תיאוריה וביקורת 6 (1995), עמ' 115 - 105. 2. למותר לומר, שבהשוואה מעין זו יש יותר מחשש של אנכרוניזם. הדברים אמורים כאן על דרך ההיקש וההשראה, ולא על דרך הגזרה השווה. 3. על האבחנה ביניהן, ראו: י' זמיר, הסמכות המנהלית (ירושלים, תשנ"ו), 226 - 221. 4. על הקושי ללמוד מלשון ההוראה המסמיכה על אופייה של הסמכות, החובה היא אם רשות, ראו, לדוגמא: ד"נ 16/61 רשם החברות נ' כרדוש, פ"ד טז, 1217; בג"צ 161/52 חברת המזקקים נ' ראש עירית ראשון לציון, פ"ד ז, 113; בג"צ 217/80 סגל נ' שר הפנים, פ"ד לד(4)429. 5. ע"ב 1/65 ירדור נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הששית, פ"ד יט(3)365; א' ברק, פרשנות במשפט, חלק שני: פרשנות החקיקה (ירושלים, תשנ"ג), 120. 6. ראו, לאחרונה, דו"ח מבקר המדינה 51ב (2001), עמ' 220-161. 7. על נקודה זו העמידני דודי ז"ל, פ' פלאי, וראו דבריו, תורה היום (ת"א, תש"ן), עמ' 139: "שמותיהם צוינו בהבלטה. איש איש ושם אביו, כראוי לנציגות מנהיגותית מיוחסת כזאת. אילו היו בתורה איורים, היינו זוכים מן הסתם לראות גם את תמונותיהם של המרגלים הנכבדים הללו. חברי משלחת אח"מים כזאת חשבו בוודאי שאין זה מכובד ומתאים בשבילם להתאכסן [כמעשה המרגלים ששלח יהושע] בביתה של זונה ענייה". 8. במדבר יג, ב: "שלח לך אנשים... איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו", אך תוך כדי דיבור מופיע כבר "כל נשיא בהם". והשווה שם, טז: "אלה שמות האנשים אשר שלח משה", ודוק: "אנשים" ולא "נשיאים". 9. דברים א, כב: "נשלחה אנשים לפנינו... ואקח מכם שנים עשר אנשים, איש אחד לשבט". 10. אכן, הכתוב חוזר שוב ושוב על כך שמטרת הביקור הייתה ל"תור" את הארץ בעלמא: "ויתורו את הארץ" (יג, ב), וראו עוד שם, פסוקים טז, יז, כה, לב; פרק יד, פסוקים ו, לו, לט. אבל בדברים א, כב: "ויחפרו"! 11. המלים המוסגרות אינן מופיעות בדפוסים הראשונים. 12. פירושו מאופיין ברגישות מיוחדת לסוגיית הפערים החברתיים ולתיקון אורחותיה של ההנהגה הציבורית. ראו: ח"ה בן-ששון, "עושר ועוני במשנתו של המוכיח רבי אפרים איש לנצ'יץ", ציון יט (תשי"ד), עמ' 166 - 142; ח"ר רבינוביץ, "רבי שלמה אפרים לונטשיץ, 'המוכיח בשער' ", סיני נט (תשכ"ו), עמ' קעד-קפד. 13. לעניין זה ראו, בהרחבה: א' הכהן, "כישורים ולא קשרים", דף פרשת השבוע מס' 18, משרד המשפטים, תשס"א. 14. ראו, לדוגמא: בג"צ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3)49; זמיר (לעיל, הערה 3), עמ' 749 - 740. 15. אכן, בדבריו מוצע גם פירוש אחר, מנוגד בתכלית, ולפיו נשלחו דווקא גברים, כיוון שהנשים סתמן "פטפטניות ודברניות" הן, שהרי "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, ונשים נטלו תשעה מהם" (קידושין מט, ע"ב), והראיה מסוף הפרשה הקודמת, שבה לקתה מרים על שדיברה לשון הרע על משה. ומנגד, אפשר שדווקא משום כך נסמכו הפרשיות, ללמדנו שֶאַל יעלה על לב איש שקלקלת לשון הרע מצויה רק בנשים, ואילו הגברים - טלית שכולה תכלת הם. 16. ש' שחר, האשה בחברת ימי הביניים-המעמד הרביעי (ת"א, תשנ"א), עמ' 86. 17. א' גרוסמן, חסידות ומורדות - נשים יהודיות באירופה בימי הביניים (ירושלים, תשס"א). 18. ראו, לדוגמא: פ' רדאי, "על העדפה מתקנת", משפט וממשל 3(1993), 172 - 145; הנ"ל, "על השוויון", משפטים כד (תשנ"ד), 281 - 241; ד' דורנר, "הבחנה משווה ומעמד האשה", עיוני משפט כ (תשנ"ז), 549 - 541; פ' רדאי, "זכויות נשים", ירושלים, 1989; י' עצמון, "נשים בפוליטיקה בישראל", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 33 (תשנ"א), עמ' 18 - 5. 19. בג"צ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד מב(2)221. 20. בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עירית ת"א-יפו, פ"ד מב(2)309. 21. סעיף 18א לחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה - 1975; בג"צ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מח(5)501; י' תירוש, "יצוג הולם לבני שני המינים", משפטים ל (תשנ"ט), 245 - 183. 22. ראו, לדוגמא: חוק שיווי זכויות האשה, התשי"א1951-; חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988. 23. להרחבה בנושא זה, ראו: נ' ליבוביץ, עיונים בספר במדבר (ירושלים, תשנ"ו), עמ' 175 - 167. 24. תורה היום (לעיל, הערה 7), עמ' 140 - 139. 25. תקנון האתיקה המקצועית של העתונות, מיום 16.5.96. פורסם בתוך: א' הכהן, מ' נגבי, דיני תקשורת, חלק ג (ירושלים, תשנ"ח), עמ' 1445. 26. נ' רוגל, ע' שכטר, "מסמך נקדי - תדריך חדשות ואקטואליה", (ירושלים, תשנ"ה), עמ' 24 - 23; וראו בהרחבה: מ' רונן, אתיקה עיתונאית (ת"א, 1998), עמ' 513 - 345. 27. כפי שהעיר ר' ברוך הלוי עפשטיין, בעל "תוספת ברכה", בכוונה נקטו כאן לשון "בן עמרם", שהיא לשון ביזוי, ולא קראו בשמו "משה". וכיוצא בו, בדברי שאול: "מדוע לא בא בן ישי היום אל הלחם", אבל יונתן, רעו של דוד, משיבו: "נשאל נשאל ד ו ד" (שמואל א, כ, כז-כח). וכיוצא בו בדברי חז"ל: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא!" (ברכות י, ע"א). 28. בג"צ 1/81 שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3)378. ראו גם: בג"צ 243/82 זכרוני נ' הועד המנהל של רשות השידור ואח', פ"ד לז(1)775-773; בג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2)533. 29. מסמך נקדי (לעיל, הערה 26), עמ' 30. |