|
|
|
מתנה בלי ידיעת המקבל
"ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת"
ברוך כהנא*
פרשת חיי שרה, תשס"ח, גיליון מס' 303
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
הצגת השאלה
דיוננו נעשה בהנחה שאין תוקף למתנה הניתנת תוך התנגדות המקבל. ברור שאי אפשר להקנות נכס לאדם המתנגד לקבלו. עיסוקנו כאן הוא בשלא הביע המקבל התנגדות למתנה, מפני שאינו יודע כלל על נתינתה. השאלה היא לגבי פרק הזמן שבין רגע נתינת המתנה לבין הרגע שנודע לאדם על נתינת המתנה ולא הביע את התנגדותו לה, בין שהסכים במפורש בין שהסכים בשתיקה: האם הנכס נקנה לו לפרק זמן זה?
אחת הנפקויות המשפטיות לשאלה זו היא כשנפטר המקבל לפני שנודע לו על המתנה, ולא הספיק להביע את הסכמתו לה או את התנגדותו לה. והשאלה היא: האם הנכס קנוי לו ועובר ליורשיו או לא? שאלה נוספת היא: האם הנותן יכול לחזור בו מן המתנה כל זמן שלא נודע למקבל על קיומה? זוהי שאלה נפרדת מן השאלה הראשונה, מפני שייתכן שעדיין לא קנה המקבל את המתנה, ובכל זאת הנותן אינו יכול לחזור בו מהתחייבותו לתת את הנכס למקבל.
המשפט העברי מכיר בתוקפה של מתנה שניתנה בלא ידיעת המקבל על פי העיקרון "זכין לאדם שלא בפניו"1.
אפשר שהלכה זו, המכירה בתוקפה של מתנה בלי ידיעת המקבל, היא ביטוי למגמה רעיונית של המשפט העברי בתחום דיני המתנה. אמנם מצד אחד, אין רואים בעין יפה קבלת מתנות, על פי הכלל המובע בלשון המקרא: "שונא מתנות יחיה" (משלי טו, כז )2, אולם מצד שני, יש לעודד את הנתינה, כדי לחנך את האדם לאלטרואיזם ולעקור מתוכו את האנוכיות3. כלומר, המשקל העיקרי במעשה המתנה מונח בצד הנותן. אחד הביטויים לכך הוא מתן תוקף למתנה גם אם המקבל כלל אינו יודע עליה, דבר המראה את החלק הזניח שהוא משחק במערכת עסקת המתנה, מן הטעם האמור לעיל.
בדברים שלהלן, נדון בשיקולים בעד ההכרה בתוקפה של מתנה שניתנה בלא ידיעת המקבל ונגד ההכרה בה, ונדון בהרחבה בעיקר בשאלה: כיצד יכול מקבל המתנה לזכות בה, אם לא עשה בה מעשה קניין?
שיקולים בעד ונגד
גם אם נקבל את ההנחה שהמתנה היא בגדר חוזה, אפשר להשיב על טענה זו, שיש למקבל רצון קונסטרוקטיבי לקבל, מפני שהאדם מן הסתם נותן את הסכמתו מראש לכל עסקה שהיא לטובתו, וחזקה שאילו ידע עליה, היה מסכים לה.
לגבי המקרה שנראה להלן, של נתינת מתנה בלי ידיעת המקבל באמצעות אדם שלישי, אפשר לתת תשובה נוספת לטענה זו: יש כאן חוזה בין הנותן לבין מי שזוכה בעבור המקבל, ויש ביניהם מפגש רצונות, שהרי שניהם יודעים על החוזה, ותוכן החוזה הוא שהזוכה יעביר את הבעלות בנכס למקבל, וזהו חוזה לטובת אדם שלישי.
נימוק אנליטי לטובת הגישה שאינה דורשת את ידיעת המקבל היא שגישה זו מעניקה הגנה על האינטרס של הגשמת הרצון האוטונומי של הנותן. לפי עיקרון חופש ההתקשרות, יש לאפשר לאדם להעניק את נכסיו במתנה ולא להקשות עליו בדרישות משפטיות שאינן הכרחיות, כפוף כמובן להסכמת המקבל כשייוודע לו וכפוף לידיעה ודאית שיש לנותן המתנה גמירות דעת ברורה.
אשר לשיקולים המעשיים, יכולה לעלות טענה שאם נכיר במתנה שניתנה בלי ידיעת המקבל, תיווצר אי-וודאות, משום שלא יוכל אדם לדעת בשום רגע נתון מהו שיעור נכסיו, שהרי ייתכן שמישהו נתן לו מתנה, ועקב כך לא יוכל לכלכל את צעדיו כראוי. כנגד טענה זו, יש להזכיר כי בכל מקרה, יוכל המקבל לבטל את המתנה למפרע על ידי הבעת התנגדותו לה כשייוודע לו עליה, כפי שנראה להלן, ולכן אין שום אדם צריך לחשוש שמא יש לו נכסים רבים מדי ושמא יזיק לו הדבר מסיבה כלשהי. כי אם יתברר שהמתנה עלולה להזיק לו, יוכל לבטלה כשישמע עליה.
ולהפך. יש יתרון מעשי בגישה שאינה דורשת שידע מקבל המתנה על קיומה, והוא: ייעול הליך הקניית המתנה וזירוזו. לעתים, יש צורך אובייקטיבי או סובייקטיבי (מצד הנותן) שתועבר המתנה ממנו בהקדם אל מי שהוא מקנה לו אותה, והדרישה שידע מקבל המתנה על קיומה עלולה לסרבל את ההעברה ואף לעכבה. צורך זה מוכר היטב במשפט העברי בהקניה לצרכים הלכתיים, כגון בעירוב בשבת ובחילול מעשר שני, אך גם במשפט החילוני ייתכנו מצבים רבים של צורך דחוף בהעברת בעלות.
כאמור, קושי מעשי בנתינת מתנה בלי ידיעת המקבל הוא דרך ההקניה. כל מתנה נגמרת על ידי הקניית דבר המתנה למקבל באחת מדרכי הקניין. כמעט בכל דרכי הקניין, המקבל ממלא תפקיד פעיל, שהוא דבר חיוני לגמירת העסקה, כגון בקבלת החזקה בנכס. לכאורה, אם המקבל אינו יודע על המתנה, אינו יכול למלא את תפקידו בהקניה, ואין אפוא אפשרות שתיגמר פעולת נתינת המתנה.
כפי שנראה להלן, יש אופנים אחדים לנתינת מתנה בלי ידיעת מקבלה תוך פתירת בעיית ההקניה. אופנים אלו מתחלקים לשתי קבוצות: באחת, ההקניה נעשית באמצעות אדם שלישי; ובשנייה, היא נעשית על ידי המקבל עצמו, אלא שמסיבה כלשהי הוא אינו מודע לכך.
זיכוי מתנה על ידי אדם שלישי
וזה לשון הרמב"ם בעניין זה6:
המזכה לחבירו במתנה על ידי אחר, כיון שהחזיק בה אחר... זכה חברו, אף על פי שלא הגיעה מתנה לידו. ואין הנותן יכול לחזור בו... שזכין לאדם שלא בפניו.
האחרונים מטעימים שהמקבל קנה את הנכס מיד, אף על פי שלא ידע על ההקניה7.
לקביעה שהמתנה נקנית למקבל כבר מרגע הזיכוי, יש שתי נפקויות: האחת, שאם הצמיח הנכס פירות (או רווחים) מעת הזיכוי עד הרגע ששמע עליו, גם הפירות שייכים למקבל, משום שכבר משעת הזיכוי הנכס הוא שלו8; והשנייה, שאם מת המקבל אחרי הזיכוי, ולא הספיק לשמוע עליו, יורשיו יורשים אותו, משום שקנה אותו כבר ברגע הזיכוי 9.
הקניה בקניין כסף על ידי אדם שלישי
החידוש באפשרות זו לעומת האפשרות הקודמת הוא: כאן הנכס כלל לא הגיע לידיו של האדם השלישי ואף לא נעשה בו שום מעשה קניין, ובכל זאת הוא עובר לבעלותו של לוי "מדין עבד כנעני"11: כשם שעבד כנעני יכול להשתחרר על ידי שייתן אדם אחר לאדוניו כסף בעד שחרורו, כך גם כאן, לוי קונה את הקרקע, מפני שראובן שילם בעבורו.
לכאורה, אין מקום לקניין כסף בהקניית מתנה, שהרי המתנה היא הקניית נכס בלי תמורה. ובכל זאת, כאן נתינת הכסף אינה מוציאה את העסקה מגדר מתנה ביחס למקבל, שהרי הוא אינו נותן את הכסף תמורתה. מבחינה מהותית, האדם השלישי הוא נותן המתנה, ולא בעל הנכס, שהרי בעל הנכס מקבל תמורה בעד מה שהוא נותן, ורק מבחינה טכנית, בעל הנכס הוא הנותן.
ומצאנו שני הסברים בהבנת אופי הקנייה מיוחדת זו הנובעים, כך נראה, משתי תפיסות בדבר מהותו של קניין כסף. לפי ההסבר הראשון, כששמעון מקנה את שדהו ללוי תמורת כסף שקיבל מראובן, לוי קנה מדין "זכין", ולא ישירות, כיוון שהקניין נעשה שלא מדעת לוי-המקבל. ואף על פי שראובן אינו עושה את מעשה הקניין, מכל מקום, מאחר ששמעון אינו יכול להקנותו ללוי בלא שיתוף פעולה מצדו, אי אפשר שיזכה לוי, המקבל, אלא מדין "זכין" באמצעות ראובן12. ולפי ההסבר השני, אין זה מדין "זכין", אלא שמעון מקנה את הנכס מאליו בקבלת הכסף במישרין ללוי, ולוי נחשב כזוכה מעצמו13.
פעולת קניין בלתי מודעת של מקבל המתנה
א. אדם בנה גדר בקרקע שחשב שהיא שלו, אלא שלמעשה היא של זולתו, והלה רוצה לתתה לו במתנה, ולכן קנה בונה הגדר את הקרקע, מפני שהעמדת גדר היא בגדר קניין חזקה14.
ב. רועה שהוציא את הבהמה נשוא הקניין למרעה עם בהמות אחרות, ובעל הבהמה רוצה להקנות לו אותה במתנה, קנה את הבהמה, מפני שעשה קניין באמצעות משיכת הבהמה, אף על פי שלא משך אותה בשביל עצמו ואינו חושב שהיא שלו, אלא הוא מוציא אותה לרעות בעבור בעליה15.
בשתי הדוגמאות הללו וכיוצא בהן, מקבל המתנה שעשה מעשה קניין בנכס, ולא ידע שניתן לו הנכס במתנה על ידי זולתו, קנה אותו, משום שאין צורך שיתכוון המקבל לזכות במתנה. ואף על פי שהכלל הוא שהזוכה מן ההפקר אינו קונה, אם אינו מתכוון לקנות16, במתנה קנה, מפני שיש "דעת אחרת מקנה", שהרי נותן המתנה מתכוון להקנותה לו17.
יש מן האחרונים שכתבו כי "דעת אחרת מקנה" אינה מועילה אלא במתנה, ולא במכר, מפני שדווקא במתנה יש אומדנא דמוכח שאילו ידע המקבל, היה רוצה לקנות, ורואים אותו כאילו הסכים לה במפורש18.
קניין חצר
הטעם שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הוא: כל אדם מתכוון באופן כללי שתקנה לו חצרו כל מה שיוכל לקנות, ולכן נחשבת פעולת הכנסת דבר מה לחצרו כאילו יש לו כוונה לקנות את הדבר המסוים הזה20. אפשרות אחרת היא שבחצר אין צריך דעת כלל, מפני שהחצר עצמה קונה, ולא כוונת בעל החצר21.
חזקת ההסכמה והזכות להתנגד
יש קושי מסוים בקביעת חזקה שהמקבל מסכים לקבל את המתנה, שהרי המתנה אינה טובה מוחלטת, "זכות גמורה", שכן, כפי שכבר הזכרנו, "שונא מתנות יחיה"22. אם כן, מדוע אנו מניחים שהמקבל מסכים לפעולת הקניית המתנה לו? התשובה היא: אף על פי שקבלת מתנות אינה "משנת חסידים", אין בה איסור, והאדם המצוי מעוניין בקבלת מתנות, ומכאן חזקת ההסכמה23.
אולם אם הביע המקבל התנגדות מפורשת למתנה בשעה ששמע עליה - היא בטלה למפרע24, ואין אומרים שהנכס היה קנוי למקבל עד שמחה על המתנה, מפני שהוכיח סופו על תחילתו: מה שזכה הזוכה בשבילו לא היה זכות בעיניו, ורואים כאילו המתנה הייתה על תנאי שירצה לקבלה, וכיוון שלא רצה בה, מעולם לא הייתה בעבורו בגדר מתנה. ואם מת הנותן בינתיים, זכו בה יורשיו של הנותן25. בכך שונה הקניית מתנה בלי ידיעת המקבל מהקנייתה בידיעתו: אם לא ידע המקבל, הוא יכול לדחות את המתנה אחר כך על ידי הבעת התנגדות; ואילו אם ידע ושתק, הוא אינו יכול לדחותה אחר כך26.
ועדיין נשאלת השאלה: מדוע יכול המקבל לבטל את ההקניה למפרע כשהייתה זו לכאורה זכות אובייקטיבית עבורו? על כך ניתנו שני הסברים:
א. ההסבר הראשון מבוסס על מה שראינו לעיל, שהמתנה אינה זכות גמורה. הרשב"א27 אומר שאמנם בזכות הגמורה שראובן עושה לטובת שמעון בלי ידיעתו, המזוכה אינו יכול להתנגד כשנודע לו על הזיכוי. אבל לא כן מי שזיכו אותו במתנה: הוא יכול להתנגד לה, משנודע לו על קיומה, מפני שאין זו זכות גמורה, שהרי המקרא אומר: "שונא מתנת יחיה" (משלי טו, כז), ועל פי זה נאמר בתלמוד ובפוסקים שמידה טובה היא שלא לקבל מתנות28.
ב. ההסבר השני הוא: אף אם הייתה המתנה זכות גמורה, מאחר שזיכויה כרוך בפעולת קניין, אי אפשר להקנות לאדם שום דבר בעל כורחו, מפני שצריך כוונה לקנות29. בכך שונה הקניית מתנה מזכיות אחרות שאינן כרוכות בפעולת קניין. רק באחרונות, הרשב"א סבור שבזכות גמורה, לא יוכל המזוכה להתנגד30.
המשפט הישראלי
בית המשפט העליון הלך בעקבות ראבילו, וקבע שהמכניס כסף לחשבון הבנק של זולתו במתנה בלי ידיעתו, אין הכסף קנוי לבעל החשבון, עד שידע על כך34.
אולם ספק אם יש הכרח לפרש את לשון החוק בדרך זו. אמנם החוק אינו אומר שאין צורך בידיעת המקבל, אבל הוא גם אינו אומר שיש בה צורך. מכאן שהמחוקק ביקש להשאיר שאלה זו בלא הכרעה. ומאחר שלא נתפרש העניין, ראוי יותר לפרש את החוק כך: אין צורך בידיעת המקבל כדי להקנות לו מתנה שניתנה לו, מפני היתרון שבגישה זו (כפי שהוסבר לעיל), וגם כדי שיתאים החוק לעמדת המשפט העברי והמשפט האנגלי בעניין זה, שהרי לשון סעיף 3 לחוק המתנה סובלת גם פירוש זה: "חזקה על המקבל שהסכים", גם אם לא ידע על המתנה.
הערות:
* ד"ר ברוך כהנא, עורך ב"מכון הלכה ברורה", עובד על מחקר השוואתי מקיף על חוק המתנה, התשכ"ח-1968, במסגרת הסדרה "חוק לישראל", בעריכת פרופ' נ' רקובר.
1. לעיקרון זה השלכות בתחומים אחרים. ראה אנציקלופדיה תלמודית, ערך זכין לאדם שלא בפניו, כרך יב, עמ' קלה ואילך.
2. רמב"ם, הלכות זכייה ומתנה, פרק יב, הלכה יז; טור ושולחן ערוך, חושן משפט, סימן רמט, סעיף ה.
3. השווה רעיון דומה במצוות הצדקה: עיקרה אינה כדי שיקבל העני אלא לעקור מן הנותן את האנוכיות. ראה לדוגמה מ' כהנא, אור הרעיון, ירושלים תשנ"ג, עמ' סז.
4. ראבילו, חוק המתנה, מהדורה שנייה, עמ' 286.
5. מקורות לעניין זה, מביא ראבילו (לעיל, הערה 4), עמ' 32-30.
6. רמב"ם, הלכות זכייה ומתנה, פרק ד, הלכה ב.
7. שו"ת בית אפרים, חושן משפט, סימן לח, ד"ה ולענ"ד ז"א; מזל שעה, על הרמב"ם, שם; שו"ת בשמים ראש, סימן רסח; אבני מילואים, סימן לז, ס"ק יב, ד"ה ונראה; דברי אליעזר (אוירבך), י ע"ג; אבן ישראל, על הרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ח, הלכה ח (עמ' ריח).
8. שו"ת שואל ומשיב, מהדורה חמישית, סימן פא (פד ע"ד).
9. יד דוד, פסקי הלכות, הלכות אישות, פרק ג, אות קנג, הגהה ג (נד ע"ג).
10. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קצ, סעיף ד.
11. קידושין ז ע"א.
12. פני משה, ירושלמי, קידושין, פרק א, הלכה ג, כפי שהסביר אותו קהלת יעקב (אלגאזי), תוספת דרבנן, אות ז, ס"ק קיט (לח ע"א).
13. קהילת יעקב עצמו, שם (לח ע"ג). הוא מציין שמחנה אפרים, הלכות שלוחין, סימן טו, כותב דבר דומה לעניין שכירות. ויש נפקות בין הגישות כשאחד הצדדים אינו בר שליחות. ראה שם.
14. זה המקרה של רב ענן בבבא בתרא מא ע"א, שהראב"ד (להלן, הערה 17) מסביר שקנה על סמך עיקרון זה.
15. שו"ת רבי עקיבא איגר, חלק א, סימן לז (כג ע"ד).
16. יבמות נב ע"ב, בעניין העודר בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים (דוגמה טיפוסית לנכס הפקר), וסבור שהוא שלו.
17. חידושי הריטב"א, יבמות נב ע"ב, ד"ה א"ל אביי, ובבא בתרא מא ע"א; קצות החושן, סימן רמג, ס"ק ה, וסימן רעה, ס"ק ד (ובקיצור בסימן קמב, ס"ק א, ובסימן רלה, ס"ק ד), בשם הראב"ד, המובא בנימוקי יוסף, בבא בתרא (כב ע"א בדפי הרי"ף), וחידושי הרשב"א, גיטין כ ע"ב.
18. נתיבות המשפט, סימן ר, ס"ק יד, בהסברו השני. גם שו"ת חתם סופר, יורה דעה, סימן שיג, כותב שבמכר לא קנה. לדעת פוסקים אחרים, "דעת אחרת מקנה" מועיל בעיקרון גם במכר ולא רק במתנה, אבל ברור שגם לשיטתם השאלה תתעורר למעשה בעיקר במתנה, שאילו במכר, הרי צריך את דעת הקונה לשלם.
19. בבא מציעא י ע"ב; רמב"ם, הלכות זכייה ומתנה, פרק ד, הלכה ח; שו"ת מהרי"ט, חלק א, סימן קנ.
20. דברי אליעזר (פינקל), בבא מציעא, סימן ח, ס"ק ז, בדעת תוספות, בבא מציעא יא ע"א, ד"ה ילפינן.
21. דברי אליעזר (לעיל, הערה 20), שם, בדעת נימוקי יוסף.
22. ראה לעיל, הערה 2.
23. חידושי הרשב"א, קידושין כג ע"א. וראה שו"ת שארית יוסף (ידיד), חלק ב, חושן משפט, סימן ב (עמ' רכג-רכד).
24. חידושי הרמב"ן, קידושין כג ע"א; חידושי הריטב"א, קידושין כג ע"א; מאירי, חולין לט ע"ב. וראה אבן ישראל, על הרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ח, הלכה ח (עמ' ריח).
הלכה זו, שהמקבל יכול למחות ולבטל את המתנה, נזכרה בפוסקים בעיקר בעניין הקנייה בדרך של זיכוי על ידי אדם שלישי, אולם הדעת נותנת שהדברים נכונים גם בסוגי ההקנייה האחרים שהבאנו לעיל.
25. קול דודי, כריתות כד ע"א, סימן תקפ.
26. בבא בתרא קלח ע"א.
27. חידושי הרשב"א, קידושין כג ע"א.
28. ראה לעיל, הערה 2.
29. שו"ת שרידי אש, חלק ב, סימן קי, בדעת הרשב"א, שם. אבל השווה רז"נ גולדברג, שהובא אצל ב' כהנא, ערבות, בסדרת "חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 560, מילואים להערה 80.
30. אבל ראה אנציקלופדיה תלמודית (לעיל, הערה 1), עמ' קלח, הערה 30, שיש מן הראשונים החולקים על שיטתו זו של הרשב"א, ולדעתם אף בזכות גמורה יכול הזוכה למחות.
31. ס"ח 446, תשכ"ה, עמ' 63.
32. Halsbury, Laws of England, 4th ed., reissued, Vol. 20, p. 25, 32.
גם המשפט האמריקאי, ברוב המדינות בארצות הברית, מכיר בתקפותה של מתנה שניתנה בלי הודעה עליה למקבל, אם נמסרה לאדם שלישי בעבור המקבל. ראה Willistone on Contracts, 3rd ed., Vol. 3, p. 245, 293.
33. מ' ראבילו, חוק המתנה, מהדורה שנייה, עמ' 286.
34. ע"א 655/89 מטלון נ' כץ, פ"ד מה(3) 845, בעמ' 850.
