אקדמות מילין

חג החנוכה הוא חג נוכח-נפקד במקורות היהודיים הקלסיים¹. במשנה בא זכרו של חג זה רק אגב אורחא². בשונה משאר הרגלים והמועדים (אף המאוחרים שבהם, כגון פורים) לא נקבעה לו מסכת משלו, והלכותיו נידונות רק ב"הבלעה" במסכת שבת³, אגב דיני הדלקת נר של שבת. ואף שם, שואל התלמוד "מאי [=מהי] חנוכה?", משל לא היה ידוע חג זה אלא ליודעי ח"ן.

הברייתא המבקשת להשיב על שאלת מהותה של חנוכה מתמקדת במעשה הנס שאירע בפך השמן ולא בניצחונם של החשמונאים על היוונים. ויש מי שתלו את ההתעלמות מניצחון החשמונאים ברצון להשכיח את שמם מזיכרון האומה על שנטלו את המלוכה מבית דויד או על שאחרוני מלכיהם סטו מדרך הישר והצטרפו אל הצדוקים.

כפי שכבר ציין ש' ספראי, מקצת מן הדעות הללו מצאו להן מהלכים בספרות היפה. כך, למשל, פרקים אחדים ברומן ההיסטורי של משה שמיר, "מלך בשר ודם", יסודם בהנחה שחז"ל או הפרושים, למן ימיו של יוחנן כהן ואילך, ביקשו לדחוק את רגליהם של מלכי בית חשמונאי ולא זכרו להם את חסדיהם מימים ראשונים. במקום אחר מעלה שמיר ברומן את המאבק הפנימי שהתנהל בחשאי בין שרידי בית דויד ובין ינאי המלך שביקש להטמיעם בתוך ביתו ובשושלת שביקש להעמיד בישראל.

בין כך ובין כך, זכה החג לתפוס מקום של כבוד במעגל השנה היהודי, הציוני⁴ והישראלי⁵. גם אנשים הרחוקים בדרך כלל מקיום מצוות הדת, מציינים אותו בהדלקת נרות, ובמוסדות החינוך הוא נחוג בשירה וזמר.

עיון במקורותיו היסטוריים והלאומיים של חג החנוכה מלמד שאחד ממוקדיו המרכזיים היה מאבק גדול על אמונות ודעות נגד ההתייוונות, ספרותה, סמליה ותרבותה.

המאבק נגד ההתייוונות משקף את אחד המאפיינים הבולטים בהבדל בין דת לבין דמוקרטיה: בעוד חופש הדת בדמוקרטיה מתיר לאדם חופש דת וחופש מן הדת⁶, לרבות חופש להמיר את דתו, רוב הדתות אוסרות על האדם איסור מוחלט להמיר את דתו. האדם יכול להמיר את דתו לדת ה"שלטת" בחברה שהוא חי בה - לעתים הדבר אף נכפה עליו - אך אסור לו להמירה באחרת. הגבלה זו אינה מיוחדת רק לחופש המרת הדת. היא שולחת את ענפיה גם לחירות הביטוי⁷.

חופש המדע והדעת

כידוע, חירות הביטוי כוללת לצד החופש להחזיק באמונות ודעות ולהביע דברים גם את היכולת לקלוט מידע, ללמוד ולחקור כמעט כל עניין שהאדם חפץ בו⁸. החופש בתחום המחקר והמדע, המכונה לעתים "חופש אקדמי", כמעט ואינו מוגבל ברוב שיטות המשפט המודרניות⁹. הדרישה לחקור "במופלא ממך", בגרמי שמים ובסוד היצירה, הם מכבשונו של כל מחקר מדעי. יתר על כן: מותר האדם מן הבהמה הוא הבינה היתרה שניתנה בו לחקור ולדרוש, ללמוד ולדעת. לכאורה, זוהי תכליתו והדבר המבדיל בינו לשאר בעלי החיים.

לפי גישה זו, כל זמן שאין נשקפת לציבור או לפרט סכנה פיזית-קיומית קרובה ומיידית, אין מקום להגביל את חירות הביטוי של האדם, פרט למקרים קיצוניים¹⁰.

לעומת זאת, במשפט העברי, גם סכנה רוחנית, שאין בה פגיעה בגופו של אדם, אלא בשינוי אמונותיו ודעותיו, עשויה לצמצם את גבולות הידע שלו עד כדי הטלת איסור מוחלט על תחומי ידע מסוימים. להלן נביא לכך כמה דוגמאות.

כבר במקרא עצמו, יש עדים למגבלות לא מעטות על זכותו של אדם לרכוש מידע ככל אשר יחפוץ בכל תחום שבו יחפוץ. אם תרצו, הד מעומעם ראשון להצבת גבולות ידע בפני האדם יש בסיפור גן עדן, כשהוזהר אדם הראשון שלא לאכול מפרי עץ הדעת, שמא, כטענת הנחש הקדמוני, "ונפקחו עיניכם, והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" (בראשית ב, ה). אכן, אף שמהותו של "עץ הדעת" נותרה עלומה, יש במקורות אחרים רמזים ולמעלה מכך לסגירת תחומי ידע בפני האדם.

כך, למשל, המקרא רומז שיש דברים שאסור לחקור ולדרוש בהם כעולה מן הפסוק "כבוד אלהים הסתר דבר, וכבוד מלכים חקור דבר" (משלי כה, ב). ואף כי הן טיבם של "כבוד מלכים" ו"כבוד אלהים" הן טיבה של "הסתרה" זו ותכליתה לא נתבררו במפורש בפסוק, ומכאן מגוון הפירושים שהוצעו להם, עולה מהם צליל מובהק של הגבלת חקירתם של תחומים מסוימים¹¹.

ואכן, מקורות תנאיים קדומים מגבילים לכאורה את יכולתו של האדם ל"דרוש" ולחקור דברים מסוימים. כך, למשל, נאמר במשנה¹² המפורסמת:

אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים רתוי [=ראוי] לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו - רתוי לו שלא בא לעולם.

יושם אל לב, שלכאורה יש הבדל בין שני חלקי המשנה. בראשה בא לשון ציווי הנראה כאיסור נורמטיבי, "אין דורשין", ואילו סופה מנוסח, לכאורה, בלשון המלצה בלבד: אין זה ראוי ל"הסתכל בארבעה דברים", לפי "שכל המסתכל בהם - ראוי לו כאילו לא בא לעולם". מכל מקום, יש כאן הגבלה מובהקת על חופש ה"מחקר" בדברים אלה.

בתלמוד¹³ מנוסחת ההמלצה שבסיפה בלשון איסור:

יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם? תלמוד לומר: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" (דברים ד, לב). יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית? תלמוד לומר: "לימים ראשנים אשר היו לפניך". יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור? תלמוד לומר "ולמקצה השמים ועד קצה השמים" - מלמקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים, מה לאחור.

ושמא נאמר שהאיסור לדרוש ב"מעשה מרכבה" אינו אלא המלצה ועצה טובה בעלמא, בא התלמוד¹⁴ ומספר על "ארבעה שנכנסו לפרדס" וביקשו לדרוש בו גנזי נסתרות, ורק אחד מהם יצא הימנו בשלום:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס¹⁵. ואלו הן: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא... בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר [=אלישע בן אבויה] קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.

כדרכו בעניינות הרבה, כלל הרמב"ם איסור זה בספר "משנה תורה" והלביש אותו, כך לפחות למראית עין, מחלצות נורמטיביות מובהקות. וזה לשונו¹⁶:

דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה. וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.

ציוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד, והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו, ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים, ומודיעין אותו שמץ מן הדבר, והוא מבין מדעתו, וידע סוף הדבר ועומקו. ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד, ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן. ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל: "כבשים ללבושך" (משלי כז, כו). כך אמרו חכמים בפירוש משל זה: דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך, כלומר לך לבדך, ואל תדרוש אותם ברבים. ועליהם אמר: "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" (משלי ה, יז). ועליהם אמר: "דבש וחלב תחת לשונך" (שיר השירים ד, יא). כך פירשו חכמים הראשונים: דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך.

אכן, כפי שכבר הראינו במקום אחר¹⁷, הפתיח שהכתיר בו הרמב"ם איסור זה, "ציוו חכמים הראשונים", מלמד שאין מדובר באיסור רגיל אלא בהוראה אתית, מוסרית, שראוי לקיימה אך לא חובה משפטית שניתן לכפות עליה.

מבחינת היקף ההגבלה, יש להבחין בין הגבלות כלליות רחבות היקף שהוטלו על תחומי לימוד וידע שלמים - כגון "חכמה יוונית", "חכמות חיצוניות", פילוסופיה, קבלה, "חוכמת ההיגיון" ועוד - לבין איסור פרטני על ביטוי אחד כגון פסקה שיש בה דברי רכילות ולשון הרע. אנו נבקש להתמקד בכמה תחומי דעת שהמשפט העברי מגביל בהם את חירות הביטוי ואת חירות הדעת והמידע הנגזרות הימנה.

האיסור ללמוד "חכמה יוונית"

נראים הדברים שהאיסור ללמוד "חכמה יוונית" קדום ביותר, למן תקופת חז"ל ואילך¹⁸. כמו ששנינו בתלמוד¹⁹:

שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית.

במקור זה אין נזכר איסור ממש ואף טיבה של אותה "חכמה יוונית" לא נתבאר כל צורכו. ככל הנראה, כלל האיסור לא רק את ידיעת השפה, ואפשר שנכללה בו גם ידיעת המשפט הרומי, שהייתה עשויה לקרב את הלומד לחוגי המשכילים היוונים ולאיים על אמונתו²⁰. נראה שאין כאן איסור ישיר על לימוד "חכמה יוונית" מצד עצמה, אלא איסור עקיף שיסודו בעובדה שהעיסוק בה, בדומה ל"חכמה חיצונית", גורם לביטול תלמוד תורה.

ברייתא אחרת מספרת שבימי מלחמת הורקנוס ואריסטובולוס גזרו: "ארור אדם שילמד בנו חכמה יוונית"²¹. מלשון האיסור עולה רק שאסור לאב ללמד את בנו חכמה יוונית אך הוא עצמו יכול ללמוד אותה. לימים, הורחב האיסור והוא כלל גם את האיסור ללמד את הלשון היוונית. כמו ששנינו במשנה²²: "בפולמוס של קיטוס²³ גזרו... שלא ילמד אדם את בנו יוונית"²⁴.

היתר "לתכלית ראויה"

בתוספתא²⁵ נאמר שהתירו חכמים ללמוד יוונית ל"תכלית ראויה".

התירו להם לבית רבן גמליאל ללמד בניהן יוונית, מפני שהם קרובים למלכות.

וכפי שהעיר הר"ש ליברמן²⁶, לא הייתה זאת הלכה תאורטית, והתלמוד מעיד שקיימוה למעשה:

חכמת יוונית מי אסירא? והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל: מאי דכתיב "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג, נא)? אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יוונית, ולא נשתייר מהן אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא! שאני של בית רבן גמליאל, דקרובין למלכות הוו [=והותר להם הדבר]²⁷.

את פשר ההיתר ניתן לפרש בפנים אחדות. ניתן לומר שמתחילה לא גזרו איסור על מי שנזקק ללמוד "חכמה יוונית" לתכלית ראויה, וניתן לומר שאף הוא היה בכלל האיסור, אלא שבמאזן האינטרסים, נדחה איסור זה - בדומה לאיסורים אחרים, כגון תספורת "קומי"²⁸ - מפני התכלית הראויה של קיום קשרים עם ה"מלכות".

גישה שלילית יותר מבחינה ערכית, לבד מעצם ביטול התורה, כלפי "חכמה יוונית" יש בכתביהם של חכמי ימי הביניים. אכן, בניגוד למקורות הארצישראליים הקדומים, המכוונים במובהק כלפי חכמת היוונים ולשונם, קרוב להניח שבספרות ימי הביניים מונח זה שקול נגד כל "חכמה חיצונית"²⁹. כך, למשל, מזהירנו רבי יהודה הלוי בשירו המפורסם³⁰:

ראה גם גם ראה דודי והבן / וסור ממוקשים צנים ופחים / ואל תשיאך חכמת יונים / אשר אין לה פרי כי אם פרחים / ... ולמה זה אבקש ארחות עקלקלות ואעזוב אם ארחים?

האיסור ללמוד "ספרי הומירוס" ו"חכמה חיצונית"

כפי שעולה ממקורות אחדים, חכמים הראשונים ידעו על קיומם של כתבי הומירוס. כך, למשל, אומר רבי עקיבא בתלמוד הירושלמי³¹:

הקורא בספרים החיצונים, כגון ספרי בן סירא וספרי בן לעגא [אין לו חלק לעולם הבא]. אבל ספרי המירס וכל ספרים שנכתבו מיכן והילך, הקורא בהן כקורא כאיגרת [=והם מותרים]. מאי טעמא? "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר" (קוהלת יב, יב). להיגיון ניתנו ולא ליגיעה של לימוד³².

גם לאיסור ללמוד "חכמה חיצונית" או לעסוק בה יש הדים קדומים. המונח "חכמה חיצונית" אין לו זכר בדברי תנאים ואמוראים אבל הוא מצוי בראשונים ובאחרונים במשמעות חכמות אחרות שאינן בכלל חכמת התורה. לעתים יש זהות בין איסור זה לבין האיסור ללמוד "חכמה יוונית", אך ניתן להבחין ביניהם: האיסור ללמוד "חכמה יוונית" מכוון נגד תרבות מסוימת, שחיה ופעלה בזמן ובמקום מסוים, ואילו האיסור ללמוד "חכמה חיצונית" כולל גם עיסוק במגוון תחומי ידע אחרים, לרבות ידע כללי, כגון מדעי הטבע, שאינם קשורים דווקא לתרבות מסוימת, אך אין כאן מקום להאריך בדבר.

במשפט המודרני

כאמור לעיל, בעולם הדמוקרטי נוטים להימנע מלהגביל את תחומי הלימוד והדעת פרט למקרים של חשש לפגיעה בביטחון המדינה או בשלום הציבור או בטובתם של ילדים וכיו"ב. יחד עם זאת, גם בעולם המשפט המודרני, עולות לא אחת סוגיות שעניינן ההיתר החוקי להגביל את תוכני הלימוד בעיקר במוסדות חינוך רשמיים.

כך, למשל, נתעורר בארצות הברית פולמוס גדול בדבר חוקתיותן של הוראות שביקשו להתיר את לימוד תאורית האבולוציה של דרווין או להימנע מללמד אותה. פסיקה רחבה קיימת בנושא הגבלת לימוד תכנים דתיים בבתי הספר הממלכתיים, גם על רקע עקרון ההפרדה בין דת למדינה הקבוע בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית³³.

במדינת ישראל, עלתה סוגיה זו על סדר היום הציבורי והמשפטי בעקבות סירובם של מוסדות אחדים, בעיקר חרדיים, להורות בתחומם את "לימודי הליבה", הכוללים מקצועות חולין, כגון אנגלית, מתמטיקה, היסטוריה ואזרחות. נושא זה עלה כבר במכתב ה"סטטוס קוו" המפורסם, שנאמר בו כי לצד ההכרה בעצמאותם של הזרמים החינוכיים, "המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה ותפקח על מילוי מינימום זה"³⁴.

בפועל, חובה זו אינה נאכפת על ידי השלטונות, ולא אחת אף נמתחה ביקורת חריפה על מדיניות זו³⁵. אמנם יש ספק אם ניתן מעשית לאכוף קיומה של נורמה זו ואם רצוי לאכפה. לסוגיה זו השפעות רבות חשיבות על זכויות יסוד, כגון החירות, חופש הביטוי, חופש החינוך וחופש הדת, היקפן וגבולותיהן, ועוד חזון למועד לברר סוגיה נכבדה וחשובה זו.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי, משפט חוקתי ונושאי דת ומדינה במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. לעניין זה, ראה בהרחבה: ש' ספראי, "חז"ל וחג החנוכה", מחניים לז (תשי"ט), עמ' 58-51 [=פרופ' ד' והרב מ' הכהן, חגים ומועדים: חנוכה (ירושלים תש"ם), עמ' 39-32]; ש' קורנבלום, "מדוע לא נזכר חג החנוכה במשנה", הדאר נד (תשל"ה), עמ' 102-101; רמ"צ נריה, "מדוע לא נשנו הלכות חנוכה במשנה?", שנה בשנה תשמ"ח, עמ' 168-159.
2. בזיקה לדין תענית ציבור בחנוכה (תענית ב, י), לדיני אבלות (מועד קטן ג, ט); להלכות ביכורים (ביכורים א, ו); ולדיני הנזיקין (בבא קמא ו, ו).
3. שבת כא ע"א - כג ע"ב.
4. אחת התופעות המעניינות היא "גיורו" של החג בידי התנועה הציונית. בעוד שבמקורו ציין חג זה, כפי ששמו מעיד עליו, את חנוכתו המחודשת של בית המקדש ואת הנס שבניצחון המכבים על היוונים, המירו אנשי התנועה הציונית עוד בראשית ימיה את סמלי החג ותרגמו אותם ללשון "לאומית-חילונית". כך, למשל, הומר שמו המקורי של החג והיה ל"חג המכבים" או "חג החשמונאים". גם מוטיב הנס הושמט או הוצנע. הדבר ניכר בשיר הפופולרי "אנו נושאים לפידים" של אהרן זאב: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". בדומה לכך הודגש הניצחון הצבאי, והפסוק "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהילתו" הומר בשיר: "מי ימלל גבורות ישראל, אותן מי ימנה, הן בכל דור יקום הגיבור גואל העם... מכבי מושיע ופודה". לימים, היה "מכבי" כינוי לאגודת ספורט גדולה, ועיקר החג הוסב מאמירת "הלל" ו"על הנסים" למרוץ הלפיד וטקסים "לאומיים-אזרחיים". בארצות הברית הגדילו לעשות והיו שאיחדו אותו עם הכריסמס, כינו אותו "מרי חנוכה", והציבו את דמות יהודה המכבי כתחליף ל"סנטה קלאוס". ראה: J. Weissman Joselit in: The Uses of Tradition (New York, 1993), p. 303.
5. חג זה נשתרש עד כדי כך בתודעה הישראלית, שבשפה העברית המדוברת נוצרו שיבושים המעידים על בּוּרוּת, כגון "חול המועד חנוכה". על התהליך שעבר על חג זה וחגים אחרים, ראה א' הכהן, "כתרנגולים בבני אדם - תמונת מצב של מועדי ישראל, מודל 2007", בתוך: http://ofakim.org.il, והמקורות שנזכרו שם.
6. על הגיונה של זכות זו וגבולותיה, ראה: צ' ברנזון, "חופש הדת והמצפון במדינת ישראל", עיוני משפט ג (תשל"ג), עמ' 405; ר' גביזון (עורכת), חרות המצפון והדת - קובץ מאמרים לזכר ח"פ שלח (ת"א, 1990); ח"ה כהן, "על חופש הדת ושלום הדת: עיונים בהיסטוריה של המשפט", בתוך ספר לנדוי, חלק ב (תשנ"ה), עמ' 862-813; ש' מירון, "חופש הדת לעומת חופש מדת", עיוני משפט ג (תשל"ג), עמ' 414. וראה בהרחבה ד' סטטמן וג' ספיר, "חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים", מחקרי משפט כא (תשס"ד), עמ' 88-5.
7. על חירות הביטוי במשפט העברי, ראה: א' הכהן, "על עקרונות חופש הביטוי ומגבלותיו במשפט העברי", פרשת השבוע, מצורע, תשס"ה, גיליון מס' 205; ובהרחבה א' הכהן, "חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי", בתוך: מנחה למנחם - ספר היובל לרב מנחם הכהן (ח' עמית, ח' באר וא' הכהן עורכים, ת"א תשס"ח), עמ' 75-45.
8. אחת הסוגיות המרתקות שעלו בעניין גבולות חופש המדע והמחקר נוגעת לשימוש בגופות אדם לצורכי מחקר מדעי. ראה בהרחבה א' הכהן, " 'התחיינה העצמות האלה?' - חופש המדע הארכיאולוגי, חופש הדת וכבוד האדם", מאזני משפט ד (תשס"ה), עמ' 260-219.
9. הגבלות קיימות רק כשהעיסוק בתחום מסוים עשוי להביא תוצאות לא רצויות מבחינה חברתית או כלכלית או מוסרית, כגון תחומים הדורשים שימוש נרחב בניסויים בבעלי חיים או תחומי לימוד המעוררים שאלות אתיות לא פשוטות, כגון שיבוט בני אדם וכיוצא בזה.
10. אכן, גם במשפט המודרני נוטים לעתים להגביל, אם לחלוטין אם במידתיות, קליטת מידע העלול להביא את הצופה או השומע או הקורא לסכן את חייו או חיי אחרים, כגון הגבלות על קליטת מידע בידי ילדים, קליטת מסרים על הכנת חומרי נפץ, שימוש בסמים מסוכנים, גילויי אלימות ועוד. ראה: חוק סיווג, סימון ואיסור שידורים מזיקים, התשס"א-2001; בג"צ 5432/03 ש.י.ן - לשויון ייצוג נשים ואח' נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין ואח', פ"ד נח(3) 65; Ashcroft v. ACLU U.S. 542 656 (2004); וראה ד' למיש, "בית הספר כזירת האבקות: מקומה של תוכנית הטלוויזיה WWF בחיי ילדים בחינוך היסודי", בתוך: אמצעי תקשורת המונים בישראל, בעריכת ד' כספי וי' לימור (תל-אביב תשנ"ח).
11. ראה למשל פירושו של רש"י על אתר: "כבוד אלהים הסתר דבר - כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית; וכבוד מלכים חקור דבר - כשאתה דורש בכבוד מלכים או בכבוד חכמים שעשו סיגים לתורה ובגזרות שגזרו בהם, יש לך לחקור ולדרוש ולשאול טעם לדבר. אבל כשתדרוש במעשה מרכבה ובמעשה בראשית ובחוקים הכתובים בתורה, כגון חוקים ודברים שהשטן מקטרג עליהם ומשיב עליהם כאכילת חזיר וכלאי כרם ושעטנז, אין לך לחקור רק להסתיר ולומר גזרת מלך הוא".
12. חגיגה ב, א.
13. חגיגה יא ע"ב.
14. חגיגה יד ע"ב.
15. הדימוי ל"פרדס" דווקא אינו מקרי, שכן בלשון קדמונים היא משמשת שם נרדף לגן המוקף גדר שאסור להיכנס לתוכו בלא רשות. מילה פרסית זו נשאלה גם ללשונות אחרות, כגון בתרגום השבעים בצורת "פרדיסיון", פרדייז, גן עדן שהוא-הוא גן האלוהים, שאין איש רשאי עוד לבוא בשעריו המוגנים על ידי להט החרב המתהפכת.
16. רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ב, הלכות יא-יב.
17. ראה בהרחבה א' הכהן, "ציוו חכמים - פרק בלשונות הרמב"ם במשנה תורה", שנתון המשפט העברי יד-טו (תשמ"ח-תשמ"ט), עמ' 113-120.
18. למעט החריג של "בית הנשיא". לאיסור זה, מקורו, רקעו ופרשנותו, ראה פרשנותו המצמצמת של ש' ליברמן, יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשמ"ד, עמ' 225-235. והשווה לאנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, עמ' נט-סד.
19. מנחות צט ע"ב.
20. כפי שהעיר ליברמן (לעיל, הערה 18), עמ' 228, אין אנו יודעים בדיוק למה נתכוונו חכמים במונח "חכמה יוונית", והוא מפנה למשל לפירוש המשניות לרמב"ם, סוף מסכת סוטה; המאירי שם; שיטה מקובצת, בבא קמא פב ע"ב; שו"ת הריב"ש, סימן מה, ועוד. גם בדורות מאוחרים יותר, פירשו חכמי ההלכה את המונח, איש איש לפי מקומו, זמנו ומגמתו, וחלק מן הפירושים, יותר משהם מלמדים על המונח המקורי, הם מעידים על אופקיו של המפרש ועל השקפת עולמו, ואין כאן מקום להאריך.
21. בבלי סוטה מט ע"ב ומקבילות.
22. משנה סוטה ט, יד.
23. Quietus נציב יהודה בשנת 117 לפנה"ס.
24. וראה ליברמן (לעיל, הערה 18), שהדגיש כי הגזרה מדברת בלימוד הבנים בלבד, שאין יודעים עדיין מה יהא עליהם, ומצא סמך לדבריו בפירוש רבי ישראל מטולדו (ספרד, המאה הי"ג) למסכת אבות.
25. תוספתא סוטה טו, ח.
26. שם, עמ' 227.
27. סוטה מט ע"ב.
28. סוטה שם.
29. לנושא זה בספרות ההלכה, ראה בהרחבה אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, עמ' נה ואילך.
30. ח' שירמן, תולדות השירה והפיוט, ב, עמ' 494-493.
31. ירושלמי, סנהדרין, פרק י, הלכה א (כח ע"א).
32. וכפי שפירש ליברמן (לעיל, הערה 18), עמ' 231: "כלומר, לקריאה של עראי ניתנו, ולא ליגיעה של לימוד". ציווי מיוחד מסר לנו רבי אליעזר הגדול: מנעו בניכם מן ההיגיון" (ברכות כח ע"ב), לפרשנות המונח וזיהויו עם מדע הלוגיקה או הדיאלקטיקה והסופיסטיקה, ראה ליברמן, שם, עמ' 227; מ' ברויאר, "מנעו בניכם מן ההגיון", מכתם לדוד - ספר זכרון הרב דוד אוקס, רמת-גן תשל"ח, עמ' 261-242 [=מ' ברויאר, אסיף מפרי העט והדעת (ירושלים תשנ"ט), עמ' 259-237].
33. ראה למשל: Zorach v. Clausen, 343 US 306 (1952); School District of Abington Township v. Schemp, 374 US 203 (1963); Epperson v. Arkansas, 393 US 97 (1968).
34. לעניין זה ראה: א' הכהן, " 'מדינת ישראל, כאן מקום קדוש!' - עיצוב 'רשות רבים יהודית' במדינת ישראל", בתוך: שני עברי הגשר - דת ומדינה בראשית דרכה של ישראל, בעריכת מ' בר-און וצ' צמרת (ירושלים תשס"ב), עמ' 172-144. וראה א' הכהן, "החינוך בראי המשפט", בתוך יובל למערכת החינוך בישראל, בעריכת א' פלד (ירושלים, תשנ"ט), עמ' 108-85.
35. ראה בג"צ 10296/02 ארגון המורים בבתי-הספר העל-יסודיים, בסמינרים ובמכללות נ' שרת החינוך, התרבות והספורט ואח', פ"ד נט(3) 224. וראה בג"צ 306/05 סיעת המפד"ל בכנסת ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' (לא פורסם).

---

---