מבוא

אף על פי שחובה לומר את האמת ולהתרחק מדבר שקר, הרי שלמען השלום, מניעת מריבה והשבת הסדר על כנו, מותר¹, ולעתים אף מצווה², לשנות מן האמת. חז"ל למדו את הדבר מדברי אחי יוסף אליו לאחר מות יעקב אביהם, כשחששו שמא ירצה יוסף לנקום בהם על שמכרוהו לישמעאלים. לכן, אף על פי שיעקב לא אמר להם דבר, למען השלום ומניעת סכסוך משפחתי, שינו מן האמת ואמרו ליוסף: "אביך צוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך, ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך" (בראשית נ, טז-יז). מכאן למדו חז"ל שמותר לשנות מפני השלום. השלום שמכוונים לו חז"ל בדבריהם הוא בראש ובראשונה שלום בית בתוך הבית, בחוג המשפחה, בין החתן לבין הכלה³, בין האיש לבין אשתו⁴ ובין ההורים לבין ילדיהם⁵.

שקרים בתוך המשפחה

על המתח בין אמירת אמת לבין סטייה ממנה למען שלום בית ניתן ללמוד מן הסיפור התלמודי על רב⁶:

רב הוה קא מצערא ליה דביתהו. כי אמר לה: עבידי לי טלופחי - עבדא ליה חימצי; חימצי - עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמר ליה: איעליא לך אמך! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה: היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך טעמא מלפך, את לא תעביד הכי, שנאמר 'למדו לשונם דבר שקר העוֵה נלאו' (ירמיהו ט, ד)⁷.

ותרגומו:

אשתו של רב הייתה מצערת אותו. כשאמר לה: עשי לי עדשים, עשתה לו פולים; פולים - עשתה לו עדשים. כשגדל חייא בנו הפך לה [את בקשת אביו]. אמר לו [רב לבנו]: נתעלתה לך אמך! אמר לו: אני הוא שהפכתי לה. אמר לו [רב לבנו חייא]: זהו שאומרות הבריות: היוצא ממך - חכמה מלמדך, [אבל] אתה אל תעשה כן, שנאמר: 'למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו'.

חייא סבר שהשקר עשוי להביא שלום בית בין הוריו ודבק בו רק "במחצית הדרך": שיקר לאמו, אך גילה לאביו את האמת. רב גער בבנו מפני שהוא דבק באמת המוחלטת. לכן הבהיר לבנו כי אף על פי שמותר לעתים לשנות מפני השלום, ראוי לעשות כן רק במקרים חריגים בגלל סכנת ההידרדרות במדרון חלקלק, משום שהמרגיל את עצמו לדבר שקר לצורכי שלום עלול לשקר תמיד⁸.

גילוי פרטי ייחוס ומומים לבן זוג קודם לנישואין

במסכת יבמות⁹ מובאת מחלוקת בין רב יהודה לרבא בשאלה אם חייב איש יהודי המבקש לשאת אישה יהודייה לגלות לה שהוא בן לאם יהודייה אך אביו נכרי?

רב יהודה אמר לשואל: "זיל איטמר או נסיב בת מינך [=רש"י: לך למקום שלא יכירוך ושא בת ישראל. שאילו יכירוך לא ישיאו אותה לך או שא אישה שייחוסה כייחוסך]. ואולם כאשר בא אותו אדם לפני רבא השיבו:"או גלי או נסיב בת מינך [=או גלה לה את האמת או שא אישה שייחוסה כייחוסך]".

עולה מכאן שיש מי שסבור כי כדי שלא לפגוע בסיכויי הצלחת השידוכין, האדם רשאי להסתיר מידע בעניין ייחוסו בתנאי שאין מדובר בפגם של איסורי קידושין.

מן האמור במסכת יבמות לומד הרב ישראל יעקב קנייבסקי (1985-1889) שמי שעומד להתקשר בקשרי נישואין עם בן זוג רשאי להסתיר מידע על מום גופני שיש בו, אף על פי שאילו ידע מתחילה בן זוגו המיועד על המום, לא היה משתדך עמו, ובתנאי שברור שלאחר הקידושין אותו בן זוג לא ירצה להתגרש על אף המום¹⁰.

ואולם אם צד שלישי יודע על המום, הוא חייב להתריע בפני בן הזוג כדי למנוע נישואין לא רצויים. משום כך, חייב הרב יעקב ברייש (ציריך, שוויץ 1978-1896) רופא שטיפל בבחור שחלה במחלת הסרטן ושמר על דבר מחלתו בסוד מפני המיועדת להיות כלתו לגלות לה את דבר מחלתו משום "ולפני עִור לא תתן מכשול" ומשום "לא תעמד על דם רעֶך"¹¹.

גם ר' ישראל איסר (וילנה, 1889-1827) אומר שחובה על האדם להודיע לזולתו על תכונות רעות שיש במי שמיועד להיות בן זוגו. ואלה דבריו הנחרצים בעניין זה:

וראיתי להזכיר פה, על דבר אשר כל הספרי מוסר הרעישו העולם על לשון הרע, ואנוכי מרעיש העולם להיפוך, עוון גדול מזה, וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל עשוק מיד עושקו... וכן בענייני שידוך, והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עימו - כולן בכלל השבת גופו וממונו¹².

האם רשאי חוזר בתשובה להסתיר את עברו?

לפני ה"נודע ביהודה", ר' יחזקאל לנדא, רבה של פראג במאה הי"ח, בא מקרה מרתק העוסק בשאלתו של חוזר בתשובה שחי בעבר בחטא עם אשת איש במשך שלוש שנים¹³. לימים, לאחר שחזר בתשובה, התחתן עם בתה של אותה אישה. שאלתו הייתה האם הוא חייב להודיע לחמיו שאשתו אסורה עליו, שהרי הלכה היא שאשת איש שזינתה תחת בעלה אסורה לבעלה ולבועלה, או שמא מטעמים של שמירה על שלום בית ראוי שיסתיר ממנו את האמת? וזה לשון השאלה¹⁴:

והנה שורש השאלה שאחד נכשל באשת איש כמה שנים שלש שנים רצופות שהיה בביתה, ועתה נתעורר בתשובה ואשרי לו שתורתו עמדה שלא ישתקע בטומאה ונפשו לשאול הגיע שהוא עתה חתן האשה הזאת שנשא בתה אם מחויב להודיע לחמיו שיפרוש מאשתו הזונה, או שתיקתו יפה כי המה אנשי השם, ויש להם בנים חשובים בתורה ובמשפחה יקרה, ויש לחוש לפגם משפחה, ומשום כבוד הבריות רשאי הבעל תשובה להיות ב'שב ואל תעשה' שלא להודיע לחמיו כלל?

ה"נודע ביהודה" מתלבט רבות בסוגיה זו ובערכים המתנגשים של אמירת האמת לצורך הפרשה מאיסור מחד גיסא ושמירה על כבוד הבריות ושלום הבית והמשפחה המורחבת מאידך גיסא. לבסוף מצא ה"נודע ביהודה" מעין פתרון ביניים, ולפיו על השואל לגלות לחמיו שאשתו זינתה תחתיו, אך אינו חייב לגלות לו את כל האמת שזינתה עמו, וגם אינו חייב לגלות את הדברים לבית הדין כדי שלא להביא לכפיית גירושין על בני הזוג. וזה לשונו:

ולכן העצה היעוצה בזה שהנואף יגיד רק לבעל האשה [=חמיו] בהצנע. והנה אופן ההגדה על פי הדין לא היה לו לומר לו רק שידע שזינתה אשתו, כי מה לו להבעל עם מי זינתה, הלא על כל פנים אסורה היא לו.

ובזה שלא יפרסם בפני בית דין רק בפני בעל האשה ממילא יצאנו גם ידי חובת כבוד המשפחה, כי אין כאן פגם כיון שמזכיר מעלתו במכתבו שהבעל כבר הוא זקן ובא בימים ולא יהיה להוט לישא אחרת אף אם זו אסורה לו, ולגרש את הזונה אינו מחויב על פי הדין ורשאי להחזיקה בביתו ואינו חשוד שיבוא עליה באיסור שכיון שזינתה מאוסה היא בעיניו.

שאלה דומה באה לפני ר' חיים הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז, בן המאה הי"ט, והוא פסק שהחתן אינו חייב לגלות לחותנו את מעשה אשתו¹⁵. וזה לשונו:

סוף כל דבר והיוצא מכל זה דלפי עניות דעתי אין על הבועל חיוב להודיע להבעל מפני כבוד הבריות. ואם לומר להאשה שאסורה, עדיין אני מסופק כנ"ל. ובפרט דלפי דעת 'יש אומרים' שמביא הרמ"א [=אבן העזר סימן קעט, סעיף ט] שמנדין על שגרם לבטל תקנת רבנו גרשום מאור הגולה. ואם כן נכון שלא להודיע דלמא יגרמו לו עבירה, כיון שמצוה עליו שלא להאמין. לכן לפי עניות דעתי שאין צריך להודיע, וכן נוהגין כמה גדולי הדור שבאו לפניהם החוטאים בדברים כאלו.

גם לפני הרב עובדיה יוסף הובא מקרה דומה. בחורה רווקה הרתה והפילה את ולדה. לאחר זמן חזרה בתשובה והתחתנה עם בחור ישיבה ונולד להם בן בכור. הבעל החל בהכנות לקראת פדיון בנו הבכור, כיוון שלא ידע שאשתו הרתה בעבר, ונשאלה השאלה: האם האישה צריכה לגלות לבעלה על הריונה בימי רווקותה כדי שלא יברך לשווא את ברכות פדיון הבן¹⁶. בתשובתו, מפרט הרב עובדיה יוסף את התלבטותו ופוסק באופן נועז וחד-משמעי שהאישה אינה חייבת לגלות לבעלה שהרתה לאחֵר קודם נישואיה לו. וזה לשונו:

שמכיוון שאיסור ברכה שאינה צריכה [=ברכה לבטלה] אינו אלא איסור דרבנן... טוב שלא לגלות לו ולא כלום, כדי שלא לגרום חשש גירושין בין הזוג, ועל כל פנים ודאי שיהיו מריבה וקטטה וביטול שלום הבית, וגם ביזיון גדול לאישה ולמשפחה. וגם לילד הנולד יגרום העניין להוצאת שם רע, שיהיה שיחה בפי הבריות עד עולם וכו'. הלכך יניחו לאבי הבן לעשות הפדיון עם שתי הברכות, שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה¹⁷.

התוצאות המשפטיות וההלכתיות של אמירת שקר

לעיל הבאנו מקרים שעלתה בהם השאלה אם יש חובה לגלות את כל האמת. ואולם מצאנו גם שלעתים חכמים התירו לשקר ולרמות ממש, כגון בעניין חליצה¹⁸:

תנו רבנן: חליצה מוטעית כשרה. אי זו היא חליצה מוטעית? אלא, כל שאומרים לו: חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז.

ופירש רש"י על אתר שהכוונה היא שמותר להבטיח ליבם סכום קצוב כדי שיתיר את יבמתו, אך לא לממש את ההבטחה לאחר מעשה¹⁹. ומעין זה מצאנו גם בתשובת הרא"ש, שהשיב שמותר לעשות כן בנסיבות מסוימות, כגון כשהיבמה אינה רוצה להינשא ליבם, כיוון שהוא נער ריק ופוחז. וזה לשונו²⁰:

וששאלת, על יבמה שנפלה לפני יבם נער ובער, ואינה חפצה להתייבם לו, והיבמה ענייה, והיבם אינו רוצה לחלוץ עד שיתנו לו דבר קצוב. אם יכולין להטעות היבם, שידרו לו ממון על מנת שיחלוץ, הרי טוב, וידרו לו ממון ולא יתנו לו; כי חליצה מוטעית כשרה.

נמצא שמותר לרמות לצורך קבלת הסכמה לחליצה ממי שמסרב לחלוץ ליבמתו, ואין מעשה התרמית פוגם בכשרות החליצה. וכך מצאנו אף לעניין גט שהושג במרמה מבעל שסירב לגרש את אשתו, אף על פי שנאמר בתלמוד: "גט מוטעה - פסול"²¹. כך, למשל, נשאל ה"נודע ביהודה" בעניין אישה שביקשה להתגרש מבעלה כיוון שנהג להכותה²². לאחר שסירב הבעל לתת לה גט, יעצו לה שתאמר לבעלה שזינתה תחתיו, ואז יתרצה לגרשה. האישה עשתה כעצתם, ואמנם בעלה האמין לדבריה אף על פי שלא היו דברים מעולם. כיוון שכך, הורה הרב לבעל לגרשה. לאחר שנודעה התרמית, ביקש הבעל לבטל את הגירושין, ואולם ה"נודע ביהודה" דחה את טענתו, כיוון שבשעת מתן הגט אמר הבעל שהוא נותנו לאשתו בלי כל תנאי. וזה לשונו²³:

מכל מקום אין לבטל עכשיו הגט מחמת זה כיוון שאמר בפירוש בעת שגירשה, שמגרשה בלי תנאי וביטל כל התנאים כנהוג בינינו בשעת סידור הגט... לכן נראה לפי עניות דעתי שהבעל אסור להחזיר גרושתו.

האם חובה לגלות למאומץ את פרטי הוריו האמתיים?

לא פעם מתלבטים הורים מאמצים בשאלה אם לגלות לבנם המאומץ את דבר היותו מאומץ. הרב גדליה פעלדער סבור שיש לגלות לילד את דבר האימוץ. וזה לשונו:

ידע נא ידידי שזה לא דרך היהדות האמיתית ולא טוב עושים אלה ההורים המאמצים ילד ומעלימים ממנו וכן מאנשים בסביבה שהם אינם ההורים האמיתיים... כי ילד יהודי אי אפשר לאמץ ולהשכיח ממנו מקור מחצבתו קודש... משום כך היכי [=במקום] דקיבלו קטנים כאלה בטח צריכים לדעת מקור מחצבתם בכדי שלא להיכשל ח"ו בכמה איסורי תורה ודרבנן... לכן החוב מוטל על ההורים לגלות האמת להמאומצים ולא להעלים מהם בכדי שלא יכשלו באיסורים חמורים ושומר ישראל ישמור עמו.

מעין זה כותב גם הרב מנשה קליין בספר תשובותיו:

לפי עניות דעתי דבר פשוט דלעולם מצווה ומוכרח להגיד להילד כשיהיה בר-דעת מקור מחצבתו כפי אשר יודע האמת אסור להעלים ממנו ולהחזיקו כבנו בכל אופן שהוא²⁴.

בבית המשפט לענייני משפחה נידון מקרה שהורתו בשקר איום²⁵. שמרטפית הרתה למי ששימשה שמרטפית בביתו. מיד לאחר הלידה, בעודה שוהה בביתו של האב, הסתירו האב ואשתו את האם-השמרטפית בחדר צדדי והביאו רופא שהצהיר לבקשתם, על פי דברי האב ואשתו, שהילד הוא בנה של אשת האב, וכך נרשם הילד במרשם האוכלוסין כבנם. לימים, עתרה אמו הביולוגית של הילד לבית המשפט, וביקשה להיפגש עם בנה שהוסתרה ממנו כל השנים הידיעה שהיא אמו. האב ואשתו טענו מנגד שאין לחשוף ולגלות בפניו את פרטי אמו הביולוגית משום שהדבר עלול לפגוע בטובתו ובשלמותו הנפשית ושיש לאפשר לו לחיות במחשבה שאשת אביו היא אמו הביולוגית, ושילדיהם האחרים של בני הזוג הם אחיו. השופט פ' מרכוס קבע בהחלטתו כי בנסיבות העניין אין חשש שגילוי האמת יגרום לילד נזק בלתי הפיך או חמור. וזה לשונו:

לענייננו, נחה דעתי שלא יגרם נזק בלתי הפיך או חמור במיוחד לקטין מעצם חשיפתו לעובדה שאמו איננה אשת אביו. כפי שנראה, גם מחוות דעתו של ד"ר פרלמוטר ומהחומר המקצועי שהוצג בפניי, הנזק שעלול להיגרם ניתן לטיפול... ניתן לגלות קו משותף בכל המחקרים: שלכל אדם חשוב לדעת את ההיסטוריה האישית שלו, כי מערכות יחסים בריאות מצריכות תקשורת פתוחה, אמיתית, וכבוד הדדי, וכי שמירת סודות מכרסמת ערכים חשובים אלה".

לכן, הסיק בית המשפט:

במקרה דנן, יש להעדיף את הערך של האמת על פני השיקולים האחרים, ולחשוף את הקטין לאמת, כמובן בצורה מקצועית ובליווי פסיכולוגי וסוציאלי מתאים, וזאת שעה אחת קודם.

שקרים יקרים

במקרים אחדים חייב בית המשפט את מי ששיקר לבן זוגו לשלם לו פיצויי נזיקין. כך, למשל, בפרשת חייט²⁶ חויב איש לשלם לאישה פיצויי נזיקין בשל עוולת התרמית²⁷, לאחר שהוכח שהציג בפניה מצג כוזב כאילו הוא גרוש כדי לשכנעה לקיים עמו יחסי אישות.

בית המשפט אף הבהיר בהחלטתו שאישה היוצרת מצג לפני איש שהיא משתמשת באמצעי מניעה או מנועה מלהתעבר בגלל מצב רפואי וכיוצא בזה והרתה, אם יוכח שהתקיימו יסודות עוולת התרמית תחויב האישה לפצות את האיש על שגרמה לחיובו לשלם מזונות לילד שנולד לה ממנו. עם זאת, הובהר בפסיקה שהרמת נטל הראיה לעניין קיומה של תרמית בנסיבות הללו אינה קלה כלל ועיקר²⁸.

בעניין זה ראוי להסב את הדעת לאמור בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון דיני משפחה (תיקון מס' 8 - קבלת זרע במרמה):

תיקון החוק בא לגרום לכך, שאם יצליח הגבר להוכיח לבית המשפט כי זרעו הושג במרמה, ונטל ההוכחה עליו, תהיה האחריות למזונות הילד על האם בלבד, ואם היא לא תוכל לשאת בכך, תהיה זכאית לתמיכה של המוסד לביטוח לאומי לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב-1972.

סיכום

לעתים מותר שלא לומר אמת. כך הם הדברים כשיש באי-אמירת האמת כדי לתרום לשלום בית ובלבד שייעשה הדבר במידה ראויה ובנסיבות שהוא מותר. אכן, בדרך כלל ובוודאי כשהשקר עלול לגרום נזק, חובה לדבוק באמת.

סיום יפה לדברינו הוא דברי רש"י המסביר מדוע קראה רחל לבנה, שנולד לה לאחר שנים רבות של עקרות דווקא בשם יוסף. רחל מנמקת את קריאת השם ואומרת: "אסף אלהים את חרפתי" (בראשית ל, כג). ופירש רש"י:

"אסף את חרפתי" - ואגדה, כל זמן שאין לאישה בן, אין במי לתלות סרחונה. משיש לה בן, תולה בו. מי שבר כלי זה? בנך. מי אכל תאנים אלו? בנך".

זוהי דוגמה נוספת המלמדת שלעתים, למען שלום בית, מותר לחרוג מן האמת ולהאשים את הילדים בעוולות המבוגרים.

הערות:

* השופט צבי ויצמן, בית משפט לענייני משפחה, כפר סבא.
1. וראה, למשל, דברי רבי שהובאו במדרש: "כל השקרים אסורין, ומותר לשקר בשביל להטיל שלום בין אדם לחברו" (מסכת דרך ארץ, פרק השלום).
2. ראה: "ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני'" (יבמות סה ע"ב).
3. וראה מחלוקתם הידועה של בית שמאי ובית הלל בסוגיית "כיצד מרקדין לפני הכלה" (כתובות יז ע"א) ופסיקת שולחן ערוך: "מצווה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם ולומר שהיא נאה וחסודה אפילו אינה נאה" (אבן העזר, סימן סה). וראה עוד מאמרו של י' שפירא, "שקרים 'לבנים' ושקרים אחרים", פרשת השבוע, תולדות, תשס"א, גיליון מס' 3.
4. חז"ל לימדונו שאפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו שינה בדבריו מפני השלום בין איש לאשתו, שהרי כשנתבשרה שרה אמנו שהיא עתידה ללדת בן, צחקה בקרבה ותמהה: "אחרי בלתי היתה לי עדנה וַאדנִי זקן" (בראשית יח, יב). ואולם כשגילה הקב"ה לאברהם ששרה לא האמינה לבשורה זו, הזכיר רק שאמרה שהיא עצמה זקנה כדי שלא יכעס עליה אברהם. מכאן למדו חכמים שאפילו מצווה לשנות מפני השלום.
5. ראה להלן, לעניין חיוב הורה מאמץ לגלות לילדו את זהות הוריו האמתיים.
6. ר' אבא בר איבו, מייסד ישיבת סורא, ראש וראשון לאמוראי בבל. הכינוי "רב" ניתן לו על שום שהיה רבן של כל בני הגולה.
7. יבמות סג ע"א.
8. "בן איש חי", רבי יוסף חיים בן אליהו, מחכמי בגדד במאה הי"ט, אסף מקורות רבים המלמדים על מצבים שראוי להימנע בהם מלומר אמת מפני השלום. בסיום תשובתו ערך כללי היתר אמירת השקר והזהיר בין שאר דבריו מפני המדרון החלקלק המוביל להרגל אמירת דבר שקר: "הרי סידרתי לכם שלחן מלא כמה אופנים בענין השקר וגניבת דעת הנזכרים בדברי רז"ל להיתרא, ואתם תדקדקו בכל דבר ודבר ותלמדו דבר מתוך דבר, אך תשימו יראת ה' על פניכם לבלתי תעשו קולות חוץ מן השורה בדמיון דחוק. גם תשימו לב ללמוד מאופן הנזכר לאיסורא" (שו"ת תורה לשמה , סימן שסד).
9. יבמות מה ע"א.
10. קהילות יעקב, יבמות (מהדורה שנייה), תשמ"ח, סימן מח; והשווה דברי ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בספרו "חפץ חיים", הלכות רכילות, כלל ט, ציור שלישי, סעיף ד, הקובע כי רק כאשר המום גדול כל כך שלא היו מתקשרים בקשרי נישואין אילו ידעו עליו, יש חובת גילוי מצד "לא תעמד על דם רעֶך".
11. שו"ת חלקת יעקב , חלק ג, סימן קלו.
12. פתחי תשובה, שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנו.
13. על תופעת הניאוף וביטוייה במשפט העברי, ראה א' הכהן, "על איסור ניאוף והשלכותיו המשפטיות", פרשת השבוע, ואתחנן, תשס"ב, גיליון מס' 84; הנ"ל, "על עבירות מין ואיסור הטרדה מינית", פרשת השבוע, וישב, תשס"ה, גיליון מס' 188.
14. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, אורח חיים, סימן לה.
15. שו"ת דברי חיים, אורח חיים, חלק א, סימן לה.
16. שו"ת יביע אומר, חלק ח, יורה דעה, סימן לב.
17. וכן ראה הראש"ל רבי אליהו בקשי דורון בספרו בנין אב, חלק ב, סימנים נד-נה, שדן גם כן בשאלה זו ופסק ברוח תשובתו של הרב עובדיה יוסף. וראה גם שו"ת באר משה, חלק ח, סימן רלז.
18. יבמות קו ע"א.
19. רש"י, יבמות לט ע"ב, ד"ה אמר רב אין כופין. הדעה שמותר לרמות קרוב משפחה כדי שיחלוץ לאלמנת אחיו במקום לייבם אותה נראתה נועזת עד מאוד למהרלב"ח (ר' לוי בן חביב, ספרד, המאה הט"ו-ט"ז). לפיכך הוא רומז שרש"י, שכידוע היו לו רק בנות, חשש לגורלן ולעניינן של הנשים עד שהורה שניתן לכפות על החליצה ואף לרמות את החולץ כדי שיאות לחלוץ ליבמתו. וזה לשונו: "לא מצאתי לו חבר. כנראה שהרב ז"ל [=רש"י] כאב הבנות הפך בזכותן בכל. ואולי מזה הצד הוסיף כפייה לחליצה שלא כדברי שאר הפוסקים" (שו"ת מהרלב"ח סימן לו).
20. שו"ת הרא"ש, כלל נב, סימן א.
21. יבמות קו ע"א.
22. על אלימות כלפי נשים במקורות המשפט העברי, ראה א' גרוסמן, חסידות ומורדות (מהדורה שנייה, ירושלים תשס"ג), עמ' 396-373.
23. שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, אבן העזר, סימן יא, אך ראה מאידך דעתו של המהר"ם מלובלין בתשובותיו, סימן קכב, שכתב: "ועוד שהרי הטעו אותו באותה התקשרות גופיהו אילו היה יודע שאין באותה התקשרות ממש ובדעתם להוציא ממנו את אשתו פשיטא שלא היה מגרשה...". עוד ובהרחבה על גט אשר ניתן מתוך הטעיה ראה מאמרי, "האם הפרת הסכם גירושין פוסלת את הגט?", בקישור http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1069835\
24. משנה הלכות, מדור תשובות, חלק רביעי, סימן קע (דף קמ).
25. תמ"ש (משפחה יר') 2470/05 הקטין ש. נ' אלמוני, תק-מש 2006(4) 175, 176.
26. ע"א 511/73 חייט נ' כהן פ"ד כ"ט(2) 428.
27. סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
28. תמ"ש (תל-אביב) 96460/97 פלוני נ' אלמונית, תק-מש 2001(2) 163.

---

---