שורת הדין היא שכל אדם היודע דבר העשוי לסייע לבית הדין לברר את האמת, וקל וחומר בעל דין או נחקר או עד שנדרש להעיד בבית המשפט, יתייצב וימלא את חובתו לספר את אשר ראו עיניו.

ביטוי לחובה זו מצוי בפרשתנו, המצווה על מי שיודע עדות לחברו ונמנע מלהעיד להביא קרבן אשם:

ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עוונו (ויקרא ה, א).

נמצא שהחובה להעיד¹ אינה רק חובה משפטית, אלא גם חובה דתית, "מצוות עשה", והעובר עליה עשוי להיענש בידי שמים².

לעומת זאת, בהקשרים אחרים, אי-גילוי כל האמת העשויה להביא לבירור עניין משפטי אינו תמיד בגדר ביטול מצווה, אך עשוי לגרור אחריו תוצאות משפטיות. לעתים, ניתן גם להפעיל כוח לכפות את האדם להעיד, כמו שפסק הרמב"ם³ לעניין הלוואה:

האומר לחבירו: שטר שיש לי בידך זכות יש לי בו, וזה אומר: איני מוצא שטרי או איני יודע אם יש לך בו ראיה או לא - כופין אותו להוציאו.

במשפט בן ימינו, לעתים האדם, בין עד בין בעל דין, זכאי לשמור על "זכות השתיקה"⁴, לשתוק בשעת חקירתו או להימנע מלהעיד⁵. דוגמה מפורסמת לכך היא החיסיון מפני הפללה עצמית הקבוע בסעיף 47 לפקודת הראיות, אך לא נעסוק בו כאן.

זכות השתיקה של נאשם מעוגנת בסעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובע שנאשם רשאי "להימנע מהעיד", ושעל בית המשפט להסביר לו שלפי סעיף 162 לחוק, הימנעות זו עשויה לשמש חיזוק למשקל ראיות התביעה ולשמש סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע.

בעניין אחד, קבע בית המשפט כי "זכות השתיקה באה כדי למנוע מאדם להיקלע לטרילמה בה הוא מיטלטל בין החובה המוסרית והמשפטית לומר את האמת לבין החולשה האנושית לשקר כדי להציל את עורו לבין הסתבכות בביזיון בית המשפט עקב סירובו להעיד. כל אלה נמנעים על ידי זכות השתיקה"⁶.

כל זאת בהליך פלילי. לעומת זאת, בהליך אזרחי לא עומדת לבעל דין "זכות השתיקה" אלא רק החיסיון מפני הפללה עצמית העשוי לעמוד לו גם תוך כדי בירור עניין עובדתי בהליך אזרחי⁷.

בשנים האחרונות עלתה על הפרק גם שאלת הצידוק שבהענקת "זכות שתיקה" לאישי ציבור שהואשמו בפלילים, ואף בעניין זה נשמעו דעות אחדות. סוגיה אחרת היא סוגיית "העד השותק", שהודה בחקירתו במשטרה אך בעמדו על דוכן העדים סירב לפצות את פיו. סוגיה זו נידונה בהרחבה בפסקי דין אחדים, כשעיקר השאלה היא אם בנסיבות מסוימות ניתן לראות בשתיקתו על דוכן העדים 'דבר מה נוסף' שיצטרף להודאתו במשטרה ויביא להרשעתו⁸.

לכאורה, קיימת זיקה בין זכות האדם, המוכרת במשפט הישראלי, שלא להפליל את עצמו לבין הכלל הגדול שיסודו בדין הפלילי היהודי, ולפיו "אין אדם משים עצמו רשע"⁹. אכן, בשונה מהוראת החוק, במשפט העברי, משמעות הכלל אינה שאדם זכאי שלא להפליל את עצמו אלא שאינו יכול להפליל את עצמו, ואין בהודאתו כדי לחייבו בדין.

כפועל יוצא מכך, אפשר שאם אין בהודאת נאשם בעברה כדי להרשיעו, אין לראות בשתיקתו דבר פסול, ובוודאי שאינה יכולה לשמש בסיס להרשעתו. לעומת זאת, בתחום המשפט האזרחי, קיימים כללים אחרים. אך, כפי שנבאר להלן, גם בהם לא תמיד נחשבת "שתיקה כהודאה".
יש מקום להבחין בין שתיקת עד בבית המשפט¹⁰ לבין שתיקתו חוצה לו. כיוצא בדבר, ניתן להבחין בין שתיקת בעל דין או עד בשעת חקירה ומסירת עדות לבין שתיקתו בתגובה לשאלות הדיין או השופט או בין שתיקתו של נתבע לבין שתיקתו של תובע. גם היקף השתיקה ונסיבותיה עשויים להשפיע על תוצאותיה, וניתן להבחין בין שתיקה "מוחלטת" לבין שתיקה חלקית רק ביחס לשאלות מסוימות שנשאל בעל דין או עד.

בירור האמת הוא עקרון יסוד במשפט העברי, ולכן כל אדם, כולל בית הדין, חייב לעשות כל מאמץ לבירור האמת, ובכלל זה לחשוף כל מידע או ראיה שתסייע לגילויה¹¹. שתיקת בעל דין או עד, תהא סיבתה אשר תהא, מונעת את בירור האמת ולכאורה יש מקום להסתייג ממנה.

ביטוי לסלידה משתיקה שנועדה למנוע את גילוי האמת עולה מאחת מתשובות הרא"ש, רבנו אשר (ספרד, המאה הי"ד)¹². הרא"ש דן בסכסוך אזרחי בין שני בעלי דין, רבי שלמה בן אלבגל ורבי ישראל, ואגב כך הוא מתאר את שתיקת הנתבע במהלך הדיונים:

ואחר טענות הללו התחילו הדיינים לדרוש ולחקור כדי לעמוד על אמת הדבר וכו'. השיב רבי ישראל שאין לו להשיב על התביעה זו כי כבר השיב עליה. ועל התביעות הבטלות שתבע לו, אין לו מה להשיבו יותר. עוד שאלוהו הדיינים וכו', והשיב רבי ישראל שאינו חייב להשיב על זה וכו'. עוד שאלוהו שיאמר להם אם פרע לר' שלמה זה המעות וכו', והשיב רבי ישראל ואמר שאינו חייב להשיב על זה. עוד שאלוהו וכו', והשיב שאין לו להשיב יותר ממה שהשיב.

הרא"ש מבקר בחריפות את שתיקתו של רבי ישראל, ורואה בה ניסיון להתחמק מבירור האמת. וזה לשונו:

וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין, ומכסה ומעלים דבריו, ומשיב תשובות גנובות, כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמיתת הדין, מה יעשה הדיין? לזַכותו אי אפשר, מאחר שנראה לו דין מרומה. ואם יסתלק [=הדיין] מן הדין היינו זכות.

על זה ועל כיוצא בזה נאמר: אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלתו, היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש את דבריו, יעשה הדיין כאילו השיב, ונתברר שקרו, ויחייבנו באומד הדעת, אף על פי שאינו יכול לברר שקרו בבירור ובפירוש, מאחר שהיעדר הביאור בא מחמת רמאותו, שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח היא [שאינו דובר אמת או למצער את כל האמת] ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה.

שתיקת בעל הדין עשויה אפוא לפעול לרעתו. ואף על פי שאין ראיות ממשיות להכריע את הדין נגדו, שתיקתו יוצרת "אומדנה מוכחת" העשויה להטות את הדין לרעתו.

עיקרון גדול זה נקבע גם בתקנה סא לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, תשנ"ג, הקובעת לאמור:

בעל דין חייב לענות תשובות מלאות, אמתיות וכנות ובלי השתמטות על כל השאלות שבית הדין יעמיד לו, או הצד שכנגד יעמיד לו ברשות בית הדין. וכן עליו להגיש את כל המסמכים והניירות אשר יידרשו על ידי בית הדין או ברשות בית הדין על ידי הצד שכנגד.

עם זאת, כשבעל דין אינו מסרב במפורש להשיב על שאלה או לגלות מסמך, אלא מסתפק בשתיקה העשויה להתפרש לכמה פנים, צריך הדיין או השופט לנסות ולברר את סיבת שתיקתו. ואם הגיע למסקנה שהשתיקה אינה נובעת מרצונו להסתיר את האמת, אינו חייב לראותה כגורם העומד לשותק לרועץ. וזה לשון הרמב"ם¹³:

ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאומרו, ואינו יודע לחבר הדברים, או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת, ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו, או נשתבש מפני הסכלות - הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר משום "פתח פיך לאילם". וצריך להתיישב בזה הרבה, כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים¹⁴.

השופט היושב על מדין צריך אפוא להעריך בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו מהי סיבת השתיקה ולשקול ולהכריע על פיה מה תהיינה תוצאותיה.
דוגמה נוספת לשתיקה בבית הדין שאינה פועלת בהכרח לרעת השותק נוגעת לסתירת הדין. כאמור לעיל, בירור האמת הוא כלל גדול במשפט העברי, ומכוחו נדחה לעתים אף הערך החשוב של "סופיות הדיון". משום כך, בנסיבות מסוימות זכאי בעל דין "לסתור את הדין" גם לאחר סיום הדיון, אם מצא ראיות חדשות¹⁵.

ואולם הזכות לסתור את הדין אינה חלה בכל עת. כך, למשל, דן הרשב"א, רבי שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג), בעניין אדם שנתבע לפרוע חוב מכוח שטר, אך בית הדין דחה את תביעתו, מכיוון שקבע שהחוב נשמט משום שעברה עליו שנת השמיטה, שאילו טען התובע: "פרוזבול היה לי ואבד", היה זוכה בתביעתו, ורק לאחר שיצא מבית הדין, נמלך בדעתו, חזר לבית הדין וטען טענה זו. ואף על פי שכאמור לעיל, המשפט העברי מכיר במקרים מסוימים באפשרות ל"סתור את הדין", שלל הרשב"א זכות זו במקרה שנידון לפניו, וטעמו עמו:

אם בשתיקתו בשעת פסק דין נראה כמודה שלא היה לו פרוזבול, אף על פי שחזר לבית דין וטען [שהיה לו פרוזבול, ולכן החוב אינו נשמט], אנו אומרים: "טענתא דשקרא אגמרוה" [=טענת שקר לימדוהו לטעון]¹⁶.

כשבעל דין מצהיר במפורש שאין לו ראיות נוספות, נוצר השתק כלפיו, והוא מנוּע מלסתור את הדין לאחר מכן. לעומת זאת, אם נשאל ושתק, לא יהא בשתיקתו כדי ליצור השתק ולמנעו מלסתור את הדין.

דין זה נלמד מתשובה מאלפת בשו"ת הרא"ש הדנה בשאלת החזרת יתרת מס שנגבה שלא כדין. וזה תיאור המעשה¹⁷:

שאלה: רבי מנחם תבע לקהל בלדוליר [=ולאדוליד, אחת מקהילות ספרד] לדין, שגבו ממנו מס שלא כדין, שאומר שאינו מפורעי המס שלהם, כי כבר ירד לדין עמם על תביעה לפני רבי אברהם ן' שושן ולפני רבי יעקב בן שושן, והם חקרו ודרשו, כי מכרוהו קהל ולדוליר לקהל קריאון¹⁸, ואינו חייב לפרוע מס לקהל ולדוליר... וכיון שנתברר במאמר הדיינין שאינו מפורעי המס כלל עם קהל בלדוליר, חייבים הקהל להחזיר לו כל המס שגבו ממנו שלא כדין.

מורשי הקהל, שטענו בשם קהל ולאדוליד, לא הסכימו לוותר. לדבריהם, אמנם רבי מנחם נמנה זמן מה עם קהילת קריאון, אך שב לקהילת ולאדוליד, והוא חייב לשלם מס עם בניה:

עוד השיבו המורשים: אפילו נתברר שמכרוהו לקהל קריאון, אחר כך הרויח רבי מנחם כתב מהמלכה, ובאותו כתב נסתלק מקהל קריאון, וחזר לפרוע מס עם קהל בלדוליר במאמר המלכה.

ואומרים שזה הכתב בידו, ומבקשין אותו שיראהו לדיין. ויש להם עד אחד שאומר שהיה כתוב בכתב הנזכר שחזר לפרוע מס עם קהל ולאדוליר.

ורבי מנחם אומר שאין לו שום כתב כמו שהם אומרים. ואף אם יש לו, אינו רוצה להראות להם.

הרא"ש נדרש לשאלה אם הוא יכול לחייב את רבי מנחם לגלות מסמכים¹⁹. ותשובתו חד-משמעית:

חייב רבי מנחם להראות הכתב לדיין. כי כל בעל דין שטוען: "יש לי זכות וראיה או עדים, ואיני יודע ביד מי", חייב הדיין להטיל חרם²⁰ כל מי שיודע לו זכות או ראיה שיראה אותו לדיין, ואפילו אם הזכות או הראיה ביד שכנגדו, דמאי שנא הוא ומאי שנא אחר? אדרבה, כל שכן הוא, כיון שיש בידו זכותו של כנגדו והוא תובע ממנו שלא כדין, היאך יאכילוהו דבר האסור לו, להגבותו ממון שאינו שלו? אלא מזקיקין אותו להראות כל מה שבידו זכות לשכנגדו. ואם אחר שקיבל החרם עליו, יאמר שאין הכתב בידו, ישבע שבועת היסת שלא היה כתוב בכתב המלך שחזר לפרוע מס עם קהל בלדוליר.

רבי מנחם ניסה להיאחז בעקרון סופיות הדיון, וטען שמורשי קהילת ולאדוליד אינם רשאים להביא ראיות חדשות בדבר חיובו במס עמהם, מכיוון שלא הציגו אותן בעת הדיון הראשון שנערך לפני דיינים אחרים, אולם הרא"ש דוחה גם טענה זאת. וזה לשונו:

[גם] בזה אין טענתו טענה. כיון שלא שאלום [את מורשי קהילת ולאדוליד, בדיון הראשון] הדיינים: יש לכם עדים, יש לכם ראיה, ואמרו: אין לנו ראיה, יכולין להביא לעולם ראיה. וכל זמן שאין הדיינים אומרים ששאלו להם ואמרו: לא, ממילא יכולין להביא.

על בסיס תשובה זו, הסיק הרמ"א, רבי משה איסרליש (פולין, המאה הט"ז)²¹ ששתיקת בעל דין אינה יוצרת מניעות ואינה חוסמת את האפשרות לסתור את הדין, ורק אמירה מפורשת של בעל דין שאין לו עוד ראיות עשויה לחסום את דרכו.
לשתיקה עשויה להיות השפעה גם בתחום המשפט האזרחי, מחוץ לבית המשפט. כך, למשל, ידוע הכלל "שתיקה כהודאה", העשוי בהתקיים נסיבות מסוימות להביא לחיובו של אדם או ליצור פעולה משפטית מסוימת. ההנחה היא שמי ששותק לנוכח טענות המופנות כלפיו, נחשב כמודה בהן²².

הרמ"א²³ מביא דוגמה להשפעתה של שתיקה בעניין יצירת מעין הסכם מכללא:

מי שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חברו בפני אבי הבן, ואבי הבן שתק - שתיקה כהודאה דמיא, ואף על פי שלא דיבר האב כלום, דהוי ליה לאב לאסוקי אדעתיה [=שהיה לו לאב להעלות על דעתו, שבאמירה זו נוצרת הסכמה מצדו להסדר זה] ולמחות.

שתיקת האב בעת שמיעת ההצעה נחשבת להסכמה בשתיקה להתקשרות עם המורה ומחייבת אותו לשלם שכר למלמד.

כיוצא בדבר, מי ששותק למראה עוולה נזיקית הנעשית כלפיו ואינו מוחה עלול לאבד את חזקתו בנכס או את זכויותיו. וכן פסק הרמב"ם²⁴:

מי שהייתה לו חלון מוחזקת²⁵, ובא חברו ובנה כנגדה או מצדדיה בלא הרחקה או סתמהּ, ושתק בעל החלון - אינו יכול לחזור ולערער לפתוח החלון או להרחיק הבניין, שכיון ששתק מחל, שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק, אלא אם כן מחל.

לכלל "שתיקה כהודאה" יש סייגים אחדים, כגון אם ניתן לתלות את השתיקה בגורם אחר²⁶, לאו דווקא בהודאת השותק, לא תיחשב שתיקתו כהסכמה.

וכן למשל שתיקת לווה לנוכח טענת מלווה שעדיין לא פרע את הלוואתו עשויה להיחשב כהודאה רק אם קדמה לה הודאה בעצם ההלוואה²⁷.

תחום אחר לחלוטין שיש בו משמעות לשתיקת האדם הוא התחום החוקתי, אך לא נוכל להאריך בו כאן. לפי שעה נסתפק בהפניית שימת הלב לעובדה שבעוד שבעידן המודרני, מדברים הכול בשבח חירות הביטוי, רבים מן המקורות היהודיים מדברים דווקא בשבח מיעוט הדיבור ובזכות השתיקה, ומקצתם אף מדברים בחובת השתיקה²⁸.

הערות:

* ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת "שערי משפט"; מרצה בכיר למשפט עברי ומשפט חוקתי במכללה ובפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים; עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.
1. פרטיה של מצוות "אם לא יגיד" נידונו בהרחבה במסכת שבועות. ראה משנה שבועות, פרק ד, ושם בתלמוד.
2. לעניין זה, ראה מ' דרורי, "החובה להעיד", פרשת השבוע, ויקרא, תשס"א, גיליון מס' 20.
3. רמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ה, הלכה ז.
4. על "זכות השתיקה" במשפט הישראלי נכתבה ספרות ענפה. ראה למשל: א' הרנון, "על זכות השתיקה", משפטים א (תשכ"ח), עמ' 112-95; ד' ליבאי, "חקירת חשוד והחיסון מהפללה עצמית", הפרקליט כט (תשל"ד), עמ' 109-92; ג' רוטקופף, החיסיון מפני הפללה עצמית וזכות השתיקה במשפט הישראלי, עבודה לקבלת התואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשס"ד; הנ"ל, "על החובה למסור מסמכים לרשות - הצורך להגדיר מחדש את תחומי השתיקה (בעקבות ע"א 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון)", המשפט 21 (2006), עמ' 61-49; ר' קיטאי-סנג'רו, "שתיקה כהודאה - על התפישה המוטעית של שתיקה בבית המשפט כדבר-מה נוסף להודאה", משפט וצבא יח (תשס"ה), עמ' 76-31.
5. על זכות השתיקה במשפט העברי, ראה בהרחבה: הרב י' אריאל, "זכות השתיקה", תחומין כד (תשס"ד), עמ' 21-11; הרב י' אונגר, "זכות השתיקה", שם, עמ' 36-22; הנ"ל, "האם לא יגיד? על עדויות חסויות בדין התורה", משפטי ארץ ב (תשס"ה), עמ' 239-223; הרב י"צ אושינסקי, "זכות השתיקה במשפט העברי", פורסם באתר www.psakdin.co.il.
6. בג"צ 6319/95 חכמי נ' שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, פ"ד נא(3) 750; רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם). וראה כבר בפס"ד עלי (להלן, הערה 8).
7. ראה למשל ע"ש 1248/04 סלטילי בר בע"מ נ' מנהל מע"מ ת"א, דינים מחוזי לה(1) 851. במקרה זה, קבע בית המשפט שהמבקש אינו יכול לשתוק ולהימנע הימנעות גורפת מפירוט קו ההגנה שלו. יחד עם זאת, אם יש במקצת העובדות חשש להפללתו העצמית, הוא יכול להשתמש בחיסיון העומד לו ולהימנע מלגלות בהליך האזרחי ראיות העשויות להביא להפללתו במשפט פלילי.
8. ראה: ע"פ 543/79 אבישי נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 163; ע"פ 614, 556/80 עלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 169 ,עמ' 187-188.
9. לכלל ולעקרונותיו, ראה בהרחבה א' קירשנבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי (ירושלים תשס"ה). וראה עוד פסקי הדין שנזכרו לעיל, הערה 8.
10. על "שתיקת" בעל דין והימנעותו מלשתף פעולה בבדיקה מדעית שנועדה לברר טענות במשפט, ראה בהרחבה: א' ורהפטיג, "סירוב בעל דין לברר דבריו", תחומין ז (תשמ"ו), עמ' 394; מ' ויגודה, "על המשמעות הראייתית של הסירוב לשתף פעולה עם בית הדין", משפטי ארץ ב (תשס"ה), עמ' 241; הנ"ל, "כפיית בדיקה רפואית בהליך השיפוטי", פרשת השבוע, נשא, תשס"ה, גיליון מס' 211.
11. על החובה לברר את האמת, ראה בהרחבה: א' שוחטמן, סדר הדין (ירושלים תשמ"ח), עמ' 240-236.
12. שו"ת הרא"ש, כלל קז, סימן ו. כפי שעולה מתחילת התשובה, סכסוך זה נמשך זמן רב, והתנהל בכמה ערכאות, יהודיות ולא יהודיות. לסוף, ציוותה המלכה שכל העניין יובא להכרעת הרא"ש, ויש בזה ביטוי להכרת השלטונות באוטונומיה השיפוטית היהודית בספרד.
13. רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כא, הלכה יא. הלכה זו נפסקה גם בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן יז, סעיף ט.
14. במשפט העברי, הנוקט בשיטת המשפט האינקוויזיטורית, שבה נוטל השופט חלק פעיל בניהול הדיון, חייב הוא לנקוט משנה זהירות, שלא יהא כ"עורכי הדין" המלמדים בעל דין לטענות טענות לא אמתיות, רק כדי שיזכה בדינו. למונח ולהקשריו, ראה א' הכהן, "עו"ד יישמע? על פרקליטים ועורכי דין", משפטים כה (תשנ"ה), עמ' 479-459.
15. לפירוט סוגיה זו על סייגיה ומגבלותיה, ראה בהרחבה: א' שוחטמן, (לעיל, הערה 11), עמ' 441-426.
16. שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן שיג. וראה שוחטמן (לעיל, הערה 11), עמ' 246.
17. שו"ת הרא"ש, כלל ו, סימן טו.
18. לפי דיני המס שנהגו בספרד בימי הרא"ש, כל קהילה הייתה צריכה להעלות מס למלך בנפרד, ומי שנמנה עם קהילה אחת ושילם מס בה, היה פטור מתשלום מס בקהילה אחרת.
19. על חובת גילוי מסמכים במשפט העברי, ראה שוחטמן (לעיל, הערה 11), עמ' 341-339; א' ורהפטיג, "גילוי מסמכים", תחומין כד (תשס"ד), עמ' 43-37.
20. על הטלת חרם או אמצעי כפייה אחר כדי להניע בעל דין לגלות את הראיות הדרושות לבירור האמת הנמצאות ברשותו או בידיעתו, ראה שוחטמן (לעיל, הערה 11), עמ' 341-340.
21. הגהת הרמ"א, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ, סעיף א. וראה שוחטמן (לעיל, הערה 11), עמ' 431.
22. הגהת הרמ"א, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ, סעיף א, בשם תשובת הרא"ש; שם סימן פא, סעיף ב.
23. רמ"א, שם, סעיף ז.
24. רמב"ם, הלכות שכנים, פרק ז, הלכה ז.
25. מלשון "חזקה", שהוא שימוש בנכס פרק זמן שלפי המשפט העברי בנסיבות מסוימות עשוי להקנות לאדם זכויות קנייניות. ראה אנציקלופדיה עברית, ערך "חזקה", כרך יג, עמ' תסה ואילך.
26. כגון כשהשותק נמנע מתגובה מיידית על הצעה בגלל רצונו לשקול מה לעשות וכיצד לכלכל את צעדיו. ראה ש"ך, חושן משפט, סימן פא, ס"ק יז.
27. ראה: סנהדרין כט ע"ב; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן פא, סעיף ו; הרב אריאל (לעיל, הערה 5), עמ' 12-11.
28. א' הכהן, "חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי", מנחה למנחם - קובץ מאמרים לכבוד הרב מנחם הכהן, ירושלים תשס"ז, עמ' 75-45, ובמיוחד בעמ' 69-66.

---

---