אחת הפרשיות ה"רגישות" ביותר בתורה היא "תורת הקנאות", פרשת האישה הסוטה. לפי המתואר בפרשה (במדבר פרק ו), מי שחושד באשתו שזינתה תחתיו, "ועברה עליו רוח קנאה", צריך להביא אותה אל הכוהן. לאחר תהליך שנועד, לפי פרשנות חז"ל, לבזות את האישה ולאיים עליה, כולל פריעת שער ראשה וחשיפת חלק מגופה, לוקח הכהן "מים מאררים", מים המעורבבים בעפר המשכן, משביע את האישה בשבועת האלה ומשקה אותה ממי המרים המאררים.

לפי התיאור שבמקרא, יש בכוחם של המים האלה לחשוף עובדתית אם אמנם סטתה האישה מדרך הישר וזינתה תחת בעלה אם לאו. ואם אמנם סטתה האישה מדרך הישר, ייעשו המים המאררים ששתתה למרים, ואז תצבה בטנה ותיפול ירכה ותהיה לאלה בקרב עמה. אך אם לא זינתה תחת בעלה, יתברכו מעיה, ותוליד בנים שיברכו אותם כל רואיהם.

בדיקה נסית זו משקפת רצון לחשוף את האמת בדרך לא שגרתית. לא אחת, במיוחד כאשר מדובר בעניינים ש"בינו לבינה", הנעשים בחדרי חדרים, מוגבל ביותר כוחו של ההליך השיפוטי. היעדרם של עדים כשרים או של ראיות קבילות אינו מאפשר לשופט ולדיין להגיע למסקנה חד-משמעית.

אשר על כן, לא אחת, התוצאה המשקפת את "האמת המשפטית" אינה עולה בקנה אחד עם "האמת העובדתית"¹. בדברים שנביא להלן, אנו מבקשים לעמוד על מקצת מפניה של האמת המשפטית, על מעלותיה ועל חסרונותיה.
בתלמוד הבבלי מובא האירוע המשפטי הבא²:

כי הא דמרי בר איסק [=כמו מקרהו של מרי בר איסק]³, אתא ליה אחא מבי חוזאה [=שבא לו אח ממקום הנקרא בי חוזאה]. אמר לו [האח]: פלוג לי בנכסי דאבא [=תן לי את חלקי בנכסי אבינו]. אמר לו [מרי בר איסק]: לא ידענא לך [=איני מכירך]. אתא לקמיה דרב חסדא [=בא לדין לפני רב חסדא]. אמר לו [רב חסדא לתובע הטוען שהוא אחיו של מרי בר איסק]: שפיר קאמר לך [=יפה אמר לך מרי בר איסק], דכתיב: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירֻהו" (בראשית מב, ח) - מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. אמר לו [רב חסדא לאח]: זיל אייתי סהדי דאחוה את [=לך הבא עדים שאתה אחיו של מרי בר איסק]. אמר לו [האח לרב חסדא]: אית לי סהדי ומסתפינו מיניה, דגברא אלמא הוא [=יש לי עדים, אך הם מפחדים ממרי בר איסק, כיוון שאיש אלים הוא]. אמר לו [רב חסדא] לדידיה [למרי בר איסק]: זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא⁴ [=לך הבא אתה עדים שאינו אחיך]. אמו לו [מרי בר איסק לרב חסדא]: דינא הכי?! [וכי כך הוא הדין?!] המוציא מחבירו עליו הראיה! אמר לו [רב חסדא למרי בר איסק]: הכי דינינא לך ולכולהו אלמי חברך [=כך אני דן לך ולכל חבריך האלימים]. [אמר מרי בר איסק לרב חיסדא]: השתא נמי אתו ומשקרי! [=אם כן, גם עכשיו יבואו ויעידו שקר]. [אמר רב חיסדא למרי בר איסק]: תרתי לא עבדי [=שתיים, כלומר שני דברים אסורים, לא יעשו העדים, שלא רק שיימנעו מלבוא להעיד אמת אלא אף יבואו להעיד עדות שקר].

האירוע המתואר בתלמוד עוסק בסוגיית נטל הראיה. רב חיסדא פסק שאם יש "רגליים" לטענת התובע שהנתבע אלים, ומשום כך העדים מסרבים להעיד לטובתו⁵ או אם בית הדין מתרשם שמדובר בבעל דין אלים⁶, נטל הראיה המוטל מדין תורה על התובע⁷, מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה"⁸, עובר לנתבע⁹. "משמע דמקילינן גבי אלם למעבד ליה נגד דת תורתינו והוא הדין למגבי עדות שלא בפניו"¹⁰. כלומר: יש להקל על התובע, בניגוד לדין תורה, כשבעל דינו אלים.

יש, כמו רבי אישתורי הפרחי (צרפת - ארץ ישראל, המאות הי"ג-י"ד), הרואים את פסיקתו של רב חסדא כהוראת שעה:

שרב חסדא הפך הדין לצורך שעה להוציאו לאמתו, ושארית ישראל לא יעשו עולה וכזב¹¹.

אבל הרמב"ם קבע תקדים זה כהלכה פסוקה¹²:

כל מי שיש לו ראיה בעדים מטפל בעדים עד שיביאם לבית דין, ואם ידעו בית דין שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מתפחדים מבעל דינו, שיבואו ויעידו לו, הרי בית דין כופין את בעל דינו שיביא הוא העדים, וכן כל כיוצא בדברים אלו, דנין בהן לאלם.

ועל דרך כלל, קבע הרמב"ם¹³:

כללו של דבר: כל שיעשה הדיין מדברים אלו וכוונתו לרדוף הצדק בלבד, שנצטוינו לרדפו, ולא לעבור הדין על אחד מבעלי דינין, הרי זה מורשה לעשות, ומקבל שכר, והוא שיהיו מעשיו לשם שמים.

החובה לדון דין אמת לאמיתו היא חובה בסיסית, שהרי התורה אמיתית היא ואמורה לעשות דין צדק, ממילא אין בעניינים אלה מקום לענוותנות, ועל בית הדין לעשות מעשה¹⁴. דיין הדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת משרה שכינה בישראל ושותף לקב"ה במעשה בראשית¹⁵. יחד עם זאת, פסיקה כה מרחיקת לכת אמורה להינתן על ידי בית דין חשוב ולאחר שיקול דעת מעמיק, "להיות מתון בדברים אלה"¹⁶ ולהתחשב בכל התוצאות האפשריות של הפסיקה.
עניינו של מרי בר איסק עוסק בסוגיה כבדת משקל, שאלת היחס בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית. יהיה זה אך הגיוני לסבור שמטרת ההליך המשפטי היא להגיע לחקר האמת. דא עקא. לעתים האמת המשפטית אינה זהה לאמת העובדתית. גילוי האמת בבית המשפט הוא תהליך מורכב ביותר, כדברי השופט מ' אֵלון¹⁷:

קשה ומלאת חתחתים היא מלאכתו של השופט בבקשו להגיע לחקר האמת; כלי אומנותו על כורחו מוגבלים הם: "כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב" (שמואל א, טז, ז).

יחד עם זאת, חובתו של הדיין לעשות כל מאמץ לברר את האמת על אף המגבלות האנושיות והדיוניות, כדברי הטור¹⁸:

ונצטוינו בה לדון דין אמת לאמיתו, ואף על פי שאין אנו נביאים לדון דברים שבלב, חכם עדיף מנביא.

ובלשונו של בית הדין הרבני הגדול¹⁹:

כי מטרת משפט התורה ומגמתו היא שיהיה פסק הדין אמת לאמיתו: אמת - לפי הטענות והבירורים שהיו לפני בית הדין; לאמיתו - אמת בתוצאות.

הדיין אינו יכול להסתמך על העדויות ולתלות את הקולר בצוואר העדים, אם יש לו ספק בשאלת זיהוי האמת העובדתית והמשפטית²⁰.

החובה לגלות את האמת היא חובה יסודית ביותר בעולמה המשפטי של ההלכה. היא מחייבת את הדיין להיות בקי בהוויות העולם, לראות את בעלי הדין והעדים, לא רק לשמוע אותם, לבחון היטב את דבריהם וראיותיהם, לדרוש ולחקור ולדקדק בעובדות המקרה עד לגילוי האמת, כדברי הרב פנחס זביחי, מפוסקי דורנו. וזה לשונו²¹:

שיהיה אמת גם לפי דין תורה, וגם אמת מצד המציאות, וזה יהיה על ידי שיחקור היטב את העדים ובעלי הדין עד שיוציא מהם את האמת הצרופה.

הרב זביחי עומד בדבריו על הכישורים הנדרשים מן הדיין²²:

האחד, שיהיה בקי בהלכה, והשני, בקי בהויות העולם, ואז יצא הדין אמת לאמיתו. ולכן אמרה הגמרא²³ [בקשר לפסיקת הדיין]: "אם ברור לך הדבר כאחותך [שהיא אסורה לך - אמרהו]", היינו בקיאות בדבר מצד דין תורה; ו"אם ברור לך הדבר כשמש - אמרהו", היינו בקיאות מצד מציאות הדברים של הויות העולם.

הגדרת ה"אמת" סבוכה היא, וכבר עסקו בה גדולי הפילוסופים, וסבורני שלא הגיעו לכלל הסכמה²⁴. מכל מקום, המשפט העדיף שלא להכניס עצמו למחלוקת הפילוסופית והכריע על אימוץ פתרון ייחודי לו, שכן "הכרעה זו קשה היא כקריעת ים סוף"²⁵.

האמת המשפטית נקבעת על פי דיני הראיות וסדרי הדין. היא הותחמה לתוך סד מובהק של סעיפי חוק ותקדימים הקובעים מהם דרכי בירור האמת. לכן מובן שהאמת המשפטית עשויה להיות שונה מן האמת העובדתית, אף על פי שבתי המשפט משתדלים לחפוף ביניהם. השופט ח' כהן אומר בעניין זה²⁶:

האמת העשויה להתגלות לשופט, שתקרא להלן בשם 'אמת שיפוטית', שונה מן האמת הפילוסופית, המדעית, הדתית, וההיסטורית. אין אנו עוסקים באותה האמת הצרופה אשר הפילוסופים מנסים לחדור לעמקי סודותיה; ולא באותה אמת דוגמטית או מיטפיסית שהיא עניין לאמונה; ואף לא באמת מדעית נסיונית או באמת אמנותית או באמת היסטורית... מה נשתנתה האמת השיפוטית מכל אמת אחרת, שרק היא נוצרה כפרי רוחו של שופט לאחר הליכי שפיטה.

המדען, ההיסטוריון, הפילוסוף והשופט עסוקים בבירור האמת ובחתירה אליה, אלא שהמכשירים המגוונים המופעלים בכל דיסציפלינה יוצרים קריטריונים אחדים לבירור האמת.

קיים פער בין האמת המשפטית, הנקבעת בידי השופטים על פי סדרי הדין ודיני הראיות, כללי ההכרעה ההלכתית²⁷, ומגוון החזקות (פרזומציות) המשפטיות²⁸, לבין האמת העובדתית²⁹, אך הכול מסכימים בדבר אחד³⁰:

שעתו היפה של השיפוט הינה כאשר 'האמת המשפטית' - זו האמת שבית המשפט קובע אותה כקיימת - מתקרבת במלוא האפשר אל 'האמת העובדתית' - זו האמת אשר קיימת במציאות כמות שהיא.

התוואי המרכזי של בירור האמת משותף לרוב שיטות המשפט בחברות המתורבתות. השופט ד' לוין מזהה את התוואי. וזה לשונו³¹:

כלל נקוט על ידי בתי המשפט בדרך כלל, ועל כל מערכת שיפוטית השומעת עדויות ומתרשמת מעדים, כי הממצאים העובדתיים הם פועל יוצא ממסכת הראיות שהוצגה בפני השופט הדן בענין. האמת העובדתית נקבעת על פי היגיון הדברים, ובמידה רבה על פי ההתרשמות הישירה של השופט ממהימנותם של העדים שהשמיעו דבריהם בפניו.

או בלשון התלמוד: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"³². הדמיון הרב בין שיטות המשפט בשאלת בירור האמת נובע מן העובדה שדרכי הבירור מושפעים מן הכללים והשיקולים שרוב בני האדם בעלי תבונה וניסיון מפעילים בבואם להחליט מהי האמת³³.

וכבר עמדה נ' זלצמן על הקושי בגילוי האמת העובדתית. וזה לשונה³⁴:

מעצם טיבו, שחזור של מעשה שאירע לא יוכל להבטיח את גילוי האמת כהווייתה, ואין לצפות לכך. אולם השאלה היא: כיצד ניתן לקרב במידה אופטימלית את "האמת המשפטית" אל "האמת העובדתית"? הדבר תלוי בכמות המידע שייכנס לבית-המשפט ובאיכותו... לכאורה, אלה שני רכיבים שונים, אך קיים קשר ביניהם. כמות בלתי מספקת של מידע תשפיע על נכונות התמונה שתתקבל. היא עשויה לעוות אותה. מן הצד האחר, לא די בזרימה מרבית של פרטים אם בסופו של דבר אין בכוחם לשרטט תמונה נכונה של ההתרחשות העובדתית.

חובת בתי המשפט לברר את האמת אינה מוחלטת. לעתים בירור האמת נסוג מפני עקרונות, מדיניות וערכים אחרים. הוויתור על גילוי האמת מפני ערכים אחרים ייעשה רק כשקיימת אסמכתה חוקית, נוהגית או תקדימית, ובוודאי שלא באופן גורף ובלתי מבוקר³⁵. הערכים המוגנים ומועדפים על פני בירור האמת הם בדרך כלל מתחום ההגנה על זכויות הפרט, ביטחון המדינה וחופש הביטוי, כולל הזכות לקבלת מידע. כדי להדגים את ההתנגשות בין ערכים לחובת בירור האמת במשפט, נזכיר את הדיון בתוקפן של ראיות שהושגו תוך הפרת זכות האדם לפרטיות³⁶, חיסיון לראיות שיש בהן כדי לפגוע בביטחון המדינה וזכות עיתונאי שלא לחשוף את מקורות המידע שלו³⁷.

בפני בית המשפט הגבוה לצדק³⁸, הוגשה עתירה בעניין הקמת ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968. הוועדה הייתה אמורה לחקור את מעורבותם של אברהם סטסבקי וצבי רוזנבלט ברצח חיים ארלוזורוב. העותר טען שוועדת החקירה אינה יכולה לעסוק בנושאים שנבחנו בעבר בערכאות שיפוטיות. השופט אֵלון מבחין בין האמת העובדתית לאמת המשפטית. וזה לשונו³⁹:

ועדת החקירה רשאית להגיע - ומתיימרת היא לשאוף להגיע - בדרכי חקירה וראיות הנראות בעיניה, לחקר האמת העובדתית, שלא תמיד מוכרחה היא לעלות בקנה אחד עם האמת המשפטית. שתי אמיתות אלה יחסיות הן, ולא תמיד זהות הן, ולא זו בלבד אלא אף אין הן צרות זו לזו. שהרי יודעת היא מערכת המשפט, ומודע הוא השופט, כי נקודת המוצא, דרכי הבירור, מהותן של נורמות וכללי ההכרעה בעולם המשפט ומלאכת השיפוט שונים הם מאלה שבחקר העובדתי-ההיסטורי, ומתוך כך יודעים ומודעים הם, כי יש שמסקנות ו'אמיתות' שונות יעלו בידי כל אחד מהם.

ובהמשך דבריו הוא אומר⁴⁰:

לא אחת מונע בית המשפט עצמו במודע מלהגיע לחקר האמת העובדתית מטעמים של מדיניות משפטית, כאשר השמירה על ערכים-אינטרסים מסוימים עדיפה וחשובה בעיני המערכת המשפטית מגילוי האמת העובדתית.

לעתים בית הדין אמור לתת משקל יתר לחובתו לגלות את האמת העובדתית על פני חובתו לכללים שהוא מזהה באמצעותם את האמת המשפטית. הרב אליעזר ולדנברג ז"ל, חבר בית הרבני הגדול, כתב בעניין זה, כשהוא מתאר בהערצה את דמותו של הרב צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים⁴¹:

ידע גם ידע לנער מערומי בני האדם, היחיד, והציבור, שמערימים הרבה פעמים מסיבות שונות על פני המציאות הנכונה ומעלים עליה צעיף של אמת-מדומה, ולחדור פנימה אל נקודת האמת כדי "לדון דין אמת לאמיתו".

החתירה לגילוי האמת מחייבת את הדיין לסטות לעתים מדיני הראיות, אף אם הדינים הללו מעוגנים בתורה. זאת ועוד, דומה שבמשפט העברי, מאחר שלהכרעת בית המשפט יש גם משמעויות איסוריות מובהקות, הרי שנקודת האיזון בין גילוי האמת לבין ערכים אחרים (הזכות לפרטיות, הזכות לשם טוב ועוד) תיטה לטובת גילוי האמת⁴². לעומת זאת, בשיטות המשפט המערביות, הדוגלות בעליונות זכויות הפרט, נקודת האיזון תכפיף את גילויי האמת לערכי היסוד המבססים את זכויות הפרט.

הערות:

* הרב ד"ר חיים שיין, מכללת שערי משפט.
1. וראה עוד בעניין זה: אלדד פרי, "בין אמת עובדתית לאמת משפטית", פרשת השבוע, נצבים וילך, תשס"ג, גיליון מס' 138; דוד ניסני, "סדר הדין והאמת המשפטית", פרשת השבוע, חקת, תשס"ז, גיליון מס' 289.
2. כתובות כז ע"ב; בבא מציעא לט ע"ב.
3. לדעת התוספות, יבמות כא ע"ב, ד"ה רב אשי, היו שני אנשים ששמם מרי בר איסק, אחד חי בימי רב אשי, כאמור בבבא מציעא כב ע"א, ואחד, נשוא הסיפור המובא כאן, חי בימי רב חסדא.
4. התוספות, בבא מציעא לט ע"ב, ד"ה זיל, תמהים על פסיקתו של רב חסדא. וזה לשונם: "ואם תאמר: כל אדם עשיר אלם יצטרך להביא עדים שאין התובעו אחיו [כלומר: כל עשיר ואלים יהיה חשוף לתביעות בלתי פוסקות, וייאלץ לשאת בנטל ההוכחה שאין לו אחים]". והתוספות עונים: "ויש לומר דשאני הכא [=שונה הדבר כאן], שאותו [תובע] אמר שיש לו עדים, ויראים להגיד".
5. פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ג, סימן יד; שו"ת מהרי"ק, שורש עט. בשו"ת בנימין זאב, סימן תיח, נאמר: "אבל אין רגלים לדבר, אין נראה כלל שיהיה נאמן לומר: דגברא אלמא הוא". וראה עוד שו"ת מהרש"ל, סימן לג.
6. כסף משנה, הלכות עדות, פרק ג, הלכה יב.
7. בבא קמא מו ע"א-ע"ב; בית יוסף, חושן משפט, סימן יג, אות ז; שו"ת מהר"י ווייל, סימן קמט.
8. אנציקלופדיה תלמודית, כרך יד, ערך חזקת ממון, טור פא, "גדרה ומקורה. ממון שיש לנו בו ספק של מי הוא, אין מוציאים אותו מידי המוחזק בו, אפילו כשעצם היותו מוחזק בו לא יוכל לשמש הוכחה שהוא שלו, אלא המוציא-מחבירו-עליו-הראיה ועליו להביא עדים לברר את הספק".
9. שו"ת אבקת רוכל, סימן קעט.
10. שו"ת מהרש"ל, סימן לג.
11. ספר כפתור ופרח, פרק י, בעניין הכפייה לעלות לארץ ישראל.
12. רמב"ם, הלכות עדות, פרק ג, הלכה יב. וראה נ' רקובר, שלטון חוק בישראל, ירושלים תשמ"ט, שער רביעי, עמ' 107 ואילך.
13. רמב"ם, הלכות מלווה ולווה, פרק ב, הלכה ד. וראה תשב"ץ, חלק א, סימן פ.
14. שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רפג.
15. שבת י ע"א; סנהדרין ז ע"א.
16. שו"ת הרשב"א, חלק ב, סימן רפג.
17. ע"פ 190/82 שאול מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 302.
18. טור, חושן משפט, סימן סה.
19. פד"ר, כרך ב, עמ' 265.
20. שבועות ל ע"א; טורי אבן, חגיגה יד ע"א.
21. שו"ת עטרת פז, חלק א, סימן ג, אות ג.
22. שם, שם.
23. סנהדרין ז ע"ב.
24. ש"ה ברגמן, מבוא לתורת ההכרה (תלל אביב תשל"ג), עמ' 28. וכבר נידונו הקריטריונים לבירור האמת למן ימי אפיקורוס ועד עצם היום הזה, אך עדיין יש צורך לדון במבחנים לתקפות ואמת. אפיקורוס הבחין בארבעה קריטריונים לבחינת האמת: רשמי החושים, המושגים, השגות שכליות, תחושות. קריטריונים אלה נידונו בהרחבה בספרות, ונוספו קריטריונים כמו ברירות, אינסטרומנטליזם ועוד, אך כאמור עדיין לא הוגדרו במדויק.
25. דברי השופט אֵלון בע"א 1354/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית ואח', פ"ד מח(1) 711, 744.
26. ח"ה כהן, המשפט (ירושלים תשנ"ז), עמ' 114. ראה דברי השופט מ' חשין בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' יוסף קראוס ואח', תק- על 98(2) 1352, 1399.
27. ראה בעניין זה, הקדמתו של הרב אריה ליב הכהן לספרו קצות החושן על שולחן ערוך, חושן משפט. וזה לשונו: "לא ניתנה התורה למלאכי השרת, ואל האדם נתנה... ונתן לנו את התורה כפי הכרעת שכל האנושי אף על פי שאינו אמת".
28. החזקה היא ראיה והוכחה על מצבו או דינו של דבר מסוים על יסוד מה שהיה בעבר או הקיים בהווה או על יסוד טבעו ותכונתו של אדם. על היקף החזקה במשפט העברי, ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך יג, עמ' תנד, ערך חזקה. על החזקה במשפט הישראלי, ראה: ע"פ 4682/01 לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 453, 456; א' הרנון, דיני ראיות, חלק א (ירושלים תש"ל), עמ' 189.
29. לדיון ביחס בין ה"אמת המשפטית" לבין ה"אמת העובדתית", ראה: בג"צ 152/82 אלון נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 449, בעמ' 467-465; ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197, בעמ' 226-225. להשוואה בין "אמת משפטית" לבין "אמת היסטורית", ראה: ח"ה כהן, "דין אמת לאמיתו", גבורות לשמעון אגרנט (ירושלים תשמ"ז), עמ' 35, 36, 41-40, 80-77.
30. א' ברק "על משפט, שיפוט ואמת", משפטים כז (תשנ"ו) עמ' 12.
31. עש"מ 1161/94 וולנדרו אנטון נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2) 32. השופט י' קדמי אומר בעניין זה: "האמת המשפטית אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אזניו שומעות ולבו, שכלו, נסיונו והידע המקצועי אומרים לו כי ניתן לסמוך עליו. כך נקבעת ה"אמת המשפטית" המשמשת בסיס לחריצת הדין, וטרם נמצאה דרך טובה מזו. אכן, אין זו דרך המקנה בטחון מוחלט כנגד טעויות, ושופט בשר ודם, שאינו רואה ללבב, עשוי לטעות. התריס בפני טעות נעוץ במודעותו של השופט לחולשתו האמורה של בשר ודם, ונסיון החיים מלמד כי תריס זה אינו מאכזב. ועד שתימצא הדרך האחרת, אין לנו אלא לדבוק בזו הקיימת כשתפילה בפינו לבל ניכשל".
32. סנהדרין ו ע"ב.
33. ש' אלבק, הראיות בדיני התלמוד (רמת-גן תשמ"ז) עמ' 13, 23.
34. נ' זלצמן, "'אמת עובדתית' ו'אמת משפטית' - מניעת מידע מבית-המשפט לשם הגנה על ערכים חברתיים", עיוני משפט כד (תשס"א) עמ' 264.
35. ע"פ 115/82מועדי ואח' נ מ"י, פ"ד לח(1) 197.
36. ראה: סעיף 13 לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979; סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.
37. ב"ש 298/68 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עוה"ד מחוז תל אביב ואח', מא(2) 337.
38. בג"צ 152/82 דניאל אלון נ' ממשלת ישראל, פ"ד לו(4) 449.
39. שם, 466. וראה: J. Salmond, Jurisprudence (12th ed., 1966) 72. בע"פ 2910/94 ארנסט יפת ו-8 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, חוזר בית המשפט ומבהיר את ההבדל שבין בירור האמת בוועדת חקירה לבירור האמת בהליך שיפוטי. וראה: א' מעוז, "שיפוט היסטורי - משפט קסטנר וועדת החקירה בענין רצח ארלוזורוב", משפט והיסטוריה (בעריכת ד' גוטויין ומ' מאוטנר, ירושלים תשנ"ט), עמ' 441.
40. מעוז (לעיל, הערה 39), עמ' 467. ראה ע"א 1354/92 היועץ המשפטי נ' פלונית ואח', פ"ד מח(1) 711, בעמ' 744. רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי, תק-על 2006(2) 4466, בעמ' 4469: "גם בהחלת החסינות... נקודת המוצא היא כי יש לתת בכורה לערך גילוי האמת, ולהחיל את החיסיון בבחינת חריג, שתחום התפרשותו מצומצם ככל האפשר... אולם, גם משהוכר הצורך בהחלת חיסיון בתחום מסוים, היקפו על פי רוב מוגבל ויחסי. להוציא מספר חסיונות סטטוטוריים בעלי אופי מוחלט, מרבית החסיונות הסטטוטוריים וההילכתיים הינם יחסיים, פרי שקלול ערכי במישור העקרוני ולצורכי ההחלה הקונקרטית לנסיבות מקרה נתון. כך, למשל, החסיונות הסטטוטוריים לטובת המדינה ולטובת הציבור בפקודת הראיות מותנים בשאלה: האם הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". וראה: בש"פ 4857/05 טלי פחימה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3) 479.
41. שו"ת ציץ אליעזר, חלק יח, סימן סג.
42. ראה לדוגמה, נ' רקובר, "קבילותה של ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות", פרשת השבוע, בלק, תשס"ו, גיליון מס' 255.

---

---