התפתחות הכלכלה בעת החדשה הביאה לעולם יצורים משפטיים שלא הוכרו קודם לכן. אחד מהם הוא "התאגיד", שממנו נגזרו החברות בע"מ ומאוחר יותר העמותות למיניהן. תחילת דרכו של התאגיד הייתה בחוק האנגלי¹, ואחריו בפסק הדין הידוע של סלמון נ' סלמון, שנקבע בו עקרון "האישיות המשפטית הנפרדת", המפריד בין "התאגיד" כייצור משפטי עצמאי בעל זכויות ויכולות קנייניות לבין בעלי השליטה בו². עוד משחר ילדותו של התאגיד, ניסו המשפטנים להעמיד תאוריה העשויה להסביר יצור משפטי זה, והציעו תאוריות בזו אחר זו, כגון: "תאוריית הפיקציה", "תאוריית המצרף" ו"התאורייה החוזית". כל אחת מאלה נתקלה בקשיים אחרים, לוגיים או יישומיים³. עם הזמן, נוצרו גם סדקים בעקרון "האישיות המשפטית הנפרדת" הצרוף. סדקים אלה באים לידי ביטוי למשל ב"הרמת המסך", המאפשרת במקרים מסוימים לשלוח יד אל כיסיהם האישיים של בעלי המניות, או דוקטרינת "תורת האורגנים", הנדרשת בעוולות מסוימות ומייחסת את כוונת האנשים העומדים מאחורי התאגיד לתאגיד עצמו⁴.

גם במשפט העברי התחבטו רבות כיצד להתייחס אל אישיות משפטית חדשה זו של התאגיד. רבים טענו⁵, כי לפי המשפט העברי לא ניתן להעניק כשרות-משפטית בדיני הקניין למי שאינו יצור אנושי, בשר-ודם. לדעתם, התאגיד אינו אלא שותפות רגילה, ואין להכיר בהגבלת אחריותם האישית של חבריה אלא אם הוגבלה בחוזה.

אחרים⁶ הציעו מקורות תלמודיים להכרת המשפט העברי באישיותו הנפרדת של התאגיד, אולם מקורות אלה שאולים, לדעתנו, מתחומים שאינם הולמים את תכונותיו של "התאגיד".

בדיוננו להלן, נסקור אחד מן המקורות המרכזיים שהובא לעניין זה, נעמוד על הקושי להסתמך עליו, ונציע מקור אחר שלדעתנו הולם יותר את אופיו של התאגיד.

אסמכתה הלכתית לקיומה של "האישיות המשפטית הנפרדת" במשפט-העברי, הובאה מכיוון בלתי צפוי, מדיני הקרבנות. יש קרבנות שהבעלות עליהם היא של "הציבור" כדוגמת קרבנות חנוכת המשכן המוזכרים בפרשתנו. בעלות זו אינה של שותפים פרטיים אלא של אישיות עצמאית נפרדת, המורכבת, כמו התאגיד, מקיבוץ של פרטים. המקור לבעלות ה"ציבור" בקרבן מופיעה בתחילת ספר ויקרא. וזה לשונו:

אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א, ב).

מן הלשון הכפולה, "תקריבו... קרבנכם", לומד רש"י כי בנוסף לקרבנו של היחיד יש עוד שני סוגי "בעלים" העשויים להקריב קרבן, "השותפים" ו"הציבור"⁷ (שיש ביניהם הבדלים הלכתיים שאין כאן מקום לפרטם).
הרמב"ן מנתח את דברי רש"י ומגיע למסקנה כי לשיטתו אין הבדל עקרוני אם קרבן השותפים מוקרב על ידי שני שותפים או שהמוני בית ישראל משתתפים בו: לעולם הוא ייחשב כקרבן של שותפים ולא ייהפך לקרבן "הציבור". הרמב"ן עצמו חולק על רש"י, וזה לשונו:

וכל זמן שיתנדבו בו [ויקריבו] רוב ישראל [קרבן במשותף] – היא נדבת צבור... ומעוטן [שהקריבו בשותפות] – נדונין כיחידים.

לשיטתו של הרמב"ן, "קרבנות הציבור" אינם משתייכים לרשימה סגורה של קרבנות החובה הקבועים, ואם ישתתפו רוב ישראל וינדבו קרבן למקדש בשם העם כולו – ישתנה קרבן זה מ"קרבן השותפים" ל"קרבן הציבור". את מחלוקתם של רש"י והרמב"ן ניתן לתלות בשאלה אם שותפות של פרטים רבים יכולה להחיל על עצמה מעמד של "כלל" עצמאי בעל אישיות נפרדת שהיא יותר מסך הפרטים שבו⁸.

לפי העיקרון שקבע הרמב"ן, היו מי שרצו להביא להכרה הלכתית ב"תאגידים" ובמעמדה של החברה בע"מ כ"אישיות משפטית נפרדת", כפי שמציע הרב שלמה דיכובסקי⁹:

ונראה לומר שהמושג של אישיות משפטית מתבטא בדברי חז"ל בהפרש שיש בין שותפין לבין ציבור. שורשם של מושגים אלו הוא בדברי הרמב"ן... המושג ציבור מהווה בנין-אב למושג המחודש של חברה בע"מ, או של אישיות משפטית.

אולם שימוש ב"קרבן הציבור" כמודל משפטי לאותה "אישיות משפטית נפרדת", נראה רחוק ממהותו של ה"תאגיד". המושג "ציבור" בדיני הקרבנות, הוא מושג הלכתי ייחודי, שספק אם ניתן להקיש בינו לבין כל התאגדות אחרת של אנשים. אולם גם אם נשתמש לנידון דידן במושג זה, ונסכים ששותפים יכולים להפוך ל"ציבור" (כרמב"ן), הרי שיהיה זה רק בעם ישראל ורק כשהשותפים הם רוב העם. זאת ועוד. היו מי שהקנו למושג ה"ציבור" שבעם ישראל משקל מטא-פיזי בעל מציאות רוחנית¹⁰, המכונה במחשבה היהודית "כלל ישראל" או "כנסת ישראל"¹¹. די לנו בדברים אלה כדי להבין עד כמה רב המרחק בהלכה ובמחשבה היהודית בין מושג ה"ציבור" שבדיני הקרבנות לבין החברה בע"מ ושאר ה"תאגידים", יצירי המשפט האנושי, שכל מגמתם לשמש כלי עסקי כלכלי¹².

בהמשך דברינו נציע מקור אחר להכרה של המשפט העברי ב"אישיות המשפטית הנפרדת" העשוי להתאים לכל התאגדות.

ברצוננו להוכיח כי במושג "קהל", כפי שהוא מתאפיין בהלכה, ניתן למצוא את הבסיס להכרה בתאגיד כ"אישיות משפטית נפרדת". המקור שאנו נסמכים עליו בא גם הוא מכיוון בלתי צפוי, דיני הנדרים, אלא שהוא רלוונטי לעניינו בשל הקשר ההדוק שבינו לבין דיני הקניין¹³.

המשנה במסכת נדרים דנה בכוחו של אדם לאסור על עצמו בנדר את הנאתו מן האחר ואת הנאתו של האחר ממנו¹⁴:

הריני עליך [בנדר שלא איהנה ממך] ואת עלי [שלא תיהנה ממני] – שניהם אסורין. ושניהם מותרין בדבר של "עולי בבל" ואסורין בדבר של "אותה העיר". ואיזהו דבר של עולי בבל? כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים.

לפי דברי המשנה, אף שיש בכוחו של אדם לאסור את הנאתו של אדם אחר מרכושו, איסור זה אינו חל על דברים של "עולי בבל". דהיינו, נכסים שהעמידום לרשות כלל הציבור ואינם שייכים לאנשי עיר מסוימת, אין מי שיוכל לאסור את הנאתם על אחרים. כך עשו חכמים עבור עולי הרגלים מבבל, כשהעמידו לרשות כל ישראל את אזורי הר הבית ובורות המים בדרך לירושלים, ולאיש לא היה בהם זכויות פרטיות¹⁵.

מדוע יכול אדם לאסור בנדר רק נכס של "אותה העיר", כגון בית כנסת, ולא נכס של "עולי בבל"? הכלל העומד מאחורי דין זה הוא: "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו". דבר השייך ל"אותה העיר" נמצא בבעלותם המשותפת של אנשי העיר, "והוו להו כשותפין שאוסרין זה על זה"¹⁶. לא כן הוא "דבר של עולי בבל", משום שהוא מוגדר כנכס של ה"כלל". נכס זה אינו בבעלותו הפרטית של אדם מסוים ואף לא של שותפים, ולכן אין מי שיוכל לאסור אותו בנדר על חברו. מוכח מכאן אפוא שגם ביחס לזכויות קנייניות מובהקות (ולא רק ביחס לקרבנות) ה"כלל" מוכר במשפט העברי כ"אישיות משפטית נפרדת"¹⁷.

להלן נוכיח שאפיון זה של "עולי בבל" כ"אישיות משפטית נפרדת" הנושאת זכויות קנייניות אינו מתייחס רק ל"כלל האומה" אלא לכל קבוצת אנשים שמתאגדת להיות "קהל".

לשם כך עלינו להקדים ולהציג הבחנה של התלמוד¹⁸ בדין שותפים שנדרו הנאה זה מזה. התלמוד מבחין בין "נכסים שיש בהם כדי חלוקה" לבין "נכסים שאין בהם כדי חלוקה". ב"נכסים שיש בהם כדי חלוקה"¹⁹, שהם ניתנים לחלוקה בעין באופן שאינו פוגע במהות הנכס²⁰, יכולים השותפים להדיר הנאה זה מזה. לעומת זאת, ב"נכסים שאין בהם כדי חלוקה", אין השותפים יכולים להדיר הנאה זה מזה²¹.

לעיל ראינו שאחת הדוגמאות שהובאו ל"דבר של אותה העיר" שיכולים בני העיר לאסור בו את ההנאה זה מזה היא "בית הכנסת". אולם קביעה זו תמוהה מאוד, שכן התלמוד עצמו מגדיר בית כנסת "כמי שאין בו כדי חלוקה", ולפי מה שהקדמנו לעיל, בנכס מעין זה אין השותפים יכולים להדיר זה את זה בהנאה²².

כדי ליישב תמיהה זו, רבי מנחם המאירי מסתייע בהבחנה שהועלתה במסכת מגילה בין "בית כנסת של כפרים" לבין "בית כנסת של כרכין"²³:

ואף לדעת המחמיר [האוסר הנאה בשותפים שנדרו זה מזה], יראה דוקא בבית הכנסת של כפרים. אבל בתי כנסיות שלנו הרי הן כשל רבים שעשויות על דעת כל העולם.

מדברי המאירי עולה שהמאפיין את הנכסים הציבוריים של בני ה"כרכין" הוא שאינם נמצאים בבעלות קבוצת שותפים מוגדרת, כאנשי עיר זו או כפר אחר, אלא שייכים ל"כלל הציבור". נכסים אלו אינם בבעלות פרטית וגם אינם שייכים ל"עם" כולו אלא בבעלות "כללית-ציבורית" של ה"קהל", המעמיד אותם לשימוש הכלל²⁴. לכן, בשונה מ"בתי כנסת שבכפרים", אין מי שיוכל לאסור בנדר את "בתי הכנסת שבכרכין"²⁵.

מן האמור לעיל עולה, כפי שטעננו, שקבוצת אנשים, דוגמת קהל בני הכרכים, אף שאינה מאגדת בתוכה את רוב עם ישראל, עשויה להתגבש למעין "תאגיד" בעל אישיות משפטית נפרדת בעלת זכויות קנייניות. בני אותה קבוצה שולטים ומשתמשים בנכסי הקהל-התאגיד, אך הנכסים אינם בבעלותם הפרטית, כפי שמוכח מן העובדה שאינם יכולים להדיר אותם בהנאה זה מזה. ביטוי נוסף לדבר היא הגבלת האחריות האישית של אנשי הקהל, הפוטרת אותם כאדם פרטי מחובות ה"קהל", בדומה לתאגיד. וכדברי הרב יצחק וייס²⁶:

שאין נכסיו הפרטים [של היחיד בציבור] אחראים בעד חובות הצבור... שהבעלות מוגבלת יותר ליחידים בנכסי הצבור, מבעלי מניות בנכסי החברה.

אמנם, כפי שהוכחנו, המשפט העברי מכיר באישיות המשפטית הנפרדת של הקהל, כמו ב"דבר של עולי בבל" וכמו "בית כנסת של כרכין", אולם אין היא אישיות משפטית נפרדת לגמרי, כפי שעולה מדברי הרמב"ם בעניין נכסי "עולי בבל"²⁷:

וענין דבר של עולי בבל הוא הדבר המשותף לכל עולי הרגל... ויש לכל אחד מהם בהן קנין, אלא שהוא מועט מאד אין חוששין לו.

ניכר מדבריו שגם נכסי "עולי בבל" נחשבים כדברים "שהם בשותפות כל ישראל"²⁸. אך שותפות זו שונה מכל שותפות רגילה, משום שנכסי ה"קהל" שייכים עקרונית "לכלל הציבור", ולא ליחידים, ולכן ה"קניין" שיש לכל אחד מן השותפים בהם "הוא מועט מאוד".

מגישת ההלכה אל נכסי ה"קהל" עולה אם כן, שלצד "האישיות הנפרדת" של ה"תאגיד", נותר בו עדיין מרכיב של שותפות פרטית. לכל אחד מן השותפים ב"קהל" יש מידת מה של בעלות ב"נכסי הקהל" והיא משתקפת בעניינים אחדים, כגון: החיוב לבדוק ולבער חמץ לפני פסח חל על בית כנסת של הקהל, אף שזוהי חובת הפרט²⁹; איסור הלוואה בריבית מוטל על הקהל מן התורה, אף שהאיסור חל רק על לווה ומלווה פרטיים³⁰.

במאמר זה הצענו לבסס את ההכרה ב"אישיות המשפטית הנפרדת" של ה"תאגיד" במשפט העברי באמצעות מושג ה"קהל" שבהלכה. בעזרת סוגיית התלמוד במסכת נדרים וההבחנה בין סוגי בתי כנסת, הראינו את ייחודה של הבעלות על הנכסים "הכלל-ציבוריים". ראינו כי נכסים אלו שייכים ל"כלל" ואינם בבעלותו הפרטית של היחיד. יחד עם זאת, למדנו ש"האישיות המשפטית" של התאגיד אינה נפרדת במוחלט ושהפרטים החברים בו נחשבים עדיין במידת מה כשותפים.

גם אם נטען שהמשפט העברי אינו מכיר אלא בהתאגדויות שמטרותיהן נעלות, כ"דברים של עולי בבל" וכבתי כנסיות של הקהל, דומה שבחיים המודרניים, התאגיד תופס מקום מרכזי והכרחי ככלי לקידום יזמות חברתיות וכלכליות חשובות ושטובת הציבור תדרוש את ההכרה בו.

הדברים שהצגנו מצריכים בירור נוסף בשאלה כיצד בנויה האישיות משפטית המורכבת, ה"קהל", וכיצד יתייחס המשפט העברי אל תאגיד המונה שני אנשים או אדם אחד, כפי שמאפשר החוק³¹.

הערות:

* הרב רפי רכס, מתמחה במחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים; דוקטורנט למשפט עברי באוניברסיטת בר-אילן
1. The Joint Stock companies Act, 1844 7 & 8 Vict. c.110, ראה: ג' פרוקצ'יה, התאגיד מהותו ויצירתו, תל-אביב 1965, עמ' 67-66.
2. SALOMON v. SALOMON & CO. LTD. [1897] A.C. 22.
3. ראה ג' פרוקצ'יה, התאגיד מהותו ויצירתו, עמ' 26-3; צ"י שטרן, "החברה כאישיות משפטית חסרת בעלים: תיאוריה, דין, מציאות", מחקרי משפט כא (תשס"ד), עמ' 270-253; א' חביב-סגל, דיני חברות - לאחר חוק החברות החדש, תל-אביב תשנ"ט, עמ' 103-79; י' גרוס, "לשאלת עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה", עיוני משפט א (תשל"א), עמ' 103-73.
4. סעיף 6(א) ו-(ב) לחוק החברות, התשנ"ט; ע"א 524/88 פרי העמק נ' שדה יעקב, פ"ד מה(4) 529. ראה: דבריו של נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) א' ברק, דיני הנזיקין: תורת הנזיקין הכללית, ירושלים תשל"ב, בעריכת ג' טדסקי, עמ' 372-371; י' קרניאל, "אחריות פלילית של תאגידים", שערי משפט א (תשנ"ח), עמ' 335; י' שרעבי וי' סיני, "הרמת מסך ואחריות אורגנים בחברה", אתר ישמ"ע; צ' כהן, "בקיעים בעיקרון אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה – העדפת המציאות הכלכלית על פני העקרון המשפטי", עיוני משפט ח (תשמ"א-תשמ"ב), עמ' 402; א' פרוקצ'יה, "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט יז (תשנ"ב), עמ' 167.
5. ראה: שו"ת מהרש"ג, יורה דעה, סימן ג, ד"ה והגם; שו"ת דברי חיים, אורח חיים, חלק ב, סימן לד; שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן א; שו"ת אגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן צ; שו"ת מנחת שלמה, חלק א, סימן כח. וראה דבריו של הרב צימבליסט בפד"ר (להלן, הערה 9).
6. ראה: שו"ת מהרי"א הלוי, חלק ב, סימן קכד; שו"ת צפנת פענח, סימן קפד; שו"ת חלקת יעקב, יורה דעה, סימן סה. וראה להלן, הערה 9.
7. רש"י שם, על פי המדרש בספרא, דבורא דנדבה, פרשה ב, פרק ג; שפתי חכמים, שם, אות נ; גור אריה, שם, אות כה.
8. וראוי לציין שהרמב"ן בחיבורו "מלחמות ה'" על הרי"ף לברכות יג ע"א בדפי הרי"ף, ד"ה אמר הכותב, מציג עמדה הפוכה מזו שבפירושו לתורה, הדומה למה שטען בדברי רש"י. וכעין זה כתב גם הרמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים, פרק א, הלכה י. וראה עוד: שו"ת זרע אברהם, סימן ד, אות כא; מ' כשר, תורה שלמה, ויקרא, מילואים, עמ' 294-308; הרב י' הוטנר, הפרדס י, חוברת ט (תרצ"ז), עמ' 15-13.
9. פד"ר, כרך י, עמ' 288- 287.
10. ראה למשל: "כל ישראל, כל האומה כולה, בחטיבה אחת, נשמה אחת היא, מראשית ועד אחרית... כולם באחדות אחת הם קשורים" (הראי"ה קוק, עולת ראיה, חלק ב, עמ' קנז); "לגבי ישראל ציבור ושותפין הם שני מושגים... מפני שיש בציבור של ישראל קדושה ומציאות כללית, שאינה נערכת כלל כלפי החלק של כל פרט, והיא עומדת למעלה מגדרי חלוקה" (שו"ת משפט כהן, סימן קכד). וראה עוד: ערפילי טוהר, עמ' יא; אורות ישראל ב, ג; נפש החיים, שער ב, פרק יז. וכן ראה נ' רקובר, "כלל ישראל - פילוסופיה ומשפט", תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 211, בעמ' 214-213.
11. היטיב לבאר זאת הרב י"ד סולובייצ'יק: "בניגוד גמור לקרבן השותפין שיש לו הרבה בעלים... 'קרבן הציבור' אין לו אלא בעלים אחד, ממש כמו קרבן היחיד, ומי הוא הבעלים? הציבור, 'כלל ישראל', שאינו על פי-דין הסך הכולל, הצירוף האריתמטי, של כך וכך יחידים, אלא אישיות ייחודית-עצמית, מעין חטיבה בפני עצמה... 'כנסת-ישראל' כחטיבה אחת" (על התשובה, ירושלים תשל"ז, עמ' 75-74). וראה בדומה דברי הרב י' הוטנר, פחד יצחק, פסח, מאמר לג.
12. ראה דברי הרב י' אריאל, שו"ת באהלה של תורה, סימן ג, אותיות ג-יב, עמ' 52-51. וראה א' בניסטי, "האישיות המשפטית הנפרדת במשפט העברי – להלכה ולמעשה", שערי משפט א (תשנ"ח), עמ' 349, בעמ' 353.
13. על דיני הנדרים כמקור להלכות במשפט העברי, במיוחד "הלכות ציבור", ראה א' הכהן, "דיני הנדרים כמקור להלכות משפט", פרשת השבוע, מטות-מסעי, תשס"ג, גיליון מס' 131.
14. משנה נדרים ה, ד.
15. כפירוש ר' עובדיה מברטנורא נדרים ה, ד.
16. ר"ן, נדרים מח ע"א, ד"ה ואסורין. וראה מה שנאמר בעניין זה בפד"ר ז 114, עמ' 123-122. אולם ראה שיעורי רבי שמואל, בבא בתרא לג ע"א, אות מ, ד"ה ויש לחקור: "ממון בני העיר לא דמי לשותפין דהוא שייך לבני העיר בכלל".
17. את הקישור בין סוגיה זו שבמסכת נדרים לדינו של ה"ציבור", כבר העלה הרב מ"א עמיאל, בספרו דרכי משה, כפי שהביא הרב שאול וינגורט, יד שאול, ספר זכרון, תל אביב תשי"ג, עמ' מז. הרב וינגורט עצמו דוחה כיוון זה בגלל הקשיים העולים מתוך סוגית התלמוד עצמה. דומה שניתן ליישב קשיים אלה (ראה להלן, הערה 25), ולכן בדברים שלהלן נבקש לפָתח את רעיונו של הרב עמיאל ולהחילו על תאגיד.
18. נדרים מו ע"ב.
19. משנה, בבא בתרא א, ו; רמב"ם, הלכות שכנים, פרק א, הלכה ד; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קעא, סעיף ג.
20. בדומה לסעיף 39 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969: "במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין". וראה: י' ויסמן, דיני קניין, בעלות ושיתוף, עמ' 302-300; נ' רקובר (עורך), חוק לישראל, שיתוף נכסים, ירושלים תשס"ט, עמ' 169-167.
21. שאלה זו של הדרת הנאה בין שותפים שנויה במחלוקת תנאים בין חכמים לרבי אליעזר בן יעקב. ההלכה כפי שהוצגה בפנים היא אליבא דרבי אליעזר בן יעקב על פי מסקנת סוגיית התלמוד. וכן פסקו: רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ז, הלכה ד; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רכו, סעיף א.
22. וכך קשה גם על הרמב"ם והשולחן ערוך, שגם הם פסקו בעקבות התלמוד ששותפים יכולים לאסור בית כנסת זה על זה. ראה: רמב"ם, שם, שם, הלכה א-ב; שולחן ערוך, שם, סימן רכד, סעיף א.
23. המאירי על נדרים שם, ד"ה בית, עמ' קסח.
24. ביטוי נוסף לאופי "בית כנסת של כרכין" הוא שאינו מטמא בנגעים, בשונה מביתו של יחיד או ביתם של שותפים שמטמא. ראה: יומא יא ע"ב – יב ע"א; רש"י, שם, ד"ה דכרכים וד"ה דכפרים. וראה מ' שפירא, "מושג 'ציבור' במשפט העברי", דיני ישראל א (תש"ל), עמ' 94-75.
25. לכאורה תירוצו של המאירי מעורר קושי פרשני בסוגיה התלמודית. כפי שהערנו לעיל, הערה 21, שאלת הדרת הנאה בין שותפים שנויה במחלוקת תנאים. בתחילת הסוגיה סבר התלמוד לומר שבקרקע "שאין בה כדי חלוקה" הכול מסכימים שאין השותפים יכולים להדיר הנאה זה מזה. אולם התלמוד חזר בו מקביעה זו, משום שהיא סותרת את המשנה, שראינו לעיל, ולפיה בני העיר יכולים להדיר זה מזה בית כנסת, אף על פי שהוא מוגדר כ"דבר שאין בו כדי חלוקה". לכאורה, התלמוד לא היה צריך לחזור בו מקביעתו אלא להציע את ההבחנה שהציע המאירי, ולומר שהמשנה מדברת בבית כנסת של "כפרים" דווקא, שהוא נחשב כדבר שיש בו כדי חלוקה, ואילו בבית כנסת של "כרכים", אכן כולי עלמא מודים שלא ניתן להדירו. על קושי פרשני זה יש להשיב, שהתלמוד הניח כנראה שהמשנה אינה שנויה במחלוקת בין חכמים לרבי אליעזר בן יעקב, ולכן נאלץ לחזור בו ולהציע מחלוקת אחרת בין התנאים (וכעין מה שהציע קרן אורה מו ע"א, ד"ה ויש, בהקשר אחר).
26. שו"ת מנחת יצחק, חלק ג, סימן א, אות יב. הרב יצחק יעקב וייס נולד בפולין בשנת ה"א תרס"ב (1902-1989) היה מגדולי הפוסקים של הדור הקודם, היה אב-בית-דין במנצ'סטר ולאחר מכן אב-בית-דין עדה החרדית.
27. פירוש הרמב"ם למשנה, שם, משנה ד.
28. רמב"ם, הלכות נדרים, פרק ז, הלכה ב; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רכד.
29. ראה שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תלג, סעיף י. דוגמה נוספת לזה היא העובדה שבית כנסת אינו מטמא בנגעים. ראה לעיל, הערה 24.
30. הדרישה ל"אחיך" נלמדת מן הפסוק "אל תקח מאתו נשך ותרבית... וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו). לדעת הרשב"א הריבית האסורה צריכה לבוא "מלוה למלוה" ושיהיו לה "בעלים ידועים" (שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תרסט. וכן בתשובת המיוחסות לרמב"ן סימן רכב). משום כך, רבים חייבו את הקהל באיסורי ריבית. ראה ברית יהודה, סימן ז, סעיפים כב, כד. אולם היו מי שסברו שאין על ה"קהל" או התאגיד חיוב מהתורה באיסורי רבית. כפי שכותב שו"ת חלקת יעקב: "דעסק בנק, יש סברות גדולות דדמי לציבור, ואין רבית מה"ת [=מן התורה], כיון שלא בא מיד לוה למלוה... דציבור גוף בפ"ע [=בפני עצמו]" (יורה דעה, סימן ו, סימן קטן ה). וראה בלקט כד הקמח, יורה דעה, הלכות רבית, מח ע"ב – מט ע"א, ד"ה ראובן.
31. סעיף 3 לחוק החברות, התשנ"ט-1999: "לחברה יכול שיהיה בעל מניה אחד".

---

---